אילן זהבי נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1767/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1767/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. אילן זהבי 2. שרה זהבי נ ג ד המשיבים: 1. בנק מזרחי טפחות בע"מ 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פרסקי), מיום 26.1.2014, בפש"ר 9246/03 תאריך הישיבה: ז' באב התשע"ה (23.7.2015) בשם המערערים: עו"ד ד"ר אמיר קמינצקי בשם המשיב 1: עו"ד ענת קדם בשם המשיב 2: עו"ד ענבל קדמי-עברי פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פרסקי), מיום 26.1.2014, בתיק פש"ר 9246/03, במסגרתה אושר למשיב 1 להמשיך בהליכי הוצאה לפועל נגד המערערים, לשם מימוש בטוחה. רקע והליכים קודמים 2. ביום 13.11.2012, הגיש בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: המשיב 1 או הבנק), בקשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לחידוש הליכי הוצאה לפועל בעניינם של המערערים, לשם מימוש נכס הנמצא ברח' ציזלינג 14/14, באר שבע (להלן: הנכס בציזלינג). בגוף הבקשה נטען, כי ביום 7.2.1991, קיבלו המערערים הלוואה מהבנק בסכום של 100,000 ₪, וביום 6.10.1999 הם קיבלו הלוואה נוספת בסך 390,000 ₪, וזאת כנגד התחייבותם להחזיר לבנק את סכומי הקרן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כמפורט בהסכמי ההלוואות. עוד נטען, כי להבטחת פרעון ההלוואות, מישכנו המערערים את זכויותיהם בנכס בציזלינג, ובדירה נוספת הנמצאת ברח' גד טדסקי 6, באר שבע (להלן: הנכס בטדסקי). לטענת הבנק, המשכונות הנ"ל נועדו להבטיח את סילוקם המלא והמדוייק של כל הסכומים שהמערערים יהיו חייבים לבנק "ולא להבטחת הלוואה ספציפית". 3. הבנק הוסיף וטען, כי המערערים לא עמדו בהתחייבויותיהם להחזרת ההלוואה, ולפיכך נפתח נגדם, ביום 15.5.2002, תיק הוצל"פ מס' 14-04861-02-08 למימוש המשכון שנרשם לטובת הבנק בנכס בטדסקי. הובהר, כי הבקשה לממש את הנכס בטדסקי נבעה מן העובדה כי נכס זה היה פנוי, בעוד שהמערערים התגוררו, באותה עת, בנכס בציזלינג. יצויין, כי לטענת הבנק ההלוואה הראשונה ניתנה למערערים לתקופה של 240 חודשים, כאשר המערערים שילמו על חשבון ההלוואה 139 תשלומים חודשיים בלבד, ומאז חודש אוקטובר 2002 הם לא שילמו מאומה, ע"ח יתרת ההלוואה. ועוד נטען, כי נכון ליום 8.4.2002, בסמוך למועד פתיחת תיק ההולצ"פ, עמדה יתרת חובם של המערערים, בגין שתי ההלוואות, על סך של כ-553,754 ₪ (לא כולל שכ"ט והוצאות משפט). 4. ביום 2.10.2002, מונה עו"ד דורון עמיר לכונס נכסים על זכויות המערערים בנכס בטדסקי, וביום 31.10.2004, אישר ראש ההוצל"פ את מכירת הנכס, תמורת סך של 551,290 ₪. כספי התמורה, שהתקבלו ממימוש הנכס בטדסקי, חולקו בין המשיב 1 לבין בנק ירושלים וחב' ביטוח "מנורה", אשר לטובתם נרשם שעבוד בדרגה ראשונה על הקרקע שעליה נבנה הנכס בטדסקי. כך, שבסה"כ הועבר לבנק סכום של 291,017 ₪ בלבד ע"ח שתי ההלוואות, כאשר לטענת הבנק לא היה בסכום זה כדי לפרוע את מלוא יתרת ההלוואות. 5. לפיכך, פתח הבנק, ביום 9.8.2004, תיק הוצל"פ נוסף מס' 14-09326-04-9, לשם מימוש המשכון הנוסף בנכס בציזלינג. מסתבר, כי ביום 18.8.2003, ניתן בעניינם של המערערים צו כינוס נכסים במסגרת בקשה לפש"ר, וכל הליכי ההוצל"פ נגדם עוכבו, לרבות הליכי מימוש הנכס בציזלינג. ביום 23.5.2010, הגיש הבנק בקשה לחידוש הליכי ההוצל"פ למימוש הנכס בציזלינג, במסגרת תיק הפש"ר של המערערים, אך לטענת הבנק הבקשה לא קודמה "מסיבות שאינן בשליטת המשיב 1". בהנחיית בית משפט קמא הוגשה, ביום 13.11.2012, בקשה מעודכנת, וביום 26.1.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה זו, היא הבקשה מושא הערעור. 6. המערערים הגישו התנגדות לבקשה לחידוש הליכי ההוצל"פ לשם מימוש הנכס בציזלינג, באשר לטענתם מימוש הנכס בטדסקי כיסה במלואו את חובם, ואף קיימת יתרה שאותה צריך הבנק להפקיד בקופת פשיטת הרגל. עוד נטען, כי עד לתחילת הליכי הפש"ר, פרעו המערערים את מירב חובם לבנק, ועמדו בתשלומים כסדרם, כאשר נותרה יתרת חוב קטנה. המערערים הוסיפו וטענו, כי כבר בעת מימוש הנכס בטדסקי פעל הבנק בניגוד לדין, כאשר שולמו כספים לנושים שונים מבלי לקבל את אישורו של בית המשפט של פשיטת הרגל, ובכך מדובר בהעדפת נושים. חרף עמדת המערערים כי מלוא חובם שולם לבנק, נפתח, בשנת 2004, תיק הוצל"פ נוסף בהתייחס לנכס בציזלינג. לטענת המערערים, תיק זה נסגר לבקשת הבנק עצמו, "שהכיר בכך שמלוא החוב נפרע לידיו". רק בחלוף שש שנים הוגשה בקשה לחידוש הליכי ההוצל"פ, מבלי שהיתה לכך כל הצדקה עניינית. 7. טענה נוספת שהיתה בפי המערערים היא, כי הנאמן אשר מונה על-ידי בית המשפט לבדוק תביעות חוב נגד המערערים, עו"ד איתן יוגב (להלן: הנאמן), דחה את תביעת החוב של הבנק וקבע, כי "למערערים לא נותר כל חוב לבנק שכן שווי הבטוחות היה גבוה יותר מסכום החוב המובטח במשכנתא". טענה זו נסמכת על תביעת חוב שהוגשה, ביום 18.2.2004, מטעם הבנק ובה נאמר, כי החוב מסתכם בסכום של 624,978 ₪, ומאחר ששווי הבטוחות, שבהם הבנק הוא נושה מובטח, מוערך בסכום של 550,000 ₪, עומדת תביעת החוב על סכום של כ-75,000 ₪. בהחלטת הנאמן מיום 14.10.2012, נדחתה תביעת החוב של הבנק, משום ששווי הבטוחות כמעט הוכפל, כאשר שווי בטוחה אחת בלבד עומד על כ- 560,000 ₪. בנסיבות אלה, כך קבע הנאמן "לא נותרה כל יתרה לתביעה". כאמור, המערערים מפרשים את תשובתו של הנאמן, באופן שהחוב כולו נפרע ואין עוד יתרת חוב. ועוד נטען, בהקשר זה, כי החלטת הנאמן הינה החלטה חלוטה (ההדגשה במקור – א.ש.), מאחר שלא הוגש עליה ערעור. טענה נוספת שהיתה בפי המערערים, היא כי לאחר מכירת הנכס בטדסקי, הבנק העביר מכספי התמורה לחשבון ההלוואה של הנכס בציזלינג סכום של 81,069 ₪, דבר המעיד כי ההלוואה בגין הנכס בטדסקי נפרעה במלואה. בהמשך, כך נטען, נפרעה במלואה גם ההלוואה בגין הנכס בציזלינג. לפיכך, ביקשו המערערים לדחות את הבקשה לפתוח מחדש בהליכי הוצל"פ נגדם. החלטת בית משפט קמא 8. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, לרבות עמדת כונס הנכסים הרשמי, והאזין לעדותו של נציג הבנק, נענה בית משפט קמא לבקשה וקבע, כי "הבנק יוכל להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל התלויים ועומדים למימוש הבטוחה". בהחלטתו ציין בית משפט קמא, כי לטענת הבנק, לאחר קיזוז כספי מימוש הנכס בטדסקי, נותר עדיין חוב בהיקף של כ-700,000 ₪. בהתייחס לטענת המערערים, לפיה חובם לבנק נפרע במלואו ואף נותר סכום כסף שאמור להיכנס לקופת הכינוס, ציין בית משפט קמא כי במסמכי ההלוואה הסכימו המערערים כי "החשבון שיערוך הבנק ייחשב כראיה לנכונותו". אשר להחלטת הנאמן לדחות את תביעת החוב של הבנק, קבע בית משפט קמא כי הבנק ציין במפורש שתביעה זו מתייחסת אך ורק להפרש בין סכום הבטוחות. מאחר שלדעת הנאמן, שווי הבטוחות הוכפל למעשה, הרי שאין מקום להכיר בתביעת החוב בסך 75,000 ₪, ואין בפנינו "מסלול כפול" של תביעת חוב, כטענת המערערים. כאמור, נטל השכנוע כי מסמכי הבנק אינם נכונים וכי החוב הנטען אינו קיים מוטל על החייבים, והם לא עמדו, לגישת בית משפט קמא, בנטל זה, וכעולה מהמסמכים ח/2 ו-ח/3 שהוגשו לבית המשפט "עומדת יתרה כנגד החייבים בהיקף מאות אלפי ₪". אשר לטענה כי הבנק זקף, לאחר מימוש הנכס בטדסקי, סכום של כ-81,000 ₪ על חשבון ההלוואה של הנכס בציזלינג, וכי מדובר בזקיפה שאינה כדין, קבע בית משפט קמא כי משמעות הטענה היא הגדלת החוב בגין הנכס בציזלינג. זאת, משום שניתן לטעון כי הסכום של 81,000 ₪ צריך לעבור לקופת הפש"ר עבור הנושים הרגילים. בנוסף, נדחתה טענת המערערים, כי הבנק לא רשם לזכותם תקבולים שונים ששולמו על ידם, ועוד צוין, כי "גם אם הטענה היתה מתקבלת, עדיין ישנו מרחק רב בין סכום החוב לסכומים ששולמו על החשבון עד היום". מכל מקום, כך הובהר בהחלטה, טענות אלה מקומן בהליכי ההוצאה לפועל, שם "יוכלו לטעון כל טענותיהם כדין". לסיכום, ומאחר שלא נסתרה טענת הבנק כי תלוי ועומד חוב בשל אי פרעון ההלוואה שניתנה לצורך רכישת הנכס בציזלינג, כאשר לטובת הבנק ישנה בטוחה בדמות משכון על הנכס, הרי שיש לקבל את בקשת הבנק להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל. הטיעונים בערעור 9. בערעור על החלטתו של בית משפט קמא חזרו המערערים על טענתם, כי "הכרעת הנאמן, מהווה מעשה בית דין, ולפיה המערערים אינם חבים מאומה לבנק". ועוד נטען, כי במימוש הנכס בטדסקי לא נקט הבנק במהלך על פי פקודת פשיטת הרגל, "וביצע מהלך של העדפת נושים, לרבות הוא עצמו". נטען בנוסף, כי הבנק לא הוכיח את החוב הנטען, וזאת, בין היתר, בשל "העדרו של עד בעל ידיעה אישית בדבר התנהלות הבנק". לטענת המערערים, הבנק פעל לגביית החוב "בשני מסלולים", באופן המנוגד לחובות תום הלב של נושה מובטח. המערערים הוסיפו וטענו, כי לא הונח כל בסיס משפטי ועובדתי לניוד החוב לבנק מהנכס בטדסקי לנכס בציזלינג. על יסוד האמור לעיל, טוענים המערערים כי ככל שקיים חוב לטובת הבנק, אין לראותו כחוב מובטח במשכון, אלא שמדובר "בחוב רגיל בפש"ר", שאותו הם צריכים לתבוע ככל נושה אחר. 10. הבנק וכן כונס הנכסים הרשמי מבקשים לדחות את הערעור, מאחר שלא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית משפט קמא, ונטען כי הערעור משיג, הלכה למעשה, על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט. הכנ"ר הפנה להוראת סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"מ-1980, ממנה עולה, כי נושה מובטח זכאי, במסגרת הליכי פש"ר "לממש את ערובתו". עוד נטען, כי המערערים מפרשים שלא כראוי את החלטת הנאמן, מאחר שהחלטתו "נוגעת ליתרה מעבר לחוב הלא מובטח, ואין בה כדי להשליך על הנשיה המובטחת". לבסוף, נטען על-ידי המשיבים, כי אין כל ממש בטענה הנוגעת לניוד חובות בין הלוואות ספציפיות לנכסים מסויימים, וזאת, בשים לב לאמור במסמכי ההלוואה. לאור האמור, התבקשנו לדחות את הערעור. דיון והכרעה 11. לאחר עיון בהחלטתו של בית משפט קמא, בערעור ובתגובות לערעור, והאזנה לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור. לטעמנו, החלטתו של בית משפט קמא הינה מנומקת, מפורטת ויסודית ולא מצאנו כי נפל בה פגם הדורש את התערבותנו. הננו סבורים, כי במקרה דנן יש לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן מתקיימים בהחלטתו של בית משפט קמא כל התנאים הנדרשים לדחיית הערעור, בהתאם לתקנה זו, היינו: כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; ואין לגלות בהחלטה כל טעות שבחוק (ראו, בהקשר זה, רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17 (2004); אורי גורן סוגיות בסדר הדין אזרחי 1105 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). 12. סוף דבר, הערעור נדחה. ההחלטה על עיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט קמא, שניתנה על-ידי השופט ע' פוגלמן, ביום 17.3.2014, בטלה בזאת. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסכום של 20,000 ₪ לכל אחד. ניתן היום, ‏י' באב התשע"ה (‏26.7.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14017670_I11.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il