רבקה כסלו נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 1764/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1764/05 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. רבקה כסלו 2. מרדכי מלמוד 3. עוזי מלמוד נ ג ד המשיב: שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: י"ח באדר התשס"ז (8.3.2007) בשם העותרים: עו"ד גיא וינברג בשם המשיב: עו"ד איתי רביד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: האם במקרה דנן קיימים "טעמים מיוחדים", המאפשרים לשר הפנים להאריך לעותרים את המועד להגשת תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בגין פגיעה בחלקה שבבעלותם המשותפת שנגרמה, לטענתם, עקב אישור תכנית מתאר, שפורסמה למתן תוקף ביום 28.7.1996? זו השאלה המרכזית העומדת להכרעה בעתירה שבפנינו. העובדות הצריכות לעניין 1. עתירה זו עניינה בבקשת העותרים להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) בגין פגיעה בחלקה הידועה כחלקה 138 בגוש 6407 (להלן: החלקה) שבבעלותם המשותפת, אשר נגרמה לטענתם בעקבות אישור תכנית מתאר מח/54/ג, שפורסמה למתן תוקף ביום 28.7.1996 (להלן: התכנית). 2. ביום 14.4.2003, בחלוף למעלה משש שנים ותשעה חודשים מיום שאושרה התכנית, הגישו העותרים באמצעות בא-כוחם בקשה להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין אישורה של התכנית. הלכה למעשה נתבקשה הארכת המועד לתקופה של שלוש שנים ותשעה חודשים מהמועד האחרון להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בליבת טענות העותרים עמדה טענתם, לפיה התקיים בעניינם משא-ומתן רציף בעניין תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. 3. בקשת העותרים נבדקה על-ידי צוות מיוחד שהוקם במשרד הפנים לטיפול בבקשות להארכת מועד והמלצתו הייתה שיש לדחות את הבקשה. ביום 14.10.2004 הודע לעותרים, כי שר הפנים החליט לאמץ את עמדת הצוות המקצועי שלא להיעתר לבקשה להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים. 4. בהודעות קודמות ולאחר שקילה חוזרת של המלצת בית-משפט זה כפי שניתנה במהלך הדיון שהתקיים בעתירה, החליט שר הפנים לבקש לקבל לידיו את עמדות כל הצדדים הנוגעים לדבר, לרבות מע"צ והועדה המקומית וזאת בטרם קבלת החלטה האם יש מקום לשוב ולבחון את בקשת העותרים. 5. ואכן, עמדות מע"צ והועדה המקומית התבקשו פעם נוספת ואף הועברו בסופו של יום לצוות המיוחד של שר הפנים. בהתאם להסכמה בין הצדדים, הועברו עמדות אלו אף לידי העותרים והתאפשר להם להגיב עליהם. העותרים העבירו תגובה מפורטת לטענות אלו, שהצטרפה למכלול הנתונים שנמצאו בידי שר הפנים. 6. לאחר שנבחנו כלל הנתונים הרלוואנטיים, הוחלט להביא את העניין לבחינה חוזרת של שר הפנים, כפי שהודיע שר הפנים בהודעתו מיום 1.4.2008. 7. מעמדות מע"צ והועדה המקומית, כמו גם תגובת העותרים לעמדות אלו עולה, כי לא הוכח כנדרש, כי במהלך השנים קיימו העותרים משא-ומתן רציף בעניין תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לפיכך, ובכלל זה בשל כך שהעותרים היו מיוצגים לאורך התקופה כולה, המליץ הצוות המקצועי לשר הפנים שלא לשנות מן ההחלטה הקודמת שדחתה את בקשת העותרים להארכת מועד. 8. ביום 5.5.2008 קיבל שר הפנים את המלצת הצוות המקצועי והחליט לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת הפיצויים. טענות הצדדים 9. לטענת בא-כוח העותרים, ה"טעמים המיוחדים" המוזכרים בסעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה מנויים בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2001 (להלן: החוזר), שמטרתו "לפרוש מערך שיקולים שישמשו לצורך בחינת בקשות להארכת מועדים לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה... ולקבלת החלטות בהן". בין השיקולים הנמנים בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, תחת הכותרת "סיבות אחרות" נכתב בסעיף (ד), כי: "קיום משא ומתן בין הוועדה המקומית לבין המבקש, במשך תקופה סבירה, בכדי לבחון אפשרות למתן פיצוי (בין בכסף ובין בדרך אחרת) בגין פגיעה על פי סעיף 197 ובתנאי שהמשא ומתן נוהל באופן שוטף ורציני, יש בו כדי להוות סיבה שתצדיק הארכת מועד ובתנאי שהבקשה הוגשה תוך זמן קצר מסיום הליכי המשא ומתן". לטענת בא-כוח העותרים, עם אישור התכנית ביולי 1996, פתחו העותרים במשא ומתן לקבלת פיצויים בגין הפגיעה בחלקתם על-ידי התכנית. המשא ומתן התנהל במשך 6 שנים, בין השנים 1996 ועד 2002 ומעולם העותרים לא "ישנו" על זכויותיהם. להיפך. לטענתם, הם הגדילו סבלנותם וניהלו משא ומתן ארוך ומייגע לאורך 6 שנים, כשרובו התנהל בעל-פה. לטענתם, המשא ומתן התייחס הן לפיצוי על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה והן לפיצויי הפקעה. טוען בא-כוח העותרים, כי התארכותו של המשא ומתן לפרק זמן של 6 שנים נבעה ממחדליה של המדינה לחזות את הבעיות הנובעות מן התכנית ולספק להן פתרון הולם וצודק בין אם בפיצויים ובין אם במתן קרקע חלופית. מחדלה של המדינה התבטא בצורך לחזות מראש את תוצאות התכנית הפוגענית ולספק פתרונות למאות בעלי המקרקעין שנפגעו בשל התכנית. עוד טוען בא-כוח העותרים, כי הועדה המקומית התעלמה גם מהנזק אשר יגרם לעותרים בטווח הרחוק יותר מאחר והעותרים נאלצו לסגור את עסקיהם שהתנהלו בחלקה. הנזק הכלכלי הכבד ביותר לו טוענים העותרים הוא העדר האפשרות לקבל פיצויים בגין אישור התכנית עקב סירוב המשיב לאשר הארכת מועד להגשת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. מכל אלה, טוען בא-כוח העותרים, כי על-מנת למנוע עיוות דין וצדק, מן הראוי, כי יינתן לעותרים יומם ויתאפשר להם לתבוע את נזקיהם. מנגד, טוען בא-כוח המשיב, כי יש לדחות את העתירה מן הטעם, כי היא אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים. לטענתו, העותרים לא הוכיחו כנדרש, כי במהלך השנים הנטענות הם קיימו משא ומתן רציף בעניין תביעת הפיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לטענתו, הבדיקה שבוצעה על-ידי משרד הפנים בטרם גיבוש החלטתו ובטרם גיבוש התגובה לעתירה הייתה בדיקה מקיפה ויסודית. בטרם התקבלה החלטת המשיב, התבקשו העותרים להתייחס לטענות רכבת ישראל ואף להעביר ראיות נוספות מטעמם. החלטת המשיב התקבלה רק לאחר שניתנו לעותרים מספר הזדמנויות להשלים טיעוניהם. אף בעתירתם, לא הציגו העותרים כל ראיות חדשות לקיומו של משא ומתן רציף, כנטען על-ידם. בנסיבות אלה, טוען בא-כוח המשיב, אין מנוס מלדחות את העתירה. דיון 10. האם במקרה דנן קיימים "טעמים מיוחדים", המאפשרים לשר הפנים להאריך לעותרים את המועד להגשת תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגין פגיעה בחלקה שבבעלותם המשותפת שנגרמה, לטענתם, עקב אישור תכנית מתאר, שפורסמה למתן תוקף ביום 28.7.1996? זו השאלה המרכזית העומדת, כאמור, להכרעה בעתירה שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית 11. סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קובע: "תביעת פיצויים 197. (א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמה, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200. (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שירשמו, אף אם כבר עברה התקופה." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מזכה בעל זכות במקרקעין, בסייגים מסוימים, בפיצוי בגין תכנית, הפוגעת בזכויות ואפשרויות השימוש שהוא יכול לעשות בקרקע. לצורך כך, קובע סעיף 197, כי בעל זכות במקרקעין, אשר קרקעותיו נפגעו על-ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, יהיה זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית. ברי, אפוא, כי ניצולה של קרקע היא מוגבלת ותלויה באישור מוסדות התכנון, הפועלים מכוח החוק ואשר אמורים לאזן בין צרכי הפרטים לבין עצמם ובינם לבין הציבור. הפגיעה במקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה משתנה בין תכנית לתכנית. הפגיעה עשויה להיות החל מייעוד להפקעה לצרכים שונים וכלה בהטלת הגבלות בניה. המחוקק הגביל את הזמן להגשת תביעת פיצויים בגין פגיעה במקרקעין עקב תכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה וקבע שורת הסדרים נוספת הקבועים בסעיפים 200-202 לחוק התכנון והבניה. זהו למעשה הסדר התיישנות ספציפי, המאזן בין הרצון לפצות את בעל הזכות במקרקעין על הפגיעה שנפגע על-ידי התכנית לבין האינטרסים הציבוריים, המחייבים קציבת זמן להגשת תביעה בגין פגיעה זו, כגון הוודאות התקציבית של הוועדות המקומיות, אשר חייבות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בתשלום הפיצויים. תקופת ההתיישנות הקצרה, הקבועה בסעיף 197(ב) רישא לחוק התכנון והבניה מאפשרת מחד גיסא, לפצות את בעלי זכויות המקרקעין בגין פגיעה עקב אישורן של תכניות ומאידך גיסא, ללא הקפאת התכנון ומכלול צרכי הפיתוח לאורך שנים רבות. יפים לעניין זה דברי חברי השופט (בדימוס) מ' חשין בדנג"ץ 6542/03 מושב נוה ימין ארגון פועלים להתיישבות שיתופית בנוה ימין בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נח(1) 42, בעמ' 46: "המדובר הוא אך ביישומן של הלכות ידועות לעניינו של סעיף 197 שלחוק, הלכות שהורונו כי שיקולים של ודאות תקציבית הינם שיקולים תקפים וחשובים במסגרת החלטתו של שר הפנים אם יאריך מועד ואם יחדל". עם זאת, סעיף 197(ב) סיפא לחוק התכנון והבניה מקנה לשר הפנים סמכות להאריך את התקופה האמורה "מטעמים מיוחדים שירשמו". ברי, אפוא, כי על שר הפנים להפעיל סמכותו זו להארכת המועד להגשת תביעה לאור העקרונות העומדים ביסוד הוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. כך, למשל, על שר הפנים לאזן בין אינטרס הפרט המבקש לתבוע פיצוי על פגיעה שנגרמה לו על-ידי תכנית, לטענתו, לבין הציפייה הלגיטימית של הוועדה המקומית, כי לאחר סיום התקופה שנקבעה בחוק, היא לא תהיה חשופה עוד לתביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. חשיפתן של הוועדות המקומיות לתביעות רבות וכבדות, מעבר לצפי המקורי המתבסס על תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197, והדבר עלול ליצור גירעון תקציבי, אשר יחייב את התערבות קופת המדינה על-מנת לתמוך בוועדות המקומיות וברי, אפוא, כי בכך יוטל הנטל על הציבור. כך נקבע בבג"צ 156/01 מושב נוה ימין – ארגון פועלים להתיישבות שיתופית נ' שר הפנים, פ"ד נז(5) 289, בעמ' 289-290: "אל מול חשיבותה ומעמדה של הזכות לפיצויים עומד האינטרס הציבורי להבטיח ודאות תקציבית בפעולת רשויות התכנון ולוודא שהחובה המוטלת על הרשות להקצות משאבים לצורך פיצוי עתידי, לא תכביד יתר על המידה על ניהול תקציבה של הרשות ולא תמנע ממנה השקעת משאבים אלה לצרכים חיוניים אחרים. גם קיומם של הסדרי שיפוי תלוי במידה רבה בהערכה תקציבית מתוכננת ככל האפשר מראש, שיש בה ביטוי הולם לחלוקה הצפויה של הנזק ושל עלות ביצוע התכנית. את האיזון בין שני העקרונות התווה המחוקק בדרך של קביעת הסדר התיישנות סטטוטורי שבמסגרתו עומדת לנפגע מתכנית תקופת זמן מוגבלת להגשת תביעת פיצויים". ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מלמדת, כי במשך השנים האריך המחוקק את פרק הזמן להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. תחילה, בפקודת בנין ערים משנת 1921 נקצבו שלושה חודשים בלבד להגשת תביעת פיצויים ותקופה זו הוארכה, בשנת 1936, לשישה חודשים. כאשר חוקק חוק התכנון והבניה בשנת 1965, נקבעה תקופה של שנה להגשת תביעת פיצויים והוענקה לשר הפנים סמכות שבשיקול-דעת להאריך את המועד אם הייתה סיבה סבירה לכך. כיום, לאחר תיקון 43 משנת תשנ"ה, הוארכה התקופה להגשת תביעת פיצויים לשלוש שנים, אולם צומצם שיקול-דעתו של שר הפנים להאריך תקופה זו "מטעמים מיוחדים שיירשמו". על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה עמד בית-משפט זה בבג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783. כיום, נראה, כי סמכותו של שר הפנים להאריך את המועד הקבוע בסעיף 197(ב) רישא לחוק התכנון והבניה הינה סמכות שבשיקול-דעת והיא שמורה למקרים מיוחדים וחריגים בלבד, כאשר הכלל הינו עמידה במועדים שנקצבו בחיקוק. על המבקש להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה להצביע על נסיבות אובייקטיביות, אשר יש בהן כדי להקים אינטרס ראוי אחר להעדפה על פני האינטרס הלגיטימי של הועדה המקומית, כי לא יוטלו עליה חיובים תקציביים שלא נלקחו בחשבון על-ידה. נוכח איזון אינטרסים זה, נדרש שר הפנים לעשות שימוש בסמכותו זו בצמצום. כך, למשל, קבע בית-משפט זה בבג"צ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783, בעמ' 792-793, בנוגע להיקף השיקולים שעל הרשות לשקול בבואה להחליט אם להאריך את המועד להגשת תביעה: "ככלל נראה, כי במסגרת השיקולים שהרשות שוקלת בבואה להחליט אם להאריך את המועד עליה לתת דעתה על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיביים ואובייקטיביים, ולהכריע על-פי עוצמתם היחסית של השיקולים בכל מקרה ומקרה. במסגרת הטעמים הסובייקטיביים יש להביא בחשבון טעמים אישיים המיוחדים למבקש המצביעים על כך שמסיבות אישיות, כגון מחלה, היעדרות מן הארץ, חוסר אפשרות סבירה לדעת על התכנית הפוגעת וטעמים כיוצא באלה, נבצר מהמבקש להגיש תביעה במועד. במסגרת הטעמים האובייקטיביים יש לבחון את מידת האיחור בהגשת התביעה ואת מידת הפגיעה הנטענת כתוצאה מהתכנית. מנגד, יש לבחון את הקשר שבין האיחור בהגשת התביעה לבין הנזק שנגרם לרשות כתוצאה מן האיחור, במיוחד יש לתת את הדעת על השפעתו של האיחור על היכולת של הרשות לממן את הפיצוי. שיקול נוסף שניתן להביאו בחשבון בנסיבות מיוחדות הינו ניצול הזמן באופן ממשי ורציני לצורך הידברות עם הרשות כדי להגיע לפיצוי בהסכמה, ללא הגשת תביעה." 12. במסגרת הפעלת סמכותו לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, שוקל שר הפנים ומנכ"ל משרד הפנים שיקולים שונים, כאמור, אשר עוגנו בהנחיות מנהליות שפורסמו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, מהם עולה, כי בין השיקולים הנבדקים נמנות נסיבות אישיות מיוחדות בגינן נפגעה יכולתו של אדם לדעת על קיומה ואישורה של התכנית הפוגעת, העשויות להוות הצדקה לשיהוי בטיפול בהגשת הבקשה, כגון זקנה מופלגת או אי כשרות משפטית בלא קיום אפוטרופוס או גורם מטפל; שהות ארוכה בחו"ל במהלך כל תקופת האיחור ולרבות בשלב הכנת התכנית, בלא שהיה גורם שטיפל בענייני הפונה; מחלה או מוגבלות של המבקש שמנעה ממנו ידיעה על התכנית. גורמים נוספים, אשר מנעו מן הזכאי את הידיעה על אישור התכנית הפוגעת או טיפול בהגשת התביעה, כגון קיום סכסוך משפטי בנוגע לזכויות במקרקעין, אשר מנע ידיעה על תכנית או הגשת תביעה; פגם בפרסום המקרקעין הכלולים בתכנית, אשר מנע מהמבקשים לדעת, כי התכנית הפוגעת חלה על המקרקעין שבבעלותם או הגובלים בהם; קבלת מידע לא נכון מגורם מוסמך אשר היה בו כדי למנוע ידיעה על קיום התכנית או למנוע הגשת התביעה וכן קיום משא ומתן בין הועדה המקומית לבין המבקש במשך תקופה סבירה בכדי לבחון אפשרות למתן פיצוי בגין פגיעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ובתנאי שהמשא ומתן נוהל באורח שוטף ורציני ובתנאי שהבקשה הוגשה תוך זמן קצר מיום סיום הליכי המשא ומתן. ברי, אפוא, כי יש לראות את המכלול המצטבר של השיקולים על רקע מידת האיחור ועל רקע טיב הפגיעה על-ידי התכנית המשתנה ממקרה למקרה. 13. בהתאם לשיקולים מנחים אלה, נבחנה בקשת העותרים להארכת מועד. לצורך סיוע בגיבוש ההחלטה בבקשות להארכת התקופה להגשת תביעת פיצויים, מונה צוות מיוחד במשרד הפנים, המונה נציג ממינהל התכנון ונציג המחלקה המשפטית (להלן: הצוות). חברי הצוות בוחנים את העובדות נשוא הבקשה וממליצים בפני שר הפנים. שר הפנים בוחן את הבקשות ושוקל את ההצדקה לאיחור בהגשת תביעת הפיצויים והאם מתקיים "טעם מיוחד", המצדיק את מתן הארכה, כנדרש מסעיף 197(ב) סיפא לחוק התכנון והבניה. ומן הכלל אל הפרט 14. בא-כוח העותרים הגיש, ביום 15.4.2003, בשם העותרים, בקשה להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין פגיעה שנגרמה להם, לטענתם, בעקבות אישורה של תכנית מח/54/ג'. מדובר באיחור של שלוש שנים ותשעה חודשים מתום המועד האחרון להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. עיקר טענת העותרים בבקשה היה דבר קיומו של משא ומתן בשמם של העותרים ובשם נפגעים אחרים מן התכנית, שמטרתו הייתה להביא לפיצוי מוסכם הן בגין הפקעת שטחים והן בגין פגיעת התכנית. בהמשך, המשא ומתן נוהל בשם העותרים בלבד ללא נפגעים נוספים אל מול מע"צ, רכבת ישראל והועדה המקומית "הדרים". העותרים טענו, כי לאורך כל הדרך, הועדה המקומית הדרים הייתה מודעת למשא ומתן ולכן היא לא רשאית לטעון, כי בחלוף המועד להגשת תביעה הסתמכה על כך, שהעותרים ויתרו על זכותם לתבוע פיצויים בגין פגיעת התכנית ובהתאם לכך כלכלה את תקציבה. עוד טענו העותרים בבקשתם, כי עוצמתה הקשה של הפגיעה בזכות הקניין שלהם, מצדיקה כשלעצמה היענות לבקשה. 15. בקשת העותרים נקלטה במשרד הפנים ונשלחה להתייחסות הועדה המקומית לתכנון ובניה הדרים, הועדה המחוזית (מחוז מרכז), מע"צ ורכבת ישראל. מבין גופים אלה, העבירה רכבת ישראל את עמדתה, לפיה היא מתנגדת למתן הארכת מועד מאחר והעותרים לא הראו טעם מיוחד המצדיק היענות לבקשה. עוד נטען, כי העותרים ניהלו עם רכבת ישראל משא ומתן באשר לפיצויי ההפקעה ולא באשר לפיצויים בגין פגיעת התכנית בערך המקרקעין הנותרים וכי המשא ומתן בו מדובר התנהל רק בשנתיים האחרונות עובר להגשת הבקשה, משמע משנת 2001, כך שלטענת רכבת ישראל העותרים לא הצביעו על עיכוב מוצדק הנובע מנסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתם. בתגובת העותרים לתגובת רכבת ישראל נטען, כי תשובת רכבת ישראל לוקה באי דיוקים רבים, שכן לכל אורך המשא ומתן הובהר, כי הצדדים עוסקים בפיצויים בגין כלל הנזקים, הן פיצויי הפקעה והן פיצויים בגין פגיעת התכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. העותרים עוד הוסיפו וטענו, כי הפגיעה בקניינם קשה מאוד ואין בחלוף הזמן כדי להצדיק את דחיית הבקשה. 16. בענייננו, עיקר טענת העותרים הוא, כאמור, כי נוהל משא ומתן רציף, אשר עסק בפיצויים בגין כלל הנזקים, תוך הסתמכות על חוזר מנכ"ל משרד הפנים, המציין את דבר קיומו של משא ומתן כנימוק שעשוי להצדיק מתן הארכת מועד. מפאת חשיבות העניין, להלן אביא את הסעיף הרלוואנטי בחוזר מנכ"ל משרד הפנים כלשונו: "קיום משא ומתן בין הועדה המקומית לבין המבקש, במשך תקופה סבירה, בכדי לבחון אפשרות למתן פיצוי (בין בכסף ובין בדרך אחרת) בגין פגיעה על פי סעיף 197 ובתנאי שהמשא ומתן נוהל באופן שוטף ורציני, יש בו כדי להוות סיבה שתצדיק הארכת מועד ובתנאי שהבקשה הוגשה תוך זמן קצר מסיום הליכי המשא ומתן." [ההדגשות הוספו – ס.ג'.] ביום 1.4.2003 פנתה הגב' שלומית חן, מרכזת ארצית לעררים, לעותרים ולרכבת ישראל וביקשה לקבל תיעוד ומסמכים המעידים על קיומו של משא ומתן רציף ורציני, לו טוענים העותרים. ביום 14.4.2004 כתב בא-כוח העותרים לגב' שלומית חן, את המכתב הבא: "משרדנו מטפל בתיק שבנדון החל משנת 2002. עד למועד זה טיפל בנושא עו"ד אמיר כספרי ממשרד עוה"ד ש. הורוביץ ושות'. עו"ד כספרי מסר לנו את המידע הבא: המו"מ שהתנהל בשנים 1996-2002 לערך, היה לגבי מספר חלקות אשר החלקה נשוא הנדון הינה אחת מהן. המו"מ נוהל מול עו"ד דניאל להמן מפרקליטות מחוז מרכז. מרבית המו"מ נוהל ללא מסמכים, והוכן הסכם לגבי כל חלקה שהגיעו לסיכום הפיצויים לגביה. מאחר ולא הגיעו לסיכום לגבי החלקה נשוא הנדון, מובן כי לא נוסח הסכם בנדון". למכתב זה צירפו העותרים מספר מכתבים, כאשר האחרון שבהם מחודש ינואר 1998, המעידים על משא ומתן שהתקיים בינם לבין סגן בכיר א' לפרקליט מחוז המרכז דאז, עו"ד נווה ז"ל, ככל הנראה בשם מע"צ. עוד העבירו העותרים התכתבות פנימית בין השמאית מטעמם של העותרים בתקופה הרלוואנטית לבין עורך-דינם דאז. תחילה, העותרים ציינו בסעיף 13 לעתירתם, כי עו"ד דניאל להמן הוביל את המשא ומתן מטעם מע"צ מול העותרים ובעלי קרקעות אחרים בשנים 1996-2002. מפאת חשיבות העניין, להלן אביא את מכתבו של עו"ד דניאל להמן, מיום 20.3.2005: "2. על אף האמור בסעיף 13 לעתירה (בג"צ 1764/05) אבקש להעמיד דברים על דיוקם ולציין כי במהלכים בהם נטלתי חלק, לא נוהל כל משא ומתן מול משפחת מלמוד-כסלו, על אחת כמה וכמה לא "בהובלתי"... 5. מבין שני בעלי החלקות הנותרות, חזרנו לאחרונה לנהל משא ומתן מול מלמוד ואילו מול מלמוד-כסלו לא נוהל, כאמור, כל משא ומתן". מדבריו של עו"ד דניאל להמן עולה, כי העותרים לא הוכיחו כי קוים משא ומתן שוטף ורציני בעניינם, כנדרש בתנאים שהציב חוזר מנכ"ל משרד הפנים. בנסיבות אלה נראה, כי טענתם - לפיה החל משנת 1998 נוהל משא ומתן ללא מסמכים - תמוהה ובייחוד על רקע העובדה, כי עד לשנת 1998 כן התנהלה התכתבות בין הצדדים. זאת ועוד. מאז אישור התכנית מיום 28.7.1996 ועד להגשת הבקשה להארכת המועד להגשת תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ביום 14.4.2003, חלפו שבע שנים, אשר נראה, כי אין הן בגדר זמן סביר לניהול משא ומתן. כמו-כן, ממסמכי התכנית עולה, כי העותרים היו מיוצגים על-ידי עורך-דין - שהינו "איש מקצוע" - החל מחודש דצמבר 1993 והגישו באמצעותו התנגדות לתכנית. חוזר מנכ"ל משרד הפנים קובע, בין היתר, כי "ככלל לא תינתן הארכה למבקש שענייניו מטופלים על ידי אנשי מקצוע". במקרה שלפנינו, עורכי-הדין שייצגו את העותרים יכולים היו להגיש תביעת פיצויים במועד על-מנת שלא תחלוף תקופת ההתיישנות או לחילופין לפנות לשר הפנים בסמוך למועד סיום התקופה. ברם, הדבר לא נעשה. בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל נראה, כי אכן העותרים לא הצביעו על טעם מיוחד, המחייב את שר הפנים להאריך את המועד הקבוע בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. 17. בעניינם של העותרים, הצוות המיוחד אשר מונה לבחינת בקשתם, בחן את הבקשה, על כל מסמכיה והחליט להמליץ לשר הפנים לדחות את הבקשה מן הטעם, כי העותרים לא ניהלו משא ומתן רציף ביחס לפיצויים לפי סעיף 197 באופן שהצדיק את אי הגשת התביעה. בקשת העותרים הוצגה לשר הפנים בצירוף המלצת הצוות המיוחד. שר הפנים שקל את הבקשה והחליט, כאמור, לקבל את המלצת הצוות המיוחד ולדחות את בקשת העותרים להארכת מועד. אף לאחר שיג ושיח במהלך הדיון שהתקיים בבית-משפט זה ובעקבות המלצת בית-המשפט, ביום 8.3.2007 הוחלט, כי בא-כוח המשיב יבדוק אפשרות החזרת הנושא לצוות הבדיקה, על-מנת שישוב וידון בנושא לאחר קבלת עמדת כל הצדדים הנוגעים בדבר, לרבות מע"צ והוועדה המקומית. כן נקבע, כי בא-כוח העותרים יוכל להגיב להודעת המשיב. ואכן, כאמור, עמדות מע"צ והוועדה המקומית התבקשו פעם נוספת ואף הועברו לידי העותרים, על-מנת לאפשר להם להגיב עליהם. לאחר בחינת כלל הנתונים, הוחלט להביא את העניין לבחינה חוזרת של שר הפנים, כאמור בהודעת המשיב מיום 1.4.2008. ברם, מכלל הנתונים העדכניים שהוצגו – עמדות מע"צ, הוועדה המקומית ותגובת העותרים לעמדות אלו – נראה, כי לא עלה ולא הוכח כנדרש, כי במהלך השנים קיימו העותרים משא ומתן רציף ורציני בעניין תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בנסיבות אלה קבע הצוות המיוחד, כי העותרים לא הצליחו להרים את הנטל להוכיח, כי מתקיים בעניינם "טעם מיוחד", המצדיק הארכת המועד להגשת תביעת הפיצויים. לפיכך, ביום 27.4.2008, המליץ הצוות המיוחד לשר הפנים שלא לשנות מהחלטתו הקודמת, אשר דחתה את בקשת העותרים להארכת מועד. וכך הומלץ: "בחנו את העמדות החדשות שנתקבלו, כמו גם את תגובת המבקשים לעמדות אלו. אף מכלל האמור בתגובות אלו לא עלה, כי במהלך השנים נוהל משא ומתן לעניין ס' 197. כעולה מעמדת מע"צ (מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בע"מ), המשא ומתן שנוהל מולם עסק בפיצויי הפקעה בלבד. בנסיבות אלה, ובכלל זה, ונוכח העובדה שהמבקשים היו מיוצגים לאורך התקופה, הרי שלא נמצאה הצדקה לשנות מההחלטה הקודמת אשר דחתה את הבקשה להארכת מועד בהעדר מסמכים המעידים על מו"מ רציף ביחס לסעיף 197 שהצדיק אי הגשת תביעה במועד." לאור המלצת הצוות המיוחד, החליט שר הפנים לדחות את הבקשה ולא להאריך את המועד כמבוקש. בנסיבות אלה, שוכנעתי, כי אין עילה משפטית, המצדיקה התערבות בית-משפט זה בהחלטת שר הפנים בעניינם של העותרים. 18. ולבסוף, אוסיף ואציין, כי כידוע, הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות המוסמכת מופעלת ככלל על-פי אמות המידה הנוהגות במשפט הציבורי לעניין ביקורת על החלטות מנהליות. נוכח שיקול-הדעת המסור לשר הפנים בסעיף 197(ב) - שכאמור שיקול-דעת מצומצם הוא - לקבוע האם קיימים "טעמים מיוחדים" המאפשרים להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, נוהג בית-משפט זה איפוק רב בעניינים אלה וגדר התערבותו בהם הינו בדרך-כלל מצומצם. כך למשל נקבע בבג"צ 671/04 גרין נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, פ"ד נט(5) 827, בעמ' 832: "נתנו דעתנו על עיקרי העתירה ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בהחלטת המשיבה לפטר את העותר מן השירות במשטרה. כלל הוא כי החלטת רשות מוסמכת על הפסקת שירותו של שוטר משטרה באה במסגרת החלטות מינהליות הנתונות לביקורת שיפוטית של בית-המשפט הגבוה לצדק... משכך, חלים על החלטה זו הכללים המקובלים להתערבותו של בית-משפט זה בהחלטת רשות מינהלית, שעיקרם בכך כי לא יתערב בהחלטה אלא אם מצא כי התקבלה בחריגה מסמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או שהיא נגועה בשיקולים זרים או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים. במערכת המשטרה, בדומה למערכת הצבאית, מרווח שיקול-הדעת של הרשות המוסמכת לקבוע את דבר התאמתו של אדם לשרת בשירותיה היא רחבה; ממילא נכונותו של בית-משפט זה להתערב בשיקול-דעת זה היא צרה ומצומצמת". יפים דברים אלה גם למקרה שבפנינו. סוף דבר 19. לסיום, ומכל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה מאחר ולא מצאתי עילה, המצדיקה להתערב בהחלטת שר הפנים, שלא להאריך לעותרים את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. כמו-כן, בנסיבות העניין, אציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ד' באלול התשס"ח (4.9.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05017640_H19.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il