בבית המשפט העליון
רע"פ
1764/01
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט א' ריבלין
כבוד
השופט א' א' לוי
המערער: משה
בן עמי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשת
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בחיפה מיום 25.2.01 בע"פ 1056/00
שניתן
על-ידי כבוד סגן הנשיא ח' פיזם
והשופטים:
א' רזי, י' דר
תאריך הישיבה: י"א בתמוז תשס"א
(2.7.01)
בשם
המערער: עו"ד יואל גולדברג
בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום
בחיפה, בו הורשע המבקש בעבירות של הפרת אמונים וקבלת שוחד, עבירות לפי סעיפים 284
ו290- לחוק העונשין, תשל"ז1977-. בעקבות הרשעתו נגזר למבקש עונש של 40 חודשי
מאסר, מתוכם 30 חודשי מאסר בפועל והשאר על תנאי, וכן קנס בסך של 24,000 ש"ח.
העובדות הדרושות לעניין
2. תחילתה של הפרשה בחשד שהתעורר כי בוחנים של
רשות הרישוי קיבלו שוחד ממורי נהיגה, בתמורה להעברת תלמידיהם את מבחני הנהיגה
המעשיים. הפרשה נחשפה לאחר שאחד, יוסף אטאדג'י (להלן: "יוסף"), מורה
נהיגה במקצועו, הגיע לתחנת המשטרה ביוזמתו, ומסר את הידוע לו. יוסף, שהיה בעצמו
מעורב במעשים הפליליים בכך שנתן שוחד לבוחנים, שימש עד-מדינה, והיווה ציר מרכזי
בהרשעתם של מספר בוחנים. בתמורה, ניתנה ליוסף התחייבות שלא להעמידו לדין בגין פרשה
זו.
3. בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בחיפה,
פרטה המשיבה כיצד על פי החשד נהגו בוחני משרד הרישוי לקבל את השוחד. באישום
הראשון נטען, כי בין השנים 1989-90 שילם יוסף למבקש, בכ10- הזדמנויות שונות,
כספי שוחד אותם נהג להטמין במעטפה שהניח מתחת לשטיח הרכב. עוד נטען, כי בתאריך
23.5.96 העביר המבקש שניים מתלמידיו של יוסף את מבחן הרישוי, תמורת תשלום סכום של
1000 ש"ח. בתאריך 7.7.96 שילם יוסף למבקש סכום נוסף של 500 ש"ח, עבור
התלמידים בכרייה אמל ואבו יונס מוחמד, ובתמורה עבר אבו יונס את המבחן.
האישום השני מגולל את סיפורו של עבד
אל-רחמן זועבי, אף הוא מורה נהיגה מאזור הצפון (להלן: "עבד"). באישום זה
נטען כי במהלך 10 השנים שקדמו להגשת כתב האישום, שילם עבד למבקש שוחד בממספר
הזדמנויות. באחד המקרים, בתחילת חודש אפריל 1997, פגש המבקש באקראי את עבד בבית
חולים רמב"ם בחיפה, וביקשו לשלם לו מראש שוחד בסכום של 4000-5000 ש"ח,
ובתמורה התחייב המבקש להעביר אחדים מתלמידיו של עבד את מבחן הנהיגה המעשי.
באישום השלישי נטען, כי המבקש פנה
לעאטף ריזק, מורה נהיגה ובעליו של בית ספר לנהיגה, וביקש תשלום שוחד בסך 1000
ש"ח עבור כל תלמיד שיעבור את מבחן הרישוי; אך עאטף סרב להצעה, אף שידע כי
הדבר עלול לגרום לכישלון תלמידיו.
המבקש הכחיש את העובדות אשר יוחסו לו בכתב
האישום.
פסק דינו של בית משפט השלום
4. שמיעתן של ראיות הצדדים נמשכה מספר ישיבות,
ובסופו של יום החליט בית המשפט לזכות את המבקש מהאישומים השני והשלישי, אך הרשיעו
באישום הראשון. בית המשפט נימק את זיכויו של המערער משני האישומים בכך שכמות
הראיות שעמדה לחובת המבקש לא היתה מספקת. בעניין זה קבע בית המשפט, כי עבד אל-רחמן
זועבי אינו עד מהימן ודבריו מעוררים ספקות. עד זה, אשר הוגדר על ידי בית המשפט
"כסוכן משטרתי לכל דבר ועניין", לא תיעד את השיחה שנערכה, לטענתו, בינו
לבין המבקש בבית החולים רמב"ם, והוא גם העלים מידיעת מפעיליו תשלומם של סכומי
שוחד נוספים אותם שילם לבוחנים.
באשר לאישום השלישי בו נטען כי המבקש פנה
למורה הנהיגה עאטף אבו ריזק, וביקש ממנו תשלום שוחד, אישום זה התבסס על שיחה בין
עאטף ליוסף, אך בית המשפט סבר שאין בזו די כדי לבסס הרשעה. באותה שיחה נשמע עאטף
מספר ליוסף על כך שהמבקש דרש ממנו סכום של 1000 ש"ח, על מנת להעביר שניים
מתלמידיו את מבחן הרישוי, אך בית המשפט לא שלל את הסברו של עאטף לפיו חלק מהדברים
נאמר בבדיחות הדעת.
באשר לאישום הראשון, זה התבסס על עדותו של
יוסף, ובית המשפט קבע לעצמו כי עליו לבחון אותה בזהירות רבה, הואיל ובפניו ניצב
"אדם אשר על פי גרסתו מתן שוחד היה לחם חוקו ואשר במשך שנים רבות כל
תלמידיו מקרב בני המיעוטים עברו את מבחן רישוי הנהיגה המעשי באמצעות מתן
שוחד" (ראה עמ' 129, ההדגשה במקור - א' א' לוי). בעניין זה ביסס בית המשפט את
מסקנתו על שניים: ראשית, תשובתו של יוסף עצמו לאחת משאלותיו של בית המשפט, לאמור:
"אני עבדתי במגזר הערבי וכולם היו בשוחד, למעט תלמידים מהמגזר היהודי שלא
למדו בקבלנות". העניין האחר שהניע את בית המשפט להידרש לזהירות מוגברת בעת
שקילת עדותו של יוסף נומק כך:
"מן
הראוי לבחון את עדותו של אטדג'י בזהירות רבה ובקפדנות יתרה, שמא, אדם כאטדג'י, אשר
החליט 'לחצות את הקווים' ואשר קיבל תמורה רבת ערך מבחינתו, בגין עדויותיו (אי הגשת
כתב אישום נגדו) יבקש לרצות את חוקריו על ידי אספקת מידע והפללת רבים ככל הניתן
וכך לשיטתו, הוא 'מספק את הסחורה', קרי, הבאת 'ראשיהם' של עוד ועוד מבין אלה אשר
רק אתמול שלשום הוא עצמו נמנה עליהם" (עמ' 128).
בית המשפט היה ער לכך, שמכוח הוראתו של סעיף
296 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, הוא יכול לבסס הרשעה בעבירה לפי סימן ה' של
פרק ט' לחוק, גם על עדות יחידה, אף אם היא עדותו של שותף לעבירה (לעניין זה ראה
ע"פ 385/87, עבדול תלאווי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 142). חרף
זאת, הנחה בית המשפט את עצמו, לבדוק אם יש בחומר הראיות דבר (ובלשונו:
"יתדות") לתמוך בה, ועל שאלה זו השיב בחיוב, ובלשונו (ראה עמ' 129):
"את
'היתדות' הנ"ל מצאתי בהפנייתו על אטאדג'י לדו"חות תעסוקת בוחן והצבעתו
על שמות תלמידים ספיציפיים, אותם דו"חות תעסוקת בוחן ת2/ ות3/, אשר כללו
שמותיהם של 3 תלמידים אשר לדברי העד אטאדג', שילם שוחד לנאשם בעבור העברתם את
המבחן בסך 500 ש"ח לתלמיד.
כבר
בחקירתו במשטרה העד הצביע על טעות רישומית של הנאשם, אשר אומתה על סמך המסמכים
ת10/ ות11/, נזכיר רק כי המדובר בטעות רישומית המתייחסת לרישום מבחניו המעשיים של
התלמידים אבו יונס מוחמד ובכריה אמאל, כאשר זו האחרונה למעשה עברה את המבחן אצל
הבוחן שבתאי מזרחי ביום 28.1.99 (ת3/) ואבו יונס אצל הנאשם ביום 7.7.96 (ת/
10)".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. על פסק דינו של בית המשפט השלום, הוגש ערעור
לבית המשפט המחוזי, וזה הורה על הגשת סיכומים בכתב, תחת קיום דיון בעל פה. לאחר
הגשת סיכומי הצדדים, ובטרם ניתן פסק הדין בערעור, פנה המבקש בבקשה להתיר לו הגשתה
של ראייה נוספת. עניינה של ראייה זו היה בעדותו של איתן איזנברג, מי שעל פי הנטען
היה שותפו של יוסף בבית הספר לנהיגה. עדותו זו של איזנברג ניתנה במהלך משפט אחר
באותה פרשה, ובית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להשמעתה משני טעמים: הראשון, שלא ניתן
הסבר מדוע לא הובאה בפני בית משפט השלום; השני, שראיה זו אינה מעלה ואינה מורידה
לעניינם של האישומים אשר יוחסו למערער.
בית המשפט המחוזי דחה גם את הערעור לגופו,
לאחר שקבע כי בפני בית משפט השלום הונח חומר ראיות שדי היה בו על מנת לבסס הרשעה.
עוד נקבע, כי הרשעת המבקש התבססה על המהימנות שייחס בית המשפט לדברי עד-המדינה
יוסף, ובעניין זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בית המשפט ציין כי הערכאה
הראשונה הזהירה את עצמה כדרוש בטרם אימצה את גרסתו של עד-המדינה, ומעבר לכך, היא
מצאה לעדות זו חיזוקים בחומר הראיות. בית המשפט אף דחה את טענת המבקש, לפיה אין
להרשיעו בעבירות המיוחסות לו, מקום שמדובר בעבירות כלליות ללא נקיבת מועדים
וסכומים.
מכאן הבקשה לרשות
ערעור שבפנינו.
טענות המבקש
6. המבקש חזר בפנינו על טיעונו בבית המשפט המחוזי, לפיו
הראיות אשר הוגשו לבית משפט השלום לא היה בהן לבסס הרשעה. הוא הוסיף וטען כי בית
משפט השלום לא קבע ממצאי מהימנות, גם לא ביחס לעדותו של עד-המדינה, ומכל מקום אסור
היה להגיע לתוצאה מרשיעה, מקום שעד המדינה לא ידע לפרט מקרים בהם נתן שוחד למבקש,
וכאשר ההרשעה נסמכת על אמרות כלליות בלבד.
עוד טען המבקש, כי טעה בית המשפט קמא עת דחה
את בקשתו להגשת ראיה נוספת, מבלי לקיים דיון בנוכחות המבקש ובא כוחו.
דיון
7. בפתח הדיון בערעור, נתנו באי-כוחם של בעלי
הדין את הסכמתם לכך שהבקשה לרשות לערער תידון כאילו היתה הודעת ערעור, וכך החלטנו
לעשות. עניין נוסף אותו ראוי להדגיש הוא, שהדיון בפנינו התמקד בשתי סוגיות: ראשית , דיות הראיות שעמדו לחובת המבקש, וזאת על רקע זיכויו משני
האישומים האחרים שיוחסו לו. שנית, סירובו של בית המשפט המחוזי להתיר למבקש להביא ראיה נוספת.
בסוגיה אחרונה זו לא ראיתי מקום לעסוק, הואיל וכפי שיובהר בהמשך בסוגיית דיות
הראיות, דעתי היא שהרשעתו של המבקש אינה נקיה מספקות.
דיות הראיות
8. מעצם מהותה, מתבצעת עבירת השוחד, בדרך כלל, במחשכים,
הרחק מעין זרה ובולשת, ולרוב בנוכחותם של נותן השוחד ומקבלו בלבד. במצב זה, דרישה
לראיות חיזוק או סיוע לעדותו של שותף לעבירה או עד-מדינה, היתה מסכלת את העמדתם של
עבריינים בתחום זה לדין. מכאן שתכליתו של סעיף 296 היא לתת מענה לקושי הכרוך
בהוכחתה של עבירה מיוחדת זו, וזאת על מנת לשרת מטרה רחבה יותר, הלא היא עקירת
תופעת השוחד ממקומותינו.
בחינת פסק דינו של בית משפט השלום מלמדת, כי
טוב היה עושה השופט המלומד אם היה מתבטא במלים נחרצות יותר בעת קביעתם של ממצאי
מהימנות, אך גם משלא עשה זאת, נראה שאין ספק שעדותו של יוסף הייתה מקובלת עליו.
עם זאת, ולנוכח אישיותו המיוחדת של עד זה, ומעורבותו העמוקה במעשי השחיתות שנתגלו
ברשות הרישוי במחוז הצפון, סבר בית המשפט כי לא יהא זה בטוח לבסס הרשעה על עדותו
בלבד, ויש לבחון אם יש בראיות המשיבה דברים לחזקה. בית המשפט קבע, כי ראיות מסוג
זה הם אותם דו"חות תעסוקה של המבקש, בהם גילה יוסף טעות כבר בחקירתו במשטרה.
הכוונה לדו"ח ת3/ אשר נערך ונחתם על ידי המבקש, ובו נרשם ששניים מתלמידיו של
יוסף נבחנו על ידו בתאריך 7.7.96, ואחד מהם, אבו-יונס מוחמד ברכאת, נכשל, בעוד
שאמל בכרייה עברה את המבחן בהצלחה. בחקירתו טען יוסף כי רישום זה שגוי, הואיל ומי
שעבר את המבחן בהצלחה באותו תאריך, ובעקבות תשלום שוחד, היה דווקא אבו-יונס מוחמד
ברכאת, בעוד שאמל בכרייה נכשלה, וזו עברה את המבחן רק במועד מאוחר יותר (28.1.97).
ואכן, העובדות אשר נטענו על ידי יוסף, אומתו במסמכיו של משרד הרישוי (ראה ת10/
ביחס לאחמד יונס, ות11/ ביחס לאמל בכרייה).
החיזוק אחריו תר בית משפט השלום, היה צריך
לשמש בבחינת "תוספת משקל אמינות" לדבריו של יוסף, אשר, כאמור, אישיותו
ובעיקר מעורבותו בפרשיות השוחד עוררו בלבה של הערכאה הראשונה ספקות ותהיות (ראה
לעניין זה ע"פ 348/88, 383 אבו אסעד ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מד(3),
89; ע"פ 238/90, אסקפור נ' מדינת ישראל, פד"י מג(4), 405, 410). באשר
למשקלו של החיזוק, זה משתנה בהתאם למידת האמינות אותה מייחס בית המשפט לראייה
הטעונה חיזוק, דא עקא שדווקא בסוגייה זו בחר בית המשפט שלא להתבטא בבהירות הנדרשת.
זאת ועוד, העובדה כי נמצא שהמבקש שגה ברישום
בדו"ח תעסוקת בוחן, אינה מחזקת בהכרח את עדותו של יוסף בדבר תשלום השוחד.
אמנם, ניתן לומר במצב זה, כי יכולתו של יוסף להצביע על הטעות הרישומית בדו"ח
ת3/, יש בה כדי להצביע על כך שעניינו של יונס מוחמד ברכאת נשתמר בזיכרונו, הואיל
ולהצלחתו במבחן הנהיגה המעשי קדם תשלומו של שוחד. אך לא זו בלבד שהטענה בדבר מתן
השוחד בעניינו של אבו יונס לא באה אלא מפיו של מי שלעדותו חיפש בית המשפט חיזוק,
אלא שגם יכולתו של אבו-יונס לזכור את שמותיהם של התלמידים עבורם שילם שוחד, אינה
ברורה כלל. וכך מצאתי את יוסף מעיד: "אני לא זוכר מתי היתה הפעם הראשונה
שנתתי לבן עמי שוחד... בגדול אני לא זוכר למי נתתי ומתי כי עניני שוחד לא נהגנו
לתעד. הכל היה על סמך זיכרון" (ראה עמ' 44). ואילו מעיון בעמ' 57 של פרוטוקול
הדיון עולה, כי יוסף נשאל אם יוכל לומר לאחר עיון בכרטסת לשנת 1995, מיהם התלמידים
שעברו את המבחן תמורת תשלום למבקש, ועל כך השיב : "אין לי שום סיכוי לזכור
דברים כאלה. אם תראה לי דו"ח תעסוקת בוחן אני אוכל לקשר את הדברים".
אכן, בהמשך חקירתו (עמ' 58) נרשמה מפיו של העד תשובה שונה ("חלק מהתלמידים
אני יכול לדעת אם עברו בשוחד ואם לא"), אך נדמה שבמקרה בו מדובר בעדות אותה
הגדיר בית משפט השלום ככזו שיש לבחון אותה בזהירות רבה ובקפדנות יתרה (עמ' 128),
הואיל ותשלום השוחד היה לחם חוקו של העד במשך שנים רבות (עמ' 129), ראיית חיזוק
מסוג זה משקלה קלוש ולא נכון היה לבסס עליה הרשעה בפלילים.
בא-כוח המשיבה טען בפנינו, כי ניתן לראות
חיזוק גם בתגובתו של המבקש לדברים שהטיחו החוקר ויוסף במהלך עימות שנערך בתאריך
20.7.97. המבקש נשאל על ידי החוקר אם יוסף שיקר בטענתו כי שילם לו שוחד, ועל כך
השיב המבקש : "אני לא יודע, אני לא אומר שהוא שקרן ואני לא אומר שזה אמת. אתה
רוצה שאני אגיד לך שאני קיבלתי ממנו כסף?!". בא-כוח המשיבה סבור כי זו אינה
תגובה אופיינית למי שדבק בטענת חפותו, ואף שגם בעיני עורר הדבר תמיהה, לא סברתי כי
יש בו כדי לסלק ספקות שניקרו בלב בית משפט השלום, ועובדה היא שהערכאה הדיונית לא
הזכירה עניין זה בהכרעת דינה.
עניין אחרון אשר גם לו נדרשתי, היא אותה שיחה
אשר נערכה בין יוסף לעאטף אבו-ריזק (ת5/), בה נשמע עאטף אומר: "בן-עמי מניאק
בזמן האחרון הוא רוצה אלף" אותם סרב עאטף, לטענתו, לשלם. המשיבה ביקשה מבית
משפט השלום לבסס את הרשעתו של המבקש באישום הראשון גם על שיחה זו, אך מתוך הכרעת
הדין עולה, כי בית המשפט נמנע מלקבוע עמדה ביחס לשאלה אם שיחה זו עשויה לשמש
חיזוק. אדרבא, נראה כי ניתן להבין שתשובתו של בית משפט השלום על כך הייתה שלילית,
באשר הוא לא היה מוכן לבסס עליה הרשעה באישום השלישי.
9. לסיכום, ואם דעתי תישמע, אני מציע לחברי לקבוע
כי במערך הראיות שהונח בפני בית משפט השלום, לא היה זה בטוח להגיע לתוצאה מרשיעה,
ועל כן אני מציע לקבל את הערעור, לבטל את פסקי-הדין של שתי הערכאות אשר קדמו לנו,
ולזכות את המבקש מחמת הספק.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, כ"ה באב תשס"א
(14.8.01).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01017640.O04 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444