פלוני נ. בית הדין הרבני בירושלים

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 176/23 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט י' כשר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני בירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד דבי שנהב פסק-דין השופט א' שטיין: במסגרת העתירה שלפנינו נתבקשנו על-ידי העותר ליתן צו על-תנאי המורה למשיבים, בית הדין הרבני האזורי ירושלים (להלן: בית הדין האזורי) ובית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), להתייצב וליתן טעם מדוע לא תבוטלנה החלטת בית הדין האזורי מיום 21.7.2022 והחלטת בית הדין הגדול מיום 21.12.2022, אשר ניתנה בערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 21.7.2022. אקדים ואומר שהעתירה חסרה מסמכים מהותיים. כך, ובין היתר, העתירה מתייחסת לחווֹת דעת מומחה, אולם חווֹת הדעת לא צורפו לעתירה. כמו-כן, לא כל החלטות בית הדין הרבני הגדול הרלבנטיות צורפו לעתירה. הגשת העתירה באופן זה מקשה על הבנת תמונת המצב העובדתית באופן מלא, ומטבע הדברים היא עומדת לחובתו של העותר. ואלה העובדות הדרושות לענייננו, כפי שאלה עולות מהחלטת בית הדין הגדול מיום 21.12.2022. העותר והמשיבה 3 (להלן: האישה) הם בני זוג מהמגזר החרדי אשר נישאו זל"ז בשנת 2013, ולהם ארבעה ילדים. לבני הזוג דירה בטבריה בבעלותם, בה התגוררו במשך כשבע שנים. לפני כשנתיים עברו בני הזוג לבית שמש – זאת, נוכח עבודתו החדשה של העותר באזור. לטענת האישה, אשר בית הדין מצא שיש בה ממש, העותר קיים קשרים מחוץ לנישואים. לאחר שהליך שלום בית שקיימו בני הזוג לא צלח, הגישה האישה תביעת גירושין. תביעה זו עודנה תלויה ועומדת. בעוד ההליך בעניינם של בני הזוג מתנהל, חזרה האישה להתגורר בטבריה ולקחה עמה את ילדיה. בתגובה לפעולה זו, הגיש העותר לבית הדין האזורי בקשה להורות לאישה להשיב את הילדים לבית שמש. בית הדין האזורי מינה מומחה לבדיקה של סוגיית מגורי הילדים, ולאחר דיון שהתקיים בסוגיה זו, נקבע ביום 18.5.2022 כי האישה וילדיה ישובו להתגורר בבית שמש. על החלטה זו הגישה האישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול. בית הדין הגדול דחה את בקשת רשות הערעור, אולם נענה לבקשת האישה לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי מיום 18.5.2022, וקבע כי האישה וילדיהם של בני הזוג ימשיכו להתגורר בטבריה עד לדיון שייערך בבית הדין האזורי, בו יתברר האם פניהם של בני הזוג לגירושין או לשלום בית. החלטה זו התקבלה על רקע סיומה הקרב של שנת הלימודים ולאור עמדתו של בית הדין הגדול, לפיה עדיף להימנע מהעברת הילדים ממוסדות החינוך פעמיים באותה שנה. אעיר כי החלטה זו של בית הדין הגדול לא צורפה לעתירה. ביום 13.6.2022 נשלחה לצדדים החלטת בית הדין האזורי לפיה "בית הדין מבהיר כי הדיון הקבוע לצדדים לתאריך 4.7.2022 יתקיים בפני דיין יחיד הח"מ, ככל ולא תתקבל התנגדות מי מהצדדים לכך בתוך 7 ימים". ביום 4.7.2022 נערך דיון בבית הדין האזורי בנוכחות הצדדים בפני דן יחיד (הרב י' אושינסקי). יוער כי הצדדים לא הגיבו להחלטתו של בית הדין האזורי מיום 13.6.2022 בנוגע לכך שהדיון יתקיים בפני דן יחיד, ואף במהלך הדיון לא טענו הצדדים כי הדיון צריך להתקיים בפני מותב תלתא. בסופו של הדיון ביום 4.7.2022 הורה בית הדין האזורי כי ייקבע דיון הוכחות בתביעת הגירושין והכתובה. לעניין העתקת מגורי הילדים מבית שמש לטבריה התייחס בית הדין האזורי לשתי חווֹת דעת שהונחו לפניו, שתיהן מפי הפסיכולוג ד"ר סגל. מהחלטת בית הדין האזורי עולה כי חווֹת דעת אלה המליצו על חזרתם של האישה וילדיהם של בני הזוג לבית שמש. על-אף האמור בחווֹת הדעת, קבע בית הדין שעל-פניו נראה כי יש להעדיף את שהות הילדים בטבריה, משכנם של בני הזוג במשך שבע שנים, ומרכז חיי הילדים במשך רוב שנותיהם. בעניין זה ציין בית הדין האזורי כי חווֹת הדעת שהונחו לפניו התייחסו לשנת הלימודים שכבר הסתיימה ולא לשנה שאחריה. נוכח זאת, ביקש בית הדין האזורי את התייחסותו הנוספת של ד"ר סגל למספר שאלות הנוגעות למקום מגוריהם הקבוע של הילדים. לאחר הגשת התייחסותו הנוספת של ד"ר סגל, בה המליץ, בין היתר, כי הילדים לא יחזרו לגור בבית שמש, ולאחר קבלת תגובות הצדדים להתייחסותו של ד"ר סגל, קבע בית הדין האזורי ביום 21.7.2022 כי הוא מאשר את המלצות ד"ר סגל לפיהן הילדים ימשיכו להתגורר בטבריה. כן נקבע שהאישה תשתתף בהוצאות העותר לקיום הסדרי השהות. על החלטת בית הדין האזורי מיום 21.7.2022 הגישו העותר והאישה ערעורים לבית הדין הגדול – כאשר העותר ערער על החלטת בית הדין בנוגע לקביעת מקום מגוריהם של הילדים בטבריה, ואילו האישה ערערה על החלטת בית הדין בנוגע להשתתפותה בהוצאות העותר לקיום הסדרי השהות. ערעורו של העותר לא צורף לעתירה, אולם מהחלטת בית הדין הגדול עולה כי בפי העותר היו שתי טענות: (1) טענות לגופה של ההחלטה ובהן שבית הדין האזורי חזר בו מהחלטתו הראשונה ושאין לראות בשהייתה של האם בטבריה טעם להותרת המצב כמות שהוא; (2) טענת חוסר סמכות נוכח העובדה שבית הדין האזורי קיבל את החלטתו נושא העתירה במתווה של דן יחיד, חלף מותב תלתא. ביום 21.12.2022 דחה בית הדין הגדול את שני הערעורים. ביחס לערעורו של העותר נקבע כי זכותה של האם לשנות את מקום מגוריה, בפרט כשהמעבר של האם הוא למקום שהיה מרכז חייה של המשפחה עד לעת אחרונה, וטובת הילדים היא להתגורר עם אמם; בנוגע לטענה בדבר חוסר הסמכות נקבע כי משקיבלו עליהם הצדדים לקיים את הדיון בפני המותב של דן יחיד, קנה בית הדין סמכות לדון בכך במתווה זה. להשלמת התמונה ייאמר כי גם ערעורה של האישה בנוגע להשתתפותה בהוצאות העותר לקיום הסדרי השהות נדחה, מהטעם שמדובר בהחלטה הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין האזורי ואין מקום להתערב בה. על החלטת בית הדין הגדול הגיש העותר את העתירה שלפנינו, ובה טען טענות שונות לגופם של דברים, ובהן: טובת הקטינים לא נשקלה בבית הדין האזורי; לא מונה עובד סוציאלי; לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין; בית הדין לא היה רשאי לחזור בו מהחלטתו הקודמת, וכן טענות נוספות. כן נטען כי ההחלטה סותרת את "ההלכות בדבר קביעת מקום מגורים" – אולם טענה זו נטענה בעלמא וללא שום אסמכתא, למעט הפניה אחת להחלטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת. בנוסף לטענות לגופה של החלטה טען העותר כי בית הדין לא היה מוסמך לקבל את החלטתו במתווה של דן יחיד. בעניין זה טען העותר כי אכן הסכים שהדיון ייערך בפני דן יחיד, אולם לא הסכים ש"החלטה גורלית" תתקבל על-ידי דן יחיד. לאחר עיון בעתירה הוריתי לאישה, המשיבה 3, להגיב באופן נקודתי לטענת העותר לפיה בית הדין האזורי נעדר סמכות לדון בהחלטות נושא העתירה במתווה של דן יחיד. כן קבעתי שהיועץ המשפטי לשיפוט הרבני ישקול הגשת תגובה בעניין זה מטעמו. בתגובתה לעתירה התייחסה האישה להשתלשלות האירועים החל מהחלטתו של בית הדין האזורי מיום 13.6.2022, בה הודיע בית הדין האזורי על כוונתו לדון בעניין זה בדן יחיד, והראתה כי לעותר היו הזדמנויות רבות להביע את התנגדותו לכך שהנושא יידון בפני דן יחיד, אולם הוא בחר שלא לעשות כן עד לאחר קבלת ההחלטה נושא העתירה. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הודיענו כי לאחר עיון בעתירה ובנספחיה הוא אינו מעוניין להגיב לעתירה. דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו. כפי שקבעתי בעניין אחר, "כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, ולא יתערב בהחלטותיהם בנקל, אלא במקרים חריגים שבהם ניכרת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק – כפי שציינה בעצמה העותרת; וזאת בפרט כאשר מדובר בהחלטות ביניים בהליך אשר עודנו מתנהל" (בג"ץ 5805/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (6.9.2022)). בענייננו-שלנו העותר אומנם מנסה לשוות לעתירה נופך עקרוני, אולם עיון בעתירה מגלה שאין מדובר אלא בערעור על החלטת בית הדין האזורי, אשר התקבלה על בסיס התרשמותו מהצדדים ולאחר שבית הדין קיבל את התייחסותו של מומחה מטעמו. אכן, בית הדין האזורי שינה בעניין זה את החלטתו הזמנית הקודמת, אולם הוא נימק היטב את הסיבות לכך; ואין חולק על כך שבית הדין אינו כבול להחלטותיו הזמניות הקודמות. נוכח האמור, עסקינן בעתירה חסרת עילה. בנוגע לטענה בדבר חוסר סמכות – מדובר בטענה חסרת תום לב. כמפורט לעיל, בית הדין הבהיר לצדדים, הבהר היטב, שהוא מתכוון לדון בעניינם במתווה של דן יחיד. הצדדים לא התנגדו לכך, על-אף שהיו בידם הזדמנויות לעשות כן, כמפורט בתגובת האישה. בנסיבות אלה, מקובלות עליי קביעותיהם של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול, לפיהן יש לראות בהתנהלותו הדיונית של העותר כהסכמה לכך שההחלטה בעניינו תינתן במתווה של דן יחיד, ושאין לקבל את טענתו לפיה כביכול הסכים רק לכך שהדיון ייערך במתווה של דן יחיד, אולם לא תתקבל במתווה זה שום החלטה מהותית. משהסכימו הצדדים לכך שהנושא יידון בדן יחיד, הרי שבית הדין רשאי היה לדון בכך במתווה זה, כאמור בתקנה 1(3)(א) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990. לזאת אוסיף, כי גם לפי הדין הכללי, אין בעל דין יכול לדלג ביודעין על טענה אפשרית בדבר העדר סמכותו של המותב אשר דן בעניינו, בתקווה לקבל החלטה שמטיבה עמו, ואם תקוותו לא תתגשם – לדרוש את ביטול ההחלטה מפאת חוסר סמכות. התנהגות כאמור מהווה חוסר תום לב דיוני; וכפועל יוצא מכך, הטענה בדבר חוסר סמכות תיחסם מעיקרה (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 53-52 (מהדורה שלוש עשרה 2020)). סוף דבר – העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות האישה בסך של 4,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ב' בשבט התשפ"ג (‏24.1.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23001760_F03.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1