עו"ד קרול חבה נ. בנק הפועלים בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1756/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1756/11 ע"א 1821/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערות בע"א 1756/11 והמשיבות 4-3 בע"א 1821/11: 1. עו"ד קרול חבה 2. מיכל חבה המערער בע"א 1821/11 והמשיב 3 בע"א 1756/11: יוסף חבה נ ג ד המשיבים 2-1 בע"א 1756/11 ובע"א 1821/11: 1. בנק הפועלים בע"מ 2. עו"ד עופר שפירא, בתפקידו ככונס נכסים ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.1.2011 בתיק פר"ק 1406-09 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' קרת-מאיר תאריך הישיבה: י"ב בשבט התשע"ג (23.1.2013) בשם המערערות בע"א 1756/11 והמשיבות 4-3 בע"א 1821/11: עו"ד רונן שחר בשם המערער בע"א 1821/11 והמשיב 3 בע"א 1756/11: עו"ד גונן קסטנבאום, עו"ד מני חי בשם המשיבים 2-1 בע"א 1756/11 ובע"א 1821/11: עו"ד אחיעד הראל פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. חייב שיעבד נכס שבבעלותו לשם הבטחת חובו לבנק. בהמשך לכך, נערך בין החייב לבין הבנק הסכם נוסף שאפשר לחייב לשלם סכום מופחת (בתשלומים), וכן קבע שאם החייב לא יעמוד בתשלומים אלה, יועמד לפירעון מיידי מלוא סכום החוב. קרובי משפחה של החייב ערבו להבטחת התשלומים לפי הסכם זה וכן שיעבדו לטובת הבנק נכסים נוספים. בסופו של דבר, לא עמד החייב בתשלומים לפי ההסכם הנוסף, והבנק העמיד לפירעון את מלוא סכום החוב. בהמשך לכך, הועלו כנגד הבנק טענות על-ידי החייב ועל-ידי קרוביו שערבו לחובו. טענות אלה עומדות במרכז הערעור שבפנינו. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. הערעורים שבפנינו נובעים מהחלטות שניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל של המערער בע"א 1821/11, יוסף חבה (להלן: החייב) (פש"ר (ת"א) 1406/09, השופטת ד' קרת-מאיר). 3. החייב צבר ברבות השנים חובות בחשבון שאותו ניהל בבנק הפועלים, הוא המשיב 1 (להלן: הבנק). חובות אלה הובטחו בשנת 1995 ברישום משכנתה ללא הגבלה בסכום על בניין משרדים שבבעלותו (להלן: בית חבה). בשנת 2004, נוכח פיגור בפירעון חובותיו, מונה לבקשת הבנק כונס נכסים לזכויותיו של החייב בבית חבה, במסגרת הליך הוצאה לפועל שנוהל כנגדו. ביום 13.6.2006 נערך הסכם נוסף בין הצדדים להסדרת תשלום חובו של המבקש לבנק (להלן: הסכם הפדיון), אשר עמד באותה עת, בהתאם לאמור בהסכם הפדיון, על כ-41 מיליון שקל. הסכם הפדיון כלל הסדר לתשלום החוב ולפדיון המשכנתה תמורת סך של 4.26 מיליון דולר (להלן: סכום הפדיון), על-פי לוח תשלומים (להלן: תשלומי הפדיון). בסעיף 8 להסכם הפדיון נקבע כי אם החייב לא יעמוד בהתחייבויותיו לפי ההסכם, יועמד לפירעון מיידי מלוא חובו כלפי הבנק (להלן: סכום החוב המלא). 4. הסכם הפדיון כלל גם התחייבות של החייב להעמיד לטובת הבנק בטוחות נוספות בהיקף של 2 מיליון דולר, להבטחת קיום התחייבויותיו על פי ההסכם. למטרה זו שיעבדו המערערות בע"א 1756/11, שהן בתו של החייב וכלתו (להלן: הערבות), את זכויותיהן במקרקעין שעליהם בנויים שלושה קוטג'ים (להלן: הקוטג'ים) לטובת הבנק, ונרשמה עליהם משכנתה בסכום של 1.4 מיליון דולר. על מנת להגן על זכויותיהן של הערבות נרשמה לטובתן, בהסכמת הבנק, משכנתה בדרגה שנייה על בית חבה, עד לסכום של 1.6 מיליון דולר. להשלמת התמונה יצוין שבתקופה שבה הסכם הפדיון עמד בתוקף ביקשו הערבות למכור את אחד מהקוטג'ים המשועבדים, והוסכם בין הצדדים שהבנק יאפשר להן לבצע את המכירה בתנאי ש-566,000 דולר מתוך כספי התמורה ישמשו לצורך פירעון התשלום הראשון של החייב לפי לוח התשלומים של הסכם הפדיון, בהתחשב בכך שזה לא שולם במלואו במועד. בפועל, הערבות העבירו לבנק סכום של כ-500,000 דולר בלבד מתוך התמורה. בגין יתרת הסכום, הגיש הבנק תביעה בבית משפט השלום בפתח תקווה (תא"ק 1986-12-08). 5. החייב לא עמד בלוח התשלומים לפי הסכם הפדיון, וביום 23.2.2009 הגיש הבנק בקשה נוספת למימוש המשכנתה, לבית המשפט קמא (בש"א 6736/09). ביום 6.5.2009 הגיעו הצדדים להסדר אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר במסגרתו ניתנה לחייב ארכה קצרה נוספת להשלמת התחייבויותיו לפי הסכם הפדיון (להלן: הסכם הפשרה). בהתאם להסכם הפשרה נתן בית המשפט קמא צו מותנה למינוי בא-כוחו של הבנק ככונס נכסים על בית חבה, אשר נקבע כי ייכנס לתוקף אם החייב לא ישלם את יתרת סכום הפדיון עד ליום 1.10.2009. ביום 4.10.2009 הודיע הבנק לבית המשפט שהחייב לא עמד בהתחייבויותיו לפי הסכם הפשרה, וביקש לקבוע כי הצו המותנה בדבר מינויו של כונס נכסים על בית חבה נכנס לתוקף, באופן שיאפשר לבנק להיפרע מתמורת מכירתו (בהתחשב בכך שעד לאותה עת כבר "תפח" החוב לכדי סכום של כ-67 מיליון שקלים). בית המשפט קמא נעתר לבקשה, ובהחלטתו מיום 21.10.2009 הורה כי מינויו המותנה של כונס הנכסים (להלן: הכונס) ייכנס לתוקף. 6. בשלב זה, הגיש החייב בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 9349/09) כנגד ההחלטה מיום 21.10.2009 בדבר מינוי הכונס. בבקשתו טען החייב, בין היתר, כי נוכח התנהלות הבנק – אשר סיכל לדבריו ניסיונות למכירת חלקים מבית חבה, ובכך מנע ממנו לעמוד בתשלומי הפדיון – אין לראותו כמי שהפר את הסכם הפשרה, ויש להעמיד את חובו על סך של 4.26 מיליון דולר בלבד, כאמור בהסכמי הפדיון והפשרה. בנוסף לכך, הגיש החייב תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א (ת"א) 36505-01-10, השופטת ד' קרת-מאיר) במסגרתה ביקש להצהיר על ביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין המאשר אותו, מחמת הטעיה. בקשת רשות הערעור נדחתה בהחלטתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס מיום 4.5.2010. בהחלטה נקבע כי מהחומר הקיים בתיק עולה שהחייב לא עמד בתשלום של סכום הפדיון במועדים שנקבעו לכך בהסכם פשרה, ועל כן מינויו של הכונס נעשה כדין. כן נקבע בה כי את יתר טענותיו של החייב יש לברר במסגרת התביעה שאותה הגיש לביטול הסכם הפשרה. בעקבות דברים אלו, שמע בית המשפט המחוזי את טענותיו של החייב במסגרת הבקשות לסעד זמני שאותן הגיש לצד תביעתו. הבקשות נדחו בהחלטה מיום 26.5.2010, אשר נקבע בה גם שיש לדון בטענותיו של החייב בדבר התנהלות הבנק (וכפועל יוצא מכך, בדבר גובה החוב), במסגרת הדיון בחלוקת התמורה שתתקבל ממכירת בית חבה, לכשיימכר, בגדרי הליך פשיטת הרגל, הוא ההליך נשוא הערעורים שבפנינו. בהמשך, תביעתו של החייב נדחתה בהסכמת הצדדים ביום 9.12.2010, נוכח התקדמותו המהירה של הליך פשיטת הרגל. 7. ביום 29.11.2009 הגישו הערבות בקשה למתן הוראות במסגרת הליך פשיטת הרגל. בבקשתן הן טענו כי יש לראותן כבעלות מעמד של "ערב יחיד" לפי חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות או החוק), ובתוקף מעמדן זה היו זכאיות "להיכנס לנעלי החייב" לעניין הסכם הפדיון והסכם הפשרה, במובן זה שצריך היה לאפשר להן לשלם את תשלומי הפדיון (עד לסך של 4.26 מיליון דולר) בתוך 90 יום, ובהמשך לכך להעביר לזכותן את השעבוד על בית חבה, על מנת להבטיח את זכותן לחזור על החייב. הבנק עצמו התנגד לבקשה זו. 8. בחודש מאי 2010, בטרם ניתנה החלטה בבקשתן של הערבות להיכנס לנעלי החייב, הגיש הכונס בקשה למכור את בית חבה בתמורה לסך של 26 מיליון שקל (להלן: כספי התמורה). מאחר שהן החייב והן הערבות טענו שהם זכאים לקבל חלקים מכספי התמורה, ניתנה ביום 1.6.2010 החלטה בהסכמת הצדדים, שבה נקבע כי מכירת בית חבה תאושר וסכום של 10 מיליון שקל מכספי התמורה יועבר בשלב ראשון לבנק, אך בהמשך יתקיים דיון בטענות הצדדים בדבר זכאותם לחלקים מכספי התמורה, על יסוד בקשות מתאימות שיגישו. בהתאמה, הגישו החייב והערבות בחודש אוגוסט 2010 בקשות למתן הוראות, כל אחד מטעמו. הבקשות למתן הוראות 9. בקשתו של החייב – החייב ביקש מבית המשפט קמא לקבוע כי הוא עמד במלוא התחייבויותיו כלפי הבנק לפי הסכם הפדיון והסכם הפשרה, ולכן זכאי להחזר הכספים שיוותרו בקופת הכינוס מן המכירה, לאחר שהסכומים הנדרשים לשם השלמתו של סכום הפדיון יועברו לבנק. החייב הוסיף וביקש לקבוע בהקשר זה כי הבנק "טרפד" את ניסיונותיו לקיים את ההסכמים, ולחלופין הקפיד עמו מעבר למידה ולכן מנוע מלטעון כי הפר את התחייבויותיו. 10. בכל הנוגע לטענה שעניינה סיכול ניסיונותיו של החייב לקיים את ההסכמים, הצביע החייב על מספר עסקאות למכירת חלקים מבית חבה שאותן סיכל, לכאורה, הבנק – חלקן בתקופה הרלבנטית להסכם הפדיון וחלקן בתקופה הרלבנטית להסכם הפשרה. לטענתו, יציאתן של עסקאות אלה לפועל היתה מאפשרת לו לגייס את הכספים הנדרשים לשם עמידה בלוחות התשלומים לפי ההסכמים. 11. בקשתן של הערבות – בשלב זה, הערבות מיקדו את בקשתן בטענה שיש לייחד להן מתוך קופת הכינוס סכום השווה לגובה המשכנתה השנייה, היינו, סך של 1.6 מיליון דולר (ולא בעמדתן המקורית כי יש להעביר לזכותן את המשכנתה הראשונה על בית חבה). בנוסף, הן ביקשו כי אם ייקבע שהחייב אכן הפר את התחייבויותיו בית המשפט יוסיף ויקבע כי היו זכאיות "להיכנס" בנעליו, לקיים התחייבויות אלה, וכך לזכות בסכום השווה לגובהה של המשכנתה השניה. 12. בהחלטתו מיום 17.1.2011 דחה בית המשפט קמא את שתי הבקשות למתן הוראות. 13. בכל הנוגע לחייב, נקבע שהוא הפר את התחייבויותיו לפי שני ההסכמים, ובכלל זה ההתחייבות להמציא לבנק בטוחות בסכום של 2 מליון דולר לפחות (כנדרש לפי הסכם הפדיון). בית המשפט קמא בחן את העסקאות מהתקופה הרלבנטית, וקבע שבניגוד לטענת החייב, אין לומר שהן סוכלו על ידי הבנק. עסקאות מוצעות אלה כללו שלוש עסקאות לרכישת שטחים בבית חבה, מהתקופה שלאחר כריתת הסכם הפדיון ולפני כריתת הסכם הפשרה, ושלוש עסקאות מהתקופה שלאחר כריתת הסכם הפשרה, שתיים מהן לרכישת הבניין כולו. לטענת החייב, הבנק סיכל את יציאתן לפועל של עסקאות אלו בכך שעיכב את מתן האישורים הנדרשים או נמנע מנתינתם כליל. החייב הוסיף וטען כי גם בנו פנה לבנק מספר פעמים בבקשה לרכוש קומה בבניין, אך כל פניותיו הושבו ריקם. בית המשפט דחה אחת לאחת את הטענות העובדתיות שהועלו על-ידי החייב בעניין התנהלותו של הבנק. בנסיבות אלה, נקבע שהחייב לא עמד בחיוביו לפי ההסכמים, ולכן יש לאפשר לבנק לקבל את מלוא כספי התמורה, שגם בהם אין כדי לכסות את סכום החוב המלא. 14. בכל הנוגע לטענותיהן של הערבות, בית המשפט קמא קבע שאין להן כל בסיס, שכן הבנק כלל לא פנה לערבות בבקשה לממש את הבטוחה שהעמידו. המשמעות של קבלת טענותיהן היא הענקת אופציות בעלות אופי כלכלי לערבים, מעבר להגנה הנדרשת עליהם לפי דיני הערבות. בית המשפט קמא הוסיף וקבע שהשימוש בחלק מכספי התמורה בגין מכירת הקוטג' לשם כיסוי תשלום הפדיון הראשון נעשה על פי הסדר בין החייב לבין אחת מהערבות, ולא ביוזמת הבנק, כך שאין לראות בו מימוש חלקי של הבטוחה. 15. כנגד החלטתו זו של בית המשפט קמא ערערו הן הערבות והן החייב, ומכאן הערעורים שבפנינו. הטענות בערעור 16. טענותיו של החייב (המערער בע"א 1821/11) – עיקר טענותיו של החייב מופנות כנגד מסקנותיו של בית המשפט קמא באשר להתנהלות הבנק, וכנגד קביעתו כי הבנק איננו אחראי לכישלון העסקאות שאותן יזם החייב עם צדדים שלישיים. לטענת החייב, עסקאות אלו (שאותן יזם במטרה לגייס כספים שיאפשרו לו לעמוד בתשלומי הפדיון) כשלו אך ורק בשל התנהלותו של הבנק, אשר "טרפד" אותן בכך שנמנע ממתן האישורים הנדרשים לביצוען או העמיד תנאים מכבידים לאישורן. בכך, טוען החייב, סיכל הבנק הלכה למעשה את יכולתו לעמוד בתשלומי הפדיון, וזאת בניגוד להסכם הפדיון (שסעיף 13 בו הורה לבנק לשתף פעולה עם החייב לצורך עמידתו בהתחייבויותיו) ובניגוד להסכם הפשרה (הקובע מפורשות שהחייב יפעל למכירת שטחים בבניין לשם תשלום חובותיו). החייב חלק בערעורו בפירוט על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא ביחס לכל אחת מעסקאות המכר שלא יצאו לפועל. 17. לשיטת החייב, התנהלותו חסרת תום הלב של הבנק באה לידי ביטוי גם במישורים נוספים. כך למשל, לטענתו, הבנק סירב במשך תקופה ארוכה לממש את הקוטג'ים אשר שועבדו לטובתו, אף על פי שדי היה במימושם כדי להיפרע ממלוא החוב לפי הסכם הפדיון. כמו כן, לטענת החייב הבנק סבר מראשית ההתקשרות בין הצדדים שהסכם הפדיון הופר שעה שלא הועמדו לטובתו בטוחות בגובה מספק, ובכל זאת קפא על שמריו במשך זמן רב והשמיע טענות אלו רק בחלוף שנתיים ממועד החתימה על הסכם הפדיון. 18. לבסוף, החייב טוען כי סעיף 8 להסכם הפדיון – אותו סעיף הקובע שהפרת התחייבויותיו לפי ההסכם תקים לבנק זכות להעמיד לפירעון מיידי את מלוא סכום החוב – קובע סנקציה גורפת, דרקונית ובלתי סבירה, שאינה מבחינה בין הפרה קלה להפרה חמורה ואינה עומדת ביחס סביר לנזק שנגרם לבנק כתוצאה מההפרה. לשיטתו, יש לראות בסעיף זה פיצוי מוסכם שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות מן ההפרה, ולכן היה על בית המשפט להפחיתו בהתאם לסמכותו לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). 19. טענותיהן של הערבות (המערערות בע"א 1756/11) – הערבות העלו בערעורן שתי טענות מרכזיות. טענתן הראשונה והעיקרית הייתה שהן מהוות "ערב יחיד" כמשמעות מונח זה בחוק הערבות, ועל כן עמדה להן, בהתאם לסעיף 26 לחוק זה, הזכות לקבל מהבנק הודעה בדבר כוונתו להעמיד לפירעון מיידי את מלוא סכום החוב בעקבות הפרת חיוביו של החייב. לטענתן, הודעה כזו הייתה מאפשרת להן "להיכנס לנעלי החייב" ולהשלים במקומו את תשלומי הפדיון, באופן שהיה מונע את העמדתו של החוב המלא לפירעון מיידי. תוצאה של מהלך כזה, לשיטתן של המערערות, אמורה הייתה להיות מחיקת המשכנתה לטובת הבנק. כך, המשכנתה לטובתן הייתה הופכת למשכנתה בדרגה ראשונה והן היו זוכות להיפרע מן הנכס עד כדי מלוא סכום המשכנתה לטובתן בסך 1.6 מליון דולר, וכן להיפרע מן החייב את מלוא הסכום ששולם על ידן לשם השלמת סכום הפדיון. משלא ניתן להן לעשות כן, טוענות הערבות כי יש להעמידן במקום שבו היו לו הדבר נעשה, ולכן לאפשר להן לקבל סכום של 1.6 מיליון דולר מתוך קופת הכינוס. טענתן האחרת של הערבות – אשר מובילה לשיטתן לאותו סעד – הייתה שיש לפרש את המשכנתה לטובת הבנק כמוגבלת לסכום הפדיון (4.26 מליון דולר). לשיטתן, קבלתה של פרשנות זו הייתה "מפנה" מסכום התמורה שהתקבל בגין בית חבה סכום שממנו היו יכולות להיפרע את מלוא סכום המשכנתה השנייה (1.6 מליון דולר). 20. טענות הבנק בערעורו של החייב – בכל הנוגע לערעורו של החייב, הבנק סבור שיש לדחותו בראש ובראשונה מן הטעם שמתבקשת בו התערבות בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. ככל שטענותיו העובדתיות של החייב מתייחסות לאירועים שקדמו למועד שבו נערך הסכם הפשרה, הבנק סבור שיש לדחותן אף מן הטעם שהסכם הפשרה משתיק את החייב מלהעלות טענות באשר לאירועים שקדמו לו. לגופם של דברים, הבנק מבקש לאמץ את ממצאיו של בית המשפט קמא באשר לניסיונות הכושלים למכור את בית חבה או חלקים ממנו. הבנק הוסיף וטען כי למעשה מלכתחילה נעתר לתנאיו של הסכם הפדיון רק בשל מצג שהציג החייב במהלך המשא ומתן, לפיו תשלומי הפדיון יבוצעו באמצעות "כסף חדש" שיוזרם על ידי משקיע חיצוני, ולא באמצעות מכירת חלקים מהבניין. באשר לטענה שעניינה סעיף 15 לחוק התרופות – הבנק טען שגביית מלוא סכום החוב איננה בגדר "סנקציה" או פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם הפדיון, אלא ההיפך הוא הנכון – הזכות לפדות את המשכנתה תמורת סכום הפדיון המופחת הייתה הטבה שהוענקה לחייב, בכפוף לכך שיעמוד בתנאי ההסכם. 21. טענות הבנק בערעורן של הערבות – בעיקרו של דבר, הבנק טוען בהקשר זה שטענותיהן של הערבות מעוותות את דיני הערבות, שתכליתם הגנה על הערב. לגישתו, הערבות מבקשות, למעשה, להפוך את דיני הערבות למסגרת המעניקה לערב אופציות כלכליות עד כדי אפשרות להתעשר על חשבון הנושה או החייב. הבנק הוסיף והטעים שהערבות הופטרו מערבותן לאחר מכירת בית חבה והמשכנתה על הקוטג'ים הוסרה, כך שדרישתן להפריש להן מתוך כספי התמורה סכום השווה למשכנתה השנייה –שאיננה אלא בטוחה שהועמדה להן למקרה שהמשכנתה על הקוטג'ים תמומש – תעשיר אותן שלא כדין. בכל הנוגע לקוטג' שנמכר, הבנק שב ומדגיש שהעברת חלק מסכום התמורה על חשבון חובו של החייב בוצעה כתוצאה מהסדר שבין החייב לערבות, ולכן כל טענה שיש לערבות בעניין זה צריכה להיות מופנית לחייב עצמו. הכרעתנו 22. לאחר שבחנו את הדברים החלטנו לדחות את שני הערעורים שבפנינו. ערעורו של החייב 23. ערעורו של החייב היה מושתת, מראשיתו ועד סופו, על טענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. לא מצאנו בטענותיו דברים שיש בהם כדי לחדש או לשפוך אור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא. 24. הטענה המשפטית העקרונית היחידה שעלתה מערעורו של החייב הייתה שיש לראות בהוראתו של הסכם הפשרה המאפשרת להעמיד לפירעון מיידי את מלוא סכום החוב, משום הוראה שעניינה פיצוי מוסכם, ובהתאם, לדון בה במסגרת סעיף 15 לחוק התרופות. לא מצאנו לקבל טענה זו. משמעות קבלתה של טענה זו היא שכל אימת שנעשה הסכם פשרה הרי שהפער בין סכום הפשרה לסכום החוב המקורי ייחשב לפיצוי מוסכם. ראייה זו של הדברים – מעבר לכך שאינה משקפת את כוונת הצדדים – יש בה כדי להרתיע מעשייתם של הסכמי פשרה, תוצאה שהיא כמובן בלתי רצויה (לדיון ביתרונות הנודעים לעידוד פשרות, ראו למשל: יעקב טירקל "'אחד לדין ואחד לפשרה' – על פשרה ועל פסק דין על דרך הפשרה" שערי משפט ג 13 (2002)). 25. על-פי פסיקתו של בית משפט זה, במקרים שבהם הפרתו של הסכם פשרה משיבה על כנו את סכום החוב המקורי ניתן לבחון, לכל היותר, האם בנסיבות העניין הצד הזכאי לקיום מנע את הקיום על-ידי החייב בחוסר תום לב. אולם, עמידה על זכות חוזית, כשלעצמה, אינה נחשבת ברגיל לחוסר תום לב (ראו למשל: ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812 (1982)). רק במקרים מיוחדים של איחור קל בתשלום אשר לא פגע באינטרסים של הנושה הכיר בית המשפט באפשרות לטעון שסירוב לקבל קיום של חייב חרף האיחור עשוי לעלות כדי חוסר תום לב (רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 666 (1991)). לא אלה הם פני הדברים במקרה דנן. החייב איחר בפירעון תשלומי הפדיון באופן משמעותי וממושך, ואף כאשר ניתנה לו, עם עריכת הסכם הפשרה, ארכה נוספת לקיום התחייבויותיו, לא עלה בידו לקיימן. בנסיבות אלו, אין לומר שעמידתו של הבנק על זכותו לגבות את מלוא סכום החוב עולה כדי חוסר תום לב. ערעורן של הערבות 26. דברים אלה מובילים אותנו אל ערעורן של הערבות. חלק מטענותיהן של הערבות קשורות בטענותיו של החייב, אותן כבר דחינו. חלקן האחר נוגע לזכויות המוקנות להן כערבות. 27. ככל שטענתן של הערבות בכל הנוגע לזכאותן למלוא סכום המשכנתה השנייה שנרשמה על שמן הייתה מבוססת על ההנחה שחובו של החייב אינו עולה על 4.26 מליון דולר, הרי שהיא נופלת עם דחיית טענותיו של החייב בעניין זה. גם בטענה כאילו סכום המשכנתה הראשונה הוגבל לאותם 4.26 מיליון דולר לא מצאנו ממש, בשים לב לכך שרישומה של המשכנתה הראשונה קדם בזמן להסכם הפדיון הנוקב בסכום זה, והסכמתו של הבנק לרישום המשכנתה השנייה ממילא הותנתה במפורש בכך שלא יהיה ברישום כדי לפגוע בזכויותיו לפי המשכנתה הראשונה. כך או אחרת, לא ירדנו לסוף דעתן של הערבות בכל הנוגע לטענה בדבר זכאותן לקבלת מלוא סכום הערבות בנוסף להחזר הסכומים שהוציאו (באופן היפותטי) על השלמת תשלומי הפדיון. המשכנתה השנייה נועדה לשמש בטוחה לזכותן של הערבות לחזור לחייב, במידה שיידרשו לשאת בחובו מכוח ערבותן. מימושה מוגבל, מטבע הדברים, לאותם סכומים שהערבות הוציאו בפועל וזכאיות להחזר בגינם, ואין כל הצדקה לראות בה מקור חיוב עצמאי, שהערבות זכאיות לממש בנוסף לקבלת ההחזרים. למעשה, המשכנתה השנייה דומה, מבחינת הגיונה ומטרותיה, להסדר הקבוע בסעיף 12 לחוק הערבות, המורה כי מקום בו החיוב הנערב היה מובטח גם בשעבוד נכס של החייב, "יעבור השעבוד לזכות הערב, לאחר שמילא ערבותו, להבטחת זכותו לחזור על החייב... והכל במידה שאין הדבר פוגע בזכויות הנושה" (ההדגשות הוספו – ד.ב.א). בשני המקרים מוקנה לערב שעבוד "שיורי" על נכס ששועבד תחילה לטובת הנושה, ואשר הערב רשאי לממשו רק לאחר שהחוב סולק, ורק במידה שהדבר נדרש לשם הבטחת זכותו לחזור לחייב. 28. נותרה אפוא טענתן העקרונית של הערבות בכל הנוגע לזכויותיהן לפי דיני הערבות, כ"ערבות יחידות", מכוח סעיף 26 לחוק. 29. השאלה הראשונה הניצבת בפנינו בהקשר זה, היא האם הערבות הן "ערבות יחידות" כמובנו של מונח זה בחוק הערבות. מסעיף 19 לחוק הערבות עולה כי "ערב יחיד" הוא כל ערב שאינו תאגיד, ובלבד שאיננו בן זוגו של החייב, שותפו או בעל עניין בו, ככל שהחייב הוא תאגיד. הגדרה זו מתקיימת בערבות. גדר הספקות בעניין זה קשורה לכך שערבותן של המערערות מתבטאת למעשה במשכון שהעמידו להבטחת חיוביו של הערב. סעיף 12 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון) קובע כי דינו של בעל נכס הממשכן את נכסו להבטחת חיובו של אחר יהיה כדין מי שערב לאותו חיוב, אולם השאלה האם ההגנות המיוחדות המוקנות ל"ערב יחיד" (כפי שהן מתבטאות כיום בהוראותיו של פרק ב' לחוק הערבות) חלות גם על "ערב ממשכן", טרם הוכרעה בבית משפט זה (ראו: ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1) 364, 373-372 (2002); ע"א 4080/04 אורנה גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (9.10.2005) בפסקה 7; לעמדה לפיה ראוי שההגנות המוקנות לערב יחיד יחולו גם על ערבותו של "ערב ממשכן" ראו רוי בר-קהן ערבות 129 (2006) (להלן: בר-קהן)). לכאורה, מבחינת השיקולים החברתיים שעומדים ביסוד ההגנה על "ערב יחיד", כפי שעוד יפורטו להלן, יש לכאורה טעם בדעה המצדדת בכך. עם זאת, למעשה, איננו נדרשים אף הפעם להכריע בשאלה – שכן הבנק איננו מתנגד להגדרתן של הערבות כ"ערב יחיד"; הוא אך חולק על המשמעויות הנובעות מכך במקרה שלפנינו. 30. מהן, אם כן, זכויותיו של "ערב יחיד" לפי חוק הערבות, שעליהן מבקשות הערבות להסתמך? הערבות מיקדו את טענותיהן בזכות העומדת להן, לכאורה, "להיכנס לנעלי החייב", מבלי לבאר מכוחה של איזו הוראת חוק הן מבקשות לעשות כן. דומה שכוונתן היא לסעיף 26 לחוק הערבות, ובפרט לסעיף-קטן (ד) שבו. מפאת חשיבותו של הסדר זה לדיון, נביאו כאן במלואו, ככתבו וכלשונו: "(א) לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך. (ב) בהודעה כאמור בסעיף קטן (א), יפרט הנושה את תוכן הוראות סעיף קטן (ד)(2) ו-(3) ואת תוכנן של הוראות סעיפים 27 ו-29. (ג) שר המשפטים רשאי, בהתייעצות עם נגיד בנק ישראל, לקבוע סוג וסכום של חיובים שלגביהם פטור הנושה מלהודיע לערב על אי-קיום החיוב כאמור בסעיף קטן (א). (ד) (1) ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם; (2) הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, רשאי הוא לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו כערב מוגן; (3) לא הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה כאמור בפסקה (2) תוך 15 ימים מיום שקיבל את ההודעה של הנושה כאמור בפסקה (1), יהיה הנושה רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם. (ה) הודעה של נושה לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ד)(1) תישלח בדואר רשום לפי המען שמסר הערב לנושה; דרך מסירת הודעה של ערב יחיד לפי סעיף קטן (ד)(2) תיקבע בתקנות". 31. הנה כי כן, סעיף 26 לחוק הערבות מטיל על הנושה חובות שעניינן מתן הודעות שונות לערב, על מנת לסייע לו בהגנה על זכויותיו. על-פי סעיף 26(א), נדרש הנושה להודיע לערב על אי-קיום החיוב על-ידי החייב העיקרי. בנוסף לכך, סעיף 26(ד) מורה כי נושה המבקש להעמיד הלוואה לפירעון מוקדם יודיע על כוונתו זו לערב, ואף יאפשר לו, אם רצונו בכך, "להיכנס לנעלי החייב" ולפרוע את התשלום או התשלומים שבהם איחר החייב העיקרי, לפי תנאי התשלום של ההלוואה המקורית ומועדיה. 32. סעיף 26 הוסף לחוק הערבות במסגרת תיקון רחב-היקף אשר עדכן את מרבית ההוראות העוסקות בערבותו של ערב יחיד, והעניק לו שורה של הגנות מיוחדות, המעוגנות בפרק ב' לחוק (חוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח-1997 (להלן: תיקון תשנ"ח)). במובנים רבים, היווה תיקון תשנ"ח המשך ישיר לתיקון קודם שהוכנס בחוק הערבות שנים אחדות קודם לכן (חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992 (להלן: תיקון תשנ"ב)), לרקע תופעה קשה של אנשים פרטיים אשר ערבו להלוואות בנקאיות שנטלו חברים או קרובים, תכופות מתוך חוסר הבנה של תוצאות מעשיהם, וחוו התמוטטות כלכלית לאחר שערבותם מומשה על ידי הבנקים (ראו: דברי הסבר להצעת חוק הערבות (תיקון), התשנ"א-1991; ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (1993); רע"א 7421/96 בנק הפועלים בע"מ נ' יונס, פ"ד נ(5) 876, 877 (1997)). על מנת לתת מענה לתופעה קשה זו, העניק תיקון תשנ"ב הגנות מיוחדות, "צרכניות" באופיין, לערבים שהתחייבו בנסיבות מסוג זה. תיקון תשנ"ח, שנכנס לתוקף בראשית שנת 1998, המשיך במגמה הצרכנית של תיקון תשנ"ב, והרחיב את יריעת ההוראות המגנות, הן מבחינת היקף תחולתן והן מבחינת תוכנן – בעיקר בכל הנוגע להטלת חובות גילוי על הנושה ולחובתו להודיע לערב על פיגור משמעותי של החייב בפירעון חובו. 33. כאמור, סעיף 26 לחוק הערבות מעגן את חובתו של הנושה ליידע את הערב בדבר אי-קיום החיוב בידי החייב. תכליתן של חובות היידוע הקבועות בו היא לתת בידי הערב היחיד הזדמנות למנוע מראש, או לפחות לצמצם, שינויים לרעה במצבו של החוב שלקיומו הוא ערב. הדברים עולים באופן ברור מדברי ההסבר להצעת החוק בדבר תיקון תשנ"ח: "מוצע לחייב את הנושה להודיע לערב על אי קיום החיוב בידי החייב, כיוון שפיגור של החייב בקיום חיוביו מגדיל את סיכונו של הערב בשניים: ראשית, אי קיום החיוב עלול להצביע על קשיים שהחייב נקלע אליהם ואשר רצוי שהערב ידע עליהם בשלב מוקדם; שנית – חובו עלול "לתפוח" בשל אי קיום החיוב. כך למשל, פיגור בפירעון עלול לגרום לחיוב בחיובים נלווים או להעמדה לפרעון מיידי של החוב כולו" (דברי הסבר להצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), התשנ"ו-1995, בעמ' 216 (להלן: דברי ההסבר לתיקון תשנ"ח)). 34. תכליתו של סעיף 26 היא, אפוא, לאפשר לערב לצמצם את הסיכונים המוטלים עליו, והיא מושגת באמצעות הפטרתו של הערב מנשיאה בנזק כלכלי שיכול היה למנוע לו ידע על ההרעה במצב החוב מבעוד מועד. בהתייחס למצב דברים שבו הנושה מבקש להעמיד את החוב לפירעון מיידי, הנחת המוצא של המחוקק היא כי "פעולת המנע" שאותה יבקש הערב לנקוט בנסיבות אלו היא כניסה לנעלי החייב ופריעת התשלום או התשלומים שאותם כשל החייב מלפרוע חלף פריעת החוב כולו (על-פי דברי ההסבר לתיקון תשנ"ח: "כדי לאפשר לערב למנוע מצב שבו ייאלץ לשלם את מלוא התשלום שהועמד לפירעון מיידי, מוצע שהנושה יודיע לו מראש על כוונתו להאיץ את התשלומים. הודעה זו תאפשר לערב לדאוג לפירעון התשלום המסוים, ובכך למנוע שמלוא החוב, שלו הוא ערב, יעמוד לפירעון מיידי". שם, בעמ' 212). הנחה זו מצאה את ביטויה בנוסחו של סעיף 26, אשר כולל (בסעיף קטן (ד)(2)) את החובה המפורשת לאפשר לערב היחיד לפרוע את ההלוואה בתנאי החוזה שבין הנושה לחייב, עובר להעמדתה לפירעון מיידי. 35. מהי, אם כן, נפקותן של הוראות סעיף 26 לחוק הערבות, ובפרט סעיף-קטן (ד) לו, בנסיבות העניין? לצורך הדיון בשאלה זו, ומאחר שבית המשפט קמא לא קבע ממצאים בעניין, נבחן אותה לאור ההנחה, המיטיבה עם המבקשות, שהבנק הפר את חובת היידוע שחב כלפיהן לפי סעיף זה. כפי שנראה, גם כך, אין בסעיף 26 בסיס להענקת הסעד שאותו מבקשות הערבות. 36. במה דברים אמורים? הנזק שבו מדבר סעיף 26, ושאותו הוא מבקש למנוע מן הערב, הוא נשיאת חובו של החייב העיקרי. בהתאם לכך, התוצאה הנלווית להפרתן של חובות היידוע המוטלות על הנושה מכוחו של סעיף 26, ובכלל זה גם החובה המעוגנת בסעיף 26(ד), היא הפטרתו, החלקית או המלאה, של הערב מערבותו, כמידת הנזק שנגרם לו בשל אי-מתן ההודעה. תוצאה זו מותנית, אם כן, בשניים: נזק שנגרם לערב וקשר סיבתי בין אי-מתן ההודעה לבין הנזק (בר-קהן, בעמ' 604-603)). מסיבה זו, אי-מתן הודעה יניב הפטר מלא של הערב מערבותו רק במקרים שבהם יש בידו להראות כי לו היה יודע על הפרת החיוב העיקרי, היה יכול להביא לפירעונו (ראו למשל: רע"א 1044/02 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (17.12.02) (להלן: עניין עמר), בפסקה 5; רע"א 5047/08 לוגק נ' בנק "טפחות" למשכנתאות (19.10.2008), בפסקה 6). רציונל זה משתקף גם בתוצאות הפרתה של החובה, כפי שהן מוגדרות בסעיף 26(ד)(3) לחוק: "לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם". והגיונם של הדברים ברור: תשלומו המיידי של החוב שמועד פירעונו הוקדם הוא-הוא הנזק שמפניו מבקש סעיף 26(ד) לתת לערב הזדמנות להתגונן, ומקום בו לא ניתנה לו הזדמנות כזו – פוטר אותו החוק מנשיאה בתוצאות. 37. במלים אחרות, הסעד במקרים שבהם הופרה חובת היידוע ניתן בהתאמה לשיעור הנזק שנגרם לערב בפועל בשל ההפרה. תוצאה זו עולה במפורש מלשונו של סעיף 26(א) לחוק הערבות, המורה כי במקרה של אי מתן-הודעה יופטר הערב מערבותו "כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". עיקרון זה יפה גם לחובת היידוע לפי סעיף 26(ד), שבמובנים רבים איננה אלא מקרה פרטי של חובת היידוע הכללית יותר הקבועה בסעיף 26(א). נבחן אפוא את השאלה האם נגרם לערבות נזק, והאם התקיים קשר סיבתי בין הפרת חובתו של הבנק, על-פי הנטען, לבין נזק זה. 38. בעיקרו של דבר, אילו נדרשו הערבות לשלם את סכום החוב שלו ערבו, הרי שהיה ניתן לראות בכך נזק שנגרם להן. אולם, מהחומר שבפנינו עולה כי הן הופטרו מערבותן. המשכנתה על שני הקוטג'ים הנותרים נמחקה, והבנק אינו בא אליהן בתביעות בכל הנוגע ליתרת חובו של החייב. 39. אכן, הערבות הצביעו בפנינו על נזקים כספיים שונים שנגרמו להן, לכאורה, עקב ערבותן. כך, הן הצביעו על הסכום שאותו העבירו לבנק מתוך כספי התמורה שהתקבלה ממכירת הקוטג', וכן טענו שהן זכאיות לפיצוי בגין עלותם הכלכלית של הסיכונים הכרוכים בהעמדת ערבות. אולם, ככל שהערבות אכן נשאו בהפסדים כלכליים כאלו ואחרים כתוצאה מהעמדת הערבות, הרי שהפסדים אלו (והזכות הנלווית להן לשיפוי מהחייב) נולדו זמן רב לפני שהבנק החליט להעמיד את חובו של החייב על מלוא סכום החוב המקורי, ובמנותק מהחלטתו זו. 40. באשר לנזק שנגרם לכאורה לערבות בכך שנדרשו לשלם לבנק חלק מסכום התמורה שהתקבלה ממכירת הקוטג' – הבנק טען, וכך קבע גם בית המשפט קמא, כי תשלום זה היה חלק מהסדר בינו לבין אחת הערבות, ולכן אין לראות בו תשלום הקשור לערבות. טענה זו אינה פשוטה, בהתחשב בכך שהערבות והשעבוד שניתן להבטחתה היו הטעם לכך שהערבה הנוגעת בדבר נדרשה להסכמת הבנק למכירת הקוטג'. אולם, מכל מקום, ניתן לומר שההחלטה על מכירת הקוטג' נעשתה זמן רב לפני שהוחלט להעמיד את מלוא סכום החוב לפירעון מיידי. לכן, גם כאן לא התקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע על-ידי הבנק לבין הנזק שנגרם לערבות, ככל שנגרם. 41. על כך ניתן להוסיף, כי מכל מקום, הערבות לא הרימו את הנטל להראות כי אילו ניתנה להם הודעה יכלו לקיים את חיוביו של החייב ולהשלים במקומו את שאר התשלומים בהתאם להסכם הפדיון (וכך "להיכנס לנעליו"). יתרת חוב זו עמדה באותה עת על יותר משלושה מיליון דולר, סכום לא מבוטל לכל הדעות. טענתן של הערבות בעניין זה נטענה בעלמא, ללא הבהרות או תימוכין. במלים אחרות, הן לא הצליחו להראות שכתוצאה מהפרת חובת היידוע של הבנק נשללה מהן, הלכה למעשה, האפשרות למנוע את הנזק (ראו גם: בר-קהן, בעמ' 603). יפים לעניין זה דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בפסק הדין בעניין עמר: "עניין לנו, בשאלת הערכת יכולתה של המבקשת לגרום לכיסוי החוב, באופן מלא או חלקי, אלמלא חדל הבנק מליידעה במועד אודות מצב ההלוואה. מדובר בהתרחשות היפותטית בעבר, שלא אירעה כלל ושתוצאותיה - אילו התרחשה - גם הן היפותטיות. התרחשות כזו מעמידה קושי ראייתי של ממש." 42. לא זו אף זו: בנסיבות העניין ישנו יסוד סביר להניח שהערבות ידעו על כוונתו של הבנק להעמיד לפירעון את מלוא סכום החוב, באופן בלתי תלוי בשאלה האם הבנק הודיע להן על כך. אמנם, אין בכך כדי לגרוע מחובתו של הבנק לעמוד בחובותיו כלפי ערבים. עם זאת, במקרים שבהם ניתן להוכיח כי ערב יחיד היה מודע לאותן עובדות שבהן אמור היה הנושה ליידעו, לא ניתן לומר שהנזק שנגרם לו, ככל שאמנם נגרם, נובע ממחדלו של הנושה, ולכן אין מקום להעניק לו את הסעדים הרגילים שמקנה סעיף 26 לחוק הערבות (ראו למשל: ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (9.11.2005), בפסקאות ד(10) – ד(12)). 43. במקרה זה, ניתן לקבוע כי הערבות ידעו על כוונת הבנק להעמיד את החוב לפירעון לכל המאוחר ביום 23.2.2009, הוא היום שבו ביקשו להצטרף לבקשה למימוש המשכנתה על בית חבה. במועד זה, הערבות ידעו לבטח על כוונתו של הבנק לגבות מהחייב את מלוא סכום החוב נוכח הפרת הסכם הפדיון. על כן, ככל שביקשו להיכנס לנעלי החייב ולקיים את חיוביו לפי ההסכם כדי למנוע את העמדתו לפירעון של החוב המלא – היה עליהן לפעול בסמוך למועד זה. תחת זאת, הן ביקשו לראשונה "להיכנס לנעלי החייב" רק כתשעה חודשים לאחר מכן, ביום 29.11.2009, לאחר הפרת הסכם הפשרה וכניסתו לתוקף של הצו המותנה למינוי כונס נכסים. כאן המקום להדגיש כי מועד אישורו של הסכם הפשרה (6.5.2009) הוא המועד שבו הועמד לפירעון, הלכה למעשה, חובו המלא של החייב, באמצעות מינויו של כונס נכסים לבית חבה. אמנם, הסכם הפשרה "הקפיא" את הליך העמדתו של החוב לפירעון, בכך שהורה על מתן צו מותנה למינוי כונס נכסים, ואפשר לחייב ארכה נוספת, לפנים משורת הדין, לקיים את התחייבויותיו ולהימנע מרוע הגזירה; אולם בתום הארכה עתיד היה ההליך להתחדש, והמינוי המותנה צפוי היה להיכנס לתוקף מעצמו, ללא צורך בפעולות נוספות וללא עיכובים נוספים. לו הערבות ביקשו באמת ובתמים לקיים את חיוביו של החייב לפי הסכם הפדיון היה עליהן לבקש לעשות כן, לכל המאוחר, סמוך למועד עריכתו של הסכם הפשרה, אשר לקיומו ולתכניו הן היו מודעות היטב. לאחר כניסתו לתוקף של צו מינוי כונס הנכסים לא היה עוד מקום לאפשר לערבות להיכנס לנעלי החייב ולקנות בכך עבורו ארכה נוספת, מעבר לארכה האחרונה שניתנה לו, בידיעתן, במסגרת הסכם הפשרה. אילו התקבלה טענתן זו של הערבות משמעות הדברים הייתה לא רק חריגה גסה ממסגרת הזמנים בת 15 היום שמקצה סעיף 26(ד)(3) לחוק לערב יחיד המבקש להיכנס בנעלי החייב, אלא גם פגיעה לא מוצדקת בבנק, אשר נעתר למתן תקופת ארכה נוספת במסגרת הסכם הפשרה מתוך הנחה כי אם תשלומי הפדיון לא יושלמו במהלך תקופה זו, יוכל לפעול למימוש הבטוחה שקיבל (בית חבה) ללא דיחוי. לסיכום 44. בסיכומו של דבר, דינם של שני הערעורים להידחות. כפי שהראינו, ערעורו של החייב נדחה, בעיקרו של דבר, לאחר שנדחו טענותיו כי הבנק הוא זה שנשא באחריות לחוסר יכולתו לעמוד בתשלום חובותיו כלפיו. ערעורן של הערבות נדחה גם כן. ראשית, הן לא פעלו למימושה של הזכות להיכנס לנעלי החייב, ככל שזו עמדה להן, במועד; שנית, לנוכח ההפטר שניתן לערבות לא נגרם להן כל נזק כתוצאה מהפרתה של חובת ההודעה (ככל שזו הופרה); ושלישית, הן לא ביססו קשר סיבתי בין נזקיהן האחרים, ככל שנגרמו, לבין הפרת חובתו של הבנק כלפיהן. 45. המערערות בע"א 1756/11 יישאו בשכר טרחה בסך 10,000 ₪ לטובת הבנק והמערער בע"א 1821/11 יישא אף הוא בסכום זה לטובת הבנק. ש ו פ ט ת הנשיא א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, כ"ח בניסן התשע"ג (8.4.2013). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11017560_A05.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il