אלברט ישראלוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 175/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 175/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' אלון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 12.12.05, בתיק פ.ח. 1069/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש תאריך הישיבה: ד' באב התשס"ז (19.07.07) בשם המערער: עו"ד וינגרטן יונתן בשם המשיבה: עו"ד אלעד וינשל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא, ש' ברוש), הרשיע את המערער בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק; וכן הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בית-המשפט זיכה את המערער מעבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק. בגין כל אלה נדון המערער לארבע שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. כמו כן, הוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 5,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. כתב-האישום וההליכים בפני בית משפט קמא 2. כתב-האישום הכיל שני אישומים. הראשון עוסק במעשים שעל פי הנטען ביצע המערער כנגד מי שהיתה בת זוגו (להלן: המתלוננת) בשנים 1999 עד 2003. באותו אישום גוללה המשיבה מסכת חמורה של התעללות פיזית ומילולית מצד המערער כלפי קורבנו. נטען, כי בהזדמנויות שונות, הוא תקף אותה בסטירות ואגרופים ששלח לפניה, חנק אותה בצווארה, ואיים כי יהרוג אותה ואת בנה הקטין, וכי רכש אקדח למטרה זו. עוד נטען, כי במועד בלתי ידוע בשנת 2000, בהיותם בדירתם, ולאחר שהמתלוננת אמרה לו כי ברצונה להיפרד ממנו, צעק עליה המערער, גידף אותה וסטר לה. בסמוך לאחר מכן, הוא אחז בכוח בידיה, השליכה על המיטה, הפשיט בכוח את תחתוניה, ובעל אותה ללא הסכמתה. עוד נטען בגדר האישום הראשון, כי ביום 17.3.2003, דרשה המתלוננת מהמערער שיעזוב את הבית, ובתגובה הוא איים עליה כי ישלח אדם להרוג אותהּ וש"ישרוף לה את העור", וכן שבר במזיד מחשב שהיה בדירה. לבסוף, נטען כי במספר רב של הזדמנויות, החל מיום 17.3.2003 ועד ליום 10.4.2003, התקשר המערער אל המתלוננת, הטריד וקילל אותה, ובין היתר אמר לה כי לא ייתן לה לחיות בשקט, וכי אם יראה אותה עם גבר אחר הוא יפגע בשניהם. על-פי האישום השני, כאשר הגיע השוטר רס"ל רונן לוגאסי (להלן: "השוטר") לדירתו של המערער ביום 10.4.2003, במטרה לעכבו לחקירה, סירב המערער להילוות אליו, ובהמשך התפתח בין השניים מאבק וקרובי משפחתו של המערער, אשר שהו באותה העת בדירה, סייעו לו וניסו למנוע מהשוטר לאזקו. במהלך מאבק זה תקף המערער את השוטר, תוך שהוא נוגח באפו ובועט במפשעתו. 3. התשתית הראייתית ביחס לאישום הראשון התבססה בעיקרה על עדותה של המתלוננת, ממנה הצטיירה תמונה עגומה של מערכת יחסים רוויה בגילויי קנאה אובססיביים מלווים באיומים ובפרצי אלימות. המתלוננת תיארה מעגל אלימות שתחילתו באיומים מילוליים, המשכו באלימות פיזית כלפיה, וסופו בבכי והבעת חרטה מצידו של המערער. באשר לאירוע מיום 17.3.2003, הודתה המתלוננת כי במהלכו איימה על המערער בסכין, אולם נימקה זאת בחשש לביטחונה ולשלום בנה. עם זאת, גרסתה של המתלוננת לא ניצבה לבדה, והיא נתמכה בעדויות נוספות: אמה העידה על מריבות רבות ותכופות בין המערער למתלוננת, וכן העידה על קנאתו של המערער לבתהּ. בין היתר היא תיארה שיחת טלפון מאיימת מהמערער למתלוננת שעה שהיתה בחברתה, וציינה כי הבחינה בכך שבתהּ היתה שרויה במצוקה (עמ' 32 לפרוטוקול). עוד סיפרה האם על ניסיונותיו של המערער למנוע מהמתלוננת ליצור קשרים עם גברים אחרים, ועל התנהגותו האובססיבית כלפיה. האם מסרה כי אמנם לא היתה עדה לאלימות פיזית מצד המערער כלפי בתהּ, אך שמעה על כך מפי המתלוננת ואף ראתה את סימני האלימות על גופה (עמ' 31 לפרוטוקול). גם אביה של המתלוננת מסר גרסה דומה. בין היתר, סיפר על מקרה בו הבחין בסימנים כחולים על פניה של בתו (עמ' 75 לפרוטוקול), וכן על מקרה בו שמע את המערער מאיים על המתלוננת, שאם לא תחזיר לו סכום כסף כלשהו, יהרוג אותה (עמ' 85 לפרוטוקול). אחיה של המתלוננת העיד כי חזה במו עיניו במערער כשהוא עצבני, מדבר אל המתלוננת בתקיפות, ומשתמש כלפיה בלשון בוטה ופוגעת. כן העיד, כי מספר פעמים ראה על ידיה ועל פניה של אחותו סימנים כחולים, ובאחת הפעמים היא גילתה לו כי הוכתה על-ידי המערער. לטענתו, המתלוננת אף סיפרה לו כי היא סובלת מאיומים מצד המערער, אשר מתנגד לניתוק הקשר ביניהם (עמ' 51-57 לפרוטוקול). ראיה נוספת בה תמכה המאשימה את גרסתה, היתה מכתב ששלח המערער למתלוננת (ת/3), ובו הוא מבקש את סליחתה. בין היתר, נכתב בו: "הייתי איתך אכזרי אבל עם אהבה ולא עם כעס עם עדינות. המכות האלה היו הכי נעימות כי זה מאהבה". 4. התשתית הראייתית ביחס לאישום השני הסתמכה על עדותו של השוטר שהותקף. זה האחרון העיד כי ביום 10.4.2003 קיבל הוראה להביא את המערער לחקירה בתחנת המשטרה, מבלי שנמסרה לו סיבת הדבר. לדבריו, שיער המערער כי הסיבה בגללה התבקשת חקירתו היתה תלונה שהגישה המתלוננת, אם כי הוא לא היה בטוח בכך (עמ' 42-43 לפרוטוקול). השוטר מסר עוד, כי המערער התנגד לצאת מהדירה, ובעקבות כך התפתח ביניהם ויכוח מילולי שהפך עד מהרה למאבק פיזי, ובמהלכו נגח המערער באפו ובעט במבושיו. עוד סיפר השוטר, כי משקפי הראיה של שוטר-מתנדב אשר נלווה אליו וניסה לסייע לו, נשברו במהלך המאבק (שם). 5. מנגד, עמדה במרכז התשתית הראייתית שהציגה ההגנה, עדותו של המערער, אשר ככלל, כפר בעובדות שיוחסו לו. הוא הודה, כי ניהל מערכת יחסים רומנטית עם המתלוננת, וכי התגורר עמה לסירוגין. עם זאת, הוא הכחיש כי איים עליה או על בנה. בהתייחסו לאירוע בו, לגרסת המתלוננת, איים עליה בסכין, טען המערער, כי הסכין היתה בידו משום שביקש לשים קץ לחייו, והיתה זו המתלוננת שהניאה אותו מכך. בתחילת עדותו טען המערער כי מעולם לא הרים יד על המתלוננת, אך בהמשך, ולאחר שנשאל על כוונתו במכתב שכתב למתלוננת, הודה כי במספר אירועים בודדים סטר לה "סטירות חינוכיות", כלשונו. גם את מעשה האינוס הכחיש המערער, וטען כי מעולם לא קיים יחסי מין עם המתלוננת בכוח או בניגוד לרצונה. לעניין האירוע מיום 17.3.2003, אישר המערער, כי הגיע לדירתה של המתלוננת, ולטענתו הוא עשה זאת כדי לקחת את חפציו ולהיפרד ממנה. אולם, המתלוננת איימה עליו כי תהרוג אותו ותטען כי מדובר בהגנה עצמית. המערער הוסיף וטען, כי באותו אירוע ניסתה המתלוננת לפגוע בו באמצעות מספר סכינים שהחזיקה בידיה ועל-ידי זריקתו של מכשיר חשמלי לעברו, אך אנשים שהיו במקום מנעו זאת ממנה. המערער הודה עוד, כי באותו אירוע הוא שבר את משקפי השמש של המתלוננת, אולם לדבריו לא גרם לה נזק נוסף. לעניין ההטרדות הטלפוניות, הודה המערער כי התקשר למתלוננת פעמים רבות, גם באישון לילה, אך טען כי היו אלו התקשרויות הדדיות. לבסוף, ציין המערער, כי בלילה עובר למעצרו הוא התקשר למתלוננת והיא נאותה להיפגש עמו, וכי בסופו של דבר לן בדירתה כאשר שניהם מחובקים. המערער הכחיש גם את האישום השני שיוחס לו בגין תקיפת שוטר. לטענתו, היה זה השוטר שתקף אותו, בעוד שהוא עצמו ניסה להתגונן מפניו בלבד. 6. המערער העיד מטעמו ארבעה עדים, שניים מהם נכחו באירוע אשר התרחש בדירת המתלוננת ביום 17.3.2003, ואלו השניים האחרים העידו על האירוע נושא האישום השני. ב', חברו של המערער, העיד כי כאשר נכנס לדירתה של המתלוננת היתה האווירה רגועה, עד שלפתע הלכה המתלוננת למטבח ושבה כשבידיה סכינים עמן איימה לדקור את המערער ולטעון בהמשך כי היתה זו הגנה עצמית (עמ' 228 לפרוטוקול). עוד סיפר ב', כי הוא הרגיע את המתלוננת וגרם לה להניח את הסכינים מידיה (שם). מ', הגיע לטענתו לדירה באותו יום כדי להוביל את חפציו של המערער למענו החדש. הוא מסר כי שמע את המתלוננת מאיימת על המערער כשהיא אוחזת בסכינים, וכן ראה אותה משליכה מנורה מהמרפסת (עמ' 268-269 לפרוטוקול). הוא סיפר עוד, כי המתלוננת פנתה אליו פעם נוספת והצהירה כי מתכוונת לרצוח את המערער (עמ' 269 לפרוטוקול). שני עדי ההגנה האחרונים, שכנתו וגיסו של המערער, העידו על האירוע נושא האישום השני. הם מסרו כי השוטר תקף את המערער, וחרף בקשתם הוא לא הסכים לחדול ממעשיו. 7. בית-המשפט המחוזי העדיף את גרסתה של המתלוננת על-פני זו של המערער, לאחר שמצא כי גרסתה בשילוב העדויות הנוספות אותן הציגה המשיבה – המלמדות על אופיו האלים של המערער – נשענת על מסד איתן ומהימן, ובלשונו: "התרשמתי כי עדותה של המתלוננת עדות אמת היא, וכי תיארה כהוויתם וללא כחל וסרק את היחסים הבעייתיים עם [המערער], על עליותיהם ומורדותיהם. גירסתה של המתלוננת עקבית היא, ברורה ובלתי מתחמקת. היא לא נמנעה מלספר, להסביר ולפרט, גם התנהגויות תמוהות ומהלכים בלתי צפויים מצידה, תוך שהיא נותנת להם הסברים הגיוניים ומתקבלים על הדעת. בדרכה המינימליסטית משהו, וללא הרחבות יתרות, תיארה שוב ושוב בפירוט ובאמינות, חוויות קשות שעברה מידיו של [המערער], כולל מעשה האינוס שביצע בה. שוכנעתי מדבריה ומאופן התייחסותה, כי אכן תיארה תיאורים אשר חוותה על בשרה, ואשר אותם נצרה בליבה עד כי לא יכולה היתה לשאתם יותר" (עמ' 54 להכרעת-הדין). בית-משפט קמא הצביע על שורה של ראיות המחזקות את עדותה של המתלוננת. וכך לדוגמה נקבע כי במהלך העימות שנערך בין השניים, הטיחה המתלוננת במערער את גרסתה באשר למעשה האונס, והיא עשתה זאת בעוצמה, בביטחון, בבהירות וללא חשש. מנגד, נקבע כי המערער קשר את עצמו לאירוע חרף ניסיונותיו להתחמק מכך (עמ' 56 להכרעת-הדין). ועוד נקבע, כי בעדויותיהם של הורי המתלוננת ואחיה יש כדי לאמת וליתן תוקף וחיזוק לרוב המכריע של גרסתה (עמ' 60 להכרעת-הדין). כן נמצא כי חוות הדעת הרפואית שהוגשה (ת/1), מאמתת את עדותה של המתלוננת באשר לאירוע ספציפי שבו תקף אותה המערער בפניה. חיזוק נוסף לעדותה מצא בית-המשפט בעדותו של המערער בבית-המשפט ובגרסתו במשטרה, מהן ניתן ללמוד כי הוא קינא לבת זוגו והתנהג כלפיה באלימות ובאובססיביות. בין היתר, עמד בית-המשפט על כך שהמערער הודה כי התקשר למתלוננת פעמים רבות, אף בשעות הקטנות של הלילה, איים להתאבד אם המתלוננת תעזוב אותו, ולבסוף, אף הודה כי אחז בפניה ונתן לה מה שהגדיר כ"סטירות חינוכיות". גרסתו של המערער נדחתה אפוא, ולעניין זה קבע בית-המשפט: "מדובר בגרסה חמקמקה, פתלתלה, מתחכמת וחסרת-עקביות. חוסר העקביות וה'חדשנות' שהועלו בעדותו בבית-המשפט, פערים וסתירות לוגיות שנתגלו במהלך דבריו, וניסיונות התחמקות בלתי-פוסקים ממתן תשובות לשאלות קשות ובלתי נעימות – כל אלה מצביעים על חוסר מהימנות והרגשת אשם. כך למשל, בלטו לעין הפער בין ניסיונותיו לצייר את עצמו באור חיובי ונורמטיבי, כאדם עדין, מוסרי, השולט בעצמו, אינו מתעצבן, איש נוח לבריות, דואג ונכון לעזור בכל עת, שמעולם לא מרים את ידו ולא מכה, לעומת אמירותיו שיש בהן כדי לסתור את כל אלה" (עמ' 62 להכרעת-הדין). טענתו של המערער ביחס לעבירת ההטרדה שיוחסה לו, ולפיה מדובר היה בהתקשרויות הדדיות, נדחתה אף היא, הן מבחינה עובדתית והן בהטעמה שהדדיות אינה מאיינת את אשמתו שלו בעבירה, ואת העובדה שפגע בשלוות נפשה של המתלוננת. עוד קבע בית-המשפט, כי תוכנן של שיחות הטלפון אשר את תמלולן הגיש המערער לבית-המשפט כתמיכה בטענתו כי המתלוננת היא זו שהטרידה אותו, עולה בקנה אחד עם גירסת המתלוננת והסבּריהּ לסיבת פניותיה הטלפוניות אל המערער: בשיחה הראשונה (נ/3) – הלינה היא על כך שהמערער משמיץ אותה בפני אחרים ומאשים אותה במצבו, וביקשה לשמוע ממנו סליחה וחרטה; ואילו שיחת הטלפון השנייה (נ/4), נסבה סביב המינוי המשותף שלהם בחברת הטלוויזיה בלווין שהיה צורך להסדירו. בית-המשפט קבע כי עדי ההגנה ביחס לאישום הראשון לא הצליחו לשקם את חוסר האמון בו לוקה גרסתו של המערער, וכן לא הצליחו לפגום בשלמות גרסתה ובאמינותה של המתלוננת. ביחס לעדותו של ב' ציין בית-המשפט, כי "חד הצדדיות שבעדותו ניכרה לכל אורכה, כמו גם מאמציו לחזק ולאמת את עדות [המערער] במחיר של חוסר-עקביות, חוסר-היגיון, התחמקות, העדר זיכרון פיתאומי ואף סתירות לגירסת הנאשם עצמו" (עמ' 49 להכרעת-הדין). 8. בית-המשפט התייחס לטענת ההגנה בדבר כבישת התלונה, טענה אשר התייחסה למועד פנייתה של המתלוננת למשטרה – שנתיים לאחר מועד ביצוע האונס. בית-המשפט מצא כי אין בשיהוי זה כדי לפגום בשלמות גרסתה של המתלוננת ואמינותה, הואיל ונסיבות חייה והעדר אנשי אמון שמהם יכולה היתה לשאוב כוחות, כמו גם ניסיונה המר מן העבר בפנייה לשלטונות – כאשר בהיותה בת 14 נאנסה ברוסיה ותלונתה במשטרה העלתה חרס – מהווים הסבר סביר לכבישת העדות. בית-המשפט הוסיף, כי חששותיה מפני המערער כמו גם תקוותה כי הוא ישנה את דרכיו, הם שעיכבו את פנייתה לעזרה. משהבינה כי אין סיכוי לחיים משותפים נורמטיביים עם המערער וביקשה לשקם את חייה הרחק ממנו, היא פנתה לרשויות החוק. עוד קבע בית-המשפט כי יש לזקוף לחובת המערער את הימנעותו מלזמן את אימו כעדת הגנה, הואיל ועדותה – כך נקבע – היתה רלוונטית הן ביחס לאישום הראשון והן ביחס לאישום השני. מעדויותיהם של המתלוננת ושל המערער הצטיירה האם כמי שניהלה ביד רמה את חייו האישיים של בנה, תוך שהיא אוסרת עליו להמשיך ולהתראות עם המתלוננת. יתרה מכך, האם היתה נוכחת במהלך האירוע נושא האישום השני, וחרף זאת נמנע המערער, ומטעמים השמורים עמו, מלזמנה למסירת עדות. כאמור, זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירה של היזק בזדון. בית-המשפט נימק זאת בכך שעל-אף שהמתלוננת סיפרה בחקירתה הראשית כי המערער שבר את המחשב של בנה, היא לא חזרה על כך במפורש בחקירתה הנגדית. 9. גם בכל הנוגע לאישום השני, דחה בית-המשפט את עדותו של המערער, תוך שהוא מעדיף את עדותו של השוטר. בית-המשפט ציין כי שוכנע שמדובר בשוטר שמילא את תפקידו ולא היה מעורב בחקירה עצמה, ולא הכיר את המערער היכרות אישית. חיזוק לטענת השוטר, לפיה נאלץ לאזוק את המערער בעקבות השתוללותו והתנפלותם של בני משפחתו, מצא בית-המשפט בעדות גיסו של המערער. בית-המשפט ציין כי תיאורו של הגיס את האופן בו ניסה להפריד בין השניים, מצביע על שימוש בכוח מצידו של המערער דווקא (עמ' 286 לפרוטוקול). כאמור, המערער העיד לעניין זה גם את שכנתו. ברם, בית-המשפט העדיף את גרסתו של השוטר על עדות השכנה מאחר שזו לא צפתה בכל האירוע. נימוקי הערעור 10. מכאן הערעור שבפנינו, בו משיג המערער על הכרעת-הדין והעונש גם יחד. בראש ובראשונה, טוען הוא כי אין ליתן אמון בעדותה של המתלוננת, אשר הפלילה אותו מתוך תחושת נקם שפיעמה בה. לטענתו, הכחישה המתלוננת תחילה כי יזמה שיחות טלפוניות עימו, ובהמשך לא רק שחזרה בה מגרסה זו, אלא שטענה בתוקף כי מעולם לא הכחישה את דבר קיומן של השיחות. עוד נטען, כי גרסתה של המערערת באשר למועד האינוס אינה עקבית. כתב-האישום ייחס למערער את ביצועו של האונס בשנת 2000, אך המתלוננת, בעדותה, ציינה כי "זה היה בקיץ, בדירה בחולון, זה יצא ב-2002" (עמ' 15 לפרוטוקול), ובהמשך ציינה כי "אינני זוכרת את התאריך, אולי ב-2000 או 2001" (שם). המערער טען עוד, כי העובדה שהמתלוננת בחרה להצביע על התקיפה ולא על האונס כאירוע החמור יותר, יש בה כדי לתמוך בגרסתו כי מעולם לא בעל אותה שלא בהסכמתה החופשית. עוד נטען בהקשר למהימנותה, כי גם בעובדה שהמתלוננת איימה על המערער באמצעות סכינים, ואף הצהירה כי תגרום לעצמה נזק ותפליל אותו – עובדות אשר אושרו על-ידה בעדותה – יש כדי לפגום במהימנותה. טענה נוספת אותה העלה המערער, התייחסה לתאריך שבו טענה המתלוננת כי הכה אותה. המתלוננת העידה כי למחרת האירוע פנתה לרופא, אולם מהתעודה הרפואית מאותו ביקור (ת/1) עולה כי האירוע התרחש יומיים קודם לביקורה. להשקפת המערער לא היה מקום לקבל את עדותה של המתלוננת אף משום שתלונתה נכבשה זמן רב. לדידו, היא לא נתנה הסבר מניח את הדעת לשיהוי הרב בהגשת התלונה, אף שבני משפחתה עמדו לצידה כל העת. באשר להרשעתו בעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, טען המערער, כי אף שהודה בהתקשרויות חוזרות למתלוננת, אין בכך כדי להוות עבירה. לדידו, המתלוננת יצרה בפניו מצג לפיו היא מעוניינת כי יתקשר אליה, ובכך די כדי לאיין את רכיב ההטרדה הנדרש בעבירה זו. בנוסף, מלין המערער על הרשעתו בתקיפת השוטר. נטען, כי זה האחרון דרש ממנו להילוות אליו מבלי שידע את סיבת העיכוב, ומשום כך היה עיכובו שלא כדין. עוד טוען המערער, כי אף שלשוטר שהגיע כדי לעכבו נלווה מתנדב, לא זומן אותו מתנדב להעיד מטעם התביעה, ועניין זה יש לזקוף לחובת גרסתו של השוטר המתלונן. בנוסף, הפנה המערער לפערים בין עדותו של השוטר לעומת דו"ח הפעולה שערך, ובעיקרן אלו סתירות ביחס למועד שליפת האזיקים – עובר לתחילת ההתגוששות או במהלכה - והיעדר תיעוד בדו"ח לכך שהמערער בעט ונגח בו, וזאת – כך לפי הטענה – ללא הסבר המניח את הדעת. לבסוף, סבור המערער כי נפל פגם בהליך בבית-משפט קמא, כאשר עניינו לא נידון בפני מותב תלתא, הואיל ושניים מהשופטים הסתפקו בהבעת הסכמה לחוות דעתה של חברתם מבלי לנמק את עמדתם. לעניין זה נטען בהאי לישנא: "הסכמתם המוחלטת, לו הייתה רק לעניינים משפטיים, הייתה בגדר אפשרית. אולם, מאחר ובהסכמתם הם נותנים יד לטעויות עובדתיות המופיעות בהחלטתה של כבוד השופטת שפירא, עולה החשש כי לא מוצתה במלואה זכותו של המערער להידון בפני מותב תלתא. שכן, לא סביר כי שלושה שופטי מותב הדנים דיון עצמאי ואישי במשפט פלילי המתנהל בפניהם ישגו בדיוק באותן נקודות" (פיסקה 6.2 לעיקרי הערעור). לחלופין, משיג המערער כנגד העונש שהושת עליו. לטענתו, ראוי היה לגזור לו עונש קל מזה שנגזר בפועל, נוכח העובדה שזו לו הרשעתו הראשונה בפלילים. עוד נטען, כי יש ליתן משקל לחלוף הזמן מאז ביצוע עבירת האינוס ולנסיבות ביצועה, היינו, כאשר בין המערער למתלוננת התקיימה מערכת יחסים ממושכת בהסכמה. מהימנותה של המתלוננת 11. דומה שערעור זה נסב בעיקר על עניינים שבעובדה, ובליבתם – מהימנותה של המתלוננת. כידוע, בית-משפט שלערעור ממעט להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר בידיה הופקדה מלאכת הערכת מהימנותם של העדים, והוא עושה זאת רק כאשר קביעתה של זו הינה פסולה בתכלית: "הלכה היא כי בית-משפט שלערעור ממעט להתערב בתחום זה, מאותו טעם בו נקבנו לא אחת, היינו, שלערכאה הדיונית יתרון ניכר עלינו, עקב יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה" (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (לא פורסם, 11.7.2005), פיסקה 9; ראו גם: ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514 (1952), 560; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), 643-644). אכן, המתלוננת אינה מצטיירת מחומר הראיות כטלית שכולה תכלת, והיא אף אינה מתיימרת להיות כזו. היא הודתה בפה מלא בפני בית-המשפט כי איימה על המערער בסכין בהיותו בדירתה ביחד עם ב' ומ', ושבאותה הזדמנות הצהירה כי תזיק לעצמה ותפליל את המערער בדבר. בית-המשפט לא נמנע מלבחון נקודות בעייתיות אלו בעדותה, וציין כי כאשר נתבקשה ליתן הסבר למעשיה, אף לתמוהים שבהם, סיפקה הסברים הגיוניים ומתקבלים על הדעת. יתרה מזאת, כאשר נקבה במועדים שונים ביחס לאונס היא הודתה כי היא אינה זוכרת את המועד המדויק, אולם עמדה בעקביות על דעתה שאותו האירוע התרחש בהיותה בדירתה בחולון (עמ' 15 לפרוטוקול; עמ' 30). ואכן, היא והמערער שהו בדירה זו בתקופה האמורה לפרק זמן קצר בלבד בשנת 2000 (ת/1, עמ' 5). המערער טען כי המתלוננת הכחישה את קיומן של שיחות הטלפון עמו תוך שהוא מפנה לפרוטוקול הדיון (עמ' 24, ש' 11-12), דא עקא, עיון בפרוטוקול (שם, ש' 5) מגלה כי המתלוננת התייחסה לחודשים מרץ-אפריל, ובתקופה שהמערער החל להתקשר אליה, בעוד השיחות אותן היא יזמה ובקיומן הודתה, נערכו עובר לתקופה זו (עמוד 24 לפרוטוקול) ולאחריה (נ/3, נ/4; עמוד 26 לפרוטוקול). אף בשאר הפגמים עליהם הצביע המערער בעדותה של המתלוננת אינני סבור כי יש ממש. אין בעובדה שהמתלוננת סברה כי אירוע התקיפה בגינו נאלצה לגשת לרופא הינו חמור מאינוסה, כדי לפגום במהימנותה. היא סיפקה לכך הסבר מניח את הדעת, היינו, הסימנים הכחולים שהותיר בה המערער בעקבות אירוע זה, אילצו אותה לספר להוריה ולרופאהּ אודות מעשיו, אולם גם בשלב זה העדיפה לנצור את לשונה ביחס לאירועים האחרים ובהם אינוסה על ידו (עמ' 23 לפרוטוקול). יתרה מכך, אף בתארה את האונס היא המעיטה בחשיבותו של אירוע זה ("אני לא יכולה להגיד שזה אונס" (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 20), אולם משתיארה את המעשה עצמו שוב אין ספק כי מדובר בעבירת אינוס. עדות מעין זו אינה מתיישבת עם הטענה שבפי המערער, כי המתלוננת העלילה עליו מתוך כוונה לראותו מאחורי סורג-ובריח. הבאתי את כל אלה כדי להבהיר את דעתי כי בגדריו של ערעור זה לא הוכחה בפנינו עילה כלשהי לשנות מממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, באשר אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות. כבישת התלונה 12. כאמור, כבשה המתלוננת את גרסתה בדבר האונס במשך למעלה משנתיים, ולטענת המערער אין בנמצא הצדק סביר לכך. כידוע, לכבישת עדות במהלך תקופה ארוכה עשויה להתלוות משמעות ראייתית המפחיתה ממשקלה, ובלבד שאין בפי העד הסבר סביר לשתיקתו, ומדוע החליט לפתוח את סגור לבו באיחור. קיומו של הסבר שיש בו כדי להניח את דעתו של בית המשפט, מאפשר ליתן לעדות את משקלה המלא ככל עדות אחרת (ע"פ 795/88 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 294; ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 925; ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נ"ח(3) 823, 838). במקרה שבפנינו, מצא בית-המשפט המחוזי כי הסברה של המתלוננת לכבישת תלונתה מניח את הדעת, והכוונה להעדרם של אנשים בהם היתה המתלוננת יכולה לשים את מבטחה ולספר להם על אשר עולל לה המערער, ולכך תרם ניסיונה המר בפנייה לשלטונות במקרה דומה בעבר. אף בקביעות אלו איני סבור כי יש מקום להתערב. אכן – משפחתה של המתלוננת היתה בקרבתה, אך היא עצמה העידה ש"זה לא אומר שאני מספרת [לאמא שלי] על החיים האינטימיים שלי" (עמ' 13 לפרוטוקול), ועל-אף שהוריה ראו את החבלות שהמערער גרם לה, הם לא דובבו אותה לדבר על כך (שם). הטרדה 13. עבירת ההטרדה, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), קובעת בזו הלשון: "המשתמש במיתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים". כזכור, הודה המערער בכך שהרבה להתקשר למתלוננת, ושהוא עשה זאת גם בלילות, ומשהבין כי היא מתעלמת ממנו במודע, טלפן אליה מטלפון אחר (ת/2, עמ' 4). בעדותה תיארה המתלוננת את אחת השיחות: "כן, עניתי, הוא עשה מספר חסוי, והוא היה אומר שהוא רוצה לחזור אלי. אמרתי לו שהבטחת לי וגם [ב'] הבטיח לי שלא תטריד אותי יותר, והוא אמר שהוא לא יכול בלעדי ולא ירשה לי להיות עם אף אחד ושאני שייכת רק לו" (עמ' 24 לפרוטוקול). ברי, כי במצב דברים זה, כאשר המערער מוסיף להתקשר למתלוננת גם לאחר שהבהירה לו כי היא אינה רוצה לשוחח עמו, והוא בוחר לעשות זאת גם בלילות תוך שימוש בתחבולות, מהווה הדבר הטרדה. זאת ועוד, טענת המערער בדבר התקשרויות הדדיות – אין לה על מה שתסמוך. אכן, המתלוננת הודתה בחקירתה הנגדית כי ניסתה ליצור עם המערער קשר מספר פעמים, אולם היה זה כדי להודיע לו שחפציו נותרו בדירתה (עמ' 24 לפרוטוקול). יתר על כן, מחומר הראיות עולה כי שיחות אלו נערכו לפני התקופה שבה החלו מעשי ההטרדהּ. כך או כך, מדובר במספר התקשרויות בודדות, ולא נטען כי הן נעשו בשעות לא סבירות, להבדיל ממספר ההתקשרויות הרב שיזם המערער באישון לילה. משום כך, קבע בית-משפט קמא כי אין ממש בטענה כי היתה "הדדיות" בשיחות הטלפון שיזמו בני הזוג (עמוד 60 להכרעת-הדין), ואף אני סבור שכך הדבר. תקיפת שוטר 14. בסוגיה זו מסקנתי שונה מהמסקנה אליה הגיע בית-משפט קמא, ואם דעתי תשמע, הייתי מזכה את המערער מביצוע עבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. סעיף 274(1) לחוק העונשין מורה כי: "התוקף שוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק ונתקיימה בו אחת מאלה, דינו - מאסר עד חמש שנים ולא פחות משלושה חדשים: (1) התכוון להכשיל את השוטר בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו". הנה כי כן, השאלה המקדמית הנדרשת היא האם השוטר הותקף כאשר הוא ממלא תפקידו כחוק, ולהשקפתי התשובה לשאלה זו היא שלילית. השוטר אשר הגיע לביתו של המערער ביקש לעכבו לחקירה. סעיף 72(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע, כי "על המבצע עיכוב יחולו הוראות סעיף 24, בשינויים המחייבים", ומכאן המסקנה כי הסמכות לעכב כפופה לאותם תנאים אליהם כפופה הסמכות לעצור, ואלה הם: ביצוע המעצר 24. (א) העוצר אדם יזהה את עצמו תחילה בפני החשוד ... יודיע לו מיד שהוא עצור ויבהיר לו את סיבת המעצר בהקדם האפשרי ... (ב) הוראות סעיף קטן (א), למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר ולמסור לו עותק מהצו, לא יחולו - (1) אם ברור בנסיבות הענין, כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועים לעצור (ההדגשות הוספו) כאמור, השוטר הגיע ביחד עם שוטר-מתנדב, לביתו של המערער כדי לעכבו ולהביאו לחקירה, אולם הוא לא ידע את סיבת העיכוב, וממילא לא מסר למערער על שום מה הוא דרוש לחקירה. על-כך העיד השוטר: "[המערער] שאל אותי על מה ולמה [הוא מעוכב], אמרתי לו שאני לא יודע. ישבנו בסלון והוא אמר, אחרי שחשב על זה, שכנראה שזה בגלל החברה שלו, שכנראה הגישה תלונה או משהו כזה" (עמ' 43 לפרוטוקול, ההדגשות הוספו). אמנם, המערער שיער – "אחרי שחשב על זה" – שאפשר כי המתלוננת הגישה תלונה נגדו, אולם להשקפתי לא די בכך כדי לענות על דרישת סעיף 24 לחוק המחייבת שוטר, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, להבהיר למעוכב את סיבת עיכובו, אלא אם ברור מנסיבות העניין כי הדבר ידוע לחשוד. מכאן דעתי כי עיכובו של המערער נעשה שלא כדין, ועל כן לא ניתן לקבוע כי בעת שהותקף, מילא השוטר את "תפקידו כחוק" כדרישת סעיף 274 הנ"ל. אני מציע אפוא לזכות את המערער מעבירה זו. טענת המערער לפיה שולחו לא זכה לדיון במותב תלתא, היא בבחינת טענת סרק קנטרנית, וככזו לא ראיתי מקום להקדיש לה דיון. הערעור כנגד העונש 15. אינני סבור כי נפל פגם בגזירת-עונשו של המערער, באשר הערכאה הדיונית שקלה את כלל השיקולים הדרושים לעניין, וביניהם אלה עליהם מבסס המערער את השגותיו בפנינו. עם זאת, נוכח מסקנתי כי יש לזכותו מעבירה של תקיפת שוטר, שבצידה קבוע עונש מינימום של שלושה חודשים, אני מציע להפחית מעונש המאסר שנקבע למערער ולהעמידו על 45 חודשים, וזאת מבלי לשנות דבר מרכיבי העונש האחרים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט א' לוי, למעט בעניין זיכויו של המערער מעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בעניין זה דעתי שונה. 1. חברי השופט לוי סבור כי משלא ידע השוטר שהותקף על ידי המערער מהי הסיבה שבגינה נשלח לעכבו לחקירה ומשעולה מן העדויות כי המערער שיער, אך לא ידע בבירור, מהי סיבת העיכוב עניין לנו בעיכוב בלתי חוקי. על כן, כך סבור חברי, אין לומר כי השוטר שהותקף מילא את "תפקידו כחוק" כדרישת סעיף 274(1) לחוק העונשין ולא ניתן להרשיע את המערער בעבירה זו. אכן, מכוח הוראת סעיף 72(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) חלים על עיכוב לצרכי חקירה, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיף 24(א) לאותו חוק ובכללן החובות המוטלות על מי המבצע מעצר. בשל חשיבותו של סעיף 24 לענייננו מן הראוי לשוב ולצטט את הוראותיו וכך קובע הסעיף: (א) העוצר אדם יזהה את עצמו תחילה בפני החשוד, בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר או עובד ציבור, יודיע לו מיד שהוא עצור ויבהיר לו את סיבת המעצר בהקדם האפשרי במהלך ביצוע המעצר שוטר יזהה את עצמו גם בהתאם להוראות סעיף 5א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 10 (להלן - פקודת המשטרה), ועובד ציבור יזהה את עצמו גם על ידי הצגת תעודה המעידה על סמכויותיו; היה המעצר על פי צו שופט, ימסור מבצע המעצר לעצור עותק מהצו. (ב) הוראות סעיף קטן (א), למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר ולמסור לו עותק מהצו, לא יחולו - (1) אם ברור בנסיבות הענין, כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועים לעצור; (2) אם מילוין עלול לסכל את ביצוע המעצר; (3) אם מילוין עלול לגרום לפגיעה בבטחון מבצע המעצר בשעת ביצוע המעצר או להעלמת ראיה; חלפו הנסיבות שמנעו מילוי הוראות סעיף קטן (א), יקיים מבצע המעצר את ההוראות האמורות מוקדם ככל האפשר. (ג) מילוי החובות האמורות בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) הוא תנאי לחוקיות המעצר. בניגוד לחברי אני סבורה כי המקרה שלנו בא בגדר החריג הקבוע בסעיף 24(ב)(1) לחוק לפיו מקום שברור בנסיבות העניין כי סיבת העיכוב ידועה למעוכב, לא תפגם חוקיות העיכוב אף שהשוטר לא הבהיר למעוכב את הסיבה לכך. הנה כי כן, הדגש בהקשר זה איננו על מה שידוע למבצע המעצר או העיכוב אלא על מה שידוע לעצור או למעוכב באותו מעמד. על כן, אם ברור מן הנסיבות שהמעוכב יודע כי המבקש לעכבו הוא שוטר וכי סיבת העיכוב ידועה לו אף היא, די בכך על מנת להכשיר את פעולת העיכוב. במקרה שלפנינו אין חולק כי במעמד העיכוב ידע המערער כי המבקש לעכבו הוא שוטר ולטעמי עולה מן הראיות שהוצגו ומדבריו של המערער עצמו כי ידע בבירור גם את הסיבה שבגינה ביקש השוטר לעכבו לחקירה. כך, בחקירתו במשטרה נשאל המערער מדוע סירב להתלוות לשוטרים, והוא השיב: "אני רציתי להתקלח. 5 ימים לא התקלחתי ואז הגיעו שוטרים אפילו לא אכלתי. וידעתי על מה מדובר כי הוא אמר חקירה וידעתי שזה ארוך" [ההדגשה הוספה]. וכך בעדותו בבית משפט קמא ובתשובותיו באשר לנסיבות העיכוב: ש. והוא [השוטר] אמר לך שהוא לא יודע בדיוק את הפרטים של התלונה, נכון? ת. נכון. ש. ואז אתה אמרת לו שזה בטח בגלל תלונה שהחברה שלך הגישה. ת. אז מי יכול להגיש אם אני לא מופיע במשטרה? ש. לא יודעת, אני שואלת אותך איך ידעת שהיא התלוננה? ת. ישר הבנתי. זה היה ברור[ההדגשה הוספה]. המערער הוסיף והעיד כי הבין שברקע הדברים עמדה תלונתה של חברתו לשעבר משום שמוקדם יותר באותו יום שוחח עם חברה הנוכחי שסיפר לו כי היא "הלכה היום למשטרה". דברים דומים עולים גם מעדותו של השוטר אשר הודה כי הוא אכן התבקש לעכב את המערער לצורכי חקירה מבלי שנמסר לו מה הם המעשים שבביצועם הוא נחשד. יחד עם זאת סיפר השוטר כי המערער מיוזמתו ציין בפניו "שכנראה שזה בגלל חברה שלו, שכנראה הגישה תלונה או משהו כזה". השוטר הוסיף והעיד כי בעת שהיו בדרכם לתחנת המשטרה הוסיף המערער ואמר: "זה בגללה, אני אטפל בה". דומני כי מכלול הראיות המפורטות לעיל יש בו כדי לבסס את המסקנה שהמערער בעת שעוכב ידע בבירור מהי סיבת עיכובו לחקירה. ויודגש, כאשר שוטר נשלח לעכב חשוד לחקירה בלא שהוא מצויד בפרטים הדרושים ובלא שהוא יודע אל נכון מהי סיבת העיכוב יש בכך בהחלט כדי לפגום בהליך העיכוב. אולם, מן הטעמים שפורטו אני סבורה כי הפגם שנפל בהליך העיכוב נרפא במקרה שלפנינו ולפיכך אין בו כדי למלט את המערער מן ההרשעה בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. 2. למעלה מן הדרוש אציין כי אפילו סברתי כחברי השופט לוי שיש לזכות את המערער מן העבירה שבסעיף 274(1) לחוק העונשין, דומני כי בנסיבות העניין היה מקום להרשיעו, למצער, בתקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין. אחרת מותירים אנו את ההתנהגות הברוטלית והחמורה שבה נקט המערער כנגד איש חוק ביודעו שהוא איש חוק בלא תגובה הולמת. כזכור התפתח בין השוטר לבין המערער ויכוח שבמהלכו דחף המערער את השוטר והחל לצעוק ולהשתולל. עד מהרה הפך הויכוח למאבק פיזי אלים. גיסו, אימו ואחותו של המערער שנכחו אף הם במקום "קפצו" על השוטר ועל המתנדב שהגיע עימו ואילו המערער נגח באפו של השוטר ובעט במפשעתו. במהלך אותו מאבק נשברו משקפיו של המתנדב והמערער אף ניסה לתפוס את אקדחו של השוטר, אך הוא מנע זאת ממנו. כל זאת עשה המערער לא משום שסבר כי הוא מעוכב שלא כחוק אלא משום שככל הנראה התעורר בו כעס על התלונה או משום שכדבריו רצה להתקלח טרם הילקחו לחקירה אשר צפה כי תארך זמן. כך או כך, התנהגותו הפרועה והאלימה של המערער כמתואר לעיל אינה יכולה להיחשב בשום מקרה כהתנגדות סבירה לעיכוב אפילו היה המערער סובר שהוא אינו כדין (ראו לעניין זה: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, 23 (חלק ראשון, 2003); חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים, 150 (חלק א, 2001)). לפיכך, אילו נשמעה דעתי היה הערעור נדחה גם באשר להרשעתו של המערער בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות וכן היה נדחה הערעור בכל הנוגע לחומרת העונש. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: במחלוקת שנפלה בין חברי לעניין ערעור המערער על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מצרף אני את דעתי לעמדתה של חברתי השופטת א' חיות. בשאר נושאי הערעור מצטרף אני לפסק דינו של חברי, השופט א' א' לוי. לאור זאת, גם אני בדעה כי דין הערעור – על כל חלקיו – להידחות. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ט בתשרי התשס"ח (11.10.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06001750_O09.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il