יאלי הרן נ. רות גילאי

3 1 בבית המשפט העליון בר"ם 1747/24 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקשים: 1. יאלי הרן 2. גדעון הרן 3. יואל קלמס 4. מלכה ליננברג 5. תמר ריינר 6. משה וינברג נ ג ד המשיבים: 1. רות גילאי 2. עופר גלמונד 3. עיריית חולון 4. עיריית תל אביב-יפו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 6.2.2024 בעת"ם 32360-05-21 שניתנה על-ידי כבוד סגנית הנשיא ר' ברקאי בשם המבקשים: עו"ד ראובן חייקין בשם המשיבים 2-1: עו"ד עפר ברוך בשם המשיבה 3: עו"ד כרמית פרוסט בשם המשיבה 4: עו"ד אורנה אחרק פרלוק פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 6.2.2024 (עת"ם 32360-05-21, סגנית הנשיא ר' ברקאי). רקע והליכים קודמים 2. מקורה של הבקשה דנן בסכסוך הנוגע לזכויות במקרקעין המהווים חלק משטח של חלקה 23 בגוש 6045 בעיר חולון, כפי שזו כונתה בעבר (להלן: המקרקעין). בשנת 1946 הופקעו המקרקעין לצרכי ציבור לטובת עיריית חולון, היא המשיבה 3. המבקשים והמשיבים 2-1 הם היורשים של מי שהייתה הבעלים של המקרקעין קודם להפקעה (להלן בהתאמה: היורשים ו-המנוחה): המבקשים והמשיבה 1 הם נכדיה של המנוחה, ואילו המשיב 2 (אחיין של המשיבה 1) הוא נין של המנוחה. ברקע הדברים יצוין כי כעולה מהבקשה ומנספחיה, המבקשים והמשיבים 2-1 לא שיתפו פעולה ביניהם בכל הנוגע לעמידה על זכויותיהם במקרקעין. 3. בשנת 2012 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקדת תכנית מתאר מקומית ח/500 שבה צוין כי ייעודם של המקרקעין שונה (להלן: התכנית). ביום 21.10.2012 הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי נגד עיריית חולון, וכן נגד עיריית תל אביב, המשיבה 4 (להלן ביחד: העיריות). האחרונה צורפה כמשיבה פורמאלית בשל הערות הרשומות לטובתה על חלק מן המקרקעין לפי סעיפים 126 ו-130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (עת"ם 5945-09-12). במסגרת העתירה טענו המבקשים, בין היתר, כי שינוי ייעודם של המקרקעין מקים להם זכות קדימה לרכישתם, וזאת בהתאם לסעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). ביום 3.11.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה וקבע כי אכן קמה למבקשים זכות קדימה לרכישת המקרקעין (סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין). אולם, הערעור שהגישו על כך העיריות התקבל בפסק דינו של בית משפט זה מיום 23.6.2015 (עע"ם 8211/13, השופטים י' דנציגר, נ' סולברג ו-מ' מזוז). בפסק הדין נקבע כי מאחר שהתכנית טרם אושרה, לא התגבשה למבקשים עילת תביעה, וכי טענות הצדדים יהיו שמורות להם בכל הליך עתידי. בקשה לדיון נוסף נדחתה ביום 24.9.2015 (דנ"ם 4764/15, הנשיאה מ' נאור). להשלמת התמונה יצוין כי המבקשים נקטו מספר הליכים נוספים שנסבו על זכותם במקרקעין, ושאין צורך להידרש אליהם במסגרת החלטה זו (כמפורט בע"א 4685/19 מיום 29.7.2020 ובע"א 6739/21 מיום 30.6.2022). 4. ביום 18.5.2021, לאחר שהתכנית אושרה, אכן הוגשה עתירה נוספת שבה נתבקש הסעד של מתן זכות קדימה לרכישת המקרקעין – זו הפעם על-ידי המשיבה 1, שאף היא כאמור יורשת של המנוחה. עתירה זו עומדת ביסודו של ההליך שבפני. ביום 25.1.2023 ביקשה המשיבה 1 לצרף לעתירה את המשיב 2 כעותר, וביום 12.2.2023 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתה, והורה על תיקון העתירה בהתאם. 5. ביום 31.5.2023 קבע בית המשפט המחוזי כי בשים לב לכך שישנם יורשים נוספים שלא צורפו לעתירה – הם המבקשים – יש לקבל את עמדתם ביחס לשאלת צירופם להליך. ביום 20.6.2023 הודיעו המבקשים לבית המשפט המחוזי שהם מסכימים להצטרף לעתירה כעותרים, אולם, בשים לב לכך שיש להם טענות נוספות ואחרות מהטענות שפורטו בעתירה שהגישה המשיבה 1, הם ביקשו להגיש פרק נוסף של טיעונים בכתב שיתווסף לכתב העתירה. ביום 21.6.2023 הורה בית המשפט המחוזי למבקשים ולמשיבים 2-1 להגיש הודעה שבה יודיעו אם הגיעו להסכמות בנוגע להגשת עתירה מתוקנת בה יפרסו את כלל טענותיהם. הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמות, ובתגובתם מיום 2.7.2023 ציינו המשיבים 2-1 כי הם מתנגדים לצירופם של המבקשים לעתירה וטענו כי אין לכפות עליהם לשנות את נוסח העתירה. 6. ביום 16.7.2023 הורה בית המשפט המחוזי על צירופם של המבקשים להליך כעותרים (להלן: ההחלטה הראשונה). כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שהמבקשים מעוניינים לתקן את תוכן העתירה, עליהם להגיש בקשה מסודרת בעניין זה. ביום 5.9.2023 הוגש כתב עתירה מתוקן אליו צורפו המבקשים כעותרים (ללא שינוי בתוכן העתירה). ביום 6.9.2023 המבקשים הגישו בקשה לתיקון תוכן העתירה. העיריות הודיעו כי הן מסכימות לתיקון המבוקש. לעומתן, המשיבים 2-1 התנגדו לתיקון. 7. ביום 26.11.2023 הורה בית המשפט המחוזי פעם נוספת לכלל היורשים להגיע לנוסח מוסכם של העתירה, אך בשל המחלוקות השוררות ביניהם לא עלה בידם של היורשים לעשות כן. בהתאם לכך, ביום 6.2.2024 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה שהגישו המבקשים לתיקון תוכן העתירה, תוך שציין כי הם רשאים להגיש עתירה נפרדת בה יפרסו את טענותיהם הנוספות והדיון בשתי העתירות יאוחד (להלן: ההחלטה השנייה). בהחלטתו הבהיר בית המשפט המחוזי שהמבקשים יכולים להגיש עתירה נפרדת שבירורה יאוחד עם עתירתם של המשיבים 2-1. טענות הצדדים 8. בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי שתי ההחלטות האמורות של בית המשפט המחוזי, המשמשות, לשיטת המבקשים, "מסכת אחת". המבקשים טוענים כי משקבע בית המשפט המחוזי כי עמדתם חיונית להליך ומשהחליט על צירופם, עומדת להם הזכות לטעון בפניו את טענותיהם. לגישתם, הבקשה מעלה שאלה עקרונית שעניינה "כפיית כתבי הטענות על העותרים שצורפו ביוזמת בית המשפט". 9. ביום 14.3.2024 הוריתי לצדדים להגיש הודעה בדבר נכונותם לצירוף המבקשים כמשיבים להליך בבית המשפט המחוזי, חלף צירופם כעותרים. ביום 19.3.2024 הודיעו העיריות כי אינן מתנגדות לכך. המבקשים מצדם הודיעו כי הם מסכימים לכך, ככל שיתאפשר להם "לטעון את מלוא טענותיהם במסגרת כתב תשובה" ושלא תישמענה טענות מצדם של יתר הצדדים להליך "באשר לזכויותיהם הדיוניות של המבקשים ולסעד שיוכל ביהמ"ש קמא הנכבד ליתן להם מעצם היותם 'משיבים'". ביום 20.3.2024 התקבלה עמדתם של המשיבים 2-1 בה הביעו גם הם את הסכמתם העקרונית לכך, אך הביעו הסתייגות מהתנאים שהוסיפו המבקשים, הן בשל התניית ההסכמה והן בשל התנאים לגופם. לגישתם של המשיבים 2-1 "המבקשים רוצים ליצור סדרי דין חדשים, שלפיהם כתב תשובה שמגיש משיב בעתירה מינהלית הוא בעצם כתב עתירה (וזאת אף מבלי לשלם אגרה) והוא מאפשר לפסוק לטובת המשיב סעד כאילו היה עותר". דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לתת רשות ערעור בעניין ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (בהתאם לכך, המבקשים יכונו מעתה המערערים). זאת, משום שהתרשמתי כי במקרה דנן לא הובאו בחשבון כלל ההשלכות והשיקולים של צירוף המערערים כעותרים להליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי (ראו והשוו: בר"ם 5919/22 איגוד ערים לסביבה נפת אשקלון נ' קו צינור אירופה אסיה בע"מ, פסקה 15 (4.12.2022) (להלן: קו צינור אירופה אסיה)). 11. כידוע, תקנה 6(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים) קובעת כי המשיבים בעתירה יהיו, בין היתר, "כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה". בהמשך לכך, תקנה 6(ב) לתקנות אלה קובעת כי בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת העתירה אם לא צורף לה משיב ראוי או להורות על צירופו של עותר או משיב, או להורות על מחיקתם של אלו (ראו גם: עניין קו צינור אירופה אסיה, בפסקה 18; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 456-453, 483 (2017) (להלן: ברק-ארז)). טעמו של כלל זה נובע מכך שאין לאפשר לבית המשפט לפגוע בזכויותיו של אדם, או לאפשר לאחר לעשות כן, מבלי שניתנה לאותו אדם הזדמנות נאותה להציג את עניינו וטענותיו בפני בית המשפט. כמו כן, כלל זה נועד לאפשר לצדדים השונים להציג לבית המשפט את התמונה המלאה בטרם יתן את החלטתו (ראו: עע"ם 9168/05 טווקולי נ' מנהל אגף רישוי ופיקוח בעיריית תל-אביב-יפו, פסקה 4 (22.5.2008); עע"ם 3202/21 מרכז השלטון האזורי נ' הוועדה הארצית לתכנון ובניה של מתחמים מועדפים לדיור, פסקה 18 (8.8.2023)). 12. בניגוד לגישה המחייבת את צירופו של מי שהעתירה עשויה להשפיע עליו כמשיב לה, הפסיקה שוקלת היבטים נוספים ככל שמדובר בצירוף עותר להליך. כך למשל, בית משפט זה נקט מדיניות קפדנית ביותר בכל הנוגע לבקשות להצטרף להליך כעותרים נוספים ביחס למי שהוספתם אינה צפויה לתרום לדיון אלא רק להכביד עליו (ראו: ברק-ארז, בעמ' 457). היבט נוסף שבו צירוף של עותר מעורר קושי, נוגע לאוטונומיה של הצדדים בניהול ההליך. העותר, בדומה לתובע בהליך אזרחי, הוא שקובע את מסגרת ההליך. על כן, צירופו של עותר בעל כורחו עלול לעורר קשיים הן מן ההיבט של אוטונומיה אישית, והן משיקולי יעילות (ראו והשוו: רע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שומוביץ, פסקה 28 (26.1.2016)). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר עומדת על הפרק האפשרות של צירוף עותר שאינו מסכים לנוסחו של כתב העתירה, וכאשר מביאים בחשבון שתקנה 6(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים מקנה אמנם לבית המשפט סמכות לצירוף עותרים להליך, אך אין בה כדי להעיד על זכותם של עותרים שהצטרפו להליך להגיש כתבי טענות נוספים, או לתקן את כתב העתירה שהוגש כראות עיניהם. לפיכך, במקרה שבו אדם שצורף כעותר אינו מסכים לאמור בעתירה, לא זו בלבד שצירופו כעותר בעל כורחו פוגע באוטונומיה שלו, אלא הדבר עלול אף לפגוע בזכויותיו המהותיות והדיוניות במקרה של דחיית העתירה. זאת, שכן במצב דברים זה, עשוי להיווצר מעשה בית דין – הגם שבאופן מרוכך מהכלל הנוהג במשפט האזרחי – ביחס לעותר שצורף, מבלי שנימוקיו שלו נשמעו ונדונו (להרחבה, ראו: ברק-ארז, בעמ' 475-474). 13. במקרה דנן, שבו המערערים אינם מסכימים לנוסחה של העתירה, ולא עלה בידם של הצדדים להגיע לנוסח מוסכם, אין מקום לצרפם כעותרים לעתירה שהם אינם מסכימים לה. כמו כן, לא ניתן להורות על תיקון העתירה באופן שמנוגד לעמדתם של המשיבים 2-1 – שהגישו את העתירה מלכתחילה. במצב שנוצר, דרך המלך היא אפוא צירופם של המערערים כמשיבים להליך, בהיותם מי שעלולים להיפגע מקבלת העתירה. 14. לא למותר לציין, כי לא מצאתי טעם להידרש לבקשתם של המערערים לטעון טענות חדשות בעתירה משל היה מדובר בעתירה שהוגשה על ידם. כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, דרכם של המערערים פתוחה להגיש עתירה משלהם, על כל המשתמע מכך. במסגרת זאת יוכלו לשטוח את טענותיהם כראות עיניהם, וככל שימצא בית המשפט המחוזי לנכון – יורה על איחוד ההליכים לפי תקנה 40(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלה מכוח תקנה 20 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. 15. לסיכום: בשים לב להסכמת המשיבים כולם לצירוף המערערים בהליך דנן כמשיבים להליך המתנהל בבית המשפט המחוזי, ומהטעמים המפורטים לעיל, הערעור מתקבל באופן חלקי כך שתבוטלנה החלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 16.7.2023 ומיום 6.2.2024, ובית המשפט המחוזי יצרף את המערערים בהליך דנן כמשיבים להליך המתנהל בפניו, בהתאם לתקנה 6(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. על מנת ליתן להם את יומם בבית המשפט, ובהתאם לתקנות אלה יוכלו המערערים להגיש כתב תשובה ולהתייחס לטענות המשיבים 2-1, במועד שייקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. כל זאת, כאמור לעיל, מבלי לגרוע מזכותם של המערערים להגיש עתירה נפרדת מטעמם ולבקש איחוד דיון. 16. בנסיבות העניין, ולנוכח הסכמתם העקרונית של המשיבים להצעת בית המשפט, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד באדר ב התשפ"ד (‏3.4.2024). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24017470_A03.docx רא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1