פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1747/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1747/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתפ"ח 38937-06-10 שניתן ביום 19.1.2012 על ידי כב' השופטים ר' לורך; צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ תאריך הישיבה: י' באדר ב התשע"ד (12.03.14) בשם המערער: עו"ד ש' גבאי-מנדלמן בשם המשיבה: עו"ד א' כהן פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על גזר דינו מיום 19.1.2012 של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים ר' לורך, צ' דותן ו-ע' וינברג-נוטוביץ) בתפ"ח 38937-06-10, בגדרו נגזרו על המערער, אשר הורשע על-פי הודאתו בשורה ארוכה של עבירות מין במשפחה, מאסר בפועל למשך 20 שנה; מאסר על תנאי למשך 18 חודשים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג פשע למשך שלוש שנים; מאסר על תנאי למשך 8 חודשים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג עוון תוך שלוש שנים; ופיצוי שישולם למתלוננים בסך כולל של 375,000 ש"ח. הערה מקדמית 2. במהלך כתיבת פסק הדין בערעור התברר כי סעיפי העבירה המפורטים בגזר הדין לתיאור העבירות בהן הורשע המערער אינם תואמים במלואם את סעיפי העבירה המצוינים בכתב האישום המתוקן שעל יסוד ההודאה בו הורשע המערער, אלא את אלו המצוינים בגרסה מוקדמת יותר של כתב האישום. בהקשר זה יפורט, כי כתב האישום המקורי הוגש ביום 22.6.2010 נגד המערער ורעייתו, ולאחר מכן הוגשו שלושה נוסחים מתוקנים שלו: תחילה ביום 13.7.2010, בהמשך ביום 12.6.2011 ולבסוף ביום 21.6.2011 (הנוסח האחרון יכונה להלן: כתב האישום המתוקן). כתב האישום המתוקן הוגש נגד המערער בלבד ונגד רעייתו הוגש כתב אישום נפרד. מעיון בתיק עולה, כי עותק של כתב האישום המתוקן הוגש לאחר שניתנה הכרעת הדין ביום 12.6.2011, והוא כולל בין היתר תיקון, עליו הסכימו הצדדים, אודותיו נמסר לבית המשפט המחוזי ביום מתן הכרעת הדין. כאמור, בדיעבד התגלה כי בגזר הדין מפורטים סעיפי עבירה שלא תואמים את אלו המפורטים בכתב האישום המתוקן, אלא את אלו המנויים בכתב האישום מיום 13.7.2010. בתמצית, ההבדלים בין גזר הדין לבין כתב האישום המתוקן באים לידי ביטוי בעיקר בציון תתי-סעיפים שונים המתייחסים לנסיבות הביצוע של עבירות המין המיוחסות למערער. אשר לעניין העונש, המשמעות של אותם ההבדלים היא כדלקמן: ביחס לשישה אישומים, סעיפי העבירה המצוינים בכתב האישום המתוקן כוללים בצדם עונש מרבי של עשר שנות מאסר, בעוד שסעיפי העבירה המצוינים בגזר הדין כוללים בצדם עונש מרבי של חמש עשרה שנות מאסר. ביחס לחמישה אישומים נוספים, סעיפי העבירה המצוינים בכתב האישום המתוקן כוללים בצדם עונש מרבי של עשרים שנות מאסר, וכך גם סעיפי העבירה המצוינים בגזר הדין, אם כי מדובר בסעיפים שונים. ביחס לאישום אחד נוסף, מצוינים בכתב האישום המתוקן שני סעיפי עבירה שהעונשים המרביים הקבועים בצדם הם שש-עשרה ועשרים שנות מאסר, אך בגזר הדין צוין סעיף אחד בלבד, השונה מהם, אשר העונש המרבי הקבוע בצדו הוא עשרים שנות מאסר. הואיל וסוגיה זו לא עלתה במסגרת נימוקי הערעור וגם לא בעת הדיון בו, הורינו לצדדים בהחלטתנו מיום 25.3.2014 להתייחס אליה בכתב ולנמק האם יש בטעות שנפלה בגזר הדין כדי להשליך על תוצאת הערעור. לאחר עיון בהתייחסויות שהגישו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין שלפנינו אין בטעות זו כשלעצמה כדי להצדיק התערבות בעונש שנגזר על המערער. כידוע, הודאת נאשם ניתנת ביחס לעובדות כתב האישום ולא ביחס לסעיפי העבירות המצוינים בו (ראו: ע"פ 4690/12 אבורמד נ' מדינת ישראל, פס' 5 (15.11.2012)). בענייננו, העובדות המפורטות בגזר הדין זהות לאלו שבכתב האישום המתוקן, וכפי שיפורט, בחינתן מלמדת כי העונש אשר הושת על המערער מוצדק לגופו והולם את חומרת מעשיו. בנוסף, למרות שבענייננו קיימים הבדלים בין העונשים המרביים הקבועים בצד הסעיפים המפורטים בגזר הדין לבין אלו המופיעים בכתב האישום המתוקן, הרי שאלו רלבנטיים בעיקר לעבירות שאינן מצויות במדרג החומרה הגבוה מבין העבירות המיוחסות למערער. לעומתם, וזהו העיקר, בצד הסעיפים, הן בכתב האישום המתוקן והן בגזר הדין, המתייחסים לעבירות המין החמורות שביצע המערער קבוע עונש מרבי זהה. בנסיבות אלה, דומה כי אין משמעה של הטעות האמורה כי בית המשפט גזר על המערער עונש חמור מזה שהיה נגזר עליו אילו היו מפורטים בגזר הדין סעיפי העבירה הנכונים. משכך, אין מקום להתערב בעונש שהושת על המערער בשל טעות זו בלבד (השוו: ע"פ 6487/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 10 (15.3.2012)). אגב, לא מן הנמנע שהתקלה שנפלה נבעה מכך שבהכרעת הדין מיום 12.6.2011 לא פירט בית המשפט המחוזי את סעיפי העבירות שבהן הורשע המערער על-פי הודאתו, ולחלופין – לא ציין באיזה מבין כתבי האישום המתוקנים הודה המערער. יש להקפיד על כך שבהכרעת הדין יפורטו סעיפי העבירות בהן מורשע הנאשם, או שתהיה בה הפנייה ברורה למסמך מוגדר בו קיים פירוט זה. על כל פנים, משלובנו הדברים בהקשר זה, נפנה עתה לדון בטענות הערעור לגופן. למען הסדר הטוב, סעיפי העבירה שיפורטו להלן הם אלו המופעים בכתב האישום המתוקן, אשר ביחס אליהם ניתנה הודאת המערער. כתב האישום 3. בכתב האישום המתוקן יוחסו למערער, יליד 1951, אב לשישה ילדים, שלושה-עשר אישומים שעניינם ביצוע עבירות מין במשפחה. כמפורט בו, בין השנים 1992 ל-2010 ביצע המערער באופן תדיר ובנסיבות שונות מעשים מגונים ומעשי סדום בחמישה מילדיו: ל', ילידת 1986; מ', ילידת 1987; ב', ילידת 1990; נ', ילידת 1997; ו- א', יליד 1988 (להלן: המתלוננים). האישומים המפורטים בכתב האישום המתוקן מגוללים מסכת התעללות מינית קיצונית אשר נפרשה על-פני שני עשורים. כך, לפי האישומים הראשון, השני והשלישי, בין השנים 1991 ל-1998 היה המערער נוהג לבצע בבתו ל' מעשים מגונים על בסיס שבועי. בין היתר נאמר, כי הוא נהג לגשת אליה בהזדמנויות שונות, ולבקש ממנה להתפשט, ולאחר מכן היה מחכך את איבר מינו בישבנה או שהיה מבקש ממנה לגעת בו. בהזדמנויות אחרות ביקש ממנה לבוא עמו למקלחת ושם היה מפשיט אותה ונוגע באיבריה המוצנעים. עוד פורט, כי במקרה שארע בשנת 1996, חיכך המערער את איבר מינו בישבנה של ל' עד לזוב דם. בהזדמנויות אחרות נהג המערער לעמוד מולה כשהוא עירום, להתבונן בה ולאונן. האישומים הרביעי והחמישי מייחסים למערער מעשים מגונים שביצע בבתו מ' בין השנים 1993 ל-1997, ובבנו א' בין השנים 1996 ל-1997. לפי אישומים אלה, נהג המערער להיכנס למיטותיהם בשעות הלילה ולהצמיד את גופו לגופם. בהקשר זה צוין, כי באותם מקרים המתייחסים לבת מ', נהג המערער לחכך את איבר מינו בין רגליה. 4. יתר האישומים משלימים את התמונה הקשה. כך, האישומים השישי, השביעי, השמיני והתשיעי מייחסים למערער מעשי סדום שנהג לבצע בבתו ב' בין השנים 1995 ל-2005. באישומים אלו מפורט, בין היתר, כי באופן שגרתי נהג המערער להסיע את ב' בחזרה מבית-הספר ולהביאה לבית-הכנסת, שם היה נועל את הדלתות, ומבצע בה מעשים מיניים. בין היתר צוין, כי באותם מקרים נהג המערער להפשיט אותה, ולהחדיר את איבר מינו לפי-הטבעת שלה עד שהגיע לפורקן. בהזדמנויות אחרות בהן הסיע המערער את ב', נהג לסטות מהכביש לעבר פרדס, ושם היה מבצע בה מעשים דומים. גם בעת שהשניים היו בביתם בוצעו על-ידו מעשים בעלי אופי זהה, לעיתים בחדר המקלחת ולעיתים בחדר השינה. אחד מבין אותם אישומים מתייחס לאירועים שהתרחשו לאורך עשרה ימים בחודש יולי 2004, בעת שנסע המערער לחופשה באירופה עם ילדיו ב' ו-א'. במסגרת הטיול חלקו המערער ו-ב' מיטה במלון בו שהו, ולילה אחר לילה היה המערער מפשיט אותה ונוגע באיבר מינה עד שהגיעה לפורקן, או מחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. גם בבתו נ' נהג המערער לבצע מעשים דומים: על-פי האישום העשירי, בין השנים 2006 ל-2008, נהג המערער לבצע ב-נ' מעשים כגון אלו המתוארים לעיל שבוצעו ב-ב'. כך עולה גם מהאישום האחד עשר, המתייחס למקרים שאירעו במהלך חופשה, מהאישום השנים-עשר, המתייחס למקרה שארע ביום 19.4.2007 בפרדס, ומהאישום השלושה-עשר, המתייחס למקרה שארע בשנת 2008 במקום עבודתו של המערער. 5. בכתב האישום הודגש כי מעשי המערער נעשו לאורך שנים, בתדירות תכופה, כשגרת חיים יומית. כך, למשל, פורט כי מעשיו כלפי ל' נעשו בתדירות שבועית, ומעשיו כלפי ב' בוצעו לעיתים אף בתדירות של פעמיים ביום. עוד הודגש, כי בעת ביצוע המעשים היו המתלוננים קטינים. חלק מבנותיו – כגון ל' ו-ב' – היו בנות חמש בעת שהמערער החל לבצע בהן את מעשיו. עוד עולה מבין מהאישומים, כי במספר הזדמנויות לאורך השנים נתקל המערער בבקשות להפסיק את מעשיו, אך הוא המשיך בהם. כך, מהאישום הראשון עולה כי באחד המקרים בהם ביצע המערער את מעשיו בבתו ל', נכנסה אשתו לחדר האורחים בשעת מעשה והתעמתה עימו. בנוסף, לפי האישום השביעי, בתו ב' סירבה מספר פעמים לשתף פעולה עם מעשיו, ובמקרים אלו הוא נהג להציע לה ממתקים וכסף עד שהייתה נענית לבקשותיו. הודאת המערער 6. ביום 12.6.2011, סמוך למועד דיון ההוכחות שהיה קבוע ליום 13.6.2011, הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן. כתב האישום המתוקן כלל עבירות של מעשי סדום בנסיבות אינוס ושל מעשים מגונים על-פי סעיפי החוק הבאים: מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א), ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: החוק); מעשה מגונה בפני קטין בן משפחה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 351(ד) לחוק; מעשה סדום בנסיבות אינוס (ריבוי עבירות) לפי סעיף 351(ב) לחוק; ומעשה סדום בנסיבות אינוס (ריבוי עבירות) לפי סעיפים 351(א), 348(ב) ו-345(א)(3) לחוק. עוד באותו היום ניתנה הכרעת הדין. גזר הדין 7. נוכח האמור, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים המפורטים לעיל ברישא לפסק דין זה. בית המשפט נימק את החלטתו בנסיבות העניין החריגות, בציינו כי בכל הפרמטרים האפשריים, נסיבות ביצוע העבירות שהנאשם ביצע הן ברף החומרה העליון. הודגש, כי המערער ביצע לאורך שני עשורים מספר עבירות עצום, אשר בוצעו "כמעט מדי יום ולעיתים אך יותר מפעם אחת ביום", וחומרתן רק הלכה והסלימה עם השנים. עוד הודגש, כי מעשי המערער בוצעו תוך תכנון קפדני ומעקב אחר סדר יומם של הילדים, וכי בעשייתם הוא ניצל את התלות של ילדיו הקטינים בו. בית המשפט המחוזי ייחס חומרה יתרה לכך שהמערער המשיך במעשיו השפלים גם לאחר שחלק מקורבנותיו ביקשו ממנו לחדול ממעשיו. בתוך כך, עמד בית המשפט על תסקיר שירות המבחן, ועל חוות הדעת של המרכז להערכת המסוכנות בגדרה נקבע כי רמת המסוכנות המינית הנשקפת מהמערער היא בינונית-גבוהה לטווח הארוך. כמו-כן, עמד בית המשפט על תסקיר קורבנות העבירות אשר התייחס למתלוננים ל', א' ו-ב', לפיו בעקבות ההתעללות נגרמו לשלושתם נזקים נפשיים עמוקים ובלתי הפיכים, וכי הם סובלים כל העת מביטויים רגשיים "פוסט טראומתיים חריפים וכרוניים". כך, בין השאר, ציין בית המשפט את האמור בתסקיר לגבי המתלוננת נ', לפיו ההערכה היא "שתוכל לשרוד את הפגיעות ולהמשיך בחייה, רק באם תמשיך בטיפול" וכי היא "מתנהלת כחיה פצועה, חשה נרדפת ולא בטוחה". יודגש, כי בית המשפט המחוזי ציין במפורש כי בקביעת העונש נלקחו בחשבון גם שיקולים לקולא הנזקפים לזכות המערער. בהקשר זה פורט, בין היתר, כי ניתן לזקוף לזכותו "בעיקר את הודייתו, החיסכון בעדות המתלוננים ובעדות אשתו, וכן בזמן השיפוטי", כמו גם את "עברו הנקי, את הצער והחרטה שהביע ואת נכונותו לתמוך כספית במשפחתו". עוד ציין בית המשפט המחוזי כי גם עצם כך שהנאשם לא עשה שימוש בכוח פיסי ולא ביצע עבירת אינוס (בעילה) בבנותיו, מהווה שיקול לקולא בקביעת העונש. באותו האופן נקבע כי ניתן לזקוף לזכותו "גם את ראשית תובנתו בדבר היותו חולה הזקוק לטיפול ואת העובדה כי למעשי הזוועה המיניים לא נתלוו מעשי אלימות". טענות הצדדים 8. הערעור מופנה כלפי גזר דינו של בית המשפט קמא, ובגדרו משיג המערער על חומרת העונש שהושת עליו. לשיטת המערער, לא ניתן משקל ראוי לשיקולים אותם ציין בית המשפט לקולא בקביעת העונש. בנוסף, לטענתו ניתן משקל רב מידי להערכת המסוכנות, ויש לתת את הדעת לכך שמשמעה של משך תקופת המאסר שהושתה עליו היא כי הוא צפוי לסיים את חייו בכלא. בדיון שהתקיים ביום 12.3.2014, חזר המערער על אותן הטענות. יצוין, כי בערעור נכתב כי הוא "מופנה כנגד חומרת העונש – קרי כנגד תקופת המאסר בפועל". משכך דומה כי המערער אינו משיג כלפי יתר רכיבי העונש שנגזרו עליו. מנגד, טען בא-כוח המשיבה בדיון שנערך לפנינו כי יש לדחות את הערעור, תוך שעמד על החומרה שבמעשי המערער והנזקים המשמעותיים אשר נגרמו לנפגעי העבירה בעקבותיהם. דיון והכרעה 9. לאחר העיון בנימוקי הערעור ובטיעוני הצדדים, המסקנה היא שיש לדחות את הערעור. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מדובר בטעות מהותית בגזר הדין (השוו: ע"פ 2879/12 פלוני נ' מדינת ישראל (17.10.2013) (להלן: עניין פלוני) ; ע"פ 2642/11 פלוני נ' מדינת ישראל (25.7.2013); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). 10. בית משפט זה חזר ושנה, כי כאשר מדובר בעבירות מין, ובמיוחד כאלה המבוצעות כלפי קטינים בתוך התא המשפחתי, יש לנקוט בענישה שתבטא את חומרת המעשים. יפים לעניין זה דברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (15.9.2005): "התופעה הקשה והעצובה של עבירות מין במשפחה באה לעתים מזומנות לפתחם של בתי המשפט, וטעונה ענישה חמורה הולמת. היא בעלת אפקט משמעותי ורב שנים על הקרבן, העלול להטיל צל לשנים רבות, לאחר שבן משפחתו, מי ששם בו את מבטחו, בגד באמון. יודע ילד רגיל, כי ה'רע' שוכן מבחוץ ואילו בבית פנימה יימצא ה'טוב', תהא אהבה, תימצא יד חמה ומגוננת, לא תהא פגיעה. התעללות מינית במשפחה ניצבת חזיתית מנגד לידיעה ותקווה זו." (שם, פס' ה' לפסק הדין) וראו גם את דברי השופטת ע' ארבל בע"פ 241/03 פלוני נ' מדינת ישראל (28.12.2005): "העבירות בהן הורשע המערער הינן מהחמורות והבזויות שבעבירות והן חמורות שבעתיים כשהן נעשו כלפי בנותיו חסרות האונים, במצב שאין להן כל כתובת להתלונן בפניה ולבקש ממנה הגנה. בקור רוח ובאופן שיטתי חמס המערער את גופן וצילק עמוקות את נפשן של שתי בנותיו. הוא ניצל את תמימותן ואת אהבתן ופגע בהן פגיעות שקשה לאמוד את נזקיהן. המתלוננות אזרו עוז ופרצו את חומות האימה שסגר אביהן עליהן. הן צעדו צעד אמיץ ועצמאי לשבור את משטר האימים הדורסני שהשליט בבית. הגזל שגזל מהן – ילדותן – אין לו מחילה ואין לו כפרה. העונש שיושת עליו ראוי לו שיהלום את חומרת המעשים ויעביר מסר ברור כי מי שרגע אחר רגע, שנה אחר שנה, ניתץ את ילדותן של בנותיו והותירן חשופות לכעורים שבמעשים ללא מגן – אין לו מקום בחברה. הימצאותו מאחורי סורג ובריח תשיב לו, ככל הניתן, כמידתו על פי תורת הגמול, תבטיח את שלומן של בנותיו המתלוננות ואת שלומם של כל ששת ילדיו ותרתיע אותו ואחרים ממעשים דומים" (שם, פס' 13 לפסק הדין). (וראו בהקשר זה: ע"פ 7951/12 פלוני נ' מדינת ישראל (7.4.2014); ע"פ 2879/12 עניין פלוני, לעיל; ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007)). 11. בענייננו מדובר באישומים החושפים זוועה מתמשכת של מעשים שביצע המערער בילדיו הקטינים, בזה אחר זה. מעשי המערער, הכוללים מעשי סדום בנסיבות אינוס, בוצעו במשך תקופה ארוכה של כמעט עשרים שנה, כאשר הוא גורם שוב ושוב להרס של חיי ילדיו, הסובלים מסימפטומים פוסט טראומתיים קשים. המערער עשה זאת על מנת לספק את תאוותו המינית, מבלי לתת את הדעת לנזק העצום שהוא גורם לילדיו. אין אלא להסכים, בעצב רב, עם דבריו של בית המשפט קמא כי בשל מעשיו הפך המערער את ביתם של ילדיו "מהיותו מבצרם להיותו גיהינום עבורם". אכן, כמעט מכל זווית של התבוננות על מעשי המערער ניתן להסיק כי מדובר במקרה חריג בחומרתו: מספר העבירות העצום; מספר הקורבנות; אורך התקופה שבמהלכה בוצעו המעשים; רף החומרה של העבירות; התכנון המוקפד של העבירות; ועצם כך שלא חדל ממעשיו גם כשנתקל בסירוב מצד הקורבנות. אכן, קיימים שיקולים לקולא לזכותו של המערער, כגון הודאתו ועברו הנקי, אך אלו מתגמדים אל מול עומק החומרה שבמעשיו ואין בהם כדי להצדיק הקלה בעונשו. על כן נראה כי לא נפלה טעות באיזון שערך בית המשפט קמא בין השיקולים לקולא ולחומרה בקביעת העונש. 12. לא למותר לציין כי המחוקק העמיד את העונש המרבי בגין עבירה על-פי סעיף 351(א) לחוק על 20 שנות מאסר, במטרה להוקיע תופעות הדומות לאלה שאירעו בענייננו ובניסיון למנוע אותן. המחוקק קבע זאת מפורשות, מתוך תפישתו כי עבירת אינוס קטינים בתוך המשפחה היא בעלת חומרה יתרה ומיוחדת (ע"פ 1581/10, מדינת ישראל נ' פלוני פס' 5 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (15.12.2011)). דומה אפוא, כי רף הענישה המרבי הקבוע בסעיף 351(א) מכוון בדיוק לסוג המקרים החמורים כמו זה שלפנינו. על כל פנים, בשים לב לכך שמנעד הענישה בסוג זה של עבירות הוא רחב (כאמור בע"פ 1581/10, שם), ונוכח חומרת המעשים, אין ספק כי העונש אשר נגזר על המערער הוא סביר, ובוודאי שאין מקום לטענה כי הוא סוטה ממדיניות הענישה הראויה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, על אף שמדובר בעונש חמור, במיוחד נוכח גילו של המערער. 13. נוכח האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את העונש על-כנו. ניתן היום, ‏כ"ז בניסן התשע"ד (‏27.4.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12017470_L06.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il