מדינת ישראל נ. עו"ד ציון מזור

בבית המשפט העליון על"ע 1746/98 על"ע 1770/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט מ' אילן המערערת בעל"ע 1746/98 והמשיבה בעל"ע 1770/98: מדינת ישראל נגד המשיב בעל"ע 1746/98 והמערער בעל"ע 1770/98: עו"ד ציון מזור ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 12/96 שניתן ביום 4.2.98 על ידי אב בית הדין עו"ד א' שפט וחברי בית הדין עו"ד נ' אבולוף ועו"ד ע' קדמי תאריך הישיבה: י"ד בחשון תשנ"ט (3.11.98) בשם המערערת בעל"ע 1746/98 והמשיבה בעל"ע 1770/98: עו"ד אריה פטר בשם המשיב בעל"ע 1746/98 והמערער בעל"ע 1770/98: עו"ד ד"ר משה עליאש פסק-דין השופט י' טירקל: רקע 1. עורך הדין ציון מזור (המשיב בעל"ע 1746/98 והמערער בעל"ע 1770/98, להלן - "מזור"), יליד שנת 1938, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דינו מיום 21.12.94, בשלוש עבירות של גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - לפי סעיפים 393 ו415- סיפא לחוק העונשין, התשל"ז1977- - שנעברו בשנים 1991-1984. לפי האמור בפסק הדין, בתמצית, שלח מזור את ידו בכספים שהועברו אליו עבור לקוחותיו וכן שלשל לכיסו כספים שאותם גבה מלקוחותיו בטענה כוזבת שהם דרושים לצורך תשלומים למינהל מקרקעי ישראל. בית המשפט המחוזי השית עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של חמישה חדשים, לריצוי בעבודות שרות, וכן מאסר על תנאי לתקופה של ששה חדשים. כן חייב אותו לשלם פיצויים לשניים מן הלקוחות. בעקבות הרשעתו של מזור, הישעה אותו בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן - "בית הדין המחוזי"), ביום 14.1.93, מחברות בלשכת עורכי הדין באופן זמני. ביום 28.2.94 ביטל בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - "בית הדין הארצי"), לפי בקשתו של מזור ובהסכמת המדינה (המערערת בעל"ע 1746/98 והמשיבה בעל"ע 1770/98), את ההשעיה הזמנית. 2. מזור ערער לפני בית המשפט העליון על הרשעתו בבית המשפט המחוזי ועל חומרת העונש שהושת עליו. המדינה ערערה על קולת העונש. בית המשפט העליון, בפסק דינו מיום 14.11.94, דחה את ערעורו של מזור על ההרשעה ואת ערעורה של המדינה על קולת העונש; עם זאת הקל בעונשו של מזור בכך שהמיר את עונש המאסר בפועל שהושת עליו במאסר על תנאי, מלבד המאסר על תנאי שהושת עליו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הטעם להקלה בעונש היה כי "המערער (מזור - י'ט') אינו מסוגל בשל מצב בריאותו הקשה, לבצע עונש המאסר בעבודות שרות". המדינה הגישה לבית הדין המחוזי קובלנה נגד מזור בה ביקשה להוציאו מלשכת עורכי הדין, לפי סעיפים 75 ו68-(5) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-. בית הדין המחוזי, בפסק דינו מיום 14.2.96, גזר על מזור ברוב דעות "הוצאה לצמיתות מהלשכה". מזור ערער על פסק הדין לפני בית הדין הארצי אשר, בפסק דינו מיום 4.2.98, הקל בעונשו והשית עליו עונש של השעיה בפועל לתקופה של 5 שנים. 3. על פסק דין זה של בית הדין הארצי ערערו לפנינו המדינה ומזור. המדינה ביקשה לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי, ולהשיב על כנו את פסק דינו של בית הדין המחוזי. לטענת בא כוח המדינה מחייבת חומרת מעשיו של מזור עונש של הוצאה מהלשכה, ואין ליחס משקל יתר למצב בריאותי כאשר מדובר בהליכים משמעתיים. כנגדה ביקש מזור לבטל את עונש ההשעיה; לחלופין ביקש להמירו בעונש של השעיה על תנאי; לחלופי-חלופין ביקש כי תקופת השעייתו הזמנית תיחשב במנין ימי ההשעיה. לטענתו יש ליחס משקל מכריע למצבו הבריאותי המעורער, כפי שעשו הערכאות שדנו בעבירותיו הפליליות ובעבירותיו המשמעתיות. לענין זה ציין כי אף המדינה הסכימה בדיון בערעורו בבית המשפט העליון לבטל את עונש המאסר בפועל שהושת עליו וכן הסכימה, בדיון בבית הדין הארצי, לבטל את השעייתו הזמנית, כאמור לעיל. עוד טען כי השעיתו מחדש, אחרי שהשעיתו הזמנית בוטלה, תהרוס את תהליך השיקום שבו התחיל. לאור גילו ומצב בריאותו גם לא יוכל להשתלב בעתיד במקצוע עריכת הדין, ואף לא במקצוע אחר. מזור הוסיף כי הוא אב לשני ילדים קטינים, שפרנסתם עליו ועל אשתו, וכי מאז בוטלה השעיתו הזמנית לא הוגשה נגדו תלונה. דיון 4. עיינתי עיין היטב בטענותיהם של באי כוח בעלי הדין ונראות לי טענותיה של המדינה מטענותיו של מזור. מקצוע עריכת הדין מחייב את העוסקים בו לנהוג בנקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות. אלה אינן רק מידות טובות שיבור לו עורך הדין, ולא רק חובות מוסריות ואתיות שהוא חייב בהן, אלא גם חובות המוטלות עליו מכח הדין. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961- מורה כי "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט"; וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986- מורה כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". על חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו עמדו גם בתי המשפט בפסקי דין רבים (עיינו, בין היתר, על"ע 1/88 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' עו"ד פלוני, פ"ד מב(4) 477, 479; על"ע 19/81 אברהם ישי נ' לשכת עורכי הדין פ"ד לו(3) 192, 195; על"ע 1747/91 ועד מחוז הדרום של לשכת עורכי הדין נ' יוסף שמואל, פ"ד מו(4) 397, 403-402). ולא רק חובות מוסריות, אתיות וחוקיות כאן. נקיון כפיים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך; כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח. 5. המעשים שעשה מזור הם מעשים אשר לא ייעשו: מבחינתו של החוק הפלילי, מבחינת חובותיו המקצועיות וכמובן מן הבחינה המוסרית והאתית. כשלונו לא היה במעשה אחד, מקרי וחד פעמי, אלא בשלושה מעשים נפרדים שנעשו בהבדלי זמן, כאשר בין הראשון לבין האחרון חלפה תקופה של כ7- שנים. התנהגות כזאת מכתימה את עורך הדין המתנהג כך בכתמים כהים של חרפה וקלון. התנהגות כזאת מכתימה גם את כל העוסקים במקצוע, ישרים ותמימי דרך הנחשדים על חינם. התנהגות כזאת מערערת את אמונו של הציבור בעורכי הדין ופוגעת במקצועם. ציבור עורכי הדין והציבור כולו חייבים להוקיע אותה ולהביע את שאט נפשם על ידי ענישה חמורה. בתי המשפט ובתי הדין הקלו בדינו של מזור בשל מצב בריאותו. אכן, לפנים שררה הגישה כי נסיבות אישיות אין בהן כדי להשפיע על תוצאות ההליך המשמעתי, להבדיל מההליך הפלילי (עיינו על"ע 1/64 אפרים מרגלית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד יח (2) 601, 605). גישה זאת נתמתנה והיום מקובל להביא בחשבון לקולא בהליכים משמעתיים גם נסיבות אישיות קשות; כאשר, עם זאת, אינטרס הציבור הוא השיקול החשוב והמכריע. (על"ע 1/88 הנ"ל, בעמ' 480). במקרה שלפנינו דוחה אינטרס הציבור מפניו את השיקולים האישיים. אכן, בית משפט זה הקל בעונשו של מזור, בדונו בערעורו על פסק הדין המרשיע בשל מצב בריאותו. אולם, טעם זה אינו יכול לעמוד לו כאן בדיון בעונשו המשמעתי. לענין זה ראוי לצטט מדברי בית הדין המחוזי על פגיעתו הרעה של מזור בלקוחותיו, מלבד הפגיעה שפגע במקצועו: "בנוסף לפגיעה הקשה במקצוע, היתה כאן גם פגיעה במתלוננים. סכום הכסף הגנוב היה בידי הנאשם במשך כ10- שנים, ומהפן השני, המתלוננים, אנשים לא צעירים, הרגישו בחסרון כיס במשך שנים. יתירה מזאת, גם לאחר שניתן פסק דין חלוט כנגד הנאשם, לא חס ולא תיקן את מעשיו, ולא הרגיש רגשי חרטה, אלא הטריח את המתלוננים ללשכת ההוצאה לפועל ולבתי המשפט על מנת לקבל חזרה את כספם". 7. הטרידה אותנו השאלה אם יש לשקול לזכותו של מזור את העובדה שהמדינה עצמה הסכימה, כאמור לעיל, לבטל את השעיתו הזמנית וכי כתוצאה של הביטול עוסק הוא במקצועו כבר כארבע שנים. חזרנו ושקלנו בענין זה והגענו למסקנה שאין באלה כדי להמתיק את דינו. אהבה מקלקלת את השורה ויש שמידת הרחמים מקלקלת את שורת הדין שבה יש ללכת. אין לפגוע בציבור בשל קלקול זה ואין להנות את מזור בעטיו. סיכום 8. לפיכך אני מציע כי ערעורו של מזור (על"ע 1770/98) יידחה וכי ערעורה של המדינה (על"ע 1746/98) יתקבל. פסק דינו של בית הדין הארצי יבוטל, פסק דינו של בית הדין המחוזי יושב על כנו, ומזור יוצא מלשכת עורכי הדין. ש ו פ ט השופט י' קדמי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' אילן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, כ"ה בכסלו תשנ"ט (14.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98017460.M03