בבית
המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
אזרחיים
ע"א 1744/96
וערעור שכנגד
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערערת: אלפא צפון עמותה לקליטה ובניה בע"מ
(והמשיבה
שכנגד)
נגד
המשיבים: 1.
אלטשולר חברה לבנין בע"מ
(והמערערים
שכנגד) 2. אמיר אלטשולר
3.
ארז אלטשולר
ערעורים
על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בחיפה מיום 23.1.96 בת"א 865/92
שניתן
על-ידי כבוד השופט ד"ר ד' ביין
בשם
המערערת: עו"ד גושן דניאל
בשם המשיבים: עו"ד מינקוביץ נתן
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
1. עמותת אלפא צפון (להלן: "המערערת")
התקשרה עם המשיבה 1, חברה קבלנית (להלן: "החברה"), בחוזה לבניית יחידות
דיור על קרקע בקרית ים. המשיבים 2 ו3- הם מנהלי החברה. הבנייה לא הסתיימה במועד
המוסכם, המערערת ביטלה את החוזה, ולאחר מספר חודשים בהם נמשכה עבודת החברה תחת
פיקוחו של כונס נכסים, הופסקה העבודה, והמערערת נאלצה להשלים את הפרוייקט בעצמה.
המערערת הגישה תביעה נגד החברה, בה ביקשה כי ייפסקו לטובתה סכומים שונים, אשר
החברה חייבת לה, לטענתה, בגין ההפרה.
תביעתה של המערערת נדחתה ברובה על-ידי בית
המשפט קמא. הסכום היחיד אותו ראה השופט קמא לפסוק לטובת המערערת היה סכום של
350,000 ש"ח אותו תבעה המערערת בגין אי-הקמתם של חמישה מקלטים ציבוריים
על-ידי החברה. מסכום זה ניכה השופט 200,000 ש"ח, שעל-פי הודאת בא-כוחה, הייתה
המערערת חייבת לחברה בגין שתי יחידות דיור. בסך הכל, פסק אפוא השופט, לטובת
המערערת, סכום של 150,000 ש"ח.
עוד לפני הגשת התביעה על-ידי המערערת, תבעה
החברה ממנה, בהליך נפרד, כספים שהגיעו לה כביכול בגין עבודות שביצעה. הצדדים הגיעו
להסכם פשרה בתובענה זו, שניתן לו תוקף של פסק-דין, ובמסגרתו נקבע, כי יועברו לחברה
400,000 ש"ח לקידום סיומו של הפרוייקט. מנהלי החברה ערבו אישית להחזרת הסכום
אם יתברר, כי לא הייתה הצדקה חוקית לתשלומו. על-פי ההסכם, שילמה המערערת 192,700
ש"ח לחברה, ואילו 200,000 ש"ח נוספים הועברו לה כהלוואה מבנק טפחות.
השופט המלומד קבע, כי הסכם הפשרה יוצר התחייבות של החברה, אשר לה ערבים אישית
המנהלים, להחזיר למערערת את הכספים ששולמו על-ידה אם יתברר כי מגיעים לה כספים
כלשהם בחשבון הכולל בין הצדדים. אשר על כן, קבע השופט, כי ניתן להטיל על המנהלים
אחריות אישית בגין הסכום בו חייב את החברה בעניין המקלטים. בסיכומו של דבר, חייב
אפוא השופט את החברה ואת המנהלים, ביחד ולחוד, בתשלום הסכום של 150,000 ש"ח.
2. על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים.
בערעור שהוגש מטעם העמותה, חזרה וביקשה
המערערת כי ייפסקו לטובתה סכומי כסף גם בנוגע לשאר ראשי הנזק, אשר בהם לא ראה
השופט קמא להיעתר לתביעתה. כמו כן, ביקשה העמותה, כי ייפסק לטובתה סכום נוסף
בעניין המקלטים, שכן הוכח לטענתה כי שווי המקלטים הינו 517,000 ש"ח. העמותה
טענה גם לטעות של השופט קמא בכך שניכה סכום של 200,000 ש"ח ממה שפסק לטובתה.
לעניין אחריות המנהלים, טענה המערערת, כי יש לחייבם במלוא הסכום לו ערבו בהסכם
הפשרה שנעשה בהליך הקודם, ולא רק בחלק מסכום זה אותו היא שילמה במישרין.
החברה הגישה ערעור שכנגד, בו תקפה את החיוב
שהושת עליה בעניין המקלטים, בהדגישה כי לא שולם לה דבר תמורתם ולפיכך אין זה מוצדק
לחייבה בגין אי-בנייתם. ערעורה של החברה נסב גם על קביעתו של השופט קמא כי יש
להטיל על המנהלים אחריות אישית מכוח הסכם הפשרה. מכל מקום, טען בא-כוחה של החברה
בתשובה לערעורה של העמותה, כי אין מקום לחייב את המנהלים בתשלום מלוא הסכום לו
התחייבו כערבים, אלא לכל היותר בסכום אותו שילמה העמותה במישרין.
3. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, נחה דעתנו, כי
אין מקום להתערב בקביעותיו של השופט קמא באשר לראשי הנזק בהם דחה את התביעה: כך,
באשר לשכר הדירה של המשתכנים, אשר לגביו קבע השופט בצדק, כי לא הובאה הראיה הטובה
ביותר אשר ניתן היה להציג בעניין הנזק, חוזי השכירות של המשתכנים; כך, באשר לחומרי
הגלם, אשר מחומר הראיות שהוצג לא ניתן היה לחלץ ממצא בשאלה איזה חומרים לא הועברו
לאתר על אף ששולם תמורתם; וכך גם באשר ליתר ראשי הנזק וכן באשר לסכום אותו ראה
השופט לנכות, מן הטעמים עליהם עמד בפסק-דינו.
לא נותר לנו אלא לבחון את טענות הצדדים באשר
לחיוב המשיבים בתשלום סכום של 150,000 ש"ח בגין המקלטים.
4. כאמור לעיל, טענת המשיבים לפנינו הינה, כי
המערערת לא שילמה עבור המקלטים ומטעם זה אף לא מגיע לה פיצוי. ההכרעה במחלוקת זו
תלויה בפירוש החוזה שבין הצדדים. שיטת התשלום שנקבעה בחוזה זה נסמכה על טבלת
"אבני דרך", לפיה התשלום בוצע בשיעורים מתוך התמורה הכוללת שנקבעה בין
הצדדים בהתאם להתקדמות הבנייה. כך, למשל, נקבע כי 10 אחוזים מן התמורה הכוללת
ישולמו עם השלמת גמר מלוי העפר בשטח עד לגובה תחתית רצפות הבטון, 10 אחוזים נוספים
ישולמו עם גמר יציקת רצפת הבטון וכך הלאה. דא עקא, שבטבלת אבני הדרך לא צוין השלב
בו התחייבו המשיבים לבנות את המקלטים, אף כי חובתם לבנות מקלטים נקבעה במפורש
בחוזה (ר' נ9/, סעיף 4).
טענת המשיבים, כי עד לשלב בו עזבו את השטח לא
שולם להם עבור המקלטים, נסמכה על דו"חות של ד"ר גלזמן, כונס הנכסים
שמונה מטעם בית המשפט. ד"ר גלזמן, שנכנס לתמונה בשלבים מתקדמים של הבנייה,
העריך את הסכומים ששולמו בהתאם לבנייה שנעשתה בשטח וקבע סכומים נוספים עבור השלמת
הבנייה, לרבות המקלטים. בסופו של דבר, לא בוצעה בניית המקלטים והסכומים הנוספים
שנקבעו לצורך כך לא שולמו.
השופט קמא היה ער לדו"חות גלזמן ולטענת
המשיבים בהסתמך עליהם, אך הגיע למסקנה כי העובדה שלא שולם לחברה סכום ספציפי שיועד
לשם ביצוע המקלטים, אין בה כדי להביא לדחיית התביעה בראש נזק זה. השופט קבע, כי יש
ללמוד מכך שהיתר הבנייה חייב את המשיבים לבנות את המקלטים לפני כל פעולת בנייה
אחרת, כי בנייתם התחייבה בשלב הראשון. בהתבסס על מכלול הראיות שהובאו בפניו, קבע
השופט, כי לא הייתה הצדקה לכך שהמקלטים לא נבנו עוד בשלב זה של הבנייה. אשר על כן,
ובהתחשב בסך כל הסכומים שהועברו מן המערערת למשיבה בגין פרוייקט הבנייה, קבע
השופט, כי על המשיבה לשלם למערערת סכום של 350,000 ש"ח בגין המקלטים, שאת
בנייתם נאלצה המערערת להשלים, בסופו של דבר, בעצמה.
התוצאה אליה הגיע השופט קמא מקובלת עלי.
בהתחשב בכך שלא נקבע בחוזה מהו השלב בו היה על החברה לבנות את המקלטים, לא ראיתי
להתערב בפירוש שנתן השופט לחוזה, לפיו היה על החברה לבנות את המקלטים בהתאם למועד
שנקבע בהיתר הבנייה: בהתאם לכך, יש להניח כי הסכום ששולם בתשלום הראשון כלל גם את
התשלום עבור המקלטים. מכל מקום, היה יסוד לקביעת השופט קמא כי בהעדר תשלום שיועד
באופן ספציפי עבור המקלטים יש לראות בסך כל התשלומים שהועברו לחברה עוד לפני השלב
שבו נבדק הפרוייקט על-ידי כונס הנכסים ככוללים גם את הסכומים שנועדו לבניית
המקלטים.
עם זאת, לא מצאתי שיש לקבל את טענות המערערת
ביחס לגובה הסכום אותו פסק השופט קמא לעניין זה. בין אם צדק השופט קמא ובין אם
לאו, בקובעו כי אין המערערת יכולה לזכות בסכום הגבוה מן הסכום אותו תבעה בראש נזק
זה, לא שוכנעתי כי אכן הוכיחה המערערת שמגיע לה סכום של 517,000 ש"ח בגין ראש
נזק זה, על אף שהסכום נזכר בדו"ח של כונס הנכסים.
5. כאמור, השופט קמא קבע, כי הסכם הפשרה יוצר
התחייבות של החברה, לה ערבים אישית המנהלים, להחזיר למערערת את הכספים ששולמו
על-ידה מכוח הסכם הפשרה, בכל מקרה בו יתברר כי מגיעים למערערת כספים כלשהם בחשבון
הכולל בין הצדדים. בהסתמך על פירוש זה, חייב השופט את המנהלים בתשלום הסכום שפסק
לטובת המערערת בגין המקלטים (בניכוי 200,000 ש"ח), ביחד ולחוד עם החברה.
בערעור שכנגד טענו המשיבים, כי פרשנות זו של
החוזה אינה יכולה לעמוד. לטענתם, כל שנקבע בהסכם הפשרה הוא כי אם יתברר שלא הייתה
הצדקה חוקית לתשלום הקונקרטי שבוצע במסגרת אותו הסכם, אזי ערבים המנהלים להחזר
הסכום. התובענה במסגרתה הגיעו הצדדים להסכם כאמור הייתה תובענה מצד החברה לתשלום
כספים שהגיעו לה לטענתה מן המערערת. בהסכם הפשרה צוין, כי התשלום מועבר לשם קידום
סיומו של הפרוייקט. המשיבים מבקשים מאתנו ללמוד מהעובדה שלאחר הסכם הפשרה שולמו
להם כספים נוספים, על כך שלא התקיים התנאי להשבת הסכום.
לאחר שבחנתי את טענות המערערים שכנגד לא ראיתי
להתערב גם בקביעתו של השופט בעניין זה. מנוסח הסכם הפשרה ומהגיונם של הדברים עולה,
כי המשיבים 2 ו3- קיבלו על עצמם ערבות אישית להחזרת כספים עד לגובה הסכום ששולם
על-פי אותו הסכם, אם יתברר כי הסכומים שולמו להם ביתר. נוכח הקביעה, כי הסכום
הכולל ששולם למשיבים כלל סכום שלא ניתנה בגינו התמורה המתחייבת של המקלטים, יש
לראות בערבות האמורה התחייבות אישית להחזר הסכום שנפסק בגין המקלטים.
בהתחשב בכך שהסכום שנפסק בסופו של דבר בגין
המקלטים אינו עולה על 150,000 ש"ח, אין מקום עוד לדון בשאלה אם היקף הערבות
עולה על 200,000 ש"ח.
אשר על כן, דין הערעור והערעור שכנגד להידחות.
כל אחד מן הצדדים ישא בהוצאותיו.
ש
ו פ ט ת
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.
ניתן היום, יב' באדר תשנ"ח (10.3.98).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96017440.N01
חכ/