פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 1744/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1744/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד סמוכה ציון בשם המשיבה 3: עו"ד נטע מרום פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה ליתן צו על תנאי למשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים ובית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטלנה החלטותיהם מיום 30.11.2014 ומיום 8.6.2014 בהתאמה, שבהן ניתן צו למדור ספציפי של המשיבה 3 (להלן: המשיבה) ושל ילדי העותר והמשיבה בבית שבו התגוררו בכל שנות נישואיהם. 1. העותר והמשיבה נישאו זה לזו בחודש אפריל 2005, ובמהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים בשנים 2006 ו-2010. החל משנת 2003, דהיינו כשנתיים לפני נישואיהם, התגוררו בני הזוג יחד בבית שהבעלות בו רשומה על שם אחיו של העותר (להלן: הבית). בחודש מרץ 2014 עזב העותר את הבית – עזיבה שסיבותיה שנויות במחלוקת בין בני הזוג – והמשיבה נותרה להתגורר בבית עם שני ילדיהם הקטינים. כאמור, הבעלות בבית לא נרשמה במהלך השנים על שם מי מבני הזוג אלא נותרה על שם אחיו של העותר. 2. בחודש יוני 2014 הגישה המשיבה בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה תביעה לשלום בית ובקשה למדור ספציפי בבית נשוא המחלוקת. בנוסף הגישה המשיבה תביעה למזונות ילדים לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 8.6.2014 העניק בית הדין האזורי צו זמני למדור ספציפי בבית עד לדיון במעמד הצדדים. בהמשך האריך בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 16.7.2014, את תוקפו של הצו הזמני עד לדיון ביום 4.11.2014. העותר התנגד להענקת צו למדור ספציפי וטען כי הוא כלל אינו רשום כבעליו של הבית נשוא המחלוקת ואין לו שום זכויות בו, וכי הבית רשום על שם אחיו ובעליו האמיתיים הינם הוריו. בתום דיון שהתקיים ביום 4.11.2014 במעמד שני הצדדים נעתר בית הדין האזורי לבקשת המשיבה והעניק צו למדור ספציפי כמבוקש. בית הדין האזורי קבע כי צו למדור ספציפי ניתן על מנת להבטיח את מדורה של האישה (המשיבה) המבקשת שלום בית, וכי "בית הדין קשוב לצרכי האישה והילדים ודואג לרווחתם ומדורם השקט, ודואג לשמר את המצב הקיים שהיה שורר בין הצדדים ערב פרוץ הסכסוך". בית הדין הדגיש כי כך במיוחד בנסיבות דנן, כשהבעל (העותר) לא הגיש תביעת גירושין. עם זאת, בית הדין הבהיר בשולי הדברים כי אין בהחלטתו כדי לפגוע בזכות הקניינית שיש לאחי הבעל בנכס, "ואם רצונו לתבוע "פתאום" דמי שכירות או פינוי האישה והילדים, רשאי לפנות לערכאה [ה]משפטית המוסמכת לדון בבקשה מעין זו, ולהגיש תביעתו שם". 3. על החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 4.11.2014 הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בהחלטה מיום 30.11.2014 דחה בית הדין הגדול את בקשת רשות הערעור. בית הדין הגדול ציין כי מדובר בבית שבו התגוררו בני הזוג במשך כל שנות נישואיהם, אף שהבעלות בו הייתה רשומה כל השנים על שמו של אחי העותר. בית הדין הגדול קבע כי ככל שסבור אחי העותר שזכותו בנכס גוברת על זכותה של המשיבה הרי שעליו להגיש תביעה מתאימה לסילוק יד בערכאה המתאימה. בית הדין הגדול הדגיש כי החלטת בית הדין האזורי להעניק למשיבה מדור ספציפי בנכס אינה מונעת מאחי העותר להגיש תביעה לסילוק יד ככל שיחפוץ בכך. בית הדין הגדול הוסיף וקבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה על ידי העותר ולא על ידי אחי העותר, כאשר גם לשיטת העותר אין לו שום זכות עמידה בנכס, ומשכך גם לא ברור מה עניינו בתביעה. בנוסף דחה בית הדין הגדול את טענתו החלופית של העותר, לפיה תביעת המשיבה לשלום בית אינה כנה, בקבעו כי הדיון בסוגיה זו טרם מוצה בבית הדין האזורי ולכן טרם הגיעה העת לדיון בה בערכאת הערעור. 4. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה טוען העותר כי יש להורות על ביטול החלטות בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול עקב חריגה מסמכות. נטען כי הבעלות בבית נשוא המחלוקת נותרה כל השנים רשומה על שמו של אחי העותר, ומעולם לא הועברה על שם העותר או המשיבה. יתרה מכך, לטענת העותר בעליו האמיתיים של הבית היו ועודם הורי העותר ולא אחיו. לפיכך נטען כי משהתברר שבנסיבות העניין הבית אינו רשום על שם העותר או המשיבה אלא על שם צד שלישי, היה על בתי הדין הרבניים להימנע בנסיבות העניין מהענקת צו מדור ספציפי בנכס. נטען כי לבתי הדין הרבניים אין שום סמכות להעניק צו מדור ספציפי בנכס שאינו מצוי בבעלות מי מבני הזוג המתדיינים לפניהם אלא בבעלות בני משפחה אחרים, ומשכך החלטתם להעניק למשיבה בנסיבות העניין צו מדור ספציפי בבית נשוא המחלוקת מהווה חריגה מובהקת מסמכות. 5. המשיבה טוענת בתגובתה כי מדובר בעתירה שיש לדחות על הסף, וכי מוטב היה אלמלא הוגשה מלכתחילה. נטען כי אין חולק שצו למדור ספציפי צריך להינתן בראש ובראשונה ביחס לבית שבו התגוררו בני הזוג במרוצת השנים קודם למועד הפירוד, וכי ביטול הצו למדור ספציפי בנסיבות העניין יוביל לתוצאה בלתי צודקת של ניתוק מהיר וקר של האישה והילדים מסביבת מגוריהם הטבעית במרוצת כל שנות הנישואין. נטען כי טענות העותר בעתירה דנן באו לעולם בחוסר תום לב מתוך מטרה לנשל את המשיבה מזכויותיה בבית ובניסיון לשכנע את בית המשפט שלעותר אין זכויות בעלות בבית המשותף. אלא שדווקא טענות אלה מובילות, לטענת המשיבה, למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מכיוון שאם העותר אינו הבעלים של הבית נשוא המחלוקת, אזי אין לו שום מעמד להגיש עתירה זו ומי שהיו אמורים להגישהּ הם אחי העותר או הוריו. כך או כך, המשיבה מדגישה כי לטענתה הבעלות האמיתית בבית הינה של העותר, על אף שאין חולק כי זכות הבעלות נותרה כל השנים רשומה על שם אחי העותר, וכי העותר אף התחייב בפניה בעבר שהיא וילדיהם המשותפים יוכלו להוסיף ולהתגורר בבית ללא מפריע. לנוכח האמור לעיל טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף משלושה טעמים: היעדר זכות עמידה של העותר להגיש את העתירה; העדר ניקיון כפיים של העותר; אי מיצוי הליכים בערכאות המוסמכות. לחלופין נטען כי דין העתירה להידחות לגופה, מן הטעם שבית משפט זה לא ימהר להתערב בפסקי דין ובהחלטות של בתי הדין הרבניים שניתנו בגדר סמכותם. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אין יסוד לטענת העותר לפיה ההחלטות ניתנו תוך חריגה מסמכות, שכן בפסיקת בית משפט זה כבר הוכרה בעבר האפשרות שבית דין רבני יעניק צווים למדור ספציפי גם כשהדבר עלול לגרור פגיעה קניינית בזכויותיו של צד שלישי, וכי כל טענותיו הינן טענות בעלות אופי ערעורי. 6. לאחר עיון בכתבי הטענות שהגישו הצדדים ובהחלטות שניתנו בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מן הטעם שהעותר נעדר זכות עמידה בנסיבות העניין. בשים לב לטענת העותר כי אין לו ומעולם לא הייתה לו זכות בעלות בבית נשוא המחלוקת – שכן לטענתו זכות הבעלות בבית נותרה כל השנים בידי אחיו או בידי הוריו – הרי שאין לעותר מעמד לטעון טענות כנגד החלטות בתי הדין הרבניים להעניק למשיבה צו מדור ספציפי בנסיבות העניין. למעשה, העותר עומד לפני בית משפט זה וטוען טענות בשמם של בני משפחתו שכלל לא צורפו לעתירה ושלכאורה גם לא הסמיכוהו לטעון בשמם. לא למותר לציין כי אחי העותר או הוריו לא ביקשו בשום שלב עד כה להצטרף כמשיבים להליכים בבתי הדין הרבניים או בהליך דנן ואף לא ביקשו להצטרף לטענות העותר. משכך, לא ברור כיצד העותר מתיימר לדבר בשמם ולטעון טענות שראוי היה שיישמעו מפיהם בלבד. ודוק, אף אם תתקבלנה בעתיד טענותיו של העותר בדבר זכות הבעלות בבית נשוא המחלוקת – ומובן שאיננו קובעים בשלב זה מסמרות בדבר – הרי שהדבר לא יניב לעותר עצמו שום תועלת, מלבד אולי התנצחות משפטית עם המשיבה. די בכך כדי לדחות בנסיבות העניין את העתירה על הסף. 7. בבחינת למעלה מן הצורך, ואף אם נניח לצורך הדיון שאין באמור לעיל כדי להצדיק דחיית העתירה על הסף, ספק בעינינו אם העתירה מגלה טעם להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כידוע, רק במקרים חריגים ונדירים יתערב בית משפט זה בפסקי דין ובהחלטות של בתי הדין הרבניים, כגון כשמתעוררות שאלות עקרוניות של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות של צדק טבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם דרוש סעד מן הצדק [ראו, למשל: בג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (14.12.2011)]. על אף ניסיונו של העותר לצבוע את עתירתו בצבעים עקרוניים של חריגה מסמכות, הרי שבסופו של יום טענות העותר הינן בעלות אופי ערעורי ונטועות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן. בתי הדין הרבניים יישמו במקרה זה את הדין הדתי הקובע שלאישה ישנה זכות למדור ספציפי, וקבעו כי למשיבה זכות כזו בבית נשוא המחלוקת. שאלת זכאותה של אישה למדור ספציפי נדונה בבתי הדין הרבניים כדבר שבשגרה, ובהיעדר בסיס של ממש לטענות העותר בדבר חריגה מסמכות, אנו נותרים עם שאלת יישומה של הזכות למדור ספציפי על מערכת הנסיבות הקונקרטיות במקרה דנן, ולמותר לציין כי שאלה זו אינה מצדיקה התערבותו של בית משפט זה. 8. ראוי להזכיר בנקודה זו את שנקבע לא אחת בעבר בפסיקת בית משפט זה: אין בעצם הפגיעה בזכות הקניין של מאן דהוא עקב הענקת צו למדור ספציפי בבית נשוא המחלוקת דנן כדי להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה [ראו, למשל: בג"ץ 5922/13 פלוני נ' פלוני (16.1.2014); בג"ץ 8435/13 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב (3.2.2014)], וממילא הסעדים הניתנים במסגרת תביעה למדור ספציפי ולשלום בית הינם מטבעם זמניים וכפופים לשינוי נסיבות [בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ס(2) 99, 115 (2005)]. כך באופן כללי, וכך במיוחד במקרה הספציפי דנן, שבו בתי הדין הרבניים ציינו במפורש כי החלטותיהם ניתנות על בסיס התשתית העובדתית הנוכחית, וכי אין בהחלטה להעניק למשיבה צו למדור ספציפי בבית נשוא המחלוקת כדי למנוע מאחי העותר מלהגיש תביעה בערכאה המתאימה לפינויה של המשיבה מהבית ככל שלטענתו זכות הבעלות בו הייתה ועודנה שלו. נעיר כי יש להניח שאם וכאשר תוגש תביעה כזו אזי תתבררנה גם טענותיה הנגדיות של המשיבה בדבר הזכויות שלטענתה צמחו לה בבית נשוא המחלוקת מכוח הבטחות של העותר או מי מבני משפחתו, ולמותר לציין כי אין בהכרעתנו דנן כדי להביע דעה לכאן או לכאן בטענות אלה. 9. סוף דבר, אנו דוחים את העתירה על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבה בהליך דנן בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ג בסיון התשע"ה (‏31.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15017440_W02.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il