מוסא חלף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1742/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1742/08 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: מוסא חלף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט שניתנה בבית משפט השלום בעכו ביום 12.2.2008 בתיק פ 1946/05 על-ידי כבוד השופטת ז' (קאודרס) בנר תאריך הישיבה: ה' בניסן התשס"ח (10.04.08) בשם המערער: עו"ד מרואן מויס בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (השופטת ז' קאודרס-בנר), מיום 12.2.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 1946/05. 1. ביום 1.11.2004, הגישה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה (מחוז צפון) לבית המשפט השלום בעכו (השופט ש' שר) בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי כנגד המערער, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה). על פי טענת הועדה המחוזית, המערער ערך עבודות בנייה במקרקעין שברשותו, תוך חריגה מההיתר הקיים. בית המשפט נענה לבקשה, במעמד צד אחד, ונתן את צו ההפסקה השיפוטי המבוקש. בתגובה לכך, הגיש המערער לבית משפט השלום בקשה לביטול הצו. בית משפט השלום (השופט שר) דחה בקשה זו. על החלטה זו של בית משפט השלום, ערער המערער בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את הערעור. גם על החלטה זו ביקש המערער לערער, אך בקשתו לרשות ערעור נדחתה. ביום 16.5.2005, הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית משפט השלום בעכו (השופטת קאודרס-בנר), בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 204(ב), 208 ו-218 לחוק התכנון והבנייה, בגין אותן פעולות במקרקעין האמורים. על פי הנטען בכתב האישום, ביצע המערער עבודות בנייה שונות בנכס מקרקעין שבבעלותו בבקעת בית הכרם, וזאת בסטייה מהיתר הבנייה הקיים, ובניגוד לייעודה של הקרקע. כטענת הגנה מקדמית בהליך הפלילי כנגדו, העלה המערער טענה של הגנה מן הצדק, לגבי חלק מפריטי כתב האישום. במסגרת הדיון בטענה זו, ובהסכמת הצדדים, נקבע, כי בפני בית המשפט יוצגו כל כתבי הטענות שהוגשו בהליך הוצאת הצו השיפוטי והבקשה לביטולו, וכן כל ההחלטות שניתנו באותו הליך. ביום 14.10.2007, דחה בית משפט השלום את טענתו של המערער להגנה מן הצדק. בשלב זה, טען המערער, כי מהתבטאויותיו של בית המשפט במסגרת החלטה זו, יש ללמוד כי נתגבשה אצל בית המשפט דעה שלילית כלפיו. לפיכך, טען המערער, על בית המשפט לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליך הפלילי בעניינו. ביום 12.2.2008, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו, קבע בית המשפט, כי המקרה שלפניו אינו מעלה עילה לפסילת שופט. כן ציין בית המשפט, כי המסמכים שהובאו בפניו הוצגו בהסכמת המערער, וכי כל התבטאויותיו של בית המשפט, מהן מבקש המערער ללמוד על קיומה של עילת פסלות, משקפות רק את הנאמר במסמכים אלה ובהחלטתו הקודמת של בית המשפט שדן בצו ההפסקה השיפוטי. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. 2. בערעורו, טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא כשהחליט שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו. לטענת המערער, מהתבטאויותיו של בית המשפט יש ללמוד כי בית המשפט כבר גיבש דעה קדומה כנגדו, וזאת בשלב מוקדם של ההליך, טרם שמיעת פרשת ההגנה. מנגד, טוענת המשיבה, כי בית המשפט קבע את שקבע רק לצורך הטענה המקדמית שעלתה לפניו, והעובדה כי הכריע לחובתו של המערער בעניין זה איננה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות. 3. דין הערעור להידחות. המערער מלין כנגד התבטאויותיה של השופטת בהחלטתה בעניין ההגנה מן הצדק. כבר נקבע בפסיקתנו, כי התבטאויותיו של שופט יכולות להוות עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2006); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 625 (1994); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 197-191 (2006)). אין די בתחושת הנאשם כאילו נחרץ דינו על-ידי בית המשפט. אמירותיו של השופט תהווינה עילה לפסילה רק אם יצמח מהן חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – כי ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002); ע"פ 3121/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2002); ע"פ 4568/03 נאפע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.10.2003)). 4. בענייננו, אמירותיו של בית המשפט מייחסות למערער התנהגות בחוסר תום לב, באופן הגורם להטעיית הרשויות, ומתוך מניע לעמעם את המצב העובדתי. אמירותיו אלה של בית המשפט מבוססות על ההחלטות הקודמות שהובאו לידיעתו בהליך, וגם אם הן מייצגות שיפוט שלילי כלפי המערער, וגם אם ראוי להצר על העובדה כי נאמרו, אין בהן כדי להקים עילה לפסילת שופט. מהתבטאויות אין עולה חשש ממשי, לפיו דעתו של בית המשפט ננעלה כך שעשויה להיפגע יכולתו לשמוע את ההליך שלפניו בדעה פתוחה. התבטאויות אלה נאמרו לצורך הכרעה בשאלה מוגדרת ומסוימת, ואין בהן כדי להעיד על קביעת דעתו של בית המשפט בדבר תוצאות ההליך שלפניו. במסגרת ההליך הפלילי, נדרש בית המשפט, פעמים רבות, להכריע בטענות מקדמיות שמעלים הצדדים שלפניו. אך מובן מאליו, שבית המשפט נדרש להכריע בשאלות אלה מתוך עמדה מנומקת. עם זאת, גיבוש עמדה במידה הנדרשת להכרעה בטענה המקדמית, אין פירושו, בהכרח, שדעתו של השופט כבר נתגבשה במידה כזו שאין הוא מסוגל לשמוע את המשך ההליך שלפניו בדעה פתוחה. יתר על כן, במקרה שלפנינו, המסמכים עליהם ביסס בית המשפט את מסקנותיו לשם ההכרעה בטענה המקדמית, הוצגו בפני בית המשפט בהסכמת המערער. גם אם חומר זה איננו מהווה מעשה בית דין בהליך הנוכחי, כטענת המערער, הרי שחופשי בית המשפט לשקול את הראיות המובאות בפניו ולהחליט על אודות משקלן הראוי, והסתמכותו על המסמכים האמורים אינה מעידה על נעילת דעתו. הקביעות בטענה המקדמית נעשו לצורך טענה זו בלבד, ואין בהן התבטאויות קיצוניות או חריגות עד כדי כך, שיש ללמוד מהן כי דעתו של בית המשפט לגבי ההליך כולו ננעלה באופן המצדיק את פסילת בית המשפט. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ח' באייר התשס"ח (13.5.2008). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08017420_N01.doc שי מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il