ניסים ועקנין נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 174/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המערער: ניסים בן מאיר ועקנין נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 5.12.96 בת.פ. 153/95, שניתן על ידי כבוד השופט אסא אברהם תאריכי הישיבות: ג' אדר א' התשנ"ז (10.2.97) כ' שבט התשנ"ז (28.1.97) בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל; עו"ד יפעת שטרית בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס פסק-דין הנשיא א' ברק: 1. לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש כתב אישום כנגד המערער. בכתב האישום הואשם המערער במספר עבירות שעניינן מסחר ברכב או בחלקים גנובים, עבירה לפי סעיף 413יא לחוק העונשין, התשל"ז1977-. על פי האמור בכתב האישום, היה המערער בעל מגרש לפירוק מכוניות בטבריה. במועדים שונים, קיבל המערער לחזקתו כלי רכב, ביודעו שהם גנובים. המערער, על פי האמור בכתב האישום, פירק את כלי הרכב ומכר חלקים מהם לאחרים. המערער הודה בעובדות כתב האישום, והורשע על פי הודאתו. הושתו עליו שלושים חודשי מאסר, מהם שמונה-עשר חודשי מאסר בפועל, והיתרה על תנאי, והוא שלא יעבור כל עבירה הדומה לעבירות בהן הורשע בהליך דנן. כן נשלל רשיון הנהיגה שלו למשך שלוש שנים. 3. מונח בפנינו ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענת המערער הינה כי ההודאה המיוחסת לו במעשים שבכתב האישום, לא ניתנה כלל על ידו אלא על ידי סניגורו דאז. המערער טען, כי בא כוחו בהליך קמא קשר עיסקת טיעון עם באת כוח המשיבה, וזאת מבלי שהמערער נתן הסכמתו לכך. לעניין העונש טען המערער, כי לא התחשב בית המשפט המחוזי בגזר דינו, בנסיבותיו האישיות הקשות של המערער ובתלות הרבה של משפחתו בפרנסתו של המערער. המערער ציין את מחלותיו השונות והדגיש, כי מרבית העבירות הקודמות בהן הורשע, כלל לא היו עבירות רכוש, ולפיכך שגה בית המשפט המחוזי משהסתמך על עברו הפלילי ותלה בו את הסיבה למתן עונש כבד של מאסר בפועל. 4. אכן, השאלה העיקרית העומדת בפנינו היא, כלום הודה המערער ביום 18.4.96 במעשים המיוחסים לו, או שמא, כטענתו, היה זה סניגורו דאז שהודה בשמו וללא הסכמתו. עיינו בטענותיו של המערער בסוגיה זו ובחומר שבפנינו. נחה דעתנו, כי אין אחיזה בחומר הראיות לגירסתו של המערער בדבר נסיבות הודאתו. פרוטוקול הדיון מיום 18.4.96 מראה בבירור, כי בפתח הדיון ביקש המערער לחזור בו מכפירתו ולהקריא מחדש את כתב האישום. לאחר שהוקרא לו כתב האישום, מצויין בפרוטוקול כי: "כתב האישום הוקרא לנאשם ונשאל לתגובתו וענה: אני מודה". על יסוד הודאה זו, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. דברים אלה חוזקו גם בטיעוניה של באת כוח התביעה וכן של סניגורו של המערער בערכאה הקודמת שהוזמנו על ידינו ומסרו לנו את גירסתם אשר להשתלשלות העניינים בבית המשפט המחוזי. מגירסתם עולה, כי הרישום בפרוטוקול אכן משקף את שהתרחש בפועל. אכן, גירסת המערער בעניין זה, אינה יכולה לעמוד. שלא כטענתו, היה הוא נוכח בדיון זה (מיום 18.4.96) בו הודה. אין זכר בפרוטוקול לטענת המערער כאילו פרקליטו הודה בשמו בלא הסכמתו. מקובלת עלינו גירסת המשיבה בעניין זה, כי המערער הודה מרצונו הוא, בלא שהובטח לו דבר ואין בנסיבות המקרה כל חשש ממשי כי מיוחסת למערער הודאה שלא ניתנה על ידו (ראה: ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579). כן נראה, כי לא נקשרה עיסקה בעניינו כלל ועיקר, שכן עולה מדברי סניגורו בערכאה הקודמת ובאת כוח המשיבה, כי המשיבה כלל לא היתה מוכנה להסכים לטעון לעונש שאינו מאסר בפועל. זאת, כאשר עמדת המערער בשעתו (על ידי בא-כוחו) היתה, כי יש מקום לעיסקת טיעון רק אם יטען למאסר מותנה, ולא למאסר בפועל. ההסכמה היחידה שהיתה, במידה והיתה, היא לעניין התסקיר. לפיכך, אין בנדון ראיה לגירסת המערער כאילו בא כוחו הודה בשמו כתוצאה מעיסקה עם באת כוח המשיבה בערכאה הראשונה. אכן, נראה כי רצונו של המערער לחזור בו מהודאתו במהלך ערעורו בפנינו אינו משקף אלא את אכזבתו מן העונש שהוטל עליו. למותר לומר כי אכזבה זו אינה עילה לחזרה מהודאה (השווה: ע"פ 4094/94 אבו ראס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). חזרתו מן ההודאה, כך נראה, היתה רק לאחר שנתקבלו תוצאות התסקיר, ורק בישיבה זו, שלאחר קבלת התסקיר, לא היה המערער נוכח. מטעמים אלה, נדחית טענת המערער לעניין זה. 6. אשר לעונש שהושת על המערער - גם בעניין זה לא מצאנו עילה להתערבותנו. אכן, המערער הינו בעל עבר פלילי עשיר, חלק בעבירות נשוא הליך זה. לא נעלמה מעיני בית המשפט המחוזי העובדה, כי המערער מעולם לא ריצה מאסר בפועל וכי העבירה בה הורשע הינה "מכת מדינה". יצויין, כי למרות שיקולים אלה לחומרא, נגזר על המערער עונש, שהוא, כדברי בית המשפט, "הנמוך ביותר שנגזר במקרה דומה". בהחלטתו זו התחשב בית המשפט המחוזי במצבו הבריאותי והמשפחתי הקשה של המערער, וכן בתסקיר המבחן. לא מצאנו עילה להתערב בעונש שהושת על המערער, ולדידנו, עונש זה ראוי הוא ומתחייב מחומרת המעשים. כך מסקנתנו, למרות נסיבותיו האישיות של המערער וטענותיו לעניין זה. 7. לפיכך, דין ערעור זה, על שני חלקיו, להידחות. צר לי כי בשל תקלה התעכב פסק דיננו. ה נ ש י א השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתנה היום, כ"ה בתמוז התשנ"ח (19.7.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97001740.A05/דז/