מגדל סיני בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1737/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1737/15 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. מגדל סיני בע"מ 2. אוה דנוך 3. שמשון דנוך 4. סיני דנוך נ ג ד המשיב: בנק לאומי לישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 19.01.2015 בת"א 38227-02-10 בשם המערערים: עו"ד דורון צברי בשם המשיב: עו"ד יוחנן בירו פסק-דין השופט נ' הנדל: רקע והליכים קודמים 1. מערערת 1 היא חברה המצויה בשליטת משפחתם של יתר המערערים (להלן יחד: המערערים). בשנת 1994 נזקקו המערערים למימון פעילותם המסחרית, ולשם כך פנו לבנק – הוא המשיב. הלה הסכים להעמיד לרשותם הלוואה מסוג מסוים בתנאים נוחים יחסית. בפועל, מסיבות שונות, הועמדו לרשותם בין השנים 1998-1994 הלוואות מסוג שונה, בתנאים פחות נוחים מההלוואה שעליה דובר בתחילה. רק לאחר מכן, בשנת 1998, הועמדה לרשותם ההלוואה בתנאים הנוחים שעליה סוכם בשנת 1994. כתוצאה מהשתלשלות העניינים, נאלצו לשאת בתשלומי ריבית גבוהים יותר מאלה שהיה עליהם לשלם לו היו מקבלים כבר בשנת 1994 את ההלוואה בתנאים הנוחים. בשנת 2010 הגישו המערערים תביעה נגד המשיב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ת"א 38227-02-10 (כב' השופטת א' לושי-עבודי). לטענתם, בכך שנתן להם הלוואות בתנאים פחות נוחים מאלה שעליהם דובר בתחילה, הפר את התחייבויותיו ואת חובותיו כלפיהם. עוד נטען כי כתוצאה מכך נגרמו להם נזקים שונים – חיובי יתר של ריבית ועמלות, פגיעה במוניטין עקב החזרת שיקים, הצורך למכור נכסים במחיר הפסד ונזקים כלכליים נוספים. לצד סעד כספי בסך של כ-2,500,000 ש"ח, ביקשו המערערים אף סעד הצהרתי, לפיו הם רשאים לקזז את נזקיהם מסכום החוב שהם חבים למשיב, או לתבוע אותו בתביעה שכנגד. לעומתם טען המשיב, בין היתר, כי תביעתם התיישנה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב ודחה את תביעת המערערים על הסף לנוכח התיישנותה. נקבע כי עילת התביעה קמה למערערים לכל המאוחר בשנת 1998 – המועד שבו הועמדה לרשותם ההלוואה בתנאים הנוחים. דהיינו, במועד זה חדל המשיב "להפר" את התחייבותו להעמידה להם, או חדל ממתן ההלוואות בתנאים הפחות נוחים. עוד נקבע כי הנזקים הנטענים התגבשו אף הם עד למועד זה, ולמצער יותר משבע שנים קודם להגשת התביעה, וכי הם היו ידועים למערערים בזמן אמת. אשר לתביעה לסעד הצהרתי, נקבע, בין היתר, כי יש לדחותה על הסף לנוכח האיחור הרב בהגשתה, שעולה כדי חוסר תום לב. נימוק נוסף לדחייתה היה כי מדובר בתביעה תיאורטית, שכן במועד מתן פסק הדין שילמו המערערים את חובם למשיב במלואו. משכך, לא תוגש נגדם כל תביעה שניתן יהיה להעלות במסגרתה טענת קיזוז, ואף לא יהיה ביכולתם להגיש תביעה שכנגדה. להשלמת התמונה יצוין כי חלק מסוים של התביעה, שאינו רלוונטי לערעור הנוכחי, נמחק על הסף לנוכח ניסוחו העמום. 2. לעמדת המערערים נפלו בפסק דינה של ערכאה קמא פגמים דיוניים ומהותיים. בפן הדיוני נטען כי בראשית ההליך נדחתה בקשה לדיון בטענת ההתיישנות, ולכן לא הייתה לבית המשפט סמכות לדון בטענה זו בכל זאת לפני דיון ההוכחות בתיק. עוד נטען כי למערערים לא ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיהם בשאלת ההתיישנות. בפן המהותי גישת המערערים היא כי עילת התביעה אינה טמונה בהלוואות שנתן להם המשיב, אלא בחיובים שבהם חויבו במשך השנים, הסוטים מתנאי ההלוואה שהתחייב המשיב לתת להם בשנת 1994. למעשה, נטען, התביעה הכספית היא במהותה תביעה הצהרתית על מצב חשבון הבנק: יש להצהיר כי הסכום המצוי לאמיתו של דבר בחשבון גבוה הרבה יותר מזה המצוי בו לפי רישומי הבנק הנוכחיים. עילת תביעה זו לא התיישנה, לפחות ביחס לרישומים בחשבון הבנק של המערערים שבוצעו בשבע השנים האחרונות. לעניין התביעה לסעד הצהרתי, נטען כי זו לא הוגשה בחוסר תום לב. בדיון שנערך לפנינו הוסיף בא כוח המערערים וטען כי בעת הגשת התביעה עדיין היה חשבון הבנק של המערערים ביתרת חובה – ולכן יש להכריז על סכום זה כ"בר קיזוז". מנגד סומך המשיב את ידיו על הכרעתו של בית המשפט המחוזי, תוך דחיית טענות המערערים. הוא מטעים כי לא נמנעה מהם זכות הטיעון וכי עילות התביעה טמונות בהלוואות שניתנו למערערים בין השנים 1994-1998, כך שתביעת המערערים התיישנה. דיון והכרעה 3. השאלה המרכזית שהמערערים הציבו בכתבי טענותיהם, בפרק העוסק בטענות המהותיות, היא מהי העילה שבבסיס תביעתם לעניין מרוץ ההתיישנות. הרקע לשאלה זו מצוי במסגרת הנורמטיבית של הסדר ההתיישנות. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – בשאינו מקרקעין – שבע שנים". אצלנו אין המדובר בתובענת מקרקעין, ועל כן תקופת ההתיישנות היא שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מוסיף: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (ראו גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוסק בחריג שאינו רלבנטי לדיון הנוכחי). יום תחילת המרוץ הוא יום הולדת העילה. חוק ההתיישנות, כמו גם דברי חקיקה אחרים כגון פקודת הנזיקין [נוסח חדש] או תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינם מגדירים "עילה" מהי, או מהו יום היוולדה. בהקשרים שונים זוכה המונח "עילה" למשמעויות שונות (ראו ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן, פ''ד לד(1) 565, 574-573 (1979); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 165 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). אחת המשמעויות הנפוצות, והיא הרלוונטית לענייננו, היא "מערכת העובדות המזכות בסעד משפטי", להבדיל מעילה במשמעות של זכות, סעד או טיעון משפטי (שם; ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים, פ''ד נד(1) 529, 541 (2000) (להלן: עניין הפועלים); סעיפים 8-7 לחוק ההתיישנות; סעיף 89 לפקודת הנזיקין). היום שבו נולדה עילת תביעה הוא היום שבו היה התובע יכול, באופן עקרוני, להגיש תביעה, ולזכות בפסק דין על סמך העובדות המהותיות שפורטו בה (עניין הפועלים, עמוד 541). מהי תוצאת יישום אמת מידה זו על נסיבות המקרה שלפנינו? 4. לטענת המערערים, היה על המשיב לתת להם בשנת 1994 הלוואה בתנאים נוחים יותר מתנאי ההלוואות שניתנו להם עד לשנת 1998. כתוצאה מהפרת חובה זו, נגבו מהם במשך השנים סכומים גבוהים מאלה שהיו אמורים להיגבות מהם, דבר שהתבטא ברישומי חשבון הבנק שלהם. בפועל נרשמו בו סכומים נמוכים מאלה שהיו אמורים להיות רשומים בו, לו לא היה מופר החוזה עמם. על פי קו זה, כל רישום שגוי בחשבון הבנק של המערערים מהווה עילת תביעה, שכן העובדה המזכה אותם בסעד היא עצם הרישום. ואם כך, יום הולדת העילה הוא יום ביצוע הרישום. מכאן, לשיטת המערערים, שניתן לדרוש את תיקון הרישומים השגויים שנעשו בשבע השנים שקדמו להגשת כתב התביעה. אין לקבל טענה זו. עיון בכתב התביעה, ואף בתצהירים שהגישו המערערים, מראה בבירור כי עילת התביעה אינה רישומים שגויים בחשבון הבנק שפתחו, אלא מתן הלוואה מסוג אחד, על אף שלטענתם נדרש היה לתת להם הלוואות מסוג שני. מהחומר עולה גם שהם ידעו בזמן אמת שמדובר בהלוואות שונות מזו שרצו, אך מטעמיהם שלהם בחרו לקבלן על תנאיהן, ולו תוך מחאה מסוימת. על כן הרישומים בחשבון הבנק שיקפו את המצב כהווייתו, והם תואמים את ההלוואות שאותן לקחו מהמשיב. אין המדובר במקרה שבו ניתנה להם הלוואה מסוג שני, בעוד המשיב מחייב אותם בריבית גבוהה יותר מזו שעליה סוכם, כאילו לקחו הלוואה מסוג ראשון. במקרה כזה יתכן שניתן היה, בנסיבות מסוימות, לראות בכל חיוב עילת תביעה עצמאית, בהיותו חיוב ללא בסיס בדין (ראו והשוו לעניין הפועלים, שם נדון מקרה שבו נגבו תשלומי ריבית העולים על שיעור הריבית המקסימלי שנקבע בחוק הריבית, התשי"ז-1957). לא כן בענייננו. המערערים קיבלו את ההלוואות המבססות את עילות התביעה בין השנים 1998-1994. כבר במועד זה יכלו להגיש תביעה לבית המשפט, להוכיח את העובדות המהותיות שבכתב התביעה ולזכות בפסק דין על פיהן. כזאת לא עשו, ואף לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לפרק הזמן הארוך שנדרש להם לשם הגשת התביעה. לכן נכונה קביעתה של ערכאה קמא כי תביעתם התיישנה. 5. טענה מרכזית נוספת שאותה העלו המערערים, על רקע כתב התביעה כפי שהוגש, היא זו: הם תבעו סכום כסף מהמשיב. כאמור, תביעה זו התיישנה. בנוסף, הם תבעו סעד הצהרתי, לפיו הם פטורים מלשלם למשיב סכום כסף שהם היו חייבים לו, משום שאפשר לקזז סכום זה מהסכום שעל פי הנטען המשיב חייב להם. על פי קו זה, למרות שתביעתם הכספית התיישנה, רשאים הם עדיין לקבל פסק דין הצהרתי בדבר קיזוז החוב. דין הטענה להידחות. המסגרת הנורמטיבית שעליה משליכים המערערים את יהבם קבועה בסעיף 4 לחוק ההתיישנות: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". מסעיף זה אפשר ללמוד שבנסיבות מסוימות ניתן לדרוש קיזוז בהליך משפטי, על אף שלו היו הנסיבות המאפשרות את הקיזוז מועלות בצורה של תביעה לסעד כספי – היה ניתן לדחות תביעה זו מחמת התיישנות. ביחס להתיישנות – תביעה עצמאית לחוד וקיזוז לחוד. עיקר טרונייתם של המערערים מופנה נגד קביעת ערכאה קמא, לפיה יש לדחות את תביעתם לסעד הצהרתי מחמת חוסר תום לב. אלא שקביעה זו הייתה, כפי שעולה מפסק הדין, מעבר לנדרש, שכן ניתנו נימוקים נוספים לדחיית התביעה לסעד הצהרתי. אף אם נניח שהצדק עם המערערים בעניין זה, ופעלו הם בתום לב, עדיין אין בכך להוביל להפיכת התוצאה של סילוק תביעתם על הסף, ולליבון טענותיהם בדבר מעשי המשיב לגופן. הטעם המרכזי לדחיית טענת המערערים הוא שההסדר הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו מתאים למסגרת הדיונית שבה הועלו טענותיהם, או לסעד ההצהרתי שאותו הם חפצים לקבל. סעיף זה, שבו נטועה תביעתם לסעד הצהרתי, עוסק במצב שבו מתנהלת תובענה, שאל מולה מועלית טענת קיזוז: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה... לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז". במקרה כזה, כך קובע הסעיף, אין לקבל טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה (ראו עניין גד, פסקה 14). דא עקא, "אותה תובענה" אינה בנמצא במקרנו. המשיב לא הגיש כל תביעה – שהתיישנה או שלא התיישנה – נגד המערערים, שבמסגרתה העלו טענת קיזוז. המערערים הם שהגישו תובענה, סיטואציה שבה לא דן סעיף 4 לחוק ההתיישנות. לשון אחר, המסגרת הדיונית של הסעיף היא השמעת טענת קיזוז על ידי הנתבע, ולא תובענות עצמאיות לסעד הצהרתי. הסעיף עוסק בקיזוז כ"מגן", ולא כ"חרב". המחוקק לא קבע כי "לא תישמע טענת התיישנות נגד טענת קיזוז", אלא הגביל את ההסדר לקיזוז "הגנתי" (ראו והשוו רע"א 4223/06 פנחס כץ נ' ציפורה גוטליב (25.5.2008) (להלן: עניין כץ), הדן בפרשנות הדיבר "תביעה שכנגד" שבסעיף 4 לחוק ההתיישנות, בנסיבות דומות). כך יאה למשטר של דיני ההתיישנות, שאחד ממאפייניהם הוא היותם כלי מגן ולא חרב. מבלי להיכנס לשאלה עד כמה הבחנה זו נוגעת לכל עניין ועניין בדיני ההתיישנות, נדמה כי ההוראה ביחס לקיזוז שמופיע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות תואמת את ההבחנה האמורה בין מגן לחרב. במילים אחרות, לא בכדי נחקק הסדר זה כפי שנחקק. תכליותיו של ההסדר, היוצר חריג לדיני ההתיישנות הרגילים, הן יצירת שוויון בין נתבע לתובע, כאשר הראשון מחל על טענת התיישנות העומדת לזכותו; החרגת הסדר ההתיישנות במקרים שבהם הטעמים שבבסיסה נחלשים ממילא; והרצון לפרוש יריעה שלמה כאשר דן בית משפט בסכסוך משפטי, תוך בירור הסוגיה כמקשה אחת ומבלי למתוח קו בין חלק אחד של מסכת העובדות לחלק אחר שלה (עניין כץ, פסקאות כט-לה; ע"א 219/11 גד חברה להפצה בע"מ הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, (9.12.2012) (להלן: עניין גד), פסקה 15 לפסק דינו של השופט נ' סולברג). תשומת הלב לסיפא של סעיף 4 לחוק, המגבילה את הזכות להעלות טענת קיזוז ש'התיישנה', "...כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות" (עניין גד, פסקאות 19-18 לפסק דינו של השופט סולברג, וראו גם את חוות דעתם של השופטת א' חיות והשופט ע' פוגלמן). ואילו במצבים כמו זה שלפנינו, העוסקים במקרה השגרתי של הגשת תובענה וקביעה שזו התיישנה, טעמים אלה אינם תקפים. אף אם אניח שיתכנו חריגים לכלל האמור – ואיני מביע עמדה בקשר לכך – בוודאי שנדרשות נסיבות חריגות ביותר בכדי לאפשר את ניהול התביעה. וראו עמדת הנשיא א' גרוניס ברע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים, פסקה 5 (9.8.2009) (להלן: עניין רשות השידור), שבגדרו ברי כי מתקיימות נסיבות חריגות. בעניין זה דובר על סיטואציה יוצאת דופן, שבה היו צפויות עשרות רבות של תביעות, שאותן ניתן היה לחסוך במתן סעד הצהרתי בדבר זכות לקיזוז של כ-160 מתדיינים. כפי שהבהיר הנשיא גרוניס, בשבתו כדן יחיד ותוך דחיית הערעור בנקודה זו: "סבורני, כי בהתחשב במספר הקיבוצים בהם עסקינן ובסיבוך הדיוני שעשוי להתעורר אם תידחה ההכרעה עד לאחר שייפתחו הליכי גבייה, הרי הן משיקולים של יעילות מערכתית והן משיקולים הנוגעים לבעלי הדין יש הצדקה לנקוט מראש הליך של תביעה לסעד הצהרתי". כאמור, מבלי להביע עמדה באשר למקרה החריג, בוודאי שענייננו אינו כזה. מדובר בשני צדדים בלבד. זאת ועוד, כאן התביעה היא תיאורטית לחלוטין. הסיבה לכך היא שבמועד מתן פסק הדין – ואף כיום – לא נותר חוב כלשהו שהמערערים חבים למשיב. הם עצמם לא טענו כי צפויה התדיינות עתידית כלשהי בין הצדדים או כי הם חבים כיום חוב כלשהו למשיב. לכן אין כל הצדקה לניהול תובענה לסעד הצהרתי, אשר בגדרה נדרש התובע להראות אינטרס לגיטימי בקבלת הסעד, תוך התחשבות בשיקולים של חסכון בהליכים משפטיים (רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193, 198 (2004); ע"א 617/84 לילי וולקוביצקי נ' החברה לפיתוח קיסריה בע"מ, פ"ד מ(3) 778, 783 (1986)). זוהי נקודה נוספת, שממילא מגבילה את ההשלכות של עניין רשות השידור. לכן אין כל תוחלת בטענת הקיזוז שהעלו המערערים, ובדין דחתה ערכאה קמא את התביעה לסעד זה (ראו עניין גד, פסקה 19). המערערים אמנם הוסיפו וטענו כי בנסיבות הנוכחיות אין המדובר בטענה תיאורטית, שכן במועד הגשת התביעה היו המערערים חייבים למשיב מאות אלפי שקלים. לשיטתם, מתן הסעד ההצהרתי בדבר קיומה של טענת קיזוז יאפשר להם "לקזז" חוב זה, על אף שכבר שולם במלואו וכיום אין הם חייבים לבנק סכום כסף כלשהו. אין בידי לקבל גם טענה זו. קיזוז כשמו כן הוא – חיסור או הפחתה. אין הוא תביעת "הוספה", להשבה או תשלום פיצויים. על אחת כמה וכמה שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי לקיזוז – הצהרתי ולא אופרטיבי. לא ניתן להלום אפוא את הבקשה שהעלה בא-כוח המערערים בדיון שנערך לפנינו, ולהורות על דיון בטענות המערערים לגופן, מתוך הנחה שאם תתקבלנה יינתן להם סעד של השבת סכומים ששילמו למשיב זה מכבר. אין זהו סעד הצהרתי ואין זה קיזוז. בהיבט המעשי אף יודגש כי המצב שנוצר לעניין תשלום החוב, נוצר על ידי המערערים עצמם, כששילמו את החוב למשיב. דין הטענה אפוא להידחות. 6. בפן הדיוני הנקודתי לתיק זה, נטען כי בית המשפט המחוזי קיבל, למעשה, ערעור על החלטתו שלו. בראשית ההליך נקבע כי טענת ההתיישנות שהעלה המשיב תידון לצד הדיון העובדתי, אך למרות זאת הטענה נדונה לפני שמיעת הראיות. דין הטענה להידחות בנסיבות מקרה זה. ראשית, עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בראשית ההליך מלמד שממילא לא חרג לאחר מכן בית המשפט מגבולותיה. כל שנקבע הוא כי בנסיבות העניין "ראוי לדון בטענת הסף במקביל לדיון העובדתי בתביעה" (החלטה מיום 27.2.2013). כך נעשה בפועל. ההחלטה לעניין ההתיישנות ניתנה לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, והיא התבססה על האמור בעובדות שאישרו המערערים בתצהיריהם. שנית, בית המשפט רשאי, בהיבט הסמכות, להידרש לטענת התיישנות בכל עת (סעיף 101 לתקנות סדר הדין האזרחי). בנוסף, החלטה בדבר עיתוי מתן החלטה בנושא התיישנות – בתחילת הדרך או בסופה – הינה מסוג ההחלטות שבית משפט רשאי לשנותן תוך כדי בירור ההליך. אין מדובר בהכרעה סופית או אפילו מעין-סופית. מדובר בהחלטה דיונית ולא מהותית. בית המשפט יכול להחליט לדחות את הדיון בטענת התיישנות למועד מאוחר, ולאחר מכן להקדים את הדיון בטענה, בכפוף לכך שתינתן לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם. כידוע, לערכאה המבררת שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים לסדרי הדין ולאופן ניהול ההליך. עולה מהאמור שאינני מקבל טענה נוספת של המערערים, והיא כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה "במפתיע" ומבלי שניתנה להם הזדמנות להיערך כראוי. עיון בכתבי הטענות שהוגשו בהליך קמא מלמד כי הם קיבלו את יומם בבית המשפט וכי ניתנה להם הזדמנות להשמיע את טענותיהם במלואן. גם אם אניח לטובתם שלא ניתנה להם הזדמנות לטעון לעניין תום ליבם הדיוני, הרי שכאמור – נימוק זה לדחיית תביעתם לסעד הצהרתי ניתן מעבר לנדרש. 7. סוף דבר, אין מקום לקבלת הערעור. ניתן להבין את חוסר הנחת שהמערערים מביעים מדחיית תביעתם על הסף, מבלי לבררה לגופה. אולם בענייננו ההכרעה נהירה וברורה. אין המדובר במקרה שבו כפות המאזניים מעויינות. המחוקק אמר את דברו וקבע את ההסדר העקרוני של התיישנות. הכרעה זו ניצבת על אדנים של אינטרס הנתבע בוודאות וסופיות, טעם לפגם בהתנהלות התובע ושיקולים של נזקים ראייתיים ועלויות מוסדיות (ראו בהרחבה טל חבקין התיישנות 33-21 (2014)). בענייננו שיקולים אלה עולים בקנה אחד עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערים בהוצאות המשיב ושכ"ט עורך דין בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשע"ו (‏21.7.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15017370_Z11.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il