עזיאל שטינבוק נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 1735/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1735/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותר: עזיאל שטינבוק נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. בית הדין האזורי לעבודה באר שבע 3. מדינת ישראל - הקריה למחקר גרעיני משרד האוצר נציבות שירות המדינה 4. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אמיר קמינצקי בשם המשיבים: עו"ד אודלי-ה גליק פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים א' איטח, ס' דוידוב-מוטולה ו- ר' פוליאק, ונציגי הציבור מ' בירון בן גרא ו- צ' טבצ'ניק) מיום 19.7.2017 בע"ע 56133-01-17, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (השופט מ' טוינה) מיום 25.12.2016 בס"ע 30382-01-11. 2. העותר הועסק במשיבה 3 מיום 25.7.1965 ועד ליום פרישתו ביום 31.10.2010. במהלך התקופה האמורה, לא עמד העותר בתנאים שנקבעו בהנחיות החשב הכללי לקבלת תשלום תוספת "אחזקת רכב", הואיל והלה אינו מחזיק ולא החזיק בעבר ברישיון נהיגה ומעולם לא היה בבעלותו רכב. משכך, לא קיבל העותר תוספת "אחזקת רכב" במועד פרישתו. 3. ביום 17.1.2011 הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע, בה עתר לקבלת פסק דין הצהרתי אשר יצהיר בין היתר כי רכיב תוספת "אחזקת רכב" המשולם לעובדי המשיבה 3 הינו חלק מהשכר ו"מהמשכורת הקובעת" של העובדים בה, ומשכך זכאי העותר לתשלום תוספת "אחזקת רכב" בהתאם לוותק ולדרגה בה החזיק במועד פרישתו. בתביעתו, טען העותר בין השאר כי האבחנה שנעשתה בינו - אדם אשר בשל מחלת האפילפסיה בה הוא לוקה אינו יכול לקבל רישיון נהיגה - לבין עובדים אחרים בעלי ותק זהה, הינה אפליה פסולה. 4. בפסק דין מיום 25.12.2016 דחה בית הדין האזורי את תביעת העותר, בקבעו כי תשלום תוספת "אחזקת רכב" לעובדי משיבה 3 נעשה "תוך הקפדה" על דרישות החשב הכללי הנוגעות לרישיון ולבעלות על רכב. כן נקבע כי הואיל ולא הוכח קשר סיבתי בין מחלת האפילפסיה בה לוקה העותר לבין העובדה שהעותר לא מחזיק ברישיון נהיגה, לא הונח בסיס לאפליה. 5. העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה. ביום 19.7.2017 דחה בת הדין הארצי את הערעור, תוך אימוץ קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי, וזאת בתוקף סמכותו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. 6. מכאן העתירה. בין היתר שב ומדגיש העותר כי הוא לא יכול לנהוג מחמת מחלת האפילפסיה ממנה הוא סובל, וכי האבחנה בינו לבין עובדים אחרים בעלי ותק זהה הינה אפליה פסולה. כן נטען כי רכיב "אחזקת רכב" משולם לעובדי המשיבה 3 כחלק מהשכר הרגיל של העובדים, ומשכך זכאי העותר לתשלום אותו רכיב על אף שאין לו רישיון נהיגה. בתגובת המשיבים נטען בין היתר כי דין העתירה להידחות על הסף וזאת בין השאר לאור העובדה שהעתירה נגועה בשיהוי רב, ולאור זאת שטענות העותר הינן בעלות אופי ערעורי. כן נטען כי העובדה שתביעת העותר נדחתה בשתי ערכאות שבהן נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין היעדר רישיון נהיגה בידי העותר לבין מחלת האפילפסיה ממנה הוא סובל, שומטת את הבסיס לסעד המבוקש במסגרת עתירת העותר. לבסוף נטען כי תשלום רכיב "אחזקת רכב" משולם בגין החזר הוצאות וממילא אין להכיר בו כחלק מהמשכורת הקובעת לפנסיה. 7. לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי לעבודה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף. 8. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד, כאשר אמת מידה מרכזית להידרשות בית משפט זה לדון בעתירות נגד פסיקת בתי הדין לעבודה היא חשיבותה הציבורית הכללית של הבעיה והשלכות הרוחב שנודעות לה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 369/15 פרופ' איל וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015)). 9. המקרה דנן אינו בא בגדר אמות המידה האמורות ולא קמה הצדקה להתערבותנו בו. אין לפנינו שאלה כללית רחבה הטעונה הכרעתו של בית משפט זה, אלא מצויים אנו בסכסוך הנוגע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין העותר לבין המשיבים. העותר גם לא הצביע על טעות משפטית מהותית או שיקולי צדק המחייבים התערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין. 10. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות לטובת המדינה בסך 3,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"א בסיון התשע"ח (‏4.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18017350_B05.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il