הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א יפו נ. שפטל יורם עו"ד

בבית המשפט העליון בירושלים על"ע 1734/00 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת מ' נאור המערער: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו נגד המשיב: עו"ד יורם שפטל ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 23/98 מיום 17.2.00 תאריך הישיבה: י"ח בכסלו תשס"ב (3.12.2001) בשם המערער: עו"ד עמוס ויצמן בשם המשיב: בעצמו פסק-דין השופטת מ' נאור: הקובלנה, ההליך המשמעתי והערעור 1. לפנינו ערעור של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין לפיו זוכה המשיב מעבירות משמעת לפי סעיפים 53 + 61(1) וכן סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א1961- (להלן – החוק). 2. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין הגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי נגד המשיב בעקבות תלונה שהגיש עו"ד נועם קדם, דובר עמותת "דור שלם - דור שלם דורש שלום" (להלן - דור שלם). המשיב הורשע על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, אך זוכה על ידי בית הדין הארצי ועל כך, כאמור, הערעור שלפנינו. 3. וזו הקובלנה: "פרטי העובדות 1. המתלונן, עו"ד נועם קדם, שהנו דובר וחבר העמותה - 'דור שלם דורש שלום' עמד, ביום 19.4.96 בשעה 12:30, או בסמוך לה, בצומת הרחובות ארלוזרוב, דרך נמיר בת"א, ביחד עם אחרים מהעמותה, כשהוא תולה שלט עליו כתוב - 'דור שלם דורש שלום'. 2. הנאשם, שעמד במקום באותה עת, כשהוא נוהג במכונית, עצר את מכוניתו ואמר למתלונן - 'הלוואי שתיפול עליך הקטיושה הבאה, שמעת? הלוואי שתיפול עליך הקטיושה הבאה'. הנאשם מיהר להסתלק לאחר דבריו הנ"ל. 3. המתלונן סיפר העובדות הנ"ל לעתונאי שראיין את הנאשם. בדבריו בעת הראיון, חזר הנאשם על דברו, התעקש על היותם במקום ואף השווה את השלט 'דור שלם דורש שלום' לשלט שנתלה ע"י הנאצים בעת מלחמת העולם השניה - 'ארבייט מאכט פריי' (ARBEIT MACHT FREI) שלט שקידם את היהודים שהוצאו להורג במחנה ריכוז. 4. בראיון, עוד הוסיף הנאשם ואמר לגבי המתלונן ואנשי העמותה בה הוא חבר - 'ראוי להם שהם יהיו הקורבנות הראשונים של הקטיושות האלה ולא המסכנים של קרית שמונה... שכל קטיושה שנופלת תיפול על ראשם'". 4. כיוון שנטען בקובלנה שבראיון עיתונאי השווה המשיב את השלט של "דור שלם" לשלט שנתלה על ידי הנאצים, ראוי שנביא כלשונם את דברי המשיב כפי שצוטטו בכתבה שצורפה לקובלנה: "עו"ד שפטל, אדם מפגין ברחוב ואתה קורא למותו? שפטל: 'זה לא חוקי'? זה חוקי? שפטל: 'זה חוקי'. זו לא הסתה לרצח? 'אם אתה קורא להפגנות של השמאל לגיטימיות, זו זכותך, במדינות אחרות, בעמים אחרים, הוציאו להורג אחרי המלחמה על סוג כזה של הפגנות'. על הנחת שלטים 'השלום ינצח' או 'דור שלם דורש שלום'? היה פעם גם שלט 'ארבייט מאכט פריי'. שלט פנטסטי, מתוק, מלא ניחוח'. זו האסוציאציה הראשונה שעורר בך השלט 'העם עם פרס'? 'תראה את הפחדנות, את מוגות הלב, הבכיינות הבזויה שמאחורי הכסות הזאת. הפחד הזה האומלל. החוסר רצון לעשות שום דבר. ההתקפלות הזאת מביאה להימחקות של עמים. זה לא קשור למקצוע שלי'. למלים יש כוח, ואתה בשלך. 'למלים יש כוח, אבל אין לזה כל קשר להסתה. אלה שמטיפים לנו לשלום של כניעה ומביאים עלינו את הקטיושות, ראוי להם שהם יהיו הקורבנות הראשונים של הקטיושות האלה ולא המסכנים של קרית שמונה. פשוט מאוד. אלה שמביאים אותנו למצב של פיק ברכיים, של פחדנות בזויה, של אווירה של צאן לטבח, של חוסר רצון לעשות משהו ראוי - שכל קטיושה שנופלת - תיפול על ראשם'. אתה ממש מדהים אותי. 'כל קטיושה שנופלת, שתיפול על ראשם, כי הם אחראים לעובדה שנופלות קטיושות'". 5. המשיב כפר בסמכותו של בית הדין המשמעתי. וכך התבטא בדיון המקדמי: "על פני הדברים אין סמכות לבית הדין. שמי יורם שפטל ולא עו"ד יורם שפטל. אני גם אדם פרטי מעבר לזה שאני עו"ד. [...] כאשר עו"ד פועל כאיש פרטי ללא קשר למקצועו, ללא שייכות למקצועו, כי אז הוא פועל בדרך שללשכה אין סמכות לדון בעניינו כי אדם הוא גם אדם פרטי מעבר לעובדה שהוא עו"ד" (פרוטוקול הדיון המוקלט מיום 25.6.97). 6. בית הדין המשמעתי נתן החלטה בטענה המקדמית של העדר סמכות. הוחלט ברוב דעות (עו"ד וסרצוג ועו"ד פרזנטי בניגוד לדעתה החולקת של עו"ד פרידלר) כי לבית הדין יש סמכות לדון בענין נשוא הקובלנה. בעקבות החלטה זו הגיש המשיב הודעה לבית הדין המשמעתי ולפיה לאור ההחלטה האמורה אין זה עולה על דעתו כלל לקחת חלק בהמשך ההליכים שנועדו לברר את מעשיו. אין אני רואה צורך לצטט מהודעתו האמורה. דייני שאומר שעמדותיו הובאו בלשון בוטה ובהודעתו הודיע כי מאז הגשת הקובלנה נגדו חזר וקרא באותו צומת עשרות פעמים לעבר המפגינים קריאות דומות לקריאות נשוא הקובלנה, וכך יוסיף לעשות כל עוד יוכל לדבר ולזעוק. 7. בית הדין המשמעתי המחוזי דן בקובלנה ללא נוכחות המשיב. בית הדין הרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב הקובלנה, וקבע: "14. אין לנו כל ספק בכך שהדברים שאמר הנאשם יש בהם משום התנהגות בלתי הולמת הפוגעת בכבוד מקצוע עריכת הדין. יש בהם משום סטיה ניכרת מהציפייה להתנהגותו של עורך דין אשר אמור לנהוג על פי חוקי המדינה ועל פי קוד התנהגות שיש בו משום כבוד והערכה הן לחוק, הן למקצוע והן לצבור בכללו. הנאשם פגע בדבריו בחלק מהציבור שכלפיו הם נאמרו, הנאשם זוהה כעורך דין ובאופן זה פגע בחבריו למקצוע ועל כן אנו סבורים כי הוא עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה". 8. המשיב לא התייצב לדיון בגזר הדין. הדיון התקיים בהעדרו ובית הדין המשמעתי גזר את דינו כפי שגזר. נוכח המסקנות אליהן הגעתי אין צורך לפרט. 9. המשיב הגיש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי. כל חברי בית הדין דחו את הטענה אותה חזר המשיב והעלה בענין העדר סמכות. לגוף הענין נחלקו הדעות: שניים מחברי בית הדין (עו"ד בן בסט ועו"ד גורי) קבעו שיש לזכות את המשיב - (המערער בפניהם). עו"ד בן בסט ציין כי אמירותיו של המערער אמירות פוליטיות הן ואמירתן אינה מערערת את האמון שנותן הציבור בעורכי הדין. לדבריו, עו"ד רשאי בהחלט להיות בעל דעה פוליטית ולהביעה. כל שעשה המשיב הוא להביע דעתו הפוליטית על הפגנה שארגנה קבוצה פוליטית בעלת דעה אחרת. הוא הוסיף: "אין דעתי נוחה מהלשון בה השתמש המערער ומהדימוי שהביא מהמשטר הנאצי. המערער יכול היה להביע את דעתו בלשון פחות בוטה ולא להביא את הדימויים שהביא. יחד עם זאת, איני יכול ואיני רשאי להטיף למערער איך יביע את דעתו הפוליטית". גם עו"ד גורי היה בדעה שמדובר בהבעת עמדה פוליטית ואין להרתיע את חברי הלשכה מלהביע עמדות פוליטיות. מה שעשה המערער (המשיב לפנינו) היה אולי, בלשונו "לא בצורה המוצלחת ביותר" אך יש לזכותו. אב בית הדין, עו"ד גולדמן, היה כאמור בדעה שיש לאשר את ההרשעה. הוא ציין בפסק דינו: "ניתן להביע עמדות פוליטיות גם בלשון בני אדם, והבעת משאלות מן הסוג שהמערער נקט בהן מהוות בבחינת איום באלימות. זאת ועוד, ניתן היה להניח כי הדברים נאמרו כתגובה מיידית לארוע מסויים [הכוונה לדברים שנאמרו בהפגנה] אולם הראיון העתונאי שהמערער העניק, תוך השאלת הדימוי ממחנות הריכוז הנאצי, אין לראותו כהבעת דעה פוליטית אלא דווקא כהסתה. על ציבור עורכי הדין לשמור על כבוד המקצוע והעובדה כי המערער זוהה מידית כעורך דין [בהפגנה] ומקצועו זה אף צויין מפורשות בכתבה - יש בכך כדי להצביע על ההשלכה שיש להתנהגותו של עורך דין כפרט, על כל ציבור עורכי-הדין בישראל". 10. הערעור מעורר שתי שאלות נפרדות: האחת - האם סמכותם של מוסדות המשמעת של הלשכה משתרעת גם על מעשים שנעשים על ידי עורך דין שאינם קשורים לפעילותו המקצועית. המערער טוען שאין למוסדות הלשכה סמכות כזו. אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית היא, מתעוררת שאלה שניה - האם המעשים נשוא הקובלנה מהווים עבירת משמעת. מסקנתי בשאלה השניה היא שעל אף שהמשיב ביטא את דעותיו הפוליטיות באופן פוגע, מקומם ובוטה, אין מקום להתערבותנו בקביעת בית הדין המשמעתי שיש לזכותו. נוכח מסקנתי זו יכולתי להימנע מלדון בשאלה הראשונה. אולם, המשיב כפר באופן בוטה ומתריס בסמכות המוסדות המשמעתיים של הלשכה וגם בפנינו חזר על טענת העדר הסמכות. ראוי לדעתי בנסיבות אלה להתייחס גם לשאלה הראשונה. האם למוסדות המשמעתיים של הלשכה סמכות שיפוט על חברי הלשכה לגבי מעשים שאינם קשורים בפעילותם כעורכי דין 11. השאלה אם לבית משפט או לבית דין קנויה סמכות שיפוט, והשאלה אם המעשה בו מואשם פלוני מגבש עבירה, שאלות נפרדות הן. אדם המובא לדין בפני בית משפט וסבור כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה - צריך להתייצב בפני בית המשפט ולטעון טענה זו בין כטענה מקדמית כאמור בסעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, ובין בשלב אחר של הדיון. (לדוגמא: ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה (2) 663; והשוו: על"ע 19/81 ישי נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לו (3) 192, 194). 12. המשיב הציג את טענתו לפיה אין למוסדות הלשכה סמכות לשפוט עורכי דין על מעשים הנעשים מחוץ לעיסוק המקצועי באופן רחב וגורף. בטענותיו התעלם כליל מסעיף 75 לחוק, המאפשר לבית דין משמעתי להטיל עונשים על עורך דין שהורשע בפלילים אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון. בענין סעיף 75 לחוק נקבע בפסיקה כי הוא חל גם על עבירה פלילית הנעשית בלא זיקה למקצוע עריכת הדין. בעל"ע 2579/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני, פ"ד מה (4) 729, 734-733 אמר השופט ברק לענין הסעיף האמור: "נסיבות המעידות על אי-עמידתו של עורך-דין בדרישותיה של החברה מהעוסק במקצוע זה יכולות להיות נסיבות מנסיבות שונות. כך, למשל, עבירה הכרוכה בשיבוש הליכי משפט, כגון ניסיון לבידוי ראיה ושבועת שקר, מעמידה בספק את התאמתו של אדם לעסוק בעריכת-דין [...] גם עבירות אחרות המעידות על חוסר אמינותו של עורך הדין, למשל מתן הצהרה כוזבת או עבירות אחרות הקשורות במירמה, יהיה בהן בדרך כלל משום קלון [...] אך אין הכרח שנסיבות ביצוע העבירה יקשרו אותה ישירות לאמינותו של עורך הדין בניהול ההליך המשפטי. מהיות עורך הדין חלק מהמערכת המשפטית, ומהיותו עזר כנגד בית המשפט במלאכתו השיפוטית (ע"פ 236/88 [איזמן נ' מ"י, מ"ד(3), 485 בעמ' 503), עליו להיות נאמן לחוקי המדינה ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע וגם את האמון שהלקוח, בית המשפט והציבור נותנים בעורך הדין. על כן, עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון; עבירה - המעידה על אופי פגום או על העדר שליטה ביצרו או על תפיסה אתית מעוותת של תיפקוד עורך הדין והחוק בחברה - ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון. [...] במסגרת זו עשויות להשתלב גם עבירות שבוצעו שלא במסגרת מילוי תפקידיו המקצועיים של עורך דין (על"ע 4/88, 5, 7, 8... הנ"ל, בעמ' 481), ואף עבירות שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים. לעתים, אף רשימה ארוכה של עבירות מוחלטות - שאינן דורשות כל יסוד נפשי - עשויה להצביע, בנסיבותיה המיוחדות, על קלון בהתנהגותו של עורך הדין" (ההדגשה אינה במקור - מ.נ.). 13. השאלה שהמשיב צריך היה להעמידה איפוא לדיון צרה יותר מזו שהעמדתי (לפי טענותיו) בכותרת פרק זה, והיא: האם יש למוסדות המשמעתיים של הלשכה סמכות שיפוט לגבי מעשים הנעשים על ידי עורך דין, שלא במסגרת העיסוק המקצועי מעשים בגינם לא הועמד לדין פלילי וממילא לא הורשע. גם על שאלה זו, שהיא צרה יותר, יש להשיב בחיוב. לשון החוק 14. בסעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 נקבעו עבירות המשמעת: "61. אלה עבירות המשמעת: (1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך-דין בקשר למקצועו; (2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109; (3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". עבירות משמעת הקובלנה נגד המערער התבססה כזכור על סעיף 61(1) יחד עם סעיף 53 לחוק, ועל סעיף 61(3). סעיף 61(1) מפנה להוראות מסויימות בחוק וכן לכל דין אחר המטיל על עורך דין חיוב או איסור בקשר למקצועו. סעיף 53 שהוא אחד הסעיפים הנזכרים בסעיף 61(1) פותח את הפרק השישי לחוק שעניינו אתיקה מקצועית ושיפוט משמעתי. סעיף 53 קובע: "53. עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע". שמירת כבוד המקצוע הסעיפים האחרים הנזכרים בסעיף 61(1), סעיפים 54 – 60 לחוק, עוסקים בחובה כלפי הלקוח ובית המשפט; ענינים הנוגעים לשותפות ולחברת עורכי דין; איסור פירסומת; איסור על עיסוקים נוספים ועוד. סעיף 61(2) מפנה לכללי האתיקה שנקבעו לפי סעיף 109 לחוק. אלה מצויים בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-. הכללים עוסקים בסוגיות שונות כמו ייצוג הלקוח, משרד עורכי הדין, עורך הדין והלקוח, חובת הסודיות של דברים שהובאו לידיעת עורך הדין בידי הלקוח, עורך הדין והצד שכנגד, עורך הדין וחברו למקצוע, עורך הדין ובית המשפט, וענינים נוספים. 15. סעיפים 61(1) ו61-(2) וההוראות אליהן הם מפנים, יוצרים עבירות משמעת בעלות זיקה לעיסוק במקצוע עריכת הדין. לעומת זאת סעיף 61(3) מתפרש על התנהגותו של עורך הדין בכל אשר יעשה, כל מעשה או מחדל שאינם הולמים את המקצוע "יילכדו" ברשתו. מלשון החוק, עולה אם כן, כי סעיף 61(3) עומד בפני עצמו, ואינו כפוף לשני הסעיפים האחרים. (על"ע 7/73 עורך דין פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 679, 682; ג. קלינג אתיקה בעריכת דין (תשס"א) 494). משתמע מכך, כי שתי הפסקאות הראשונות של סעיף 61 עוסקות בהתנהגותו של עורך הדין, הקשורה בעיסוקו בעריכת דין, ואילו סעיף 61(3) לחוק העוסק בהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע - אינו מחייב זיקה בין ההתנהגות לעיסוק במקצוע. תכלית החוק 16. נראה כי התכלית של חוק לשכת עורכי הדין בכלל והתכלית של עבירות המשמעת בפרט מביאה למסקנה כי עבירת המשמעת של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) משתרעת גם על פעילות של עורך דין ללא קשר לעיסוק במקצוע עריכת הדין. לשכת עורכי הדין הוקמה כדי שתאגד את עורכי הדין בישראל ותשקוד על רמתו של מקצוע עריכת הדין ועל טהרו. וכך קובע סעיף 1 לחוק: "1. מוקמת בזה לשכת עורכי הדין (להלן - הלשכה), שתאגד את עורכי הדין בישראל ותשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין". הקמת הלשכה עבירות המשמעת כפי שהן מתפרשות על ידי מוסדות הלשכה ועל ידי בית משפט זה בערעור עליו קובעות נורמות התנהגות של שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחשים הציבור בכלל, והמערכת המשפטית בפרט, לצבור עורכי הדין. לתכלית זו, למעשה, שני היבטים, שמירה על תדמית המקצוע וטהרו בעיני הציבור ומניעת שיבושים בתפקוד התקין שבמקצוע. עמד על כך השופט ברק בעל"ע 2579/90 ועד מחוזי תל-אביב נ' עו"ד פלוני שהוזכר לעיל: "המטרה לשמה הוקמה לשכת עורכי הדין היא איגודם של עורכי הדין בישראל ושמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין (סעיף 1 לחוק). הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, ומערכת המשפטית בפרט, לציבור עורכי הדין" (על"ע 2579/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני פ"ד מה(4) 729, 733). 17. האמון שרוחש הציבור בעורכי הדין עלול להיפגע גם כתוצאה ממעשה בלתי הולם שנעשה על ידי עורך הדין גם כשהמעשה נעשה בכושרו ה"פרטי". “The traditional rational for disciplinary proceedings is not to punish, but ‘to ensure that the public, the courts, and the profession are protected against unsuitable legal practitioners’ [...] the objective is to exclude those ‘unsafe [... ] to manage the legal business of others’ and to maintain public confidence in the ‘integrity and standing of the bar’. Under this framework, personal activities that might subject the profession to public ‘derision and distrust’ are appropriate grounds for disciplinary intervention" (D.L. Rhode, “Moral Character as a Professional Credential” 94 Yale L.J. (1984-1985) 491, 546. 18. בעל"ע 8/81 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד לו (1) 756, 761 ציינה השופטת נתניהו, באימרת אגב, דברים היפים לענייננו: "אין אנו סבורים, שמעשים, שאינם הולמים את כבוד המקצוע, הם רק כאלה שנעשו במסגרת המוגבלת של התנהגות עורך הדין תוך כדי עיסוקו בעבודה המקצועית, ונוטים אנו לראות התנהגות בלתי הולמת גם במסגרת רחבה מזו שהוגדרה בבד"א 8/76 [פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עו"ד בתל-אביב יפו פ"דים א, 226, 228] והמתרחבת, בנסיבות מתאימות, אף על התנהגותו של עורך-דין מחוץ לענייני עבודתו המקצועית. אך אין אנו רואים צורך לקבוע כאן הגדרות מדויקות, שאינן דרושות לענייננו". הדברים נאמרו בהקשר לכתבה של עו"ד בעיתון שכללה דברי בלע נגד מוסד החנינה. באותו ענין, כך צויין, מדובר ב"פרסום כתבה בנושא מוסד החנינה תוך התייחסות להוראות החוק ולבעלי התפקידים, שלהם מוקנות הסמכויות על-פי החוק, ופרסום כזה הריהו חלק מפעולתו המקצועית של עורך-דין". 19. בעל"ע 4498/95 ואח' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עורך דין דרור רוכברג (לא פורסם), צויין שמשיכת שיקים ללא כיסוי, כשהשקים ניתנו לצורך פרטי, היא עבירת משמעת. וכך כתבה חברתי השופטת שטרסברג-כהן (בהסכמת חברי השופט טירקל והשופט ריבלין): "מתן המחאות ללא כיסוי, מהווה עבירה שיש בה כדי לפגום בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין ולערער את אמון הציבור בבעלי מקצוע זה. דרך כלל, יש להטיל עונשים חמורים על עורך דין המבצע עבירה זו בלא כל הסבר המתקבל על הדעת". בהמשך הדברים נדונה השאלה אם אי-כיבוד חוב פרטי היא עבירת משמעת. וכך כתבה חברתי: "ערעורו של הועד המחוזי [...] על זיכויו של עורך הדין בפסק הדין מיום 17.10.95 מן העבירה של התנהגות בלתי הולמת, מעלה את השאלה האם אי כיבוד חוב פרטי, הנובע מפסק דין אזרחי, מהווה מעשה שאינו הולם את המקצוע של עריכת דין. בית הדין הארצי נדרש בעבר לשאלה זו. בעניין אחד נפסק, כי ככלל, עורך דין אשר אינו מציית לפסק דין סופי של בית משפט המכוון אליו אישית, כצד למשפט, עובר עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בהתנהגות זו "משמש [עורך הדין] דוגמא שלילית לציבור הרחב ומתווה נורמות התנהגות שלילית כלפי בית המשפט" (ראו: בד"א 53/86 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ' פלוני, עו"ד פדי"מ ה', 72). לעומת זאת במקרה אחר נקבע, כי אין לראות באי פרעון של חוב פסוק עבירה של התנהגות בלתי הולמת מניה וביה (ראו: בד"א 30/87 והועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' פלוני, עו"ד פדי"מ ו', 30). נראה לי, כי בעניין זה אין מקום לקבוע כלל גורף, לפיו כל אימת שנמנע עורך דין מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפסק דין אזרחי, יש בכך משום התנהגות שאינה הולמת. יש לבחון בכל מקרה מה הן הסיבות בעטיין לא שולם החוב והאם יש באי כיבוד פסק הדין, בנסיבות העניין, כדי להצביע על חוסר הגינות ועל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלים ולהטיל דופי בעורך הדין. בענייננו, עמד בית הדין הארצי על הקשיים הכלכליים אליהם נקלע עורך הדין אשר, ככל הנראה, בעטיים לא פרע את חובו הפסוק, ועל העובדה שפסק הדין ניתן כנגד עורך הדין ושותפתו וכי עורך הדין סבר כי במערכת היחסים בינו לבין שותפתו היה עליה לשלם את כל סכום החוב הפסוק. בנסיבות אלו, אינני מוצאת שיש להתערב במסקנה אליה הגיע בית הדין הארצי, לפיה לא עבר עורך הדין עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין". ופירוש הדברים הוא זה: מעשה שנעשה על ידי עורך דין שלא בהקשר למקצוע יכול כעיקרון להוות עבירת משמעת של התנהגות בלתי הולמת. יש לבחון עם זאת, על פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל ענין וענין, אם אכן בעבירת משמעת עסקינן. 20. בפסיקה האמריקאית נוכל למצוא פסקי דין שונים שעסקו בעבירות משמעת שבוצעו על רקע "פרטי". ב-Marquette v. State Bar of California, 746 P.2d 1289 (Cal. 1988) , הועמד עורך דין לדין משמעתי בין היתר על כך שנתן כדמי שכירות שיקים פרטיים ללא כיסוי. בגין משיכת השיקים הורשע בעבירת משמעת. בענין In re Wilson Jr., 391 S.W. 2d 914 (Mo. 1965) עורך דין, שניהל עמותה ללא רווח, מעל בכספי העמותה. השאלה שעלתה לדיון היא האם לבית הדין המשמעתי יש סמכות לשפוט עורך דין על פעולה אשר לא נעשתה בכשירותו כעורך דין ואשר בגינה לא הועמד לדין פלילי. התשובה לשאלה זו היתה חיובית. “The question squarely presented is whether this court may discipline one of its officers guilty of such misconduct, the acts of which were not committed in his capacity as a lawyer and for which, as a violation of the criminal laws, he has not been charged or convicted [...] The right and power to discipline an attorney, as one of its officers, is inherent in the court. [...] This power is not limited to those instances of misconduct wherein he has been employed, or has acted in a professional capacity, but on the contrary, his power may be exercised where his misconduct outside the scope of his professional relations shows him to be an unfit person to practice law". (ההדגשות הוספו - מ.נ.). בפרשת In re Adler, 434 N.Y.S.2d 45 (N.Y. App. Div. 1980) הועמד המשיב, עורך דין, לדין משמעתי בשל כך שמכר נכס פרטי שהווה בטוחה להלוואה בניגוד לתנאי הבטוחה. נקבע שאף שמדובר בעסקה פרטית התנהגות זו משליכה על שמה הטוב של הלשכה. ראו עוד: ג. קלינג, אתיקה בעריכת דין (תשס"א) 495. 21. לענין מקצוע הרפואה נקבע כי גם התנהגות פסולה ובלתי מוסרית בתחומים שאינם קשורים לרפואה עשויה, במקרים מסויימים, לעלות כדי התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה. (ע"א 224/79 דימנט נ' שר הבריאות, פ"ד לה (2) 424). על דברים אלה חזר בית המשפט גם בער"מ 1351/95 ליאון פינקלשטיין נ' התובע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עירית ירושלים פ"ד מט (5), 573. 22. מכל האמור לעיל, עולה כי כעיקרון עבירת משמעת של מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק, יכולה להתגבש גם על יסוד מעשים הנעשים בלא זיקה לעיסוק במקצוע. אכן, הפסיקה בענין מעשים שאינם קשורים לעיסוק המקצועי דלה היא. לשכת עורכי הדין אינה ממהרת לעסוק בענינים החורגים מהעיסוק המקצועי, ולדעתי - יפה היא עושה. ואולם, הסמכות לכך - קיימת. האם המעשים נשוא הקובלנה מהווים עבירת משמעת 23. המשיב הובא לדין משמעתי על התבטאויות בלא זיקה לעיסוק המקצועי. על דרך העיקרון - כמבואר - גם מעשים שנעשו בלא זיקה כזו יכול שיהוו עבירת משמעת. האם כך הוא בענייננו? 24. דעת הרוב של בית הדין המשמעתי הארצי לעבודה היתה, כאמור, כי יש לזכות את המשיב מהעבירות אשר יוחסו לו בקובלנה. הנימוק המרכזי בפסק הדין של הרוב בבית הדין הארצי למשמעת הינו כי אמירת המשיב, כפי שבאה לידי ביטוי בקובלנה, הינה בגדר הבעת דעה פוליטית. על זכותם של עורכי הדין להביע דעה פוליטית אין, כמובן, חולק. השאלה אם בעבירת משמעת עסקינן, אינה נוגעת לדעה עצמה אלא לאופן הבעתה. 25. התשובה לשאלה האם אופן ההתבטאות של המשיב כפי שפורט בקובלנה הן כשחלף ברכבו ליד ההפגנה של תנועת דור שלם והן בראיון עיתונאי מהווה עבירת משמעת של התנהגות בלתי הולמת נגזרת מאיזון בין שני האינטרסים המתמודדים על הבכורה: חופש הביטוי, והשמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וטוהרו. 26. חופש הביטוי מקרין ומשליך על כל הענפים בשיטתנו המשפטית לרבות על דיני המשמעת. (ראו: עש"מ 5/86 גדעון ספירו נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מ (4) 227, 237 ומאמרה של ד' ברק-ארז "חופש הביטוי של עובדי ציבור" עיוני משפט טז (תשנ"א) 369). חופש הביטוי משתרע על דעות מקובלות ועל דעות חריגות, על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות ובוטות. חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא דברים בשקט ובנועם. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דברי זעקה, הצורמים את האוזן. חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הביטוי יוגבל כל אימת שהוא מתנגש בערכים אחרים שבפניהם עליו לסגת בנסיבות מסוימות - ולענייננו, חוק לשכת עורכי הדין והכללים שנקבעו על פיו. "הנה כי כן, הבעיה המרכזית הניצבת בפנינו היא זו: באלו נסיבות, ועל-פי אילו אמות מידה, מותר להגביל את חופש הביטוי בחברה המכבדת זכויות אדם, והמעמידה את חופש הביטוי כזכות מרכזית ועילאית? מהם הקריטריונים על-פיהם היבטים מסויימים של חופש הביטוי לא יזכו להגנה? מתי מוצדק הוא, בחברה נאורה, להגביל את חופש הביטוי, וכיצד נקבעת ההגבלה? על שאלה זו אין תשובה כללית. הכל תלוי בערכים, באינטרסים ובעקרונות, אשר חופש הביטוי מתנגש בהם. על-כן, יהיו מצבים, בהם חופש הביטוי לא יוגבל כלל - ויקבל תוקף כמלוא כיסויו - וזאת במקום שלא קיימים כלל ערכים או אינטרסים המצדיקים את הגבלתו של חופש הביטוי. במקום שקיימים ערכים ועקרונות, המצדיקים את הגבלתו של חופש הביטוי, תיווצר התנגשות, אשר תצריך יצירתו של איזון באשר להגבלות על חופש הביטוי ועל הערך האחר המתנגש עמו. [...] על בית-המשפט להעריך את החשיבות החברתית היחסית של העקרונות השונים. כשם שאין לך אדם ללא צל, כן אין לך עיקרון ללא משקל. קביעת האיזון על בסיס המשקל, משמעותה מתן הערכה חברתית באשר לחשיבותם היחסית של העקרונות השונים. אך טבעי הוא, כי האיזון משתנה מעניין לעניין, על פי מהותם של הערכים הנאבקים" (א. ברק "חופש הביטוי ומגבלותיו" הפרקליט מ (תשנ"א) 5, 14). 27. לדעתי האיזון בין שני ערכים אלו - חופש הביטוי מחד, והשמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וטוהרו מאידך - נגזר ממידת הקרבה או הריחוק של הדברים שבוטאו למקצוע עריכת הדין. כשאנו נמצאים ב'גרעין הקשה' של העיסוק במקצוע עריכת הדין - כגון הופעות בבתי המשפט - על עורך הדין לנהוג באיפוק ובנימוס ואין הוא יכול לקרוא דרור ללשונו. ככל שאנו מתרחקים מה'גרעין הקשה' של מקצוע עריכת הדין והפעולות הכרוכות בו ובוחנים את אופן ההתבטאות של עורך הדין במישורים אחרים של חייו, כך המשקל היחסי של חופש הביטוי הולך ועולה. 28. בשורה ארוכה של פסק דין הורשעו עורכי דין בעבירות משמעת הנוגעות להתבטאויות שונות שהתבטאו בזיקה למקצוע עריכת הדין. לעתים הזיקה הדוקה, ולעתים היא מרוחקת יותר. לעתים העבירות הן ביטוי לכלל ספציפי הקבוע בחוק או בכללי האתיקה עליהם עמדתי לעיל. נזכיר דוגמאות אחדות: עורכי הדין הורשעו בשל סגנון בלתי ראוי בטיעון של עורך דין בפני בית המשפט: (ראו למשל, על"ע 6/82 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד לז (3), 164; ד"נ 7084/99 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א, (לא פורסם); עוד הורשעו עורכי הדין בשל ניסוח כתבי טענות באופן בוטה: על"ע 6039/93 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' עו"ד שמואל סעדיה פ"ד מט (5), 733; גם אופן ביטוי בלתי הולם של עו"ד כלפי מתלונן היא הפרת כללי האתיקה, ראו על"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין פ"ד מד (1), 705. עורכי הדין הורשעו בעבירות משמעת גם בשל פרסומים שונים בתקשורת: כך הורשע עורך דין בשל כתבה בנושא מוסד החנינה המכילה דברי בלע וגידוף כלפי מוסד החנינה: על"ע 8/81 שהוזכר לעיל. לאחרונה אישרנו, בהרכב הנוכחי, הרשעה של עורך דין בענין כתבה אחרת. על"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי - לשכת עורכי הדין תל אביב, (לא פורסם). בכתבה זו טען המערער שקיימת "קנוניה" בין בתי המשפט לתעבורה והמשטרה. לעומת זאת, זיכה בית משפט זה עורך דין שהתראיין למקומון והביע מחאה חריפה על פעולות של הריסת בתי בדואים בנגב. בין הדברים שהובאו מפיו בכתבה בהתייחסו לצו הריסה מסויים שניתן בבית המשפט היו המלים "וזה שופט בישראל, לא בסדום". עורך הדין הורשע בשתי הערכאות של השיפוט המשמעתי. וכך אמר המשנה לנשיא ש' לוין: "הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל. ספק רב בעינינו אם הוכח במידת הוודאות הדרושה שהמערער אמר את הדברים שיוחסו לו. אך גם אם אמר אותם - דין הערעור להתקבל. צדק מר ויצמן, שטען לפנינו למשיבה, שקיים משקל רב לעובדה ששתי ערכאות השיפוט של לשכת עורכי הדין ראו בהתנהגותו של המערער ביצוע עבירות משמעת, ועם זאת אין אנו פטורים מלבחון אם פסיקתן האינדיוידואלית היתה ראוייה. באשר לכך אין ענין אלא לשעתו ומקומו ולהקשר שבו הוא מופיע. אין ספק בדבר שאין המערער יכול להיות מוחזק אחראי לכותרת הכתבה. אשר לתוכן, אין ספק בדבר שהדברים שצוטטו מפי המערער נאמרו בגדר בקורת כוללת על מדיניות ההריסה של השלטון לגבי מבנים שנבנו שלא כחוק על ידי בדואים. אף העתונאי שציטט דברים מפי המערער רשם אותם בסוגריים, כאילו השיח אותם המערער לפי תומו - "במרירות" והם נטמעים ברקע הבקורת הכוללת על מדיניות ההריסה. אמנם הדברים הם סרי טעם ולא היו ראויים להיאמר, אך מכאן ועד להרשעה בדין משמעתי רב המרחק. יתכן שבמקרים אחרים ועל רקע שונה עשויה היתה אמירה מסוג האמירות שהמערער הורשע באמירתן לשמש נשוא להרשעה משמעתית; אך, כאמור, אין לך ענין אלא לשעתו ומקומו. מלכתחילה לא היה מדובר בענין זה אלא במקרה טריויאלי שלא הצדיק הגשת כתב אישום, ועל רקע הקונטקסט של הכתבה כולה הגענו לכלל המסקנה שלא ניתן לקיים את ההרשעה" (על"ע 2399/94 עו"ד רמי יובל נ' לשכת עורכי הדין, (לא פורסם). 29. מעניינו של עורך דין יובל שזוכה בבית משפט זה - לענייננו. התבטאויותיו של המשיב בענינים נשוא הקובלנה הן לכאורה באותן דרגת חומרה של חלק מההתבטאויות של עורכי דין שנאמרו בקשר הדוק למקצוע בדוגמאות שהזכרתי. אולם, לדעתי, ואף שהשיפוט המשמעתי מתפרש - על דרך העיקרון - מעבר להתבטאויות הקשורות לעיסוק במקצוע, נקודת האיזון בין עקרון חופש הביטוי לחובתו של עורך דין לנהוג התנהגות "הולמת" שונה היא. כשעוסקים בתפקודו של עורך דין בזיקה ישירה למקצוע - בבית המשפט, מול חברו למקצוע או בהקשר לנוטלים חלק בהליך שיפוטי, אכן יש הגבלה על התבטאויותיו. הגבלה זו מתחייבת מעיקרון חשוב יותר והוא שמירה על "רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין", עליהם אמורה הלשכה לשקוד, כאמור בסעיף 1 לחוק. ואולם, ככל שמתרחקים אנו מהעיסוק המקצועי לכיוון התבטאויות "פרטיות" - נקודת האיזון משתנה. בענייננו מדובר בהתבטאות פוליטית. המשיב ואנשי תנועת דור שלם חלוקים מן היסוד על תפיסתם הפוליטית. המשיב רואה את אנשי דור שלם כתבוסתנים, המביאים רק רעה על המדינה. בעיניו השלט שהם נושאים אינו אלא מסווה לזרע פורענות הטמון מאחוריו. לענין אחרון זה, השווה את השלט של דור שלם לשלט "העבודה משחררת". את דעתם של אנשי דור שלם על המשיב ודעותיו ניתן ללמוד מהתלונה שהגישו ללשכת עורכי הדין, אך אין צורך להאריך. המשיב ואנשי דור שלם ברי פלוגתא פוליטיים חריפים הם. איני סבורה כי דברי המשיב כשחלף ברכבו בהפגנה, הם איום. כיצד ניתן לאיים באופן רציני בכך שקטיושות יפלו דווקא על אנשי דור שלם? אין זה איום אלא קללה. גם איני סבורה שדבריו הם בגדר הסתה. טענה זו הועלתה בשפה רפה על ידי עו"ד ויצמן, בא-כוח המערער. לא בכדי הפנה עורך דין קדם, דובר דור שלם, את תלונתו ללשכת עורכי הדין, ולא למשטרה. בין המשיב לבין אנשי דור שלם יש ויכוח פוליטי נוקב, חד וקשה. דעותיהם שונות באופן קוטבי, אך לא הדעה היא שעשויה להוות עבירת משמעת אלא אופן הבעתה. המשיב הביע את דעותיו בסגנון בוטה ונקט בהשוואה פוגעת ביותר לשלט "העבודה משחררת". אולם כשהדברים נעשים רחוק מההקשר המקצועי - ידו של חופש הביטוי על העליונה. על אף ההשוואה הפוגעת בין השלט של דור שלם לשלט "העבודה משחררת", אין אני סבורה שיש מקום להתערבות בקביעת בית הדין המשמעתי הארצי שלא ראה בדברים עבירת משמעת. בבג"צ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא (1) 421, פסל השופט ברק החלטה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות שסירבה ליתן היתר להעלות מחזה "אפרים חוזר לצבא", בשל אופיו המילולי המסית והפוגע. הצגה זו העלתה, לדברי המועצה, את דמותו של הממשל הצבאי "בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי". לענין ההשוואה עם הממשל הכיבוש הנאצי אמר השופט ברק: "אכן, הקטע המופיע במחזה עשוי לפגוע ברגשות הציבור היהודי. הוא עשוי לפגוע בוודאי ברגשותיו של אותו ציבור, שחווה את השואה על גופו ונפשו. אני עצמי, ילד הייתי בשואה, וחציתי גדירות וגבולות שנשמרו על-ידי הצבא הגרמני, כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזניי. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את לבי. חופש הביטוי - אמר פעם השופט הולמס – הוא הסובלנות כלפי השנוא עלינו. כפי שראינו, הפקודה מציבה גבול לחופש זה, וזאת בין השאר, כאשר במחזה יש פגיעה קשה וחמורה - 'פגיעה, שנראתה למועצה מעבר לגבול הנסבל' (בג"צ 243/81 הנ"ל, עמ' 426) - ברגשות הציבור. עם כל הרגישות לזיכרונות השואה, אין אני יכול לומר, כי מועצה סבירה רשאית לקבוע כי קטע יחיד זה פוגע פגיעה קשה וחמורה, שאף משטר דמוקרטי אינו צריך לשאתה" (עמ' 441 לפסק הדין). 30. כדי להסיר כל ספק: אין אני מציעה לקבוע כי התבטאויות של עורכי דין שלא בזיקה למקצוע לעולם אינן בגדר עבירות משמעת. דעתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין המשמעתי הארצי שקבע שהתבטאויותיו של המשיב לא הגיעו בנסיבות הענין כדי עבירת משמעת. אין לדעתי, מקום להבחנה בין עורכי דין "מוכרים" ו"מזוהים" לאלה שאינם כאלה, כפי שעולה מהחלטת בית הדין המשמעתי המחוזי. הפרסום נשוא הדיון איננו עוסק (כמו דוגמאות אחרות בעניני פרסומים שהבאתי) בענייני חוק ומשפט, אלא בענינים פוליטיים. למרות הדרך שבה הביע המשיב את השקפותיו איני סבורה, כאמור, שיש להתערב בהחלטת בית הדין הארצי, שהחליט על זיכויו של המשיב. 31. על כן מציעה אני לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן: בפסק דינה של חברתי נזכר פסק דין שניתן בערעור שנשמע באותו יום בו נשמע ערעור זה ועל ידי אותו הרכב (על"ע 8838/00). שם אושרה הרשעה של בית הדין המשמעתי בעבירות אתיות, על דברים שנכתבו על ידי עורך דין בכתבה בעיתון תחבורה. ראוי לייחד מילים ספורות להבדל בין שני המקרים. שם היתה זו כתבה בה הכפיש הכותב את שופטי התעבורה והטיל דופי ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ואי תלותם. השופטים הואשמו בקנוניה עם המשטרה נגד נאשמים בעבירות תעבורה. היתה בדברים שנכתבו קונוטציה להתנהגות בלתי מוסרית ואף פלילית מצד השופטים. הדברים שם היו בגדר זילות בית משפט העלולים לפגוע בנכס היקר ביותר שבידי השופטים שהוא אמון הציבור. הדברים שם נכתבו באופן ישיר בהקשר לעיסוקו של הכותב כעורך דין העוסק בדיני תעבורה, בהתייחס להליכים המתנהלים בבתי משפט לתעבורה. בענייננו, המערער, בעוברו במכוניתו על פני הפגנה בה נישא שלט הנושא את הסיסמה "דור שלם דורש שלום", הטיח לעבר המפגינים דברים הנשמעים כקללות בקראו "הלוואי שתיפול עליך הקטיושה הבאה... ראוי להם שיהיו הקורבנות הראשונים של הקטיושות...". בראיון עיתונאי חזר המערער על אותם דברים ואף השווה את השלט שנישא על-ידי המפגינים לשלט הנאצי "ארבייט מאכט פריי" (ARBEIT MACHT FREI), שקידם את פני היהודים המובלים למחנה השמדה. ההתבטאויות האמורות מיועדות היו לבטא השקפה פוליטית של המערער - עורך דין במקצועו, שלא בהקשר למקצועו. על דברים אלה ניתן לומר: האדם הוא סגנונו, הסגנון מתבטא בהתנהגותו, בהתבטאויותיו ובכל הליכותיו. התבטאויותיו של המערער הן סגנונו לביטוי דעותיו הפוליטיות. על סגנון זה הוא - ככל הנראה - גאה, באשר הוא חזר עליו יותר מפעם אחת והצהיר כי יחזור עליו בעתיד. נראה לי, כי בעיני בן תרבות, סגנון התבטאויותיו של המערער, הוא בוטה, גס ומצביע על אטימות לרגישות ולרגשות. עם זאת, אין ההתבטאויות מהוות עבירה וגם לא עבירה אתית, באשר הן חוסות בצילו של חופש הביטוי, שידו על העליונה בנסיבות כפי אלה שבפנינו. אשר על כן, מצטרפת אני לפסק-דינה של חברתי השופטת מ' נאור. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים לפסק דינה הממצה של חברתי הנכבדה השופטת מ' נאור וכן להערתה של חברתי הנכבדה השופטת ט' שטרסברג-כהן בדבר ההבדלים בין הדברים שאמר המערער בעל"ע 8838/01, שהיו קשורים לעיסוקו של המערער כעורך דין ולהליכים בבתי המשפט לתעבורה, לבין הדברים שאמר המערער דכאן, שהם בגדר התבטאות פוליטית של עורך דין, שאינם קשורים לעיסוקו כעורך דין. אכן, הבדלים אלה מצדיקים התייחסות שונה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ז בטבת תשס"ב (1.1.2002). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________ העתק מתאים למקור 00017340.C01 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]