בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1730/97
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
המערער: שלמה
סעדיה בן נעים
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 23.1.97 בת.פ.ח. 41/96
שניתן
על ידי כבוד השופטים: ד' ברלינר;
ש'
גדות; צ' גורפינקל
תאריך
הישיבה: כ"ט באייר התשנ"ח (25.5.1998)
בשם
המערער: עו"ד אלי כהן
בשם
המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב
(ת.פ. 41/96) בעבירה של נסיון לרצח, בכך שדקר את עופרה בן-ברון (להלן:
"המתלוננת") בסכין בכוונה להמיתה; ונדון בשל כך לשתים עשרה שנות מאסר
בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה, ולחילופין כנגד
חומרת העונש.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי
העובדות הדרושות לבירור הערעור:
א. המתלוננת - תושבת רמלה - מכורה לסמים מסוכנים.
בתקופה שבה התרחש הארוע נושא האישום שימשה המתלוננת כסוכנת-מודיעה של המשטרה;
ונהגה למסור למפעילה פרטים על העוסקים בענייני סמים.
ב. ביום המקרה, 21.4.96, ניסתה המתלוננת לרכוש
סמים - הירואין - לשימוש עצמי מאחד מאיר הרוש ברמלה, אך העיסקה לא יצאה לפועל.
מאוחר יותר, בשעות הלילה המוקדמות של אותו יום, פגשה המתלוננת במערער - שהיה חברה
בעבר - ונסעה עמו במונית לכפר ג'ואריש שברמלה, שם רכשו יחד הירואין; ולאחר מכן
חזרו יחד לביתו של המערער - אף הוא ברמלה - על מנת להשתמש בו.
ג. השניים הגיעו לביתו של המערער לקראת חצות
הלילה. דירתו של המערער מצויה בקומת הקרקע בבית משותף; כאשר גרם המדרגות המוביל
למקלט - המצוי מתחת לבית - "צמוד" לדלת הדירה ומשמאלה (לגבי מי שיוצא מן
הדירה).
ד. סמוך לאחר שהשניים - המערער והמתלוננת - הגיעו
לביתו של המערער, נדקרה המתלוננת דקירות קשות בסכין, כאשר היא מצויה בגרם המדרגות
המוביל למקלט.
ה. העובדות המפורטות עד כאן אינן שנויות במחלוקת.
כן אין מחלוקת על העובדות הבאות:
(1) כי המערער היה זה שביקש מן השכנה אילנה צמח
(להלן: "השכנה") - שדלת דירתה מצויה מול דלת דירתו - להזעיק את המשטרה;
וזאת - כפי שהתבטא המערער, לדבריה של השכנה - משום שיש במקלט "בחורה עם
דם".
(2) כי רפ"ק לוטן - שנזעק למקום בעקבות פנייתה
הטלפונית של השכנה - מצא את המתלוננת מתבוססת בדמה, בגרם המדרגות המוביל למקלט,
כאשר בגופה חתכים רבים.
(3) כי רפ"ק לוטן נאלץ לעזוב את המקום מיד
לאחר פינויה של המתלוננת לבית החולים; ועד שהגיע כח המשטרה, כרבע שעה לאחר מכן,
הספיק המערער לשטוף את גרם המדרגות היורד למקלט.
ו. עוד מוסכם, כי בחיפוש שנערך בדירת המערער
נמצאו שרידי חומר שנחזה כהירואין, סוודר ונעלי ספורט שהיו מוכתמים בדמה של
המתלוננת וכן חליפת טרנינג, שלבש המערער בעת שביקש משכנתו להזעיק את המשטרה; ואילו
על גבי חבל הכביסה נמצאו מכנסי ג'ינס שנשטפו כשעליהם כתמי דם, ובפח אשפה, במרחק של
כ20- מ' מדירת המערער, נמצא ג'קט ג'ינס אף הוא מוכתם בדמה של המתלוננת.
לדברי המערער: כל פריטי הלבוש האמורים - פרט
למכנסים הרטובים שהיו תלויים על חבל הכביסה - הם שלו; כאשר ג'קט הג'ינס הושלך על
ידו בכניסה לבנין ומאן דהוא הכניסו לפח.
ז. השאלה שנותרה שנויה במחלוקת היא: מי תקף את
המתלוננת ופצע אותה בסכין. המערער טוען: שהוא אינו התוקף ושהמתלוננת נדקרה כאשר
הותיר אותה לבדה בגרם המדרגות ונכנס לביתו להביא כלים לשימוש בהירואין שרכשו יחד.
ואילו המדינה טוענת: כי המסקנה האחת והיחידה המתחייבת מן הנסיבות היא, שהמערער הוא
זה שדקר את המתלוננת.
ח. המתלוננת - שהיא, מטבע הדברים, המקור הטוב
ביותר לזיהוי התוקף - מסרה בהקשר זה מספר גירסאות כדלקמן:
(1) בהודעה הראשונה שמסרה המתלוננת בבית החולים -
ביום 24.4.96 - אמרה כי התוקף היה אחד, ניסים בן שמעון.
(2) בהודעה נוספת, שמסרה המתלוננת ביום 26.4.96
למפעילה, פקד חנוך יצחק, אמרה: כי המערער הוא שדקר אותה, בשל כך שסירבה
לשכב עמו לאחר שסיימו להשתמש בהירואין במקלט; וחזרה על גירסה זו, בשיחה נוספת
שקיימה עם מפעילה ביום 28.4.96.
(3) בהודעה שניה שמסרה המתלוננת באותו יום -
28.4.96 - לחוקר אחר, חזרה המתלוננת וטענה: כי המערער הוא שדקר אותה לאחר
שסירבה לקיים עמו יחסי מין.
(4) ואילו בעדותה בבית המשפט, אמרה המתלוננת כי היא
הותקפה על ידי שניים, משה ויצמן ודוד בן דוד, שעה שהמתינה במקלט למערער,
שהלך להביא כלי עישון מדירתו.
בעדותה הוסיפה המתלוננת וציינה, כי לפני
שאיבדה את הכרתה שמעה את קולו של המערער אומר לתוקפים לעזוב אותה. על פי גירסה זו,
המערער היה נוכח בעת שנדקרה; וניתן להניח, כי הכיר את התוקפים.
ט. גם המערער מסר מספר גרסאות באשר למעשיו בליל
המקרה:
(1) תחילה הכחיש המערער את המפגש עם המתלוננת ביום
המקרה ואת הנסיעה המשותפת איתה לקניית סמים, וטען: כי מעורבותו בענין החלה בכך
ששמע צעקות בהיותו בדירתו; וזאת - מבלי לדעת, מה פשרן ומיהו הזועק.
(2) מאוחר יותר, הודה המערער בנסיעה עם המתלוננת
לרכישת סמים, אך טען: כי כאשר הגיעו לבית שבו הוא מתגורר, הוא נכנס לדירתו על מנת
להביא כלי עישון והמתלוננת ירדה למקלט על מנת להמתין לו שם; כי כאשר היה במטבח - זמן
קצר ביותר לאחר שנפרד ממנה - שמע את המתלוננת צועקת; וכי כאשר יצא מן הדירה,
מצא את המתלוננת מוטלת בחדר המדרגות מתבוססת בדמה וביקש מן השכנה להזעיק את
המשטרה.
(3) בהודעה נוספת שמסר, הוסיף המערער: כי בליל
המקרה לן בדירתו, חברו רפי בן שושן (להלן: "בן שושן"); וכי לשמע הצעקות,
יצאו שניהם מן הדירה וניסו להרים את המתלוננת - עוד לפני שהגיע האמבולנס - אך לא
הצליחו (ובכך ההסבר לכתמי הדם שנמצאו על בגדיו ונעליו).
(4) בבית המשפט, סיפר המערער: כי אמר למתלוננת
להמתין לו במקלט ולאחר כשלשת רבעי דקה עד דקה וחצי שמע צעקות; כי לשמע הצעקות,
העיר את בן שושן ולאחר שהמתינו כחמש עד שמונה דקות - יצאו יחד מן הדירה,
גילו את המתלוננת בחדר המדרגות כשהיא מתבוססת בדמה וניסו להרימה; וכי משלא הצליחו
בכך, ביקש המערער משכנתו להזעיק את המשטרה.
י. חברו של המערער, בן שושן, נחקר אף הוא במשטרה
ובהודעתו מסר: כי אכן לן באותו לילה בדירת המערער; כי בשעה כלשהי יצא המערער
לקנות סיגריות והוא הלך לישון; וכי לאחר מכן התעורר מצעקות ולאחר מספר דקות נכנס
המערער ואמר לו שיש בחוץ "מישהו זרוק".
ברם, בעדותו בבית המשפט, שינה בן שושן את
גירסתו וטען: כי המערער היה עמו בדירה בזמן הצעקות; וכי רק לאחר שאלה
הסתיימו יצא לברר מה פשרן וכאשר חזר אמר לו "שיש בחוץ מישהו זרוק".
3. הדיון וההכרעה בבית המשפט המחוזי
א. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הוכרזה המתלוננת
כעדה עויינת, לנוכח הגירסאות השונות שמסרה בדבר זהותו של הדוקר; ובהכרעת הדין, קבע
בית המשפט, כי מהימנים עליו הדברים שמסרה המתלוננת בהודעות שנרשמו מפיה על ידי
מפעילה, פקד חנוך יצחק, לפיהם: המערער הוא זה שתקף אותה בליל המקרה.
קביעה זו נימק בית המשפט: ראשית - בסמיכות
מועד מסירת ההודעות לפציעתה של המתלוננת, כאשר אופיה החמור של הפציעה שולל, על
פניו, אמירת שקר לאדם קרוב; שנית - ביחסי האמון המיוחדים, ששררו בין המתלוננת לבין
מפעילה, שרשם את ההודעות מפיה; ושלישית - בכך שלא היתה למתלוננת סיבה נראית לעין
להזיק למערער ולטפול עליו אשמת שוא.
ב. בית המשפט המחוזי, מצא חיזוק לגירסה שמסרה
המתלוננת למפעילה - לפיה, כאמור, המערער היה זה שתקף אותה - בגירסה שמסר בחקירתו
במשטרה בן שושן, חברו של המערער שלן בדירתו בליל המקרה. כפי שכבר נאמר, על פי
גירסה זו: המערער היה בעת הצעקות מחוץ לדירה ואלה הסתיימו, ככל הנראה,
עם כניסתו; וכאשר נכנס עשה מאמץ להרחיק עצמו ממה שהתרחש בחוץ, בכך שאמר לבן
שושן ש"מישהו" זרוק שם, מבלי לציין את זהותו.
4. הטענות בערעור כנגד ההרשעה
א. טענותיו של ב"כ המערער כנגד ההרשעה
ממוקדות, למעשה, בנקודה אחת והיא: העדפת הגירסה שמסרה המתלוננת למפעילה על פני
הגירסאות האחרות שמסרה בעניין זה לפני אותה גירסה ואחריה, לרבות בבית המשפט.
לשיטתו של ב"כ המערער, לא היה בסיס של ממש להעדפת הגירסה המפלילה את המערער
על פני הגירסאות האחרות; ומכל מקום - אין בחומר הראיות דבר התומך
ו"מחזק" גירסה זו דוקא, באופן שניתן לסמוך עליה הרשעה בפלילים.
ב. דגש מיוחד שם ב"כ של המערער: על
ה"בלבול" שאפיין את דבריה של המתלוננת במהלך החקירה המשטרתית, כאשר קלטת
הוידאו שהנציחה את הודעתה הראשונה מציגה "בלבול" זה בצורה ברורה; ועל
העובדה כי המערער היה זה שמיהר להזעיק עזרה ראשונה ומשטרה למקום, מבלי לחשוש שהדבר
יסבך אותו.
ג. כן טוען ב"כ המערער, כי בנסיבות הענין לא
היה מקום להעדיף את האמור בהודעתו של בן שושן על פני הדברים שמסר בעדותו. ומכל
מקום אין, בהודעה זו - גם ללא שינויה בעדות - כדי ל"חזק" את גירסתה
המפלילה של המתלוננת; וזאת - מפני שגם אם יצא המערער אל מחוץ לדירה לפני שנשמעו
הצעקות, אין בכך כדי לקשור אותו לדקירתה.
ד. ולבסוף מבהיר ב"כ המערער ששטיפת חדר
המדרגות לפני שהגיע הכח המשטרתי אינה פועלת לחובתו של מרשו; וזאת, משום
שהדבר התחייב בנסיבות ומכל מקום אין בכך כדי לתמוך בגירסת המתלוננת.
5. דיון בטענות כנגד ההרשעה
לשיטתי, המפתח לפתרון התעלומה מי תקף את
המתלוננת, מצוי בשנים אלה: ראשית - בהודעה שמסר בחקירתו במשטרה בן שושן, חברו של
המערער, אשר לן בליל המקרה בדירתו; ושנית - בהתנהגותו של המערער, כשהדגש הוא על
מועד החלפת הבגדים והנעלים שהוכתמו בדמה של המתלוננת ועל אופיים של אותם כתמים.
להלן ידונו שני הגורמים האמורים והמסקנות
המתחייבות מהם:
א. הודעתו של בן שושן (במשטרה)
(1) גירסתו הבסיסית של בן שושן מצויה בתשובה שנתן
לשאלת החוקר: "ספר לי מה קרה בערב הארוע", לה השיב:
"אני
הייתי ישן בבית של שלומי בן נעים (המערער - י.ק.). שמעתי צעקות. שמעתי צעקות ויצאתי
לראות מי זה צועק. ראיתי בן אדם שוכב לא ידעתי מי זה בכלל. באתי, ראיתי
כולו דם וזה ובקשתי מהשכנה שתקרא למשטרה וגם לאמבולנס ונכנסתי בחזרה לבית.
זהו" (ההדגשות שלי - י.ק.).
(2) בגירסה כוללנית זו, נפקד מקומו של המערער. ברם,
משנדרש לפרטים, הוסיף בן שושן:
"...
ובשעה אחת, משהו כזה, בקש ממני (המערער - י.ק.) שנעשה סיבוב לקנות סיגריות...
אמרתי לו אני עייף אני רוצה לישון. הוא יצא לבד ואני נשארתי...זהו. עד שהיה
המקרה" (ההדגשה שלי - י.ק.).
תוספת זו מלמדת - על פניה - כי "עד שהיה
המקרה", המערער היה מחוץ לדירה; והשאלה היא - מה פירושו של דבר
"עד שהיה המקרה" כאמור. ענין זה מתבהר מן הדברים שאמר בן שושן בהמשך,
כדלקמן:
"שמעתי
צעקות. זה הכל. יצאתי לראות מה פשר הצעקות. חשבתי ששלומי רב עם אשתו. ראיתי
שזה לא שלומי רב עם אשתו" (ההדגשה שלי - י.ק.).
דברים אלה מלמדים כי אכן בשלב שמיעת הצעקות
המערער לא היה בבית; שהרי בן שושן יצא לבדו לראות שמא הוא רב בחוץ
עם אשתו.
(3) הדברים מתבהרים עוד יותר כאשר, בהמשך החקירה
אומר בן שושן:
"והוא
(המערער - י.ק.) נכנס לבית אחרי הצעקות. אמר לי בוא תראה יש פה
מישהו זרוק. באתי ראיתי מישהו זרוק. שאלתי את שלומי 'מי זה?' הוא אמר לי שהוא
לא יודע. ניסית לזהות אותו ולא הצלחתי לזהות. אז בקשתי משלומי שיבקש מהשכנה
שלו שתקרא למשטרה. ראיתי אותו דופק בדלת של השכנה והשכנה יצאה, התקשרה למשטרה
והמשטרה באה ונכנסתי לסלון לשכב בסלון והמשטרה באה ולקחו אותה עם אמבולנס"
(ההדגשות שלי י.ק.).
כאן "השלים" בן שושן את החסר בתמונה
הכוללנית שהציג בתחילה, ו"צירף" לתמונת הארוע את המערער. החשוב לעניננו
הוא: שעתה אין ספק שהמערער לא היה בדירה בעת שנשמעו הצעקות. לדברי בן
שושן: המערער נכנס לבית "אחרי הצעקות" ואמר לו שבחוץ
"זרוק" מישהו ושהוא - המערער - אינו יודע מיהו; ואז יצא - בן שושן -
לבדו לראות מיהו אותו "זרוק", אך לא הצליח לזהותו.
(4) וכדי שלא להותיר ספק בענין מיקומו של המערער
בשעת הצעקות, נשאל בן שושן:
"איפוא
שלומי היה כששמעת צעקות"?
והשיב : "בחוץ".
החוקר לא הירפה ממנו וחזר ושאל את בן שושן:
"איפה
היה שלומי כששמעת צעקות"
ועל כך השיב בן שושן:
"שלומי
נכנס אלי ואמר לי יש צעקות אתה לא שומע". אמרתי לו "בוא נראה מה
קרה" "יצאנו וראינו את הפצועה" (הדגשות שלי - י.ק.).
אמנם הביטוי "נכנס אלי"
מותיר מקום למשמעות של "נכנס לחדרי" ולאו דוקא "נכנס לדירה"
מבחוץ; וגם האמירה "יצאנו וראינו" מעוררת תמיהה, שהרי קודם לכן אמר בן
שושן "יצאתי" בלשון יחיד. ברם - והוא החשוב לענייננו - קריאת התשובה
האחרונה יחד עם התשובות הקודמות המדברות בנושא זה מלמדת, כי "נכנס",
פירושו: נכנס מבחוץ. ומכל מקום, אין בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתמונה
הבסיסית, המצטיירת מדבריו של בן שושן לפיה: המערער נכנס אליו לאחר שהצעקות השתתקו
ושניהם יצאו יחד מן הדירה ומצאו את המתלוננת מתבוססת בדמה; ולאחר
שלא הצליחו להרימה, פנה המערער - מיד - לשכנה וביקשה להזעיק עזרה.
(5) הינה כי כן, על אף שהתמונה שהציג בן שושן
בהודעתו שעה שמסר את גירסתו במשטרה אינה חדה, די במה שנאמר כדי לקבוע: כי המערער לא
היה בדירה בעת שנשמעו הצעקות; כי כאשר "נכנס" אל בן שושן, ידע
ש"מישהו" - שאינו מוכר לו - "זרוק" בחוץ; כי כאשר יצאו
שניהם החוצה, ניסו להרים את המתלוננת שהיתה מוטלת מתבוססת בדמה; וכי משלא
הצליחו, פנו מיד אל השכנה בבקשה להזעיק עזרה.
(6) אכן, כאמור לעיל, בן שושן שינה את גירסתו בעדות
שמסר במהלך הדיון. עיקרו של השינוי נעוץ ב"הכנסת" המערער אל תוך
הדירה בעת שנשמעו הצעקות; ובדרך זו - "הרחקתו" מן המתלוננת בעת
שהותקפה, נדקרה וצעקה. תכלית השינוי, מתחייבת מאליה מן הנסיבות והיא: לסייע למערער
בהגנתו; ואנו לא שמענו מפיו של בן שושן הסבר מתקבל על הדעת, לשינוי האמור.
במצב דברים זה, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט
המחוזי על שהעדיף את הגירסה שמסר בן שושן במשטרה; ולנוכח "התאמתה" של
גירסה זו למסקנות המתחייבות ממועד החלפת הבגדים המוכתמים בדם, כפי שיובהר להלן,
בדין נהג כך בית המשפט.
ב. מועד החלפת הבגדים המוכתמים בדם
(1) גירסת המערער - לאחר שהודה כי עובר לדקירתה,
הביא את המתלוננת למקלט שבבית מגוריו על מנת להשתמש שם בסם שרכש קודם לכן יחד
איתה - היא: כי השאיר את המנוחה לבדה על גרם המדרגות המוביל למקלט ונכנס לדירתו
להביא כלים לשימוש בסם; כי פרק זמן קצר ביותר לאחר שנכנס לדירה - בין שלושת רבעי
הדקה לדקה ומחצה - שמע צעקות בחוץ ואז "נכנס" אל בן שושן, שלן
אצלו ושוחח עמו על הצעקות; כי לאחר שהמתינו 5 עד 8 דקות, יצאו שניהם אל חדר
המדרגות ומצאו שם את המתלוננת מתבוססת בדמה; וכי ניסו להרים את המתלוננת ומשלא
הצליחו פנה אל השכנה וביקשה להזעיק עזרה.
(2) על פי גירסה זו, כאשר פנה המערער אל השכנה - מיד
לאחר הנסיון הכושל להרים את המתלוננת - צריך היה להיות לבוש בבגדים שהיו מגואלים
בדמה של המתלוננת ואשר נמצאו מאוחר יותר בדירתו ובסמוך לה; שהרי קודם לכן, לא היה
לו - לגירסתו - מגע עם המתלוננת לאחר פציעתה. ברם, לדברי השכנה - שאין טעם להטיל
ספק במהימנותה - לבש המערער בעת שפנה אליה טרנינג ולא את מערכת בגדי הג'ינס
- לרבות הנעלים - שהתלכלכו בדמה של המתלוננת ונמצאו בחיפוש בדירה ובסמוך לה.
המסקנה המתחייבת ממקבץ עובדות אלו היא:
שהמערער התלכלך בדמה של המתלוננת והחליף את הבגדים שהוכתמו בדמה לפני שפנה
אל השכנה.
(3) בן שושן אינו מוסר דבר - לא בהודעה שמסר במשטרה
ולא בעדות שמסר בבית המשפט - בקשר לכך שהמערער החליף את בגדיו לאחר שפנה אליו
בהיותם בדירה; ועל פי גירסתו, המערער יצא איתו מן הדירה ופנה לשכנה - מיד לאחר
שהנסיון להרים את המתלוננת נכשל - כשהוא לבוש באותם בגדים.
מכאן, שהמערער החליף את הבגדים שהתלכלכו מדמה
של המתלוננת עוד לפני שפנה אל בן שושן.
(4) בכך ישנו "אישור" לאמיתותה של הגירסה
שמסר בן שושן במשטרה, לפיה המערער היה מחוץ לדירה בעת שנשמעו הצעקות, קרי:
בעת שהמתלוננת נדקרה; שאחרת, לא יכול היה המערער לבוא עימה במגע ולהתלכלך מדמה
לפני שנכנס לדירה.
(5) "אופיים" של הכתמים - לאמור: מידת
ההכתמה - שנמצאו על בגדי המערער ונעליו מלמד, כי המדובר במגע הדוק וממושך עם גופה
שותת הדם של המתלוננת; וגם בכך די, כדי לשלול את האפשרות שהמערער ניסה להציג,
כאילו נגרמו הכתמים במהלך הנסיון שעשו הוא ובן שושן להרימה.
(6) ולהשלמת התמונה, מן הראוי להוסיף גם זאת:
המערער מיהר לשטוף את הדם מגרם המדרגות, שעליו היתה המתלוננת מוטלת. בכך, נמנעה
בדיקה של טביעות סוליות נעלים - ואולי אף של טביעות אצבעות או כפות ידיים - בזירת
הארוע; ולא ניתן היה לברר, אם היו במקום בעת המקרה אנשים נוספים פרט למערער ולבן
שושן.
6. ההכרעה בערעור כנגד ההרשעה
א. כאמור, אין מחלוקת: כי המערער היה בחברת
המתלוננת פרק קצר ביותר לפני שנדקרה; כי הוא לא נחלץ לעזרתה כשנשמעו צעקותיה; וכי
בגדיו ונעליו נספגו בדמה, לפני שיצא אליה יחד עם בן שושן. בהעדר הסבר אחר
יש בעובדות אלו ראיה לכאורה לכך, כי בגדיו ונעליו של המערער התלכלכו בדמה של
המתלוננת במהלך דקירתה; ומכאן - שהוא זה שדקר אותה כפי שמסרה בהודעותיה למפעילה.
ב. במצב דברים זה, היה על המערער: ראשית - להראות
כי אין לקבל את גירסתו של בן שושן, לפיה הוא המערער, היה בעת הצעקות מחוץ לדירה;
שנית - והוא עיקר - ליתן הסבר מתקבל על הדעת להחלפת הבגדים ספוגי הדם - לרבות
הנעלים - לפני הפניה אל בן שושן ואל השכנה; שלישית - להבהיר מה מקורם של
כתמי הדם שנמצאו על הבגדים והנעליים שלבש לפני שפנה אל השכנה ואל בן שושן;
ורביעית - להסביר, מדוע לא נחלץ מיד עם הישמע הצעקות, יחד עם בן שושן,
לעזרתה של המתלוננת, אלא המתין לכך שצעקותיה תיפסקנה.
ג. כאמור, אין בפי המערער הסבר מתקבל על הדעת
להכתמה המסיבית של בגדיו בדמה של המתלוננת - עובדה המצביעה על קיום מגע הדוק בין
המערער למתלוננת בעוד דמה ניגר ממנה - לפני שהחליף את בגדיו, לאמור: לפני
שפנה אל בן שושן. בכך, נגזר למעשה גורלו של הערעור.
המערער הוא שהביא את המתלוננת למקום שבו נדקרה
"דקות" - אם לא פחות מזה - לפני שהותקפה ונדקרה כמעט למוות; המערער שהה מחוץ
לדירה כאשר המתלוננת נדקרה; והמערער החליף את בגדיו ספוגי הדם לפני שפנה אל
בן שושן ואל השכנה ו"התחזה" בפניהם כמי שלא היה לו כל מגע עם
המתלוננת לפני שיצא אליה עם בן שושן. בנסיבות הענין, המסקנה האחת היחידה המתחייבת
ממצב דברים זה היא: כי המערער - לבדו או עם אחרים - דקר את המתלוננת מתוך כוונה
להמיתה; כי במהלך הדקירה התלכלכו בגדיו בדמה של המתלוננת; וכי לאחר שדקר אותה
החליף את בגדיו לפני שנכנס אל בן שושן, והישהה ככל שיכול היה את אזעקת המשטרה.
ד. ולא למיותר יהיה להוסיף בהקשר זה גם זאת:
(1) שטיפת חדר המדרגות לפני בואה של המשטרה, ביטלה
את האפשרות לבדוק על פי טביעות סוליות אם נמצאו אנשים נוספים ליד המתלוננת בעת
שנדקרה, פרט למערער ולבן שושן.
(2) השהיית הגשתה של עזרה למתלוננת, עד לאחר
החלפת הבגדים המגואלים בדם והזעקתו של בן שושן - עם או בלי המתנה של 8-10 דקות כפי
שטוען המערער - מלמדת על "חוסר רצון בולט" לסייע לה; ולהבטיח בדרך זו
שעד שתגיע העזרה היא לא תהיה בין החיים ולא תוכל למסור את זהותו של מי שדקר אותה.
ה. סיכומם של דברים:
(1) חומר הראיות מבסס כדבעי את המסקנה כי המערער
נושא באחריות לדקירת המתלוננת. על פי חומר זה: בגדיו ונעליו של המערער התלכלכו
במהלך הדקירה - שעיקרה חתכים שותתי דם - והוא החליפם לפני שפנה אל בן שושן; ולאחר
שהשתהה עמו בדירה ככל שיכול - ודחה בדרך זו את הגשת העזרה למתלוננת - יצא יחד עם
בן שושן לחדר המדרגות, כשהוא מתכחש לידיעת זהותו של מי שהיה "זרוק" שם
ומעמיד פנים שאין לו כל קשר לדקירות שכמעט המיתו את המתלוננת.
(2) עדותה של השכנה בדבר לבושו של המערער בעת שפנה
אליה, מהווה גורם מרכזי בפתרון החידה מי דקר את המתלוננת. עדות זו, כשהיא מצטרפת
לגירסתו הבסיסית של בן שושן בדבר מיקומו של המערער כאשר נשמעו הצעקות, היא המלמדת
שהמערער החליף את מערכת הבגדים המוכתמים בדם עוד לפני שפנה אל בן שושן; והיא
העומדת בבסיס המסקנה החד משמעית שהמערער קיים מגע הדוק עם המתלוננת שעה ששתתה דם
רב - לאמור: שעה שנדקרה - וכי עשה כל שיכול על מנת להשהות הזעקת עזרה רפואית.
(3) הרשעתו של המערער מתחייבת, איפוא, כמסקנה אחת
ויחידה, מן הגורמים הבאים: ראשית - מהתנהגותו לאחר הישמע צעקות המתלוננת ובמיוחד
ממועד החלפת הבגדים שהוכתמו בדמה, כמתחייב מעדות השכנה ומגירסתו של בן שושן
במשטרה; שנית - מהודעתו של בן שושן במשטרה בדבר "מיקומו" של המערער בעת
הישמע הצעקות, לרבות "התחזותו" כמי שאינו יודע מיהו "מקור"
הצעקות; ושלישית - מן הגירסה שמסרה המתלוננת למפעילה, הנתמכת ומתאשרת בעדויותיהם
של בן שושן והשכנה כמפורט לעיל.
6. הערעור כנגד חומרת העונש והכרעה בו
א. לשיטתו של ב"כ המערער, בית המשפט החמיר עם
שולחו במידה המצדיקה התערבות לקולה מצידנו. לתמיכה בעמדתו, הדגיש ב"כ המערער
את הגורמים הבאים: את נסיבותיו האישיות הקשות של מרשו בעל משפחה ומכור לסמים קשים;
את טיבן של הדקירות שלמעט אחת לא היו דקירות מסוכנות; ואת העובדה, כי בסופו של
דבר, המערער הציל את חייה של המתלוננת בכך שהזעיק עזרה.
לנוכח כל אלה, סבור ב"כ המערער, כי ניתן
להסתפק בעונש קל במידה משמעותית.
ב. לא מצאתי להיעתר למערער, חייה של המתלוננת
ניצלו בדרך נס, על אף מאמציו של המערער להשהות את הגשת העזרה הרפואית; המערער הניח
למתלוננת לדמם במשך דקות ארוכות - עד שנדמו צעקותיה - לפני שהזעיק עזרה; וציפה עד
לרגע האחרון למותה ועל כן הכחיש בתחילה אפילו את קניית הסם והבאתה למקום שבו
נדקרה.
במצב דברים זה, אין לומר שהעונש שנגזר על
המערער מופרז לחומרה במידה המצדיקה התערבות מצידנו.
8. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים
לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט
השופט
א' מצא:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
השופטת
ט' שטרסברג-כהן:
אני
מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתנה היום, ט באלול תשנ"ח (1.9.1998).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן
מזכיר
ראשי
97017300.H01