בבית המשפט העליון בירושלים
עש"מ
1730/00
בפני: כבוד השופט י' זמיר
המבקשת: פלונית
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על גזר הדין של בית הדין למשמעת שליד נציבות
שירות המדינה בתיק 277/99 מיום 6.2.00
תאריך
הישיבה: ב' באייר התש"ס (7.5.00)
בשם
המבקשת: בעצמה
בשם
המשיבה: עו"ד רחל מטר
פסק-דין
1. המערערת עובדת כמורה, זה שלושים שנה, בשני בתי
ספר במרכז הארץ. בשנת 1994 הוגש נגדה כתב אישום בבית משפט השלום ברחובות. לפי כתב
האישום, בשנת 1992 המערערת תקפה תלמיד בשני ארועים שונים: בארוע הראשון היא נתנה
לו מכה בגבו ובעורפו, ובארוע השני היא בעטה בישבנו והתיזה עליו דבק שפגע בעיניו.
בעקבות הסדר טיעון, הודתה המערערת בפני בית המשפט בעובדות שצוינו בכתב האישום.
ביום 27.4.99 קיבל בית המשפט את הסדר הטיעון, והטיל עליה, בהתחשב בתסקיר של שירות
המבחן, עונש של 150 שעות של שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. בהחלטתו ציין בית
המשפט כי "במקרה הנוכחי הפן של נסיבותיה של הנאשמת גובר על חומרת מעשיה ולא
ארצה להיות אני האדם אשר יפגע באפשרותה לפרוש לפנסיה ללא בעיה. אני גם מציין כי
נדמה לי כי הדבר כבר בידיעה שיפוטית של כל אדם בישראל עבודת ההוראה שוחקת ומותר
לאדם להכשל פעם אחת במשך 30 שנות עבודה".
2. על יסוד פסק הדין של בית משפט השלום, הוגשה
נגד המערערת תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. היא הודתה בתובענה ונמצאה
על ידי בית הדין אשמה בעבירות של התנהגות הפוגעת במשמעת המדינה (לפי סעיף 17(1)
לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963- (להלן - החוק)), הפרת הוראות שנקבעו
בחוזר מנכ"ל (סעיף 17(2) לחוק) והתנהגות שאינה הולמת את תפקידו של עובד
המדינה (סעיף 17(3) לחוק). בגזר הדין ציין בית הדין כי הוא רואה בחומרה את התנהגות
המערערת והטיל עליה, בהתאם לעמדת התביעה, את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה;
הפקעת משכורת אחת ב8- תשלומים; והורדה בדרגה אחת לשנה. בית הדין הוסיף והפנה את
תשומת לב משרד החינוך, שאם תאושר בקשת המערערת לצאת לגמלאות, "חישוב משכורתה
בגמלה יהיה לפי משכורתה האחרונה בדרגה המלאה שהיתה לפני מתן פסק דין זה". כמו
כן, הורה בית הדין למשרד החינוך לפרסם את גזר הדין בבית הספר בעילום שם.
3. המערערת מבקשת, בערעור זה, להקל את אמצעי
המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת. היא חוזרת על הטענות שהעלתה בפני בית הדין.
לטענתה היא נכשלה באופן חד-פעמי, לאור התנהגות פרובוקטיבית של התלמיד; כיוון שהיא
מפרנסת יחידה במשפחתה, אמצעי המשמעת יכבידו עליה מאד מבחינה כלכלית; במיוחד היא
נפגעת מן ההורדה בדרגה, מדרגה של מורה בכיר לדרגה של מורה מוסמך, שכן הדרגה שלה
כעובדת הוראה נגזרת מהשכלתה; ויש להתחשב בכך שהעבירה בוצעה לפני שנים והיא כבר
שילמה עליה מחיר כבד.
4. התשובה העיקרית לטענות המערערת היא, שעצם
השימוש בכוח הזרוע נגד תלמיד הוא מעשה חמור לעובד הוראה. הוא עשוי להגיע כדי עבירה
פלילית. בע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' אלגני, פ"ד מח(5) 191, דן
בית משפט זה בעניינה של מורה שמשכה באוזן של תלמיד ותלשה חלק מתנוך האוזן. המשנה
לנשיא ברק אמר (בעמ' 192):
"אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות,
מכות ומשיכות אוזניים - אין מקומן בבית ספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת
אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו
אלימות פיזית".
המורה הורשעה על ידי בית המשפט המחוזי בעבירה של תקיפת
קטין, לפי סעיף 368ב(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ובית המשפט הטיל עליה
עונש של שני חודשי מאסר, שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן מאסר על-תנאי של ששה
חודשים. אך בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והחמיר את העונש: ששה חודשי
מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.
ברוח זאת פסק בית המשפט זה גם בע"פ
5224/97 מדינת ישראל נ' שדה אור (לא פורסם). בערעור זה דן בית המשפט
בעניינה של גננת שהואשמה בהתנהגות אלימה כלפי ילדי הגן. בית המשפט החליט להרשיע את
הגננת בעבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. וכך אמרה השופטת דורנר (בפסקאות
7 ו8- לפסק הדין):
"ההוראות המינהליות מטעם משרד החינוך - הקובעות
את דרכי החינוך בישראל - אוסרות מכל וכול שימוש בענישה גופנית כלפי תלמידים. חוזר
המנכ"ל, שפורסם בחודש ספטמבר 1991, מטיל איסור על מורים להשתמש בעונשי-גוף.
חוזר מנכ"ל מיוחד, שפורסם בחודש יולי 1994, מבהיר כי אלימות גופנית ומילולית
אינה עולה בקנה אחד עם מטרות החינוך, שכן אלימות עלולה לשמש מודל לחיקוי מצד
התלמידים ואף לפגוע בהתפתחותם. בחוזר מיוחד נוסף, מחודש מרץ 1997, נקבע שוב כי אין
לנקוט עונשי-גוף או אלימות מילולית כלפי תלמידים...
תפיסה חינוכית הדוגלת בשימוש בכוח למטרות חינוכיות
אינה הולמת איפוא את הנורמות בחברתנו, לא-כל-שכן כלפי ילדים רכים בשנים. על-פי
ההשקפות החינוכיות המקובלות כיום, שימוש בכוח למטרות חינוכיות, הוא עצמו מחבל
בהשגת אותן מטרות, ככל שמדובר בחינוך לחברה סובלנית ונטולת אלימות גופנית
ומילולית. ענישה גופנית עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה מזו המצופה, כאשר הדמות
המחנכת, המשמשת מודל לחיקוי, נוקטת בעצמה אמצעים של אלימות. לעניין זה אין חשיבות
לגבי חומרתו של העונש הגופני שהופעל כלפי ילד. ככלל, עונש גופני אינו יכול להוות
אמצעי לגיטימי בידי מורים, גננות או אנשי-חינוך אחרים. תפיסת עולם שגויה בהקשר זה
מסכנת את שלומם של הילדים, ועלולה לפגוע בערכי היסוד של חברתנו - כבוד האדם ושלמות
הגוף".
תפיסה זאת באה לידי ביטוי זה מקרוב גם ביחס לענישה גופנית
של ילדים על ידי הוריהם. בע"פ 4596/98 באקו נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם) אמרה השופטת ביניש (בפיסקה 29) כך:
"ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי
כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית
שאבד עליה הכלח... הפעלת ענישה הגורמת לכאב והשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד
ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו
ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקיה מאלימות. אשר על כן, נדע
כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת
חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום".
5. תפיסה זאת של היחס הראוי מצד מורה כלפי תלמיד
חייבת לבוא לידי ביטוי ברור, לא רק בתחום של הדין הפלילי, אלא גם, ואף ביתר שאת,
בתחום של הדין המשמעתי החל על מורים. זאת העמדה הרשמית של מערכת החינוך, כפי שבאה
לידי ביטוי, בין היתר, בהוראות שיצאו פעם ועוד פעם מטעם מערכת החינוך. זאת
המדיניות הנגזרת גם מן המעמד של הילד, שהמשפט מכיר בזכויותיו, לרבות זכותו לכבוד,
בהיותו אדם. כל אדם חייב לכבד את זכויותיו של הילד, ובמיוחד המורה, ששלום הילד
וחינוך הילד הופקדו בידיו כנאמן מטעם ההורים והחברה. וכך אמרתי בעש"מ 6713/96
מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 678, בהקשר אחר, לגבי תפקיד
מורה כלפי תלמיד:
"התפקיד של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטנדרד
התנהגות גבוה, במיוחד כלפי התלמידים. מורה מוצב בדרך-כלל בעמדה של מרות כלפי
התלמידים: ניתנת בידו סמכות לקבוע אם ובאיזו מידה, יצליח התלמיד בלימודים. מעבר
לכך: המורה מוצב בעמדה של חינוך כלפי התלמידים; היא מקנה לו מעמד וסמכות בעיני
התלמידים, אך היא גם מטילה עליו אחריות מיוחדת כלפי התלמידים. הציבור, המפקיד את
התלמידים בידי המורה, סומך עליו שיעשה כל שביכולתו כדי לקדם אותם. זהו תפקיד שיש
בו נאמנות. אכן ,כל עובד ציבור הוא נאמן הציבור... ומורה, כלפי התלמידים, על אחת
כמה וכמה".
6. לפיכך, גם אם מורה שנהג באלימות כלפי תלמיד
הועמד לדין פלילי בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו, אין בכך כדי לפטור את
מערכת החינוך מן החובה לברר את השאלה אם ראוי, נוסף לכך, לנקוט הליכי משמעת נגד
אותו מורה. הליך משמעתי נועד לתכלית שונה מן התכלית של הליך פלילי. בהליך פלילי
השאלה העיקרית היא, מה העונש הראוי למורה בגין התנהגות אסורה; בהליך משמעתי השאלה
העיקרית היא, אם התפקוד הראוי של מערכת החינוך, ובמיוחד טובת התלמידים, מחייב
אמצעי משמעת נגד אותו מורה. במקרה קיצוני, כאשר המורה נקט באלימות חמורה או כאשר
הוא נוהג לפי דפוס של אלימות, אפשר שהתשובה היא כי המורה אינו יכול יותר לשמש
בתפקיד הוראה. במקרה כזה, הרחקת המורה מבית הספר לא נועדה להוסיף עונש על העונש
שהוטל על המורה על ידי בית המשפט, אלא להגן על שלום התלמידים ועל התפקוד הראוי של
מערכת החינוך. במקרה קל יותר, ניתן להסתפק באמצעי משמעת מתונים, המכוונים בעיקר
להבהיר לציבור המורים כי מורה שייכשל באלימות, צפוי לנקיטת אמצעים מכאיבים נגדו,
גם אם הוא מורה ותיק ומסור, ובדרך זאת להרתיע מורים מפני התנהגות אלימה.
7. אכן, כך נוהג, הלכה למעשה, בית הדין למשמעת.
אמצעי המשמעת שננקטו על ידי בית הדין למשמעת נגד המערערת אינם חורגים מן המקובל
במקרים כאלה. ראו בד"מ 12/95 (מיום 13.9.95), פורסם על ידי נציבות שירות
המדינה בקובץ פסקי דין נו2/ (מספר נו27/), עמ' 18; בד"מ 10/95 (מיום
7.12.95), פורסם על ידי נציבות שירות המדינה בקובץ פסקי דין נז1/ (מספר נז6/), עמ'
8.
כלל הוא שבית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי
המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא אם הם חורגים מן הסביר או יש בהם,
בנסיבות המקרה, משום עיוות דין. ראו, לדוגמה, עש"מ 3871/96 רביד נ' שירות
המדינה, פ"ד נ(3) 272, 280-279.
במקרה זה, העונש שהוטל על ידי בית הדין למשמעת
על המערערת נראה הולם את נסיבות המקרה. יש לציין כי המערערת ביקשה לפרוש לגימלאות,
ובית הדין למשמעת ציין שאם כך יהיה, הגימלה של המערערת תחושב לפי המשכורת האחרונה
שקיבלה לפני שפסק הדין ניתן. משמע, במקרה כזה לא תהיה משמעות מעשית, או לפחות תקטן
המשמעות המעשית, לאמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת. מכל מקום, אמצעי המשמעת שהוטלו
על המערערת אינם מצדיקים התערבות של בית משפט זה.
לפיכך אני דוחה את הערעור.
ניתן היום, י"ג באייר התש"ס
(18.5.00).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00017300.I04