אברהם אדמסקי נ. יהושע אדמסקי

פסק-דין בתיק ע"א 1729/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1729/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור המערער: אברהם אדמסקי נ ג ד המשיב: יהושע אדמסקי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-תע"ז 8620/97 מיום 11.8.2005 שניתן על ידי כבוד השופטת צפורה ברון תאריך הישיבה: י"ד בסיון התשס"ז (31.5.2007) בשם המערער: עו"ד אליעזר שטינלאוף בשם המשיבה: עו"ד חנה כהן פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. צבי אדמסקי ז"ל, אביהם המנוח של אברהם אדמסקי (המערער) ושל יהושע אדמסקי (המשיב) נפטר ביום 28.9.1995. בצוואתו הוריש את כל רכושו לנכדו, גדעון אדמסקי, שהוא בנו של אברהם. רחל אדמסקי ז"ל, אמם של אברהם ויהושע, הורישה את כל רכושה לבנה יהושע בצוואתה שנחתמה ביום 18.10.1995 זמן קצר לאחר פטירת האב. האם והאב התגרשו שנים רבות לפני שנעשו צוואותיהם. בהליך נשוא הערעור ניתנו, כפי שעוד יפורט, פסק דין ופסק דין משלים הנוגעים לצוואתה של האם המנוחה. יהושע ביקש לקיים את הצוואה ואילו אברהם הגיש התנגדות. 2. התנגדותו של אברהם נדחתה והצוואה קויימה (תע"ז 8620/97 אדמסקי נ' אדמסקי (מיום 31.8.2004), השופטת צפורה ברון – להלן פסק הדין הראשון). אברהם הגיש ערעור לבית משפט זה. בין השאר טען כי פסק הדין הראשון הוא לאקוני ואינו מתייחס לטענות שהעלה בעניין בטלות הצוואה. בישיבת קדם הערעור שקיימה השופטת חיות נקבע, בהסכמת הצדדים: "בהמלצת בית המשפט ובהסכמת באי כוח הצדדים, אני מורה כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, למותב אשר נתן את פסק הדין מיום 31.8.2004, על מנת שיתייחס בפסק-דין משלים אל מכלול הטענות הרלוונטיות שהעלה המערער ואל מסכת הראיות שבאה בפניו לביסוסן, בין היתר בכל הנוגע לאיומים, ללחץ ולהשפעה הבלתי-הוגנת בדרך של איומי ההתאבדות שהשמיע המשיב, על-פי הנטען, בפני המנוחה. בית-המשפט מתבקש ליתן את פסק-הדין המשלים בהקדם ככל הניתן, על בסיס החומר המצוי בפניו." (ע"א 9759/04 אדמסקי נ' אדמסקי (מיום 10.3.2005)) 3. בעקבות פסק דין זה נתן בית המשפט המחוזי פסק דין משלים, שהיה הפעם מפורט, אך כפי שנראה לא כלל הכרעה בכל הנושאים. בית המשפט חזר ודחה את ההתנגדות לקיום הצוואה ונתן צו קיום צוואה. אברהם ערער גם על פסק הדין המשלים, וזהו הערעור המונח לפנינו. עובדות המקרה 4. לכאורה, ההסבר לצוואה בה הורישה המנוחה את כל רכושה לבנה יהושע מופיע כבר בצוואה עצמה. אף שאין כל חובה בדין על המוריש לציין בצוואתו מדוע בחר, לכאורה, לקפח את אחד מילדיו שהוא יורש על פי דין, המנוחה הסבירה בצוואתה כך: "צוויתי את רכושי לבני יהושע בלבד, לאור זאת שאביו – גרושי – ציווה את כל רכושו לגדעון, נכדי ובנו של בני אברהם ולא הותיר מאומה ליהושע למרות מצבו הקשה. הנני עושה זאת מבחינה מצפונית טהורה ולאור מצבו הדחוק של יהושע ולא מפנה ח"ו שיחסיי עם בני אברהם הינם רעים כביכול. להיפך יחסי לשני בני הינו שווה והנני אוהבת את שניהם במידה שווה." 5. לשם הכרעה בשאלת תוקפה של הצוואה נוכח הטענות שמעלה המערער יש לעמוד תחילה על הנסיבות שקדמו לעריכת הצוואה, וגם על שהתרחש בין עשייתה לבין פטירתה של האם. 6. כאמור, האב, צבי אדמסקי ז"ל נפטר בספטמבר 1995. המשיב, שהתגורר אותה עת באנגליה הגיע ארצה ביום 28.9.1995 ושב לאנגליה ביום 11.10.1995. הוא שהה תחילה אצל אחיו המשיב ולאחר שהתגלה תוכן צוואתו של האב הוא עבר לבית אמו, שם שהה כשבוע. צוואת האם נחתמה, כאמור, ביום 18.10.1995, וזאת לא ביום עריכתה אלא כמה ימים אחר כך. עו"ד ורטהיימר שערך את צוואתה של האם והיה שכנהּ העיד כי המנוחה סיפרה לו שיהושע טלפן אליה מאנגליה ואיים כי יתאבד אם לא תחתום על הצוואה. המנוחה התלבטה וחתמה כעבור מספר ימים. לפי עדות עו"ד ורטהיימר, בשלב בו חתמה, בסופו של דבר, עמדה המנוחה על כך שהיא רוצה לחתום על הצוואה. עו"ד ורטהיימר קרא לעו"ד נוסף והמנוחה חתמה בפני שניהם. עו"ד ורטהיימר הבהיר למנוחה, לפי עדותו, מספר פעמים כי חתימה על צוואה איננה דבר סופי. עד יום מותה – כשנתיים אחר כך – לא ביקשה המנוחה לשנות את הצוואה. פעם אחת הגיע עו"ד ורטהיימר אל מיטת חוליה של המנוחה לבקשת בן אחותה. האחות ובנה, כך עולה מהראיות, צדדו במערער דווקא וניסו להשפיע על המנוחה לשנות את צוואתה ולהוריש את רכושה לשני בניה. עו"ד ורטהיימר שוחח עם המנוחה, אולם היא לא אמרה לו דבר על רצונה לשנות את הצוואה. היא ציינה שתבוא למשרדו, אך לא עשתה כן. ההליך בפני בית המשפט המחוזי 7. בפני בית המשפט המחוזי הועלו טענות שונות בדבר מצבה הבריאותי של המנוחה בעת עריכת הצוואה, שנפטרה מסרטן שנתיים לאחר עריכת הצוואה. בית המשפט דחה את הטענות לפיהן מצבה הבריאותי היה רע בעת עריכת הצוואה ובממצאים בעניין זה אין מקום להתערב. 8. עדותו של יהושע נשמעה לפני עדותו של עו"ד ורטהיימר. עו"ד ורטהיימר העיד, בסופו של דבר מטעם אברהם, והוא היה העד האחרון במשפט. הוא לא מסר תצהיר לפני עדותו וממילא לא הוצגה גרסתו בפני יהושע. עם זאת, הגרסה שמסר יהושע לפיה הוא לא ידע על כך שאמו התכוונה לערוך צוואה עד שמסרה לו בדיעבד את הצוואה, אינה עולה בקנה אחד עם עדות עו"ד ורטהיימר. עו"ד ורטהיימר העיד, כזכור, כי המנוחה אמרה לו שבנה יהושע התקשר ואמר שיתאבד אם לא תחתום על הצוואה. בית המשפט לא קבע ממצא בעניין זה גם בפסק הדין השני. בית המשפט קבע כי אף שמטבע הדברים איום של בן על אמו כי יתאבד יעורר תחושה קשה אצל האם, הרי ממכלול הראיות שהובאו בפניו עולה באופן חד משמעי כי האיום בהתאבדות, אם היה כזה, אינו הגורם שהניע את המנוחה להוריש למשיב את רכושה. המערער קובל על כך שבית המשפט לא קבע ממצא בשאלה אם אכן היה איום בהתאבדות גם בפסק הדין המשלים. המערער מבקש כי נשלים את החסר ונקבע כי דברי עו"ד ורטהיימר משקפים את האמת. לעניין זה עוד אשוב. את מסקנתו כי לא האיום, אם היה כזה הוא שהניע את המנוחה לערוך את הצוואה ביסס בית המשפט על כמה נימוקים. ראשית ציטט בית המשפט את הרשום בגוף הצוואה כפי שצוטט לעיל וציין כי העובדה שהמנוחה פירטה בגוף הצוואה את שיקוליה מחזקת את התחושה שהיא חתמה רק לאחר ששקלה היטב את החלטתה. עוד הסתמך בית המשפט על קלטת וידאו שצולמה על ידי יהושע כשנה לאחר עריכת הצוואה בה חוזרת המנוחה על שיקוליה, ואומרת: "...בני שוקי לא גירש את אף אחד מהבית וכיבד את כל בני המשפחה, ודואג לנוחיותי ולהבראתי, ולכל הצרכים שלי, ואני גאה על זה, ואני מאוד מבקשת שאף אחד לא יעליל עליו עלילות שווא... ...אני אוהבת את ילדיי ואין לי שום טינה אל אף אחד, ולא גירשתי את אף אחד...ומכבדים את כולם, בזה אני, בזה אני, מוכרחה לבטא את עצמי בכדי שידעו כולם שלא עשינו עוול לאף אחד ובמיוחד בני יהושע, לא פגע באף אחד, אלא שאם אני יכולה להרשות לעצמי, הוא בעצמו נפגע קשות, הוא בעצמו נפגע קשות ואני חייבת להיות לצידו ולעזור לו במצוקתו, אילו זה היה קורה אחרת, זה כל אחד היה בא שלו, ולא היה קורה מה שקורה היום, קרע במשפחה, זאת אומרת, קרע בינו לבין נכדי שקוראים לו גידי, ואילו הייתה ביניהם חלוקה שוויונית אז כל אחד היה בא על סיפוקו, והחיים היו מתנהלים באורח תקין, ומאושר, אני כואבת על זה, שזה לא הסתדר ככה, אני כואבת על זה, שהתפתח קרע במשפחה, ואני מקווה שיבואו ימים טובים יותר והרוחות יירגעו, וכל אחד יקבל את מה שהוא מייחל לעצמו... בני יהושע יחל לעצמו לבוא לארץ...והוא נפגע קשות מעצם הפגיעה שפגעו בו, ולא התחלקו איתו חלוקה שוויונית ונתנו לו את זכותו שמגיעה לו מאביו ז"ל. צלמת?" לעניין קלטת וידאו זו שצולמה על ידי יהושע כשנה לאחר עריכת הצוואה, ב"כ המערער מלין על כך שבעת הדיון הוא העלה טענות נגד קבילותה. בית המשפט קבע כי יחליט בשאלת הקבילות בפסק הדין, אך בסופו של יום הוזכרה הקלטת בפסק הדין בלי שהוכרעה ההתנגדות. 9. בית המשפט הוסיף וציין שהמנוחה יכולה היתה לשנות את צוואתה משך שנתיים מאז עריכתה ועד פטירתה ולא עשתה כן. לעניין זה דחה בית המשפט עדות של קרובי משפחה (אחות המנוחה, ובן אחותה) לפיה המשיב שעלה עם משפחתו ארצה והתגורר בדירה השייכת לאמו באותו בניין - מנע מאחרים לבקרה. 10. עוד עמד בית המשפט על כך שכוונתה המוצהרת של המנוחה לתקן את אי השוויון בין הבנים מדגישה את הגיונה של הצוואה. בית המשפט סיכם וקבע כי הצוואה מבטאת את הרצון האמיתי והחופשי של המצווה להוריש את רכושה ליהושע כיוון שגרושהּ הוריש את רכושו לנכדו, בנו של אברהם. טענות המערער 11. הטענה המרכזית של המערער היא כי הצוואה בטלה נוכח נסיבות עשייתה: אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת תחבולה, ותרמית, כאמור בסעיף 30(א) לחוק הירושה, התשנ"ה-1965 הקובע: אונס איום וכו' 30. (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה. 12. עוד טוען המערער לכך שהצוואה בטלה מחמת טעות: המנוחה סברה, כך נטען, שרכושו של צבי אדמסקי היה זהה לרכוש שהיה לה, ואם היא תוריש ליהושע את כל רכושה, ייווצר איזון בין ילדיה, לאמיתו של דבר, כך נטען, רכושו של צבי אדמסקי היה פחות בהרבה מהרכוש שהיה למנוחה, שירשה נכסים רבים מאביה. לעניין טענת הטעות מסתמך המערער על סעיף 30(ב) לחוק הירושה המורה: אונס איום וכו' 30. (א)... (ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה. 13. המערער הוסיף וטען כי יהושע הטעה את אמו להאמין כי הוא (יהושע) נמצא במצב כלכלי נואש בעוד המערער חי כביכול בשפע חומרי. המעיין בתצהירים ובפרוטוקול ילמד לדעת ששני הצדדים ומקורביהם עסקו בניסיונות להשוואת הרכוש של הבנים. ואולם בית המשפט עמד על כך שהמערער ציין כי הוא עצמו לא שמע את המשיב מנסה להשפיע על אמו או מספר לה על מצבו הכלכלי. לעניין זה בית המשפט קבע כי המנוחה פקדה לא אחת את בנה באנגליה וידעה את מצבו, לכן בית המשפט דחה עובדתית את הטענה לפיה יהושע הטעה את המנוחה בעניין מצבו הכלכלי. דיון 14. אין צורך לומר כי אדם רשאי לצוות את רכושו כרצונו וכי בית המשפט אינו עורך צוואות במקומם של המורישים. השאלה היא האם נפל, כטענתו של אברהם, פגם בצוואה המביא לבטלותה. בית המשפט המחוזי השיב על כך בשלילה, ואציע לחברי שלא להתערב במסקנה זו. 15. בית המשפט המחוזי קבע ממצאים עובדתיים המתבססים בעיקרם על הערכת עדויות. בממצאים אלה אין להתערב. ואולם, ב"כ המערער עמד על שני עניינים משפטיים, שלטענתו להכרעה בהם שלא כשיטתו של בית המשפט המחוזי עשויה להיות השפעה מכרעת על העובדות שנקבעו ועל המסקנות מהן. הטענה הראשונה עניינה בקביעה של בית המשפט כי עדות עו"ד ורטהיימר לפיה סיפרה לו המנוחה כי יהושע אמר לה שיתאבד אם לא תחתום על הצוואה - הנה עדות שמועה. הטענה השניה נוגעת להעדר החלטה בעניין קבילות הקלטת שצוטטה לעיל. נפנה לשתי טענות אלה. 16. עו"ד ורטהיימר העיד, כזכור, כי המנוחה אמרה לו שיהושע אמר לה בשיחות טלפון מאנגליה שיתאבד אם לא תחתום על הצוואה, על כך מעיר בית המשפט "ראשית, מדובר בעדות שמועה" עוד מציין הוא כי ממכלול הראיות עולה באופן חד משמעי כי האיום בהתאבדות אם היה כזה לא היה הגורם שהניע את המנוחה להוריש למשיב את רכושה. 17. נראה לי, לכאורה, מבלי הכרח להכריע בדבר כי בנסיבות שתוארו ואף שמדובר בעדות שמועה, מן הראוי ליצור חריג לכלל האוסר עדות שמועה (ראו והשוו דברי השופטת ארבל ב-ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (מיום 21.2.2007), פיסקה 28). המנוחה איננה בין החיים, ומטבע הדברים לא נוכל, בדרך כלל לדעת על השפעות שהופעלו עליה, אם הופעלו, אלא מפי מי ששמע דברים מפי המנוחה, אם עדותו תימצא על ידי בית המשפט אמינה. זאת ועוד: המעיין בתיק יגלה שהעדויות כולן "זרועות" בעדויות שמועה וזאת ביוזמת שני הצדדים. עם זאת לא יהיה זה נכון, לדעתי, להחזיר את התיק פעם נוספת לבית המשפט המחוזי לשם קביעת ממצא ברור בשאלה האם אמינים דברי עו"ד ורטהיימר בעניין מה ששמע מפי המנוחה. טעם הדבר נעוץ בכך שתמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי בנסיבותיו של עניין זה כי גם בהנחה שהדברים הם חריג לאיסור בדבר עדות שמועה - המשקל המצטבר של הראיות מצביע על נכונות המסקנה כי המנוחה חתמה על צוואתה מתוך רצון טוב וחופשי ומתוך שלמות פנימית. למסקנה זו יש להגיע גם אם לא נסמוך על הקלטת שבקבילותה לא הכריע בית המשפט המחוזי, נושא שמיד אשוב אליו. 18. לדעתי בבואנו להתחקות אחר הלך רוחה של המנוחה בזמן אמת, פרק הזמן שחלף מאז עריכת הצוואה ועד פטירתה של המנוחה יש בו כדי לאצול, בדיעבד, על הלך רוחה בזמן חתימת הצוואה. יש לזכור כי יהושע עלה ארצה ב-1.1.1996. עו"ד ורטהיימר היה שכנהּ של המנוחה והיא נהגה להיכנס למשרדו בלא פורמאליות יתרה. הוא גם הסביר לה כי חתימה על צוואה איננה בלתי הפיכה וכי ניתן לשנותה. מפי אחותה של המנוחה, שהיתה מאוד לא אוהדת ליהושע וצידדה באברהם, עולה שהמנוחה היתה מודעת לכוחה לשנות את הצוואה. המנוחה לא שינתה את הצוואה. ועוד: לדעתי יש לתת משקל רב ביותר להנמקה המצויה בגוף הצוואה. הנמקה זו מעידה שהמנוחה רצתה לשריין את צוואתה בפני התנגדות. 19. לעניין טענתו של אברהם כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת בעקבות איומי יהושע בהתאבדות, דעתי כי דינה להידחות. אף בהנחה כי אכן יהושע איים בהתאבדות בטרם בוצעה הצוואה, על המערער מוטל הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין נסיבות עשיית הצוואה: אונס, איום השפעה בלתי הוגנת תחבולה ותרמית (סעיף 30(א) לחוק) להוראת הצוואה ((לעניין הטלת הנטל ראו דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 837 (1998), לעניין הקשר הסיבתי ראו, שאול שוחט, פגמים בצוואות, פרק 261-255 (2001) לרציונל דומה של שימוש בקשר סיבתי ראו ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 738 (1994)). דבר זה לא הוכח על ידי המערער. 20. בית המשפט השתכנע, כך עולה משני פסקי הדין כי האם בחרה מרצונה הטוב והחופשי לצוות את כל רכושה ליהושע בשל כך שהאב בחר לקפחו, והוריש את כל רכושו לגדעון, בנו של אברהם. מסקנה זו עולה לכאורה, בראש ובראשונה, מתוך הצוואה עצמה. עו"ד ורטהיימר העיד כי לאחר פטירתו של האב נועצה בו המנוחה כמה פעמים בשאלה אם ניתן "לעשות משהו" כדי לבטל את צוואתו של האב בה קופח יהושע. על כך השיב עו"ד ורטהיימר בשלילה והסביר כי אדם זכאי לצוות את רכושו כרצונו. המנוחה נכנסה למשרדו כמה פעמים באותו עניין. עוד העיד כי אמר לה כידיד "תשמעי אם את חושבת שמישהו הופלה כאן על פני מישהו אחר, אז תעשי איזשהו איזון, תפלי מישהו אחר וגמרנו." דברים אלה מחזקים את מסקנתו של בית המשפט בדבר מניעיה של המנוחה. לפיכך בית משפט השתכנע כי אפילו השמיע יהושע איומי התאבדות, מבטאת צוואתה של המנוחה רצון טוב, חופשי ואמיתי. בשל נסיבות העניין סבורה אני שצדק בית המשפט במסקנתו. 21. יש מקום אף לייחס חשיבות לכך כי עולה מהראיות שהייעוץ שהעניק עו"ד ורטהיימר, במסגרתו יידע את המנוחה בדבר האפשרות לשנות את צוואתה, היה ייעוץ עצמאי ובלתי תלוי (7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, 225 (2000)). 22. לעניין הטענה כי יהושע הטעה את אימו בעניין מצבו הכלכלי, כאמור בית המשפט קבע עובדתית כי יהושע לא הטעה את אימו ובעניין זה אין מקום להתערב. 23. המערער טוען עוד כי אמו סברה בטעות כי הורשת כל רכושה ליהושע תביא לאיזון בין השניים ולא היא, כיוון שרכושה היה רב ורכוש האב היה מועט. גם בעניין זה לא הרים המערער את נטל ההוכחה והראה כי הסיבה לעריכת הצוואה כפי שנערכה היתה סברתה של המנוחה כי רכושה זהה לרכוש גרושהּ. מהראיות עולה כי הסיבה העומדת מאחורי רצון האם לאזן בין שני הבנים אינה סכומי הכסף אותם הותירו היא וגרושהּ לילדיהם אלא הצורך לאזן את תחושת הקיפוח של בן אחד שאביו לא הותיר לו דבר. 24. בבחינת למעלה מן הצורך לשיטתי אתייחס בקצרה לעניין הקלטת ממנה ציטטתי לעיל. בדיון עלתה שאלת קבילותן של כמה הקלטות ביניהן של שיחות טלפון להן לא היה יהושע צד, שנפסלו. לענייננו מדובר בהקלטה שביצע יהושע עצמו, על פי עדותו. לדבריו היה הדבר במהלך יום הולדת של בתו בה נעשו צילומי וידאו. בית המשפט התיר את הקרנת הקלטת בפניו ותוכנה מופיע בפרוטוקול הדיון. בהחלטה מיום 9.5.2001 (עמ' 20 לפרוטוקול) ציין בית המשפט כי הוא מתיר את הקרנת הקלטת ויחליט בעניין קבילותה בשלב מאוחר יותר אך לא עשה כן, לפחות לא במפורש. בתחילה נטען כי מדובר בהאזנת סתר, אך בא כוח המערער חזר בו מטענה זו (שם, עמ' 18). טענה אחרת היתה שבית המשפט אינו צריך "להסתפק" בעדותו של יהושע שהוא בעל עניין. בנקודה זו קל למלא את שהחסיר בית המשפט המחוזי: ההקלטה נעשתה על ידי יהושע שהעיד על כך במשפט, וגם אברהם עצמו זיהה את אמו בקלטת. הפסיקה לא דרשה כתנאי לקבילות הקלטה שזו לא תעשה בידי בעל עניין. על כן איני רואה ממש בהתנגדות לקבילות בעניין זה. מותר היה לבית המשפט בנסיבות אלה להסתמך על הקלטת, שבתוכנה זהה לאמור בצוואה עצמה. 25. על כן יש מקום לדעתי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות. ש ו פ ט ת המשנה-לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏י"ח באב, תשס"ז (2.8.2007). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06017290_C09.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il