אורון כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1726/10 בבית המשפט העליון ע"פ 1726/10 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: אורון כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב) מיום 27.1.2010 שלא לפסול עצמו מלדון ב-עפ"ת 22982-07-09 בשם המערער: עו"ד רונן בנדל בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב) מיום 27.1.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-עפ"ת 22982-07-09. 1. ביום 8.2.2009 הורשע המערער בבית משפט השלום לתעבורה בעכו (השופט י' בכר) בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש, אי ציות לתמרור, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף ואי ציות להוראת שוטר במדים. בית משפט השלום לתעבורה גזר על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; תשלום קנס בסך 2,500₪ או 25 ימי מאסר שיישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 חודשים, במצטבר לעונש הפסילה שריצה אותה העת; 4 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים; וכן התחייבות כספית על סך 2,000 ₪ להימנע מלבצע עבירות דומות לאלה שבהן הורשע בתיק זה למשך שנתיים מיום גזר הדין. המדינה ערערה על גזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 30.9.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט סעב) את ערעור המדינה, והטיל על המערער, בנוסף לעונשים שפורטו לעיל, עונש מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים. ברם, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלה טעות, שכן נקבע בו כי "בענייננו המשיב הוסיף וחטא בנהיגתו הרשלנית שגרמה לתאונה בה ניזוק הרכוש ונפגעו נוסעים, כך שיש בהתנהגות נופך נוסף של חומרה", קביעה עובדתית שלא יוחסה למערער. 2. המערער הגיש לבית משפט זה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 16.12.2009 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (השופטים א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין ו-ס' ג'ובראן) בבקשה (רע"פ 8484/09 אורון כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.12.2009)), ובו נקבע כי בהסכמת המדינה, נוכח הטעות שנפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יבוטל פסק הדין והתיק יוחזר אל בית המשפט המחוזי לשם מתן פסק דין מחדש. בהמשך, לאחר מספר דחיות שחלקן התבקשו על-ידי בא-כוח המערער, נקבע התיק לשמיעה מחודשת ליום 27.1.2010 בבית המשפט המחוזי, בפני השופט סעב. בפתח הדיון שהתקיים במועד זה ביקש המערער כי המותב יפסול עצמו מלישב בדין (להלן: בקשת הפסלות). בבקשת הפסלות נטען כי העובדה שבית המשפט ייחס למערער מעשים בעלי אופי פלילי אותם לא ביצע, מצדיקה את העברת התיק למותב אחר. בא-כוח המדינה התנגד לבקשה, בציינו כי לא מתקיימות במקרה זה עילות לפסלות שופט, וכי בית משפט זה לא קבע כי התיק יישמע מחדש בבית המשפט המחוזי בפני מותב אחר. בהמשך הדיון דחה השופט סעב את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע השופט, בין היתר, כי בית המשפט ידון בעניינו של המערער ללא כל דעה קדומה ובלב פתוח, מבלי להיות מושפע מפסק הדין הקודם. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני, בו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות וכן מציין כי במהלך הדיון אמר השופט סעב כי: "כולנו בני אדם... מדובר בטעות הקלדה", אמירה אשר אף היא מצדיקה, לדידו, את פסילת המותב מלישב בדין. בתגובתה לערעור מיום 16.3.2010, טענה המשיבה כי חזקה על בית המשפט כי ידון בערעור מחדש באופן מקצועי וללא דעה קדומה; כי לא נקבעו בנסיבות העניין קביעות שעלולות לכבול את שיקול דעתו השיפוטי של בית המשפט; וכי דווקא הדברים שמצטט המערער לכאורה מפי השופט, מלמדים כי הטעות נבעה אך מ"טעות הקלדה" ולא מדעה קדומה שגיבש בית המשפט ביחס למערער. 4. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ומששקלתי את טענות המערער, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נפסק לא אחת כי דבר יום ביומו הוא שערכאת הערעור מחזירה את התיק לשמיעה לאותו שופט אשר שמע עדים ואף קבע לגביהם ממצאי מהימנות, וחזקה על שופט מקצועי שיוכל לדון מחדש בתיק ללא משוא פנים (ראו, לדוגמא: ע"פ 75/98 יהודה עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.1998); ע"פ 7724/02 צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2002)). כן נפסק בעבר, כי פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט ויש להראות כי בהליך הנוכחי אין השופט פתוח לשכנוע (ראו, למשל: ע"פ 226/10 שירותי אשכנזי אילת בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2010)). בנסיבות המקרה דנן, אכן נפלה טעות מצערת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואלמלא קבע בית המשפט עצמו בהחלטתו בעניין הפסילה כי ידון בעניינו של המערער ללא כל דעה קדומה ובלב פתוח ו"מבלי להיות כבול או מושפע מפסק הדין הקודם", אפשר שהייתי סבורה שישנה מניעה אובייקטיבית מלדון. אולם בנסיבות העניין אני סבורה כי יש ליתן תוקף לדברי בית המשפט לפיהם יוכל לשפוט בעניין תוך פתיחות לשכנוע וללא כל חשש למשוא פנים. לפיכך, לא שוכנעתי כי קיימת תשתית אובייקטיבית במקרה הנדון לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ב בניסן התש"ע (6.4.2010). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10017260_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il