מדינת ישראל נ. מעטצם אבן סעיד

החלטה בתיק ע"פ 1725/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1725/07 ע"פ 3598/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 1725/07: המשיב בע"פ 3598/07: מעטצם אבן סעיד קמאל מסעודין ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק פלילי 8083/06 שניתן ביום 10.1.07 על-ידי השופט י' אלון תאריך הישיבה: ט"ו באייר תשס"ז (3.5.07) בשם המערערת: עו"ד יאיר חמודות בשם המשיבים: עו"ד ערן אביטל פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיבים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 10.1.07 (מפי השופט אלון) בת"פ 8083/06 בעבירות סחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק העונשין תשל"ז-1977) – המשיב 1; וסיוע לסחיטה באיומים (סעיפים 428 + 33 לחוק העונשין) – המשיב 2. המשיב 1 נדון למאסר בפועל של 24 חודש מיום מעצרו (22.3.06) ולמאסר על תנאי בן 12 חודש, והוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה לפי סעיפים 427 או 428 לחוק העונשין. המשיב 2 נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של 6 חודשים, בגדרי האמור. ב. (1) המשיבים – בני שבט אלעזאזמה – הורשעו לפי הודאתם בכתב אישום מתוקן שאלה עיקריו: הם הועסקו בתחנת דלק בנגב עם עובדים נוספים, שבהם מנהל התחנה ואחרים בני שבט קדיראת. המשיב 1 פנה לגורמי הנהלה ודרש לקבל את ניהול תחנת הדלק במקום המנהל הקיים, באמרו כי אם יקבל את הניהול ייפסקו התפרצויות ונזקים שמהם סבלה התחנה לעת ההיא, ואם לאו – יימשכו. קצין משטרה התקשר למשיב 1, הציג עצמו כעוזר מנכ"ל החברה המפעילה את התחנה, וקבע עמו פגישה במסעדה. המשיבים ציינו בפגישה, כי הבעיות בתחנה יסודן בסכסוך בין משפחת משיב 1 למשפחת המנהל, והמשיב 1 ציין כי אם ינהל הוא את התחנה יהיה שקט, אחרת "ימשיך להיות בלאגן, יהיו פריצות ועוד", ומשיב 2 חיזק את דבריו. נוכח סירוב "עוזר המנכ"ל" למבוקש, אמר משיב 1 כי אינו רוצה להישמע מאיים, אבל "עכשיו יהיה לו בלאגן ולא יהיה שקט", והוסיף כי לאחר אירוע אחרון שקרה שלושה ימים טרם הפגישה, היו רבים שרצו לשרוף את התחנה והוא מנע זאת מהם, ואמר שימתינו עד לפגישה עם המנהל. (2) משיב 1 הודה בסחיטה באיומים, ומשיב 2 – בסיוע לסחיטה באיומים. הודאת המשיבים באה בעיצומה של פרשת התביעה, תוך מחיקת אישומים ועבירות נוספות. לא הושג הסדר טיעון באשר לעונש. ג. בית המשפט קמא ציין כי המעשים – בעיקר של משיב 1 – "חושפים התנהלות קשה, מטרידה ומאיימת ביותר על יסודות הסדר החברתי, על עקרונות משטר החוק ועל שלוותם של בני הציבור ועצם יכולתם לנהל את חייהם מבלי מפריע ומבלי פוגע ומבלי איומים". כן תיאר בית המשפט את חרדתו של מנהל איזור הדרום של החברה מפעילת התחנה, שהעיד "מבוהל וחרד כעלה נידף" והוכרז עד עוין; אוירה דחוסת איומים שררה גם בעדות מנהל התחנה. בית המשפט הוסיף וציין, כי "נגע הסחיטות באיומים הפך זה מכבר לאחת הרעות החולות הקשות ביותר... במיוחד באיזור הדרום", נוכח ריבוי המקרים. בנידון דידן נאמר, כי המדובר במעשה חמור מ"מעשי הסחיטה ה'שגרתיים יותר' הידועים כסחיטת דמי חסות או 'פרוטקשיין'", וחברה השואפת ל"תרבות אלמנטרית של חיי חוק וסדר" אינה יכולה להרשות לעצמה להשלים עם מצב זה. עם זאת למשיבים לא היה עבר פלילי, והיו לאחר לימודים במכללה או בעיצומם, דבר שנשקל לקולה. להבדל בין מעשיהם של שני המשיבים ניתן ביטוי בעונש, וסוף דבר שנגזרו העונשים המנויים מעלה. משיב 1 הוא אסיר כיום; ביצוע עבודות השירות של משיב 2 עוכב נוכח ערעור המדינה. ד. (1) בערעור המדינה נטען, כי העונשים שנגזרו אינם הולמים את קביעות בית המשפט קמא באשר לחומרת הנגע, ויש מקום להחמרה; צוטטו דברי בית משפט זה בע"פ 2745/06 הרשקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כי עבירות כאלה הן נפוצות וקשה לחשפן בשל חשש הקרבנות לפנות לרשויות, ולכן יש צורך בגמול ובהרתעה. נטען גם כי ערעורי מדינה בנושא דנא נתקבלו אך במשורה, ונחוצה החמרה רבה יותר. (2) בדיון בפנינו ביקש בא כוחה המלומד של המדינה, כי החמרה תבוא גם כמסר; המדובר בעבירה שהמחוקק קבע לה 7 עד 9 שנות מאסר, והכרוכה בתופעה בעלת השלכות קשות; נמסר, כי באיזור הדרום הוקמה יחידה משטרתית מיוחדת למאבק בסחיטת דמי חסות; והפחד ששרר באולם בית המשפט, כפי שתיאר השופט קמא, ראוי לתשומת לב. הוצג מסמך מיום 2.5.07 שעניינו התופעה של סחיטת דמי חסות במרחב הנגב, בחתימת פקד ערן כהן, מפקד יחידת סחיטת דמי חסות (סד"ח) ביחידה המרכזית נגב במשטרת ישראל. צוין בו, כי רווחת תופעה של סחיטה מטעם תושבי פזורה בדואים הבאים אל בעלי עסקים או בוני בניינים ומציעים "שמירה" בתמורה לתשלום במזומן ללא קבלות; בעל עסק המסרב לכך נחשף לפריצות, גניבות והצתות על-ידי שליחי המציע, וכשנתפס עבריין מיוחסת לו עבירת רכוש בלבד, שכן אינו קושר את שולחו למעשה. גם לאחר קרות הנזק שוב באים ומציעים "חסות"; הנזקים גדולים, כי שומר קבוע "חוקי" עולה ממון רב, וחברות מסוימות דורשות פרמיות ביטוח גבוהות מבעלי העסקים – והללו מעדיפים בסופו של יום לשלם בעבור ה"שמירה" וליהנות משקט, בלי שמוצב בעסקם שומר כלל, אלא מרוסס על העסק שם ה"שומר" נותן ה"חסות". רוב בעלי העסקים נכנעים איפוא ומשלמים דמי חסות; אין גם על פי רוב תלונות על סחיטה, שכן בעלי העסקים חוששים ומסרבים לשתף פעולה בגלוי, וכשפלוני מסכים לכך יתכנו התנכלויות שקשה להוכיחן; הקרבנות מציינים כי שיתוף פעולה עם המשטרה יגרום לכך שייפרעו מהם, והם חוששים לבטחונם. מטרת היחידה שהוקמה היא לשכנע בעלי עסקים להתלונן, תוך שתינתן להם הגנה משטרתית – ועדיין מסרבים מרבית הקרבנות. נציין כאן, כי לא ראינו מניעה להידרש למסמך, לא רק בהיעדר התנגדות, אלא גם כיוון שבית המשפט קמא נדרש ספציפית לתופעת הסחיטות כנגד השורר "במיוחד באיזור הדרום", כפי שצוטט מעלה. (3) בא כוח המשיבים ציין את עברם הנקי של שולחיו ואת לימודיהם במכללות; הזכיר כי כתב האישום המקורי צומצם משמעותית; טען כי יש מקום להתראה בטרם החמרה בענישה; ועוד הוסיף, כי למשיב 1 בעיות רפואיות וחלקו של המשיב 2 בעבירה היה מינורי; בא כוח המדינה ציין כי למשיב 1 גם עבירה נוספת. ה. (1) המדינה מבקשת, לאמיתם של דברים, כי ההתיחסות לעבירת הסחיטה תהא כאל מכת מדינה. לדעתנו העובדה שמשטרת ישראל החליטה על הקמת יחידה מיוחדת לטיפול בסחיטת דמי חסות אכן מצביעה על התפשטות התופעה; מכל מקום, "מכת איזור" בודאי יש כאן, ואף על בתי המשפט ליתן יד למיגורה. (2) עוד בשכבר הימים נדרש לכך בית משפט זה בפסק הדין שציטטה מתוכו המדינה בע"פ 724/74 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 141, 145-144, מפי השופט (כתארו אז) חיים כהן, וכה היו דבריו: "מתרבים והולכים המקרים הבאים לפני בית משפט זה אשר בהם נרתעים עדים מלהעיד על מעשי פשע מפחד נקמת הפושעים; והסחיטה של כספים באיומי פגיעה בגוף ונפש, והשתלטות הבריונים האלימים על ענפי מסחר אלה או אחרים או על שכונות מסוימות בערים, היתה לתופעה נפוצה, בחינת כסדום היינו לעמורה דמינו... מנוי וגמור עמנו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לשים קץ להפקרות בריונית זו. בתי המשפט מצווים לעמוד בפרץ מפני המתנכלים לניהול ענייני הצדק וביצוע החוק. אולי יהא בידי עונשי מאסר לתקופות ארוכות כדי להרתיע את השתלטנים הללו ודומיהם ולשכנעם שעברינותם אינה משתלמת; אולי יהא בהם כדי לחזק ידי קרבנותיהם לבוא ולהעיד נגדם ללא מורא ופחד". והנה חלפו שנות דור, ועולם הרשע כמנהגו: אותן תופעות שהצביע עליהן השופט כהן, עמנו הן כיום הזה. בע"פ 2745/06 מדינת ישראל נ' הרשקו (טרם פורסם) ציין חברי השופט לוי כי "עבירות של סחיטה באיומים הן עבירות נפוצות, אותן קשה לחשוף עקב חששם של הקרבנות לפנות לרשויות החוק". (3) נזכור כי עבירה לפי סעיף 428 כגון בנסיבות דנא דינה המירבי שבע שנות מאסר, ואם נעשה המעשה (או המחדל) מחמת האיום – תשע שנים. (4) אכן, ערים אנו לכך שהנסחטים במקרים רבים אינם נכונים להתלונן פן יבולע להם, והרי אין ניתן להעמיד שוטר ליד כל נסחט 24 שעות ביממה. לפיכך נודעת חשיבות מרובה להרתעת הסוחטים. יתר על כן, המדובר בעבירות שיש בהן שפל מדרגה מוסרי מיוחד; בע"פ 9839/06 מדינת ישראל נ' חבני (טרם פורסם) ציינה חברתי השופטת ברלינר, כי "סחיטה היא עבירה שיש בה יסוד של שפלות לצד ההיבט הרכושי שבה". שפלות זו מתבטאת בהשגת רווחים קלים על חשבון הזולת, תוך הטלת אימה ופחד עד כדי חשש לחיים ולמשפחה. יש מהן מן המדינות המתוקנות שנוגעו בנגע ה"פרוטקשן" בתקופות מסוימות עד כדי פגיעה באשיותיהן. ניתן ליבנו למינוח הציני שנטבע לתופעה זו: "דמי חסות" ובאנגלית "הגנה", קרי, הסוחט "מגן" על הנסחט ומעניק לו את "חסותו", וכל זאת כמובן בלא שה"חוסה" חפץ ב"חסות" וב"הגנה" והיא נכפית עליו, ואם לא יקבלנה, יבולע לו חלילה. (5) דומה כי העונש שהוטל על המשיבים אינו מגיע - בכל הכבוד - לדרגת החומרה של הענישה הנחוצה; יש מקום ליתן ביטוי מוחשי יותר למדיניות המחמירה. ראשית, לדידנו מחייבת עבירה זו מאסר מאחורי סורג ובריח; וכמובן – תוך התחשבות בנסיבות האינדיבידואליות, שאין בלעדיהן כענישה – גם מאסר שאינו קצר, במקרים המתאימים. כוונת המחוקק תתגשם על-ידי כך. ואולם, אם נרצה, בחינת אין מחמירין יתר על המידה בטרם מזהירין כי הרף יועלה – אף שהעבירה בספר החוקים מקדמת דנא - ובהתחשב בכך שאין זה ממנהגה של ערכאת ערעור למצות את הדין, אציע לחברי כי נצעד צעד לא גדול: נחמיר בעונשו של משיב 1 שנדון לתקופת מאסר של שנתיים – כשלעצמה לאו מילתא זוטרתא לאדם צעיר מאחורי סורג ובריח - בכך שעונש המאסר בפועל יוגדל מ-24 ל-30 חודשים. באי מיצוי הדין אנו מביאים בחשבון את לימודיו של משיב זה ואת הסיכוי כי ישוב לחיים נורמטיביים. אשר למשיב 2, אמנם חלקו קטן משמעותית משל משיב 1, אך איננו סבורים כי מאסר בעבודות שירות דיו בכגון דא. אנו מטילים עליו איפוא 8 חודשי מאסר בפועל, ואף כאן, גם בהתחשב בעברו הנקי, איננו ממצים את הדין. אילולא כל האמור היינו מחמירים יותר. קולו של פסק דין זה צריך שייצא במובן העקרוני והערכי, כי עבירה זו ראויה לענישה בקו מחמיר, גם אם ראשית ענישתה מצער יחסית; ואל יתפלאו סוחטים ומסייעיהם אם בעתיד יוטלו במקרים מתאימים גם שנות מאסר רבות יותר במידה משמעותית. (6) אציע לחברי איפוא לקבל את הערעור בגדרי האמור, קרי הגדלת עונש המאסר בפועל של משיב 1 ל-30 חודשים, ושל משיב 2 – ל-8 חודשים. המאסרים על תנאי יישארו בעינם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ו באייר תשס"ז (14.5.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07017250_T01.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il