פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 1724/05
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1724/05 - א'
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת מ' נאור
העותר:
פרנקלין פונטנוס
נ ג ד
המשיבים:
1. משטרת ישראל
2. פרקליט המדינה
3. היועץ המשפטי לממשלה
4. שר הפנים
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. העותר, אזרח פיליפינים, נכנס לישראל כדין בנובמבר 2002 כעובד זר לצורך מתן טיפול סיעודי לחולה. ביום 22.11.04 נעצר על ידי משטרת ישראל לאחר שמתלוננת, עובדת זרה גם היא, התלוננה במשטרה נגדו על כי ניסה לאנסה וביצע בה מעשה מגונה. העותר נחקר במשטרה, ולאחר מכן הועבר למישמורת לצורך הרחקתו מישראל. נראה כי המדינה החליטה שלא להגיש כתב אישום בעניינו. חרף זאת, שר הפנים החליט שלא לחדש את אשרת שהייתו של העותר בישראל ולהרחיקו מן הארץ, בין היתר, נוכח החשש העולה מהתנהגותו לגבי בטחונה האישי של המתלוננת. העותר הגיש עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים כדי להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את חוקיותה של החלטה זו של השר.
2. ביום 12.1.05 נתן בית המשפט לעניינים מינהליים את פסק דינו, ודחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי הראיות המינהליות שהיו בידי השר מצביעות על חשש סביר כי המשך שהייתו של העותר בארץ עלול לסכן את שלום המתלוננת, ומצא כי אין עילה להתערב בשיקול דעתו שלא להאריך את אשרת השהייה של העותר בישראל.
3. העותר ערער לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. ביום 7.2.05 דחה בית משפט העליון את הערעור (עמ"מ 693/05). בית המשפט קבע כי, בהתקיים ראיות מינהליות לביצוע עבירות פליליות על ידי העותר, החלטת השר שלא לחדש את אשרת שהייתו בארץ ולהורות על הרחקתו מישראל, הינה, כלשונו,
"נופלת במיתחם הסבירות, מה גם ששיקול הדעת המוקנה למשיב בעניינים כגון דא הינו רחב ביותר. המשיב היה רשאי לבסס החלטתו על קיומן של ראיות מינהליות והוא לא היה חייב לשם כך להיזקק דווקא לפסק דין מרשיע בפלילים".
4. העותר לא הסתפק בהליכים באמורים ועתר לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. תכלית העתירה שבפנינו הינה לבטל את החלטת שר הפנים להרחיק את העותר מישראל בטענה כי השר לא שקל את השיקולים הרלבנטיים, ונקט הפלייה פסולה כלפי העותר ביחס לאזרחים ישראליים. לענין זה נטען כי לכל אדם הנחשד בפלילים, באשר הוא, עומדת חזקת חפות כזכות חוקתית. חזקה זו עומדת לאזרח ישראלי ולזר כאחד; לפיכך, שר הפנים מנוע מהרחקת העותר מישראל כל עוד לא נסתרה לגביו חזקת החפות. עוד נטען כי, מקום שנעברה, לכאורה, עבירה חמורה בידי זר השוהה בישראל וישנן ראיות מינהליות לגביה, על שר הפנים להמתין להחלטת רשויות התביעה באשר להגשת כתב אישום נגדו בטרם יחליט על הרחקתו, ועליו לתת בהחלטתו משקל נכבד לשיקול זה. הדבר לא נעשה במקרה זה.
5. דין העתירה להידחות על הסף. עיקרה של העתירה הוא בהעמדת החלטת שר הפנים להרחיק את העותר מישראל במבחן הביקורת השיפוטי. אלא שעילתה של העתירה ועיקרי הטענות המועלות בה הם ממין הענין שנדון והוכרע בידי בית המשפט לעניינים מינהליים, אשר החלטתו עמדה גם למבחן ערעורי בבית משפט זה. בכך מיצה העותר את ההליכים המשפטיים הנתונים לו על פי הדין בפני הערכאות המוסמכות לדון על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 החל על עניינו. נהיר הוא, כי אין בידו זכות להעמיד את הסוגיה נשוא העתירה לדיון ולבירור בפני בית המשפט הגבוה לצדק אשר אינו נזקק, דרך כלל, לעניינים המצויים בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים; על אחת כמה וכמה כך הוא משעילתו של העותר כבר נדונה, נתבררה, והוכרעה הכרעה סופית בידי הערכאות המוסמכות לכך.
העתירה נדחית על הסף.
ניתן היום, י"ג באדר א' תשס"ה (22.2.05).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05017240_R01.docהג
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il