פסק-דין בתיק רע"ב 1723/03
בבית המשפט העליון בירושלים
רע"ב
1723/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
ארנולד שוורץ
נ ג ד
המשיבות:
1. מדינת
ישראל
2. ועדת שחרורים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בנצרת מיום 17.2.03 בעע"א 760/02 שניתן על ידי כבוד הנשיא י'
אברמוביץ והשופטים ח' גלפז ונ' ממן
תאריך הישיבה:
כ"ח באדר ב' התשס"ג (1.4.2003)
בשם המערער:
עו"ד ד' רונן
בשם המשיבות:
עו"ד י' גנסין; עו"ד ד' חורין
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
בקשת
רשות הערעור שלפנינו נידונה כערעור. הערעור מופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בנצרת, אשר ביטל את החלטת וועדת השחרורים לשחרר את ארנולד שוורץ (להלן: המערער) ברישיון, על פי הסמכות הנתונה לה בסעיף 12(ב) לחוק
שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001.
1. בשנת 1999 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו בביצוע עבירת אינוס ומעשה סדום והושת עליו עונש מאסר של 4 שנים,
מתוכן 3 שנים בפועל ושנה אחת על תנאי למשך שלוש שנים. ערעור שהגיש לבית משפט זה
נדחה ברוב קולות. המערער החל לרצות את עונשו לאחר עיכוב ביצוע שנמשך כשנתיים, ותקופת
מאסרו עתידה להסתיים ביום 6.9.2003. תאריך השחרור המינהלי של המערער הוא
19.7.2003.
2. לאחר שריצה שני שלישים מן העונש שנגזר
עליו, הגיש המערער בקשה לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר,
התשס"א-2001 (להלן: החוק).
וועדת השחרורים דנה לראשונה בעניינו של המערער ביום 23.6.2002. לקראת הדיון בוועדת
השחרורים הוכנה חוות דעת של החטיבה לפסיכיאטריה משפטית – מב"ן ב/ס
מג"ן, מרכז בריאות הנפש, באר יעקב (להלן: מב"ן; חוות דעת מיום 10.6.2002) כנדרש בסעיף 12 לחוק. בחוות
הדעת נקבע כי המערער אמנם אינו סובל מסטייה מינית או הפרעת אישיות, אולם נוכח
העובדה שהמערער מכחיש את ביצוע העבירה, לא ניתן להעריך את מסוכנותו לטווח הארוך.
לפיכך, מב"ן התנגדה לשחרורו המוקדם של המערער.
המערער הגיש לוועדת השחרורים חוות דעת
פרטית מטעמו. בחוות הדעת, שנערכה על ידי ד"ר הלל מה-נעים, נקבע כי המערער אינו
עבריין מועד, לא בתחום המיני ולא בתחומים אחרים ומידת המסוכנות שלו אינה גבוהה
יותר ממידת המסוכנות של כל אזרח מן השורה. וועדת השחרורים בחנה חוות דעת זו,
ובעקבותיה, ביקשה שתוגש על ידי מב"ן חוות דעת משלימה. ביום 15.10.2002 הוגשה
חוות הדעת המשלימה, בה נקבע כי אין בחוות דעתו של ד"ר מה-נעים כדי לשנות מן
העמדה המקורית של מב"ן לפיה מתנגדת היא לשחרורו המוקדם של המערער, מן הטעמים
שפורטו על ידה בחוות הדעת המקורית. יצוין כי ד"ר מה-נעים הגיש תגובתו לחוות
הדעת המשלימה של מב"ן, ובה טען כי העמדה הגורפת של מב"ן, הגורסת כי לא
ניתן להעריך מסוכנות של עבריינים המכחישים את ביצוע העבירה, אינה מאפשרת לערוך
דיפרנציאציה בין עבריינים בעלי פוטנציאל מסוכנות נמוך לפוטנציאל מסוכנות גבוה
יותר, ולפיכך אינה ראויה.
3. ביום 4.11.2002 קבעה וועדת השחרורים כי יש
לשחרר את המערער לשחרור מוקדם, על אף חוות דעתה של מב"ן. הוועדה קבעה כי:
"...הגענו למסקנה שיש לשחרר
את האסיר על אף אי ההמלצה של מב"ן. זאת אנו עושים מהנימוקים כדלקמן: האסיר
יוצא לחופשות באופן סדיר על פי המלצת מב"ן; מב"ן לא קבע באופן פוזיטיבי
את מסוכנותו של האסיר; התנהגותו של האסיר בתוך שערי הכלא היתה טובה, והוא עובד
באופן קבוע בתוך שערי הכלא; עברו הפלילי נקי לחלוטין מלבד העבירה בה עסקינן; עם
שחרורו אמור האסיר לשוב ולהתגורר עם אמו המתגוררת בביתה בנתניה;" (ההדגשה
במקור)
יצוין כי נוסף לנימוקים הללו קבעה וועדת השחרורים כי
שחרורו של המערער יותנה בכך שהוא ישהה במאסר בית לילי בבית אמו מהשעה 19:00 עד
השעה 6:30; הוא ימנע מכל קשר עם הקורבן ובני משפחתה; וכן, יהיה מחויב להתייצב
בתחנת המשטרה מידי שבוע.
4. על החלטת וועדת השחרורים הוגשה עתירה לבית
המשפט המחוזי בנצרת. הדיון בבית המשפט המחוזי נסב על פרשנות הוראת סעיף 12 לחוק,
אשר דנה בסמכות וועדת השחרורים להורות על שחרורו של אסיר אשר הורשע בביצוע עבירת
מין. וזו לשונו של סעיף 12:
"שחרור אסיר
הנושא מאסר
בשל עבירת
מין או
הלוקה בנפשו
12. (א) הועדה לא
תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת
נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן
לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות.
(ב) לא הוגשה חוות דעת
כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי
אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על
אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים
מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי
שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור".
מאחר שחוות הדעת של מב"ן בעניינו של המערער לא
הייתה חוות דעת חיובית, כאמור בסעיף 12(א) לחוק, התמקד בית המשפט בפרשנות סעיף
12(ב) לחוק ובנסיבות בהן רשאית וועדת השחרורים לדון בהיעדרה של חוות דעת חיובית
מטעם מב"ן. בית המשפט המחוזי קבע כי פרשנותו התכליתית של החוק מחייבת את
המסקנה כי המחוקק התכוון לעגן את מעמדה של מב"ן בהליכי השחרור על תנאי ועל
כן, חייב את וועדת השחרורים לפעול על פי המלצת מב"ן. לפיכך קבע בית המשפט, כי
בהיעדר חוות דעת חיובית של מב"ן, אף אם הוגשה חוות דעת "שותקת"
באשר למסוכנותו של האסיר, אין הוועדה מוסמכת לשחרר את האסיר. על כן, ביטל בית
המשפט המחוזי את החלטת וועדת השחרורים.
על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המערער
בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 376/03). במהלך הדיון בערעור הסכימה
באת-כוח המדינה כי יש לפרש את סעיף 12 לחוק כמעניק לוועדת השחרורים סמכות לדון
בעניינו של אסיר כל אימת שמוגשת חוות דעת של מב"ן, אף אם חוות הדעת אינה
קובעת באופן מפורש אם האסיר מסוכן או לא מסוכן לציבור בשל הכחשתו את המעשים. משכך,
הצדדים הסכימו כי נוכח העובדה שלוועדת השחרורים הייתה סמכות לדון בעניינו של המערער,
יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את שיקוליה של וועדת השחרורים
לגופם.
5. העניין חזר, איפוא, לבית המשפט המחוזי
בנצרת (עע"א 760/02). בהחלטה מיום 17.2.2003 שב וביטל בית המשפט את החלטתה של
וועדת השחרורים, אם כי הפעם בחן את שיקוליה לגוף העניין. בית המשפט המחוזי קבע כי
יש להשאיר בצריך עיון את השאלה מהו מעמדה של חוות דעת "שותקת" אל מול
חוות הדעת האחרות של מב"ן (חוות דעת הקובעת מסוכנות באופן מפורש או חוות דעת
הקובעת מסוכנות במידה כלשהי). במקרה שלפנינו נקבע כי החלטת ועדת השחרורים לא הייתה
סבירה באופן קיצוני, משום שהעניקה משקל רב מדי לנתונים אחדים, ושללה את המשקל
הראוי שיש לתת לנתונים אחרים. בית המשפט המחוזי סבר כי וועדת השחרורים נמנעה מלתת
לחוות הדעת של מב"ן מעמד מכריע ואף התעלמה מחובתה לסמוך את החלטת השחרור, לפי
סעיף 12(ב), על נימוקים מיוחדים שיירשמו. בהקשר זה קבע בית המשפט כי חוות דעת
"שותקת" אין משמעה שהאסיר אינו מסוכן, אלא להפך – יש להסיק ממנה כי
מב"ן מתנגדת לשחרורו של האסיר. בית המשפט המחוזי סבר כי חוות הדעת של
מב"ן גוברת על חוות דעת המוגשת באופן פרטי על ידי האסיר, הגם שיש לוועדה
סמכות לבחון, בין יתר הנתונים והשיקולים, גם את חוות הדעת הפרטית.
בית המשפט דחה גם את הנימוקים האחרים
שהועלו על ידי וועדת השחרורים. כך, קבע כי הוכח שבמהלך תקופת מאסרו של המערער
נמצאו שרידי סם בבדיקות שתן שנערכו לו, וכן, כי הוא נדון לקנס על ביצוע עבירת
משמעת בכלא. לפיכך, אין לומר כי התנהגותו בכלא הייתה טובה. עוד קבע בית המשפט כי
אין לייחס משקל להיעדרו של עבר פלילי, נוכח העובדה שהמערער עלה ארצה בשנת 1995
בלבד, והעבירה בוצעה כבר בשנת 1997. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי אין ללמוד גזירה
שווה מן העובדה שהמערער היה משוחרר בערובה במהלך משפטו ומכך שביצוע גזר הדין עוכב
למשך כשנתיים לאחר שנדון למאסר, משום שקיים שוני בין שחרור בטרם מתן פסק דין סופי
וחלוט לבין השחרור ברישיון ממאסר.
6. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור
שלפנינו. יצוין כי במקביל להליכים שהתנהלו במקרה דנן, ניתן על ידי בית משפט זה פסק
דין בבקשת רשות ערעור אחרת, בנסיבות הדומות למקרה שלפנינו, המתייחסות לשחרורו של
אסיר על ידי וועדת השחרורים, על אף שנקבע בחוות הדעת של מב"ן כי אין לשחררו
ממאסר שכן לא ניתן להעריך את מסוכנותו בשל הכחשתו את ביצוע המעשים (רע"ב
10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם); להלן: אסלאן). בפסק דין זה
נקבע, מפי השופט ת' אור, כי לוועדת השחרורים סמכות לדון בבקשה לשחרור אסיר, מכוח
סעיף 12(ב) לחוק, בכל אחד מן המקרים הבאים: כאשר אין בפניה כלל חוות דעת
מב"ן; כאשר חוות הדעת היא שלילית או קובעת מסוכנות במידה כלשהי הניתנת לטיפול
בתנאים מיוחדים; או כשהיא חוות דעת "שותקת", כלומר, אין בה הכרעה לעניין
מסוכנותו של האסיר. בית המשפט קבע עוד כי המלצות מב"ן אינן מחליפות את שיקול
הדעת של הוועדה, שהיא גוף מעין שיפוטי שבראשו עומד שופט. על כן, סבר בית המשפט כי
לוועדה סמכות להורות על שחרורו של אסיר, אף אם אין חוות דעת חיובית של מב"ן –
אם כי השימוש בסמכות זו ייעשה במקרים חריגים. בית המשפט ציין עוד כי החוק קבע שני
מנגנוני בקרה על החלטת הוועדה במקרים מעין אלה: האחד, על ידי חיוב הוועדה במתן
נימוקים מיוחדים להחלטתה; והאחר, חובתה של הוועדה לקבוע תנאים לשחרור אשר יבטיחו
מפני הסיכון הנשקף מן האסיר.
בפסק דינו התייחס השופט אור גם לכך
שבפועל קיימת מעין חזקה חלוטה אצל מומחי מב"ן לפיה לא ניתן לקבוע את מידת
המסוכנות הנשקפת מן האסיר במקרה שהוא מכחיש את ביצוע העבירה. על כך העיר בית המשפט
מפי השופט אור כי מוטב לבחון עניין זה מחדש, נוכח קיומן של עמדות אחרות המוצגות על
ידי אנשי מקצוע, לפיהן ניתן להעריך את מסוכנותו של האסיר גם תוך שימוש באינדיקציות
אחרות.
על פסק הדין בעניין אסלאן הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף (דנג"ץ 2353/03). ביום
27.3.2003 הורה השופט מ' חשין למשיב להגיב לבקשה לקיום דיון נוסף בתוך 30 ימים.
יצוין כי טרם חלף מועד זה וההכרעה בעניין קיום הדיון הנוסף טרם ניתנה.
7. בטרם הגיבה המדינה לבקשת רשות הערעור
שלפנינו, הגיש בא-כוח המדינה בקשה, בה טען כי נוכח הביקורת שהובעה בפסק דין אסלאן לעניין הערכת מסוכנותם של עברייני מין על ידי מומחי
מב"ן, ובהתחשב במשקל שיש ליתן לחוות הדעת של מב"ן, מוטב כי עניינו של
המערער יוחזר לדיון בוועדת השחרורים בשנית. ביום 16.3.2003
ניתנה החלטה כי הדיון בבקשת רשות הערעור שלפנינו יועבר להרכב שלושה, וכי המדינה
תגיש תגובתה גם לגופה של הבקשה. בתגובתה לבקשה ציינה המדינה כי מב"ן ערכה
חוות דעת נוספת בעניינו של המערער. חוות הדעת השנייה של מב"ן, מיום
20.3.2003, חזרה על ההמלצה המקורית המתנגדת לשחרורו של המערער ברישיון. עם זאת,
בניגוד להמלצה הקודמת, בהמלצה השנייה של מב"ן נקבעו ממצאים מפורשים לעניין
פוטנציאל המסוכנות שיש בשחרורו של המערער וצוין כי: "לא התרשמנו שהנבדק עבר
תהליך של הפנמה או הסקת מסקנות מעצם הסתבכותו הפלילית והמאסר ולא קיימת למידה של
הימנעות ממצבים דומים בעתיד." על יסוד קביעה זו, הביעו מומחי מב"ן
התנגדות לשחרור המערער ברישיון. נוכח חוות הדעת, ובהתחשב בפסיקת בית משפט זה
בעניין אסלאן טענה המדינה בתגובתה לבקשת רשות
הערעור כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה החלטת וועדת השחרורים חורגת
ממתחם הסבירות. בדיון שלפנינו חזרה באת-כוח המדינה על העמדה שהוצגה בפני בית המשפט
המחוזי ולפיה החוק העניק מעמד מכריע לעמדת מב"ן, ועל כן, במקרים בהם על פי
חוות הדעת של מב"ן לא ניתן היה לקבוע העדר מסוכנות, יש להצביע על טעמים
מיוחדים המצדיקים את השחרור. לטענתה טעמים אלה אינם מתקיימים במקרה הנדון. עוד
הוסיפה כי נוכח העובדה שהשחרור המוקדם הינו בגדר פריבילגיה הניתנת לאסירים העומדים
בתנאים הקבועים בחוק, הרי בהתחשב בסוג העבירות בהן הורשע המערער, ובעמדה המקצועית
של מב"ן, אין להורות על שחרורו המוקדם.
8. הערעור שבפנינו מעורר שאלות סבוכות
הנוגעות לפרשנות הראויה שיש לתת להוראות החוק בכלל, ולסעיף 12 הנ"ל בפרט. בין
היתר, מעלה הערעור את שאלת היקף הסמכות שנמסרה בחוק לוועדת השחרורים אל מול המעמד
אותו העניק המחוקק לחוות הדעת של מב"ן; מידת היכולת של מב"ן להעריך
מסוכנות נוכח הכחשת ביצוע העבירה; וטיבם של הטעמים המיוחדים אותם רשאית הוועדה
לשקול בבואה להכריע בהיעדר חוות דעת של מב"ן או בניגוד לה, כאמור בסעיף 12(ב)
לחוק. חלק מן השאלות המתעוררות במקרה דנן הוכרעו על ידי בית משפט זה בעניין אסלאן. יכול והכרעות אלה יעמדו לבחינה מחודשת על ידי בית משפט
זה, אם ייעתר בית המשפט לבקשת המדינה לקיום דיון נוסף. לעת הזו, ובהליך שלפנינו,
מעדיפה אני שלא לנקוט עמדה באשר לפרשנות המקיפה של סעיף 12(ב) לחוק מעבר לנדרש
לצורך ענייננו. עם זאת, נוכח האמור בעניין אסלאן, רואה אני
להעיר לעניין הערכת המסוכנות, כי גם אם יש חולקים על השיטה לפיה קובעים מומחי
מב"ן את חוות דעתם, אי אפשר לחלוק על כך שעל פי הוראת סעיף 12 הנ"ל,
ובהתחשב בהסמכה שניתנה למב"ן מטעם שר הבריאות הוענק לה מעמד מיוחד. למעשה,
קבע בכך המחוקק שהיועץ המקצועי של וועדת השחרורים היא מב"ן ולחוות דעתה משקל
רב, כגורם מייעץ. על אף המעמד המיוחד שניתן למב"ן, הותיר המחוקק שיקול דעת
בידי וועדת השחרורים שהיא הגוף המוסמך להורות על שחרור ברישיון של אסיר. חוות דעת מב"ן
היא ככלל – למעט חריגים יוצאי דופן – תנאי מוקדם לדיון בשחרור כאמור; משקלה הוא
רב, אך לא קונקלוסיבי, ועל פי הוראת סעיף 12(ב) לחוק הוועדה רשאית להפעיל שיקולים
נוספים, שלא כאן המקום לפרטם. מכל מקום, ודאי שכדי שהוועדה תחליט בניגוד להמלצתה
הפוזיטיבית של מב"ן עליה להסתמך על טעמים מיוחדים כבדי משקל.
כך בדרך כלל; בעניין שלפנינו, נוכח
השתלשלות העובדות שתוארה לעיל, נוצרו נסיבות יוצאות דופן בעיקר משום שבמהלך בירור
עניינו של המערער, נפסקה ההלכה בעניין אסלאן. נוכח
הערות בית המשפט בעניין אסלאן ראו לנכון
מומחי מב"ן לשוב ולבחון את עניינו של המערער. כך, עומדת בפנינו כיום חוות דעת
שנייה של מב"ן, אשר לא נבחנה כלל על ידי וועדת השחרורים, ואף לא ניתנה למערער
הזדמנות להגיב עליה, אם ירצה בכך. יצוין כי חוות הדעת השנייה הוכנה
לקראת הדיון בפנינו, מבלי שמומחי מב"ן התבקשו על ידינו להכינה ולגבשה. חוות
הדעת אמנם קובעת ממצאי מסוכנות ביחס למערער, אולם אין בה כדי להבהיר מה הוביל
לשינוי עמדתה של מב"ן. יש לזכור כי תחילה נקבע בחוות הדעת הראשונה, כי לא
ניתן להעריך את מסוכנותו של המערער נוכח הכחשתו את ביצוע העבירות בהן הורשע. בחוות
הדעת האחרונה נאמר במפורש על ידי מומחי מב"ן כי הם מעריכים שקיים פוטנציאל
מסוכנות הנובע מאישיותו של המערער ומהפנומנולוגיה של העבירה. שינוי זה בעמדה מחייב
הסבר, אך סברנו כי נוכח ממצאי המסוכנות שנקבעו בחוות הדעת השנייה של מב"ן,
מוטב כי וועדת השחרורים היא שתשוב ותבחן את עניינו של המערער. מסיבה זו גם לא
ראינו לעמוד על הנימוקים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין מושא ערעור זה.
וועדת השחרורים תיתן דעתה לאמור בחוות הדעת השנייה של מב"ן, כמו גם לנסיבות
המיוחדות שנוצרו במקרה דנן ומכלול השיקולים האחרים הנוגעים לעניינו של המערער
ובהם, פרק הזמן הקצר שנותר למערער לריצוי עונשו המלא.
בשים לב לכך שהערעור המתנהל בפנינו כעת
הינו הערעור השני בפרשה זו, ובהתחשב בעובדה שנותרו למערער חודשים ספורים עד
לשחרורו המינהלי ולתום תקופת מאסרו בכלל, אך מובן הוא כי יש לעשות מאמץ מיוחד
ולהביא את עניינו של המערער בפני וועדת השחרורים בהקדם האפשרי.
הערעור מתקבל, איפוא, בחלקו, בכך שעל אף
האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יובא עניינו של המערער לשיקול מחדש בפני
וועדת השחרורים.
ניתן
היום, י"ח בניסן התשס"ג (20.4.2003).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03017230_N05.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il