ניסן פונדקי נ. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו

פסק-דין בתיק בג"ץ 1719/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1719/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: ניסן פונדקי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו 2. בית דין הארצי לעבודה בירושלים 3. מנכ"ל המרכז לחקר גרעיני שורק 4. המרכז למחקר גרעיני נחל שורק 5. נציבות שירות המדינה 6. ראש ממשלת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מנחם דר בשם משיבים 6-3: עו"ד עינת לסרי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחת בפנינו עתירה למתן צו על תנאי כנגד פסק דינם של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה, בהם נקבע כי העותר פוטר שלא כדין מעבודתו אצל משיב 4 - המרכז למחקר גרעיני (להלן: הממ"ג), והוטל על המשיבים לשלם לעותר פיצוי כספי. הרקע להגשת העתירה 2. העותר הועסק אצל הממ"ג מאז שנת 1993 כאיש משק. ביולי 2002 קיבל העותר קביעות במקום עבודתו. ביוני 2005, בעודו עובד בממ"ג, הורשע העותר בבית משפט השלום ברחובות בעבירה של מעשה מגונה. נקבע כי בשנת 2002 ניגש העותר אל המתלוננת, שהייתה באותה העת קטינה ילידת 1984, נישק את ידה ולחיה וניסה לנשקה על שפתיה – והכל חרף התנגדותה. האירוע התרחש במסדרונות בית החולים בו הייתה מאושפזת באותה עת אמו של העותר. העותר לא הכיר את המתלוננת קודם לאירוע המתואר. לעניין העונש - נגזרו על העותר 5 חודשי מאסר, שהומרו בהמשך בעבודות שירות וקנס כספי. ביולי 2007 שלח מנהל הממ"ג לעותר הזמנה לשימוע, על רקע ההרשעה האמורה. נמסר לעותר כי נשקלת האפשרות לפטרו מחמת ביצוע עבירה שיש עמה קלון. בא כוחו דאז של העותר פנה למנהל הממ"ג, וביקש ממנו לנקוט אמצעי משמעת אחרים שאינם כוללים פיטורין. טענותיו של העותר נדחו, ומנהל הממ"ג הודיע לו כי הוחלט לפטרו. ערר שהגיש העותר על פיטוריו לראש הממשלה דאז, מר אהוד אולמרט, מתוקף תפקידו כיו"ר הועדה לאנרגיה אטומית – נדחה. 3. במרץ 2008 הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה תביעה כנגד פיטוריו. ביוני 2009 ניתן פסק הדין, ובו הוסבר כי בחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, קבועות שתי דרכים לפיטורי עובד: מסלול משמעתי - הגשת קובלנה לבית הדין למשמעת, ומסלול מנהלי - פיטורי עובד שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. במקרה דנא, כאמור, נגד העותר לא הוגשה קובלנה לבית הדין למשמעת. פיטוריו בוצעו במסלול המנהלי בלבד, לאחר שמנהל הממ"ג סבר כי יש במעשיו משום קלון. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי ההחלטה להטביע קלון על מעשי העותר, כמו גם ההחלטה לפטרו במסלול המנהלי (ולא במסלול המשמעתי) – אינן סבירות ואינן מידתיות, ודינן להתבטל. ברם, עקב חלוף הזמן, אין להשיב את העותר למקום עבודתו. במקום זאת חויב הממ"ג לשלם לעותר פיצויים בסך 80 אלף ₪. שני הצדדים הגישו ערעור. בית הדין הארצי קבע, בשונה מהכרעת בית הדין האזורי, כי יש קלון בעבירה בה הורשע העותר, ולפיכך לא נפל פגם בעצם ההחלטה לפטרו. ברם בית הדין הארצי סבר כי, בנסיבות העניין, מוטב היה למנהל הממ"ג לבחור במסלול המשמעתי ולא במסלול המנהלי. בית הדין הארצי אימץ את קביעת הערכאה הקודמת, לפיה אין מקום במקרה זה לנקוט סעד קיצוני של החזרת העותר למקום עבודתו. האיזון המתאים הוא אישור הפיטורים, תוך הגדלת סכום הפיצוי מ-80 אלף ₪ ל-160 אלף ₪ (נציג המעבידים, בדעת מיעוט, סבר כי אין להגדיל את הפיצויים). מכאן העתירה שהוגשה לבית משפט זה. ההליכים בפני בית משפט זה 4. במסגרת העתירה נטען כי העותר פוטר ממשרתו שלא כדין, ועל כן יש להורות לממ"ג להחזירו לאלתר לעבודתו. פסקי הדין הכירו בכך שנפל פגם בהליך הפיטורין, ויש לתרגם זאת להוראה אופרטיבית ולחייב את המדינה להשיב את העותר למקום עבודתו. העותר מוסיף וטוען כי שגה בית הדין הארצי כאשר הכריע, בשונה מעמדת בית הדין האזורי, שיש במעשי העותר משום קלון. המדינה בתגובתה טוענת כי לא קמה בענייננו עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. הובהר כי דרך המלך במקרי פיטורין שלא כדין היא תרופת הפיצויים, והימנעות בית הדין הארצי ממתן סעד של אכיפה – הייתה מבוססת היטב בנסיבות העניין. 5. להשלמת התמונה, יש לעמוד על התנהלות העניינים לאחר הגשת העתירה. הדיון הראשון בתיק התקיים בפברואר 2012. בא כוח המדינה לא התייצב לדיון, בשל שביתה במשק. בשל כך הוחלט כי העותר יוכל להגיש טיעון נוסף בכתב, והמדינה תהא רשאית להגיב לו. לאחר קבלת כתבי הטענות הנוספים התקיים דיון שני בעל פה. ביום 14.5.2012, עם תום הדיון השני, הוצא צו על תנאי בשאלה מדוע לא יוחזר העותר לעבודה בשירות המדינה, או לחלופין לא יועבר עניינו לבית הדין למשמעת. באותה החלטה ציינו חברי ההרכב כי נשקלה האפשרות להטיל על בא כוח העותר הוצאות אישיות, "לנוכח ריבוי הבקשות והודעות הסרק ותוספת טענות מאוחרות שלא נטענו במסודר וכראוי". ברקע לדברים עמדה התנהלותו של בא כוח העותר עובד למתן ההחלטה, ואף לאחריה: בא כוח העותר הגיש בקשות והודעות למכביר שלא על פי סדרי הדין, דוגמת הבקשה למחוק סעיפים מכתבי הטענות, להגיש עדויות ומודעות, לחקור מצהירים, ליתן פסק דין ועוד כהנה וכהנה, ולא חדל ממנהגו חרף התראות חוזרות ונשנות. אין באמור כדי לגרוע מכך שבא כוח העותר השקיע מאמץ עבור מרשו, והעלה טענות שיש בהן טעם. הדיון השלישי בעניינו של העותר התקיים ביום 13.5.2013. במהלך הישיבה נשאל בא כוח העותר על ידי חברי ההרכב האם, ככל שיוחזר העותר לשירות ותיקו יובא לבית הדין למשמעת, לא תיטען מצדו טענת התיישנות. זאת בשל האפשרות כי, מאז היום בו נודע לממ"ג על הרשעת העותר בבית משפט השלום ועד ליום בו יובא העניין בפני בית הדין, תחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 64 לחוק שירות המדינה (משמעת). תשובת בא כוח העותר לשאלת ההרכב הובהרה בכתב: בכפוף להחזרתו המלאה של העותר לעבודה בממ"ג – יוותר העותר על טענת התיישנות. זאת בתנאי שהמדינה לא תנקוט כלפי העותר בכל הליך של השעיה כל עוד מתנהל ההליך המשמעתי, לרבות הליכי הערעור וההשגה בבית המשפט המחוזי והעליון. יצוין כי המדינה הודיעה כי היא מסכימה להחזרת הדיון למסלול המשמעתי בכפוף לויתור העותר על טענת ההתיישנות, אך תעמוד על זכויותיה, לרבות האפשרות לבקש השעיה. דיון והכרעה 6. במישור העקרוני, יש לזכור את המסגרת הדיונית בה אנו מצויים. בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בהחלטותיו של בית הדין לעבודה תיעשה רק במקרים נדירים, כאשר נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה. יושם אל לב כי מדובר בתנאים מצטברים: ראשית, קיומה של טעות משפטית מהותית בעלת חשיבות ציבורית כללית. שנית, הצדק מחייב התערבות של בית משפט זה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 3229/12 אחים סמאר שיווק פירות וירקות תמרה בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (13.12.2012)). 7. על רקע השיקולים האמורים, איני סבור כי המקרה שלפנינו מצדיק התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. חוק שירות המדינה (משמעת) קובע שני מסלולים לפיטורי עובד מדינה. האחד הוא מסלול משמעתי, במסגרתו מועמד העובד לדין בגין אחת או יותר מעבירות המשמעת המפורטות בסעיף 17 לחוק. הדיון מתנהל בפני בית הדין המשמעתי, אשר מוסמך להחליט על קשת רחבה של אמצעי ענישה: התראה, נזיפה, הורדה בדרגה ואף פיטורין (סעיף 34 לחוק). המסלול האחר הוא מסלול מנהלי, והוא מאפשר לפטר עובד שהורשע בעבירה שיש עמה קלון (סעיף 68 לחוק). יצוין כי היתרון במסלול המשמעתי הוא שהבירור דומה להליך משפטי, בעוד שהמסלול המנהלי – כשמו כן הוא, ומדובר בעיקר בהליך של שימוע. במקרה דנא, פיטורי העותר התבצעו דרך המסלול המנהלי. לשם כך היה על המדינה לעבור שתי משוכות: ראשית, לקבוע כי יש קלון בעבירה בה הורשע העותר. משנקבע כך, הגענו למשוכה השנייה: הבחירה לצעוד במסלול המנהלי ולא במסלול המשמעתי. בית הדין האזורי ובית הדין הארצי נחלקו האם אכן יש קלון בעבירה בה הורשע העותר. ברם שתי הערכאות הסכימו ביניהן כי, אפילו אם יש קלון בעבירה, הרי שמן הראוי היה ליזום הליך פיטורין במסלול המשמעתי ולא במסלול המנהלי. איני סבור כי יש צורך בהתערבות בית משפט זה בכדי לקבוע מסמרות בסוגית הקלון. כפי שהוסבר, אמנם הייתה מחלוקת בין הערכאות בשאלה האם יש במעשי העותר קלון, אך לכך לא הייתה השלכה של ממש על התוצאה: שתי הערכאות הסכימו כי פיטורי העותר לא היו כדין, משום שנפל פגם בהעדפת המסלול המנהלי על פני המסלול המשמעתי. כך או כך, אף לגופו של עניין, איני רואה לנכון להתערב בקביעת בית הדין הארצי לפיה יש קלון בעבירה בה הורשע העותר. אמנם נכון הוא, כפי שציין בית הדין האזורי, כי בסקאלה של עבירות המין המעשה איננו נמצא במקום גבוה. בהיבט זה, יש בעבירה ובנסיבותיה צדדים לכאן ולכאן: מחד גיסא, מדובר על פניו באירוע חד-פעמי, שאף לא היה כרוך בניצול של יחסי מרות או סמכות מצידו של העותר. המקרה התרחש לא במסגרת העבודה ולא במקום העבודה. אף אין להתעלם מכך שהעותר הוא נטול עבר פלילי. מאידך גיסא, בל נשכח כי מדובר בהטרדה מינית פיזית של קטינה, שלא היה כל קשר מוקדם בינה לבין העותר. יוזכר כי בית משפט זה לא קבע סטנדרט אחיד למונח "קלון", והוא משתנה על פי ההקשר החקיקתי הרלבנטי ונסיבות המקרה (ראו למשל: עש"מ 2699/01 חלף נ' מדינת ישראל (15.5.2001); והשוו לעניין קלון במשטרה - בג"ץ 8225/07 סדיק נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 56 (06.07.2009)). יחד עם זאת, נוטה אני לעמדה כי לא נפלה שגיאה משפטית. זאת בשל כך שמדובר בהטרדה מינית פיזית של קטינה אותה לא הכיר העותר קודם לכן. המפגש בין השניים התרחש במסדרונות בית החולים, והוא התעלם מבקשתה להפסיק את מעשיו. מעבר לכך, וזוהי המסגרת המחייבת, ההכרעה כשלעצמה איננה מחייבת התערבות של בית הדין הגבוה לצדק. ברי כי לא מדובר בטעות מהותית, או בטעות בכלל, ואף לא בסוגיה בעלת השלכות כלליות. שיקול נוסף המחזק מסקנה זו הוא שלמעשה לא הייתה לקביעת הקלון השפעה של ממש על עניינו של העותר, אשר שם את הדגש בטיעוניו על אי-הענקת הסעד המתאים ולא על עצם הקביעה כי פיטוריו לא היו כדין. 8. העתירה מתבססת על הקביעה המשותפת של שני בתי הדין קמא, לפיה פיטורי העותר אינם כדין משום שהיה מקום לבחון את עניינו בבית הדין המשמעתי. עיקר הקושי לשיטת העותר נעוץ בסעד שהוענק לו בהתחשב בקביעה זו, וליתר דיוק – בסעד שלא הוענק לו: סעד האכיפה בדמות החזרתו לעבודה. ככלל, כפי שהובהר בפסיקת בית משפט זה, סעד של אכיפת חוזה עבודה הוא בגדר חריג שנעשה בו שימוש מועט (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, פיסקה 20 (10.10.2005)). בחירת הסעד במקרה של פיטורין בלתי-חוקיים תיעשה בהתחשב במספר שיקולים, ובהם חומרת הפגם שדבק בפיטורין; ההקשר התעשייתי והתעסוקתי של יחסי העבודה; הערך שנפגע בפיטורים; אופי המעביד; וההסכם החל על הצדדים (בג"ץ 4485/08 אלישע נ' אוניברסיטת תל-אביב (05.10.2009); השוו: בג"ץ 4284/08 קלפנר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (26.04.2010)). במקרה שלפנינו, לא מצאתי כי בהכרח שגו בתי הדין לעבודה באיזון שנערך בין השיקולים השונים, ואשר הביא לתוצאה לפיה נשלל מהעותר סעד האכיפה. מן הממצאים העובדתיים שהתקבלו בערכאות קמא עולה כי החלטת הפיטורים התקבלה בסמכות ובתום לב, תוך הסתמכות על ייעוץ משפטי, בהתבסס על הרשעת העותר בעבירה של מעשה מגונה וללא עירוב של שיקולים זרים. עוד ניתן לציין שמדובר במקום עבודה בעל רגישות ביטחונית גבוהה. על פי קו זה, מובן כי מצופה מכל העובדים לעמוד בסטנדרטים מחמירים במיוחד של הגינות ואמינות. יש לזכור גם כי מיום פיטוריו של העותר ועד למתן פסק הדין בבית הדין האזורי חלפה שנה, ומאז חלפו למעלה מארבע שנים נוספות. גם לכך יש משקל. סיכומו של דבר, איני סבור כי נפל פגם בקביעת בתי הדין כי במציאות שנוצרה אין מקום להשיב את העותר למקום עבודתו. 9. אולם, ניתן להסתכל על המקרה מנקודת מבט אחרת. דהיינו: עולה כי קביעה מוסכמת היא על בתי הדין שהיה על המדינה בתור מעביד לפעול במסלול המשמעתי. מסלול זה, כך נקבע, תואם יותר את נסיבות המקרה, גם בהנחה שיש קלון במעשי העותר. על יסוד זאת קבע בית הדין האזורי כי הפיטורין לא היו כדין, והטיל על המדינה לשלם לעותר 80 אלף ₪. בית הדין הארצי הכפיל את הסכום, על אף שקבע כי אכן יש קלון במעשי העותר. אולם חלוף הזמן עומד לעותר לרועץ. בהתחשב בכל נסיבות העניין, הוצאנו צו על תנאי ואף העלינו בפני הצדדים מעין "הצעת פשרה": העותר יוחזר לעבודתו בממ"ג, בעוד שהמדינה תהא רשאית להגיש נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי בגין ההרשעה בביצוע מעשה מגונה. תנאי מקדמי לכך היה הסכמתו של העותר לוותר על טענת ההתיישנות, הסכמה שניתנה כאמור. אלא שהעותר התנה את הסכמתו להצעה האמורה בכך שלא יינקט כלפיו כל הליך של השעיה, וזאת לכל משך התקופה בה יתנהלו ההליכים המשפטיים, לרבות הליכי ערעור (ככל שיהיו) בבית המשפט המחוזי ואף בבית משפט זה. דא עקא, התניה זו נדחתה על ידי המדינה. ניתן להבין את ההיגיון בעמדת המדינה. ההתניה תדרוש מבית משפט זה לקבוע עמדה ולהתערב בהליך שיתקיים. זאת באופן שהמדינה איננה יכולה לבקש סעד זמני של השעיה, חרף העובדה שחלפו מספר שנים מאז פיטורי העותר. יצוין כי תנאי זה לא היה חלק מהצעתנו, ואני סבור כי יהיה בו כדי להפר את האיזון הטמון בהצעה. אף לא אסתיר כי, יש בהצעה גם מימדים של לפנים משורת הדין. להשלמת התמונה אומר כי אין בכך ביקורת על עמדת העותר. זכותו שלא להסכים להצעה. ניתן להבין כי בשלב הזה הוא מעוניין שעתירתו תוכרע לכאן או לכאן, בלא שההליכים המנהליים יימשכו בעודו מושעה. לנוכח התניית העותר, שלא התקבלה על דעת המדינה, מתעוררת השאלה מהו הסעד המתאים שעל בית משפט זה להעניק. שאלה זו תיבחן בגדרי דוקטרינת הבטלות היחסית, שעיקרה הקפדה על מידתיות והתאמה בין חומרת הפגם שנפל במעשי הרשות לבין הסעד שיינתן לנפגע. המשמעות המעשית של התנאי שמציע העותר היא שפיטוריו יבוטלו דה-פקטו, והוא יוחזר לעבודתו למשך תקופת זמן ממושכת ביותר. זאת מבלי שעניינו נבדק. תוצאה זו תביא לכך שחלוף הזמן לא רק שלא הרע את מצבו של העותר, אלא בפועל היטיב עמו במובן מסוים. בהכרעה המשפטית תוצאה זו ודאי איננה מידתית, ומעניקה משקל יתר לפגם שנפל במקרה זה בהחלטת מנהל הממ"ג. יוזכר שוב כי בית הדין לעבודה קבע כי לא נפל פגם בעצם ההחלטה לפטר את העותר, וכי ההחלטה התקבלה בתום לב ומשיקולים ענייניים. בנסיבות אלו, ומנקודת מבט של בטלות יחסית, איני סבור כי יש מקום להורות על החזרת העותר לתקופת זמן בלתי-מוגבלת באופן מעשי. זאת בנוסף לאמור לעיל, לפיו העתירה לא עונה על הדרישות של התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 10. העתירה נדחית. בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלות שני הצדדים הן במהלך הדיונים והן בשלבים שקדמו לכך, אין מקום למתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. קראתי את חוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל, ולמרות שאני מסכימה לעקרונות שעליהם היא מבוססת, אני סבורה שיש להגיע במקרה זה לתוצאה שונה. הן בית הדין האזורי לעבודה והן בית הדין הארצי לעבודה קבעו שפיטוריו של העותר נעשו שלא כדין. עם זאת, לשיטתם לא היה מקום ליתן לו סעד של אכיפה, אלא להסתפק במתן סעד כספי. חברי סבור שאין מקום להתערב במסקנה זו המבוססת על האיזון העדין הנדרש תמיד בעת שמתבקש סעד של אכיפת חוזה עבודה. לשיטתי, חרף מסגרת ההתערבות המצומצמת בפסיקתם של בתי הדין לעבודה, העניין שבפנינו מעורר שאלה בעלת משמעות רחבה הנוגעת למשקל שיש לתת לזכויותיו של העובד כתוצאה מהליך של פיטורין שנעשה שלא כדין בעת שנבחנת תביעה להחזרת המפוטר לעבודתו ולחובה לקבוע קריטריונים בנוגע לדרך הטיפול בעובדי מדינה שהורשעו בעבירה שיש עמה קלון. 2. העותר פוטר מעבודתו לפי סעיף 68 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת) על רקע הרשעתו בעבירה שיש עמה קלון (במה שכונה המסלול המינהלי). זאת, הגם שהן בית הדין האזורי לעבודה והן בית הדין הארצי לעבודה קבעו כי ראוי היה לנקוט בעניינו בהליך הדרסטי פחות של העמדה לדין משמעתי (היינו לנקוט במה שכונה המסלול המשמעתי), וכי פיטוריו של העותר היו בלתי סבירים ובלתי מידתיים - קביעה אשר אני סומכת עליה את ידי, ואף חברי מסכים לה. עם זאת, בית הדין האזורי, ובעקבותיו בית הדין הארצי, החליטו כי בנסיבות העניין הסעד שיש לפסוק בשל הפיטורין הוא סעד כספי, להבדיל מסעד של אכיפת חוזה עבודה. אכן, בתי הדין לעבודה הם האמונים על בחינת נסיבותיו של כל מקרה בכל הנוגע למתן סעד של אכיפת חוזה עבודה. אולם, עוד קודם ליישום יש חשיבות רבה לנקודת המוצא: מתן משקל ראוי לזכויותיו של העובד בהליך פיטורין, ולא כל שכן בהליך פיטורין שנעשה על-ידי מעביד ציבורי. אני סבורה שבנסיבות העניין לא ניתן משקל נאות לזכויותיו של העותר באיזון שנערך אל מול הקושי הטבוע בכל מצב שבו בית המשפט אוכף חוזה עבודה על מעביד. 3. באופן כללי, יש להימנע ממצב שבו ההכרה בקושי הכרוך באכיפת חוזה עבודה תמנע באופן קטגורי כמעט לחלוטין השבתו לעבודה של אדם שפוטר שלא כדין. אכן, חוזים לשירות אישי הם חוזים שנקודת המוצא לגבי אכיפתם שונה מנקודת המוצא הנוהגת ביחס לחוזים אחרים (סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). אולם, כידוע, כלל זה הוגמש וכיום מסתמנת נכונות גוברת במשפט העבודה לאכיפת חוזים אישיים (ראו: בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד ס(3) 121, 144 (להלן: עניין פלצמן); עש"ם 9433/07 מדינת ישראל נ' אבשלומוב, פסקה 9 (21.5.08), וההפניות שם). בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, נקבע כי ההחלטה אם ליתן סעד של אכיפה או פיצוי תינתן בהתאם לנסיבותיה של ההעסקה ולנסיבותיהם של הפיטורים תוך בחינת מכלול של שיקולים, ובהם: מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין (ראו: עניין פלצמן, בעמ' 145; בג"ץ 4485/08 אלישע נ' אוניברסיטת תל-אביב (5.10.2009) (להלן: עניין אלישע); בג"ץ 8929/08 עובדיה נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.08.09)). הדברים אמורים בהדגשה מיוחדת ביחס לפיטורין בשירות הציבורי, שלגביהם ננקטה הגישה כי אין להשלים עם פיטורין שלא כדין כאשר הם נגועים בשיקולים זרים, באפליה, בניגוד אינטרסים וכיוצא בזה, ועל כן ההיענות לשימוש בסעד האכיפה תהיה רבה יותר (ראו: עניין פלצמן, בעמ' 145; עניין אלישע, בפסקה 18; ע"ע 300178/98 ביבס – שופרסל בע"מ, בעמ' 489). בבג"ץ 4284/08 קלפנר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (26.4.2010) שאליו מפנה חברי נמנע בית משפט זה מלהורות על אכיפה בשים לב לתקופה הקצרה יחסית שעוד נותרה עד למועד הפרישה הצפוי של המפוטרים, כמו גם לשינוי המבני שעבר מקום עבודתם. אלה אינם פני הדברים במקרה דנן. 4. במקרה שבפנינו, העותר הוא עובד שההיבט האישי בעבודתו נראה כמצומצם ודל. הוא שימש עובד החזקה במקום עבודה גדול, היה אמון על משימות בעלות אופי טכני ואף לא פיקח על עבודתם של אנשים אחרים. הליך הפיטורין שננקט בעניינו היה נגוע בפגם מהותי ביותר, בשים לב לרקע המשמעתי נטול הרבב שלו, העדר כל זיקה בין העבירה למקום העבודה והזמן שחלף מאז ביצועה (וזאת מבלי לגרוע מחומרת העבירה לגופם של דברים). בנסיבות העניין, המשיבים לא הצביעו על קושי מיוחד שהיה כרוך בהשבת העותר לעבודה, בשים לב לאופייה המתואר לעיל, במועד שבו ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי. יש להימנע ממצב שבו עצם חלוף הזמן בשל ניהול ההליך המשפטי יוביל לכך שאכיפה תיחשב למכבידה מדי, במיוחד בשים לב לכך שהעותר לא פעל בשיהוי. 5. על כך יש להוסיף כי המשיבים לא הצביעו על קיומו של נוהל מסודר או מדיניות בכל הנוגע לבחירה בין הליך פיטורין מינהלי לפי סעיף 68 לחוק לבין נקיטתם של הליכי משמעת במקרה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. יוער, כי במבט הצופה פני עתיד נוהל כזה הוא מחויב המציאות – כדי למנוע הישנותם של מקרים דומים הכרוכים בפגיעה לא מידתית בזכויות וכן בפגיעה בשוויון (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 235-231 (2010)). הדברים אמורים בהדגשה יתרה בשים לב למשמעות הכלכלית של בחירה בנתיב הפיטורין שעלולה להיות פוגענית מאוד עבור כל עובד, ולא כל שכן כאשר מדובר בעובד מבוגר ונעדר הכשרה מקצועית מיוחדת כמו בענייננו. על המשיבה 5, נציבות שירות המדינה, להבטיח כי לא ייווצר חלילה מצב שבו הטיפול בעובדים מסוימים יתמצה בהליך משמעתי, תוך שהם ממשיכים בעבודתם, ואילו עובדים אחרים שהורשעו בעבירות דומות או אף קלות יותר יעמדו מול שוקת שבורה של פיטורין, מבלי שקיימת ביניהם הבחנה רלוונטית, ואידך זיל גמור. 6. אני מבקשת להדגיש: אין להקל ראש כל עיקר בעבירה הפלילית שעבר העותר, אף אם היא אינה נמנית עם עבירות המין שבראשו של מדרג החומרה. אולם, אין בכך בלבד כדי לפטור את המדינה כמעסיק מלנהוג בהגינות ובשוויון בהתייחסה למשמעות התעסוקתית של ביצוע העבירה. הסתפקות בסעד כספי בלבד במקרים מסוג זה אינה מבטאת את מלוא החומרה של נקיטת הליך פיטורין מבלי שעניינו של העותר נבחן בפרספקטיבה של מקרים אחרים והמדיניות הנוהגת לגביהם, ככל שקיימת כזו. יש להדגיש, כי כאמור, במועד שבו ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה חלוף הזמן מאז פיטוריו של העותר לא היה משמעותי דיו, ופסק הדין אף לא הצביע על קושי ממשי להשיב את העותר לעבודתו, מעבר לצורך בהיערכות לקליטתו מחדש בעבודה. בשים לב לכל אלה, עמדתי היא שיש לקבל את העתירה ולהורות על השבת העותר לעבודתו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דיננו. 7. בשלב זה, מתעוררת השאלה מהו הפתרון שניתן לתת כיום למצב שנוצר – בשים לב לכך שברגיל החזרת העותר לעבודה הייתה צריכה להיות כרוכה בהעמדתו לדין משמעתי. זאת, מאחר שחלופה זו לכאורה אינה פתוחה עוד בפני המשיבים, לנוכח חלוף הזמן ויכולתו של העותר להעלות טענת התיישנות בהליכי משמעת שיינקטו נגדו בעת הזו (לפי סעיף 64 לחוק המשמעת). כפי שציין חברי השופט הנדל, העותר היה נכון לוותר על העלאתה של טענת ההתיישנות במצב שנוצר, ובלבד שלא יינקט נגדו הליך של השעיה זמנית. אולם, המדינה לא הסכימה לכך. אני סבורה שבגדר סמכותו של בית משפט זה לתת סעד למען הצדק יש באפשרותנו להורות כי בנסיבות שנוצרו יש להשיב את התיק לבית הדין האזורי לעבודה, על מנת שיסיים את הטיפול בעניין. עם זאת, במישור המעשי, פתרון שרצוי כי המשיבים 7-3 (להלן: המשיבים) ישקלו, בנסיבות העניין, הוא שלא לנקוט כנגד העותר בהליך משמעתי בשים לב לכך שניתן לראות בתקופה שבה לא עבד "תחליף" לעונש המשמעתי שהיה עשוי להיות מושת עליו, ובלבד שתקופה זו תיחשב להשעיה לכל דבר ועניין, כך שהעותר גם לא יהיה זכאי לכל תשלום נוסף בגין תקופה זו. פתרון מסוג זה יוכל לאזן "בקירוב" את תוצאותיו של ההליך המשמעתי שהיה מתקיים, לו התקיים במועדו ולייתר את המשך הדיון בבית הדין האזורי לעבודה. כמובן, אם המשיבים לא יבחרו בכך ישוב העותר לעבודתו ויועמד לדין משמעתי. העותר לא יעלה טענת התיישנות, כפי שהצהיר, אך המשיבים יהיו מנועים מלנקוט נגדו צעד של השעיה זמנית. במצב דברים זה, יתחייב המשך הדיון בעניינו של העותר בבית הדין האזורי לעבודה על מנת שהאחרון יקבע מהו סכום הפיצוי המגיע לעותר – אם מגיע – בשים לב לשכר שהיה משתלם לו בתקופה שבה לא עבד, ובכפוף להפחתה הנדרשת על בסיס נתונים הנוגעים להכנסות אחרות שהיו לו בתקופה שבה לא שולם לו שכר וכן להפחתה בגין הפיצוי שכבר שולם לו. 8. הפתרון שאליו הגענו אינו "מושלם". העותר אכן עבר עבירה חמורה, והחזרתו לעבודה לאחר שש שנים אינה מובנת מאליה. אולם, "החטא הקדמון" בענייננו הוא ההחלטה לנקוט כנגד העותר בהליך הפיטורין, החלטה שכעת אין עוד ספק כי הייתה פגומה ופגעה בזכויותיו באופן בלתי סביר ובלתי מידתי. בנסיבות אלה, הפגיעה בזכויות העותר, בשילוב עם השאלה העקרונית הנוגעת להשבתו של עובד שפוטר שלא כדין למקום עבודתו והחשיבות הנודעת לקביעת קריטריונים ברורים לבחירה בין המסלול המינהלי לפיטורין לבין המסלול המשמעתי, מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 9. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את העתירה. העותר ישוב לעבודתו בתוך 30 יום ממתן פסק דיננו. בתוך 30 יום ממועד חזרתו של העותר לעבודה יגישו המשיבים הודעה מעדכנת לבית הדין האזורי לעבודה, ובה יציינו האם החליטו שלא להעמידו לדין משמעתי, ואז ייסגר התיק בבית הדין האזורי, כאמור בפסקה 7 לעיל, או לחלופין כי הם מעוניינים להעמידו לדין ולפיכך גם בהמשך הדיון בפני בית הדין. בנסיבות העניין, ישאו המשיבים בהוצאותיו של העותר בסך של 15,000 שקל. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מצטרף אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז. אכן, בהכרעתנו במקרה זה, יש לכאורה רכיב של לפנים משורת ההתערבות המקובלת בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, הולכים אנו במובן המהותי בעקבות עמדותיהם של בתי הדין במקרה דנא, שסברו כי לא נהגו כשורה בעותר. אכן, עבירתו הפלילית יש בה כיעור ברור ומגונה, אך אין היא ברף הגבוה של עבירות כאלה, והמקרה לא הצדיק כי יאבד מטה לחמו. לא כל שכן, כשהמדובר בעובד בדרגה נמוכה בתפקיד זוטר למדי, שהחזרתו לעבודה אינה אמורה להקרין במעגל רחב, וכבר שילם חובו לחברה בעונש שהושת עליו בתיק הפלילי. על כן משיקולי צדק מידתי ראינו מקום להכריע כאמור בחוות דעת חברתי. אוסיף, כי בפרשת קלפנר (בג"ץ 4284/08 קלפנר נ' חברת דואר ישראל (2010)), שם בגדרי פיטורין פוליטיים, ציינו כי אילולא גילם ונסיבותיהם של העותרים היינו מורים על השבתם לעבודה, ולטעמי השבה לעבודה היא אופציה שיש ליתן לה מקום ראוי. במקרה דנא כמובן אין דופי בעצם נקיטת צעדים מסוימים כנגד העותר, על-ידי המשיבים, משעבר עבירה פלילית, אך כברת דרך נעברה בעניין זה, ודעתי איפוא כדעת חברתי. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל, כאמור בחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ט"ז בכסלו התשע"ד (19.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11017190_Z18.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il