ע"א
1717/98
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: יוסף
בלאו
נ
ג ד
המשיבה: אדית
פוזש
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
בתיק עז' 564/96 שניתן ביום
25.1.98
על ידי כבוד השופט ח' פיזם
תאריך
הישיבה: כ"ז באייר תשנ"ט (13.5.99)
בשם
המערער: עו"ד דב אטשטיין
בשם
המשיבה: עו"ד יעקב הלר
פסק-דין
השופט י' טירקל:
עובדות הרקע של הפרשה
1. המנוח, אמריק משה בלאו ז"ל (להלן -
"המנוח"), נפטר ביום 16.12.95. בנו היחיד של המנוח ואשתו של המנוח נפטרו
לפניו - בשנת 1980 ובשנת 1983 - ושאר הבשר היחיד שנותר אחריו במותו הוא המערער, בן
אחיו. במשך עשר השנים האחרונות לחייו, משנת 1985 ועד פטירתו, חיו המנוח והמשיבה -
שהיתה אלמנה גם היא - חיי משפחה במשק בית משותף, בלי שהיו נשואים זה לזה.
ביום 10.7.88, כשלוש שנים אחרי תחילת חייהם
המשותפים, עשו המנוח והמשיבה הסכם בכתב, שכותרתו "חוזה בענין חיים משותפים
וניהול משק בית משותף" (להלן - "ההסכם"). נאמר בהסכם "שהם
רוצים ומעונינים לחיות כבני זוג לכל דבר כאמור לעיל בחיים משותפים ולנהל משק בית
משותף עד יום מותם", אולם בגין "סיבות אידיאולוגיות ואחרות שלא מוכנים
לגלותם" אין ברצונם להינשא. כמו כן נכללה בהסכם הצהרה "כי הם אוהבים זה
את זו, מתחייבים לדאוג לטפל ולעזור לבן/בת זוג בכל מצוקתו/ה מחלתו/ה" וכן
נכללו בו הוראות בדבר הקופה המשותפת, הפרנסה, כניסה לבית אבות והוראות נוספות. לא
למותר לציין כי המנוח והמשיבה כינו את עצמם בהסכם: "הבעל" ו -
"האישה".
עוד נכללה בסעיף 5 להסכם הוראה (להלן -
"הוראת המגורים") - שמשמעותה ותוצאותיה המשפטיות עומדות בלב ההכרעה
שלפנינו - לפיה:
"5.
הצדדים מצהירים, כי מקום מגוריהם יהיה בדירתו של הבעל --- [להלן -
"הדירה" - י' ט']. האשה לא תשלם כל תמורה עבור מגורתה בדירה הנ"ל,
והיא תהיה רשאית להישאר בדירה הנ"ל במקרה של מות הבעל כדיירת מוגנת עד סוף
יומיה." (השיבושים במקור - י' ט').
על עובדות אלה אין מחלוקת.
2. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת צו
ירושה לפיה נתבקש בית המשפט להצהיר עליה כיורשתו של המנוח. צוין בבקשה כי המשיבה
היתה בת זוגו של המנוח וכי "בני הזוג חיו כבעל ואשה מזה 10 שנים לפחות".
המערער הגיש כתב התנגדות שבו ביקש לקבוע כי המשיבה אינה זכאית לרשת את המנוח אלא
יש לה זכות מגורים בדירה בלבד, כאמור בהוראת המגורים. בית המשפט (כבוד השופט ח'
פיזם), בפסק דינו מיום 25.1.98, דחה את ההתנגדות והצהיר שיש לחלק את עזבון המנוח
בין המשיבה לבין המערער לפי הוראות סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה תשכ"ה - 1965
(להלן - "חוק הירושה").
עיקרי השגותיהם של בעלי הדין
3. לפי סעיף 55 לחוק הירושה (להלן - "סעיף
55"), שכותרת השולים שלו "מעין צוואה":
"איש
ואשה החיים חיי-משפחה במשק-בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת
מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה
לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין
הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.".
לטענת בא כוח המערער, בתמצית, סעיף 55 ענינו
הסדר מיוחד של הורשה, המושתת על הנחה שהמוריש רצה להוריש חלק מרכושו למי שעמו חי
במשק בית משותף, אולם הנחה זאת ניתנת לסתירה. לדעתו, משתמע מן האמור בהסכם -
ובעיקר, מן האמור בהוראת המגורים - כי המנוח רצה להעניק למשיבה, כאמור, זכות
מגורים בדירה, אך לא רצה להוריש לה חלק כלשהו בעזבונו. עוד טוען הוא כי המוריש
יכול לשלול את זכותו של בן זוגו לרשת אותו לאו דווקא על ידי "הוראה אחרת,
מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר", כאמור בסיפא של סעיף 55, אלא גם בדרך
אחרת. לדעתו יש לראות בהוראת המגורים "הוראה אחרת" השוללת מן המשיבה את
זכותה לרשת.
כנגדו טוען בא כוח המשיבה, בתמצית, כי סעיף 55
"בא להשוות את מעמדם של ידועים בציבור לבני זוג נשואים" וכי אין הוא
קובע סייגים לזכותו של בן הזוג הנשאר בחיים לרשת את בן הזוג שנפטר. לפיכך אין
לבדוק אם התכוון בן הזוג שנפטר להוריש את רכושו לבן זוגו. מכל מקום, אין מוריש כזה
יכול לשלול את זכותו של בן זוגו לרשת אותו אלא על ידי הוראה בצוואה, ולענין זה אין
הבדל בין בני זוג הידועים בציבור לבין בני זוג נשואים זה לזה. לטענתו נתקיימו
במשיבה התנאים המפורטים ברישא של סעיף 55 ולפיכך זכאית היא לרשת את המנוח כאילו
היתה נשואה לו. אשר להוראת המגורים סבור הוא שאין לראות בה "הוראה
אחרת", כמשמעותה בסיפא של סעיף 55; הן מן הטעם שהוראת המגורים אינה הוראה
בצוואה אלא הוראה בהסכם, והן מן הטעם שלא עולה ממנה, במפורש או במשתמע, כוונה לנשל
את המשיבה מעזבונו של המנוח.
הדיון בהשגות
הזכות לרשת לפי סעיף 55
4. הזכות לרשת לפי סעיף 55, כאשר לא היו בני הזוג
נשואים זה לזה, מושתתת על שלושה יסודות: בני הזוג חיו חיי משפחה; במשק בית
משותף; בשעת מות אחד מהם לא היה בן זוגו נשוי לאדם אחר. מחד גיסא, יש מקום לפרש את
סעיף 55 כמשווה את מעמדם של בני זוג שלא היו נשואים זה לזה, אך נתקיימו בהם אותם
שלושה יסודות, למעמדם של בני זוג נשואים. מאידך גיסא, יש גם מקום לפירוש אחר, לפיו
מדובר כאן בהסדר מיוחד, העומד, כביכול, בין ירושה על פי דין לבין ירושה על פי
צוואה; שאותו ניתן ללמוד מן הלשון "רואים את הנשאר בחיים כאילו
המוריש ציווה לו" וגו', ממיקומו של סעיף 55 בפרק השלישי לחוק הירושה, שעניינו
ירושה על פי צוואה, ואף מכותרת השוליים של הסעיף, "מעין צוואה".
אכן, הועלתה בעבר הטענה - וכאמור לעיל, כך
נטען גם בפרשה שלפנינו - כי מתוך מספר פסקי דין של בית המשפט העליון משתמע,
לכאורה, כי שלושת היסודות שפורטו בסעיף 55 רק מקימים חזקה שהמוריש רצה להוריש את
נכסיו לבן זוגו, וכי חזקה זאת ניתנת לסתירה. (עיינו, בין היתר, בדברי השופט י'
קיסטר בע"א 235/72 פסיה בירנבאום נגד עזבון המנוח יעקב לוין, על ידי
יורשתו נעמי לוין ואח', פ"ד כז (1) 645, 649; וכן ראו ש'
שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה - 1965, (התשנ"ב - 1992) 476. להלן
- "שילה"). אולם, העיון בפסק הדין בע"א 235/72 הנ"ל -
וכן באחרים - מראה שנדונה בהם, בעצם, השאלה אם הגיע "מכלול היחסים" בין
בני הזוג "לדרגת יחסים הממלאים אחר הדרישות האמורות בסעיף 55" (ע"א
235/72 הנ"ל, בעמ' 649, מול האותיות ג' ד'); ולא השאלה אם סעיף 55 מקים חזקה
ואם ניתן לסתור אותה.
אולם - וזה העיקר - בפסיקה מאוחרת יותר, אומצה
הפרשנות לפיה הזכות לרשת על פי סעיף 55 אינה נובעת מחזקה שמקימים שלושת היסודות
הנזכרים, שאותה ניתן לסתור. כמו כן נקבע כי הזכות לרשת על פי סעיף 55 אינה תלויה
בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות נתקיימו
כדי שבן הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו, כאילו היו נשואים. כך נאמר,
בין היתר, כי:
"משנקבע
כעובדה שאמנם חיו המנוח ובן זוגו חיי משפחה בצוותא וניהלו משק בית משותף כאמור
בסעיף 55, כי אז נובעת מן העובדות האלה בלבד, ללא כל צורך בראיות נוספות, זכותו של
בן האמורה בסעיף 55; ואין נפקא מינה לענין זכותו זו, אם נתכוון או לא
נתכוון המנוח להורישו" (דברי השופט ח' כהן בע"א 818/75 עזבון
המנוח ברוניסלבה בורגר נ' חיים מרגלית פ"ד ל(2) 552, 554. ההדגשות שלי -
י' ט').
עוד נאמר כי:
[אין
להציב] "תנאי נוסף לזכות לרשת על פי סעיף 55, לפיו על המנוח כאילו להביע
כוונה מפורשת להוריש עזבונו לבן זוגו הלא נשוי הנשאר בחיים --- ואין גם צורך
בכך שתהיה התיחסות מפורשת אחרת כלשהי אל הירושה. הירושה היא תולדה של מה שנלמד
מתוך מהותה של מערכת היחסים הכללית שבין בני הזוג, המקיימים, כאמור, חיי משפחה
במשק בית משותף" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה
מנדלסון פ"ד מג(1) 431, 434. ההדגשות שלי - י' ט').
ובמקום אחר נאמר כי:
"מטרתו
של סעיף 55 היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל
שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר לדירת
מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55,
אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר ועניין.
לא
זו בלבד שאין בסעיף 55 או סעיף 11(א)(2) דבר המעיד על יחס שונה לנשוי ולידוע
בציבור, אלא שההפך הוא הנכון". (דברי השופט ג' בך בע"א 714/88 נירה
שנצר נ' יובל ריבלין ואח' פ"ד מה(2) 89, 96. ההדגשות שלי - י' ט').
על כך כתב המלומד ש' שילה כי "יש לראות
את ההסדר שבסעיף כירושה על פי דין ולהתעלם מכסות העינים שמסביב לסעיף". (שילה,
476). גם אני סבור כך. מטרתו של סעיף 55 לא היתה ליצור הסדר מיוחד - העומד בין
ירושה על פי דין לבין ירושה על פי צוואה - אלא להשוות את מעמדם של בני זוג לא
נשואים שנתקיימו בהם היסודות שפורטו בסעיף ("ידועים בציבור") למעמדם של
בני זוג נשואים. על כך אמרתי, במקום אחר, כי "הוראות סעיף זה - שיש לפרשן,
כמובן, על רקע תכליתו של חוק הירושה - ביטאו תפיסה חדשה של החיים המשותפים של איש
ואשה; אמנם, לענין ירושה - - -". (ראו דברי בע"א 2000/97 ניקול
לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תקדין-עליון, כרך 99(4),
תשנ"ט/תש"ס1999- (טרם פורסם)).
"הוראה אחרת" לפי סעיף 55 - בצוואה או שלא
בצוואה?
5. לפי האמור בסעיף 55, שצוטט לעיל, זכאי בן הזוג
שנשאר בחיים לרשת את בן הזוג שמת אם נתקיימו שלושת היסודות שבסעיף, אך זאת רק
"כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". האם
מתבטלת הזכות לרשת מכוחה של הוראה בצוואה דווקא, או גם מכוח הוראה שניתנה
בדרך אחרת, בהסכם, במסמך כלשהו, ואף בעל פה?
סבורני כי ביטול הזכות לרשת על ידי המוריש,
במפורש או במשתמע, חייב להיות בצוואה, ולא בדרך אחרת. מסקנה זאת עולה מלשונה
המפורשת של הסיפא של סעיף 55, הנוקטת לשון "צוואה שהשאיר המוריש". היא
עולה גם מתכליתו של סעיף 55, שבא להשוות לענין ירושה את מעמדם של בני זוג שלא היו
נשואים למעמדם של בני זוג נשואים, שעל כך עמדנו. כמו שזכותו של בן זוג נשוי לרשת
את בן זוגו על פי דין נדחית רק מפני הוראת צוואה שעשה בן הזוג (סעיף 2 לחוק
הירושה), כך זכותו של בן זוג לא נשוי לרשת את בן זוגו על פי סעיף 55 נדחית רק מפני
הוראת צוואה שעשה בן הזוג (עיינו ע"א 279/87 יצחק רובינוביץ נ' עליזה
קרייזל, פ"ד מג(1) 760, 762, מול האות ז; שילה, 477-476).
אכן, גם כאן היו שניסו - כמו בא כוח המערער -
להתלות בדברי השופט קיסטר בע"א 235/72 הנ"ל, שבהם הסתמך על כך
"שבזמן האחרון לפני פטירתו אמר המנוח במפורש שרק בתו תירש אותו" (שם,
649, מול האות ד). מכך ביקשו ללמוד ש"ההוראה האחרת" יכול שתינתן גם בעל
פה. אולם, הנדון אינו דומה לראיה. באותו ענין נדונה, כפי שראינו למעלה, השאלה אם
היחסים בין בני הזוג, שלא היו נשואים, הגיעו שם "לדרגת היחסים הממלאים אחר
הדרישות האמורות בסעיף 55", ודברי המנוח הובאו רק לחיזוק המסקנה שלא הגיעו
לדרגה זאת.
בפרשה אחרת קבע בית המשפט העליון כי הוראות
בהסכם לחלוקת רכוש בין "ידועים בציבור" ממצות את מלוא זכויותיה של בת
הזוג שנשארה בחיים ואינן משאירות בעינן את הוראות הירושה שלפי סעיף 55. גם מדברים
אלה אין ללמוד שניתן לבטל את זכותו של בן הזוג לרשת על ידי הוראה בהסכם ולא בצוואה.
זאת מן הטעם שבאותה פרשה הסכימו בעלי הדין כי אותו הסכם "מהווה בחלקו
צוואה" והעמידו לדיון את פרשנות הוראותיה הרלוונטיות של הצוואה (דברי הנשיא
א' ברק בע"א 5473/93 פלה טלר נ' אלקנה שניצר ואח' תקדין-עליון, 96(1),
תשנ"ו/תשנ"ז1996-, 424 (טרם פורסם)).
זכותה של המשיבה לרשת את המנוח
6. כאמור, אין מחלוקת על כך שבמנוח ובמשיבה
נתקיימו שלושת היסודות של סעיף 55: בני הזוג חיו חיי משפחה, במשק בית משותף, ובשעת
מותו של המנוח לא היתה המשיבה נשואה לאדם אחר. כמו כן אין הוראת המגורים בגדר
הוראה בצוואה, אלא היא הוראה בהסכם. מתוך החלת הוראותיו של סעיף 55, כפי שפורש
לעיל, על עובדות אלה עולה, אפוא, המסקנה כי המשיבה זכאית לרשת את המנוח כאילו היתה
נשואה לו.
7. למעלה מן הדרוש אוסיף כי אפילו יש לראות את
הוראת המגורים כהוראת צוואה, הבאה בגדר "הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת,
בצוואה" שהשאיר המנוח, הרי שלפי אומד דעתו של המנוח אין לפרש את הוראת
המגורים כאילו התכוון לשלול מן המשיבה את זכותה לרשת אותו על פי סעיף 55. כאמור,
נעשה ההסכם כשלוש שנים אחרי תחילת חייהם המשותפים של המנוח והמשיבה, שנמשכו כשבע
שנים נוספות. כל הוראותיו - שמקצתן צוטטו או אוזכרו בתמצית לעיל - מעידות על מערכת
יחסים חמה ועל יחסי אהבה ותלות הדדית ביניהם. הוראה חשובה נוספת בהסכם מורה שאם
יחליטו להתגורר בבית אבות, יתגוררו שם בדירה משותפת וכי דמי הכניסה עבור שניהם
ישולמו מתמורת מכירתה של דירת המנוח שבה התגוררו. אין לפרש את הוראות ההסכם,
ובעיקר את ההוראות האחרונות, אלא כהבעת כוונה מצד שניהם לחיות בצוותא כבעל ואשה,
לכל דבר וענין, לרבות עניני הרכוש, עד אחרית ימיהם. על רקע זה יש לפרש את הוראת
המגורים כהוראה שמטרתה להיטיב עם המשיבה, להוסיף זכות על זכויותיה, ולא לגרוע מהן.
סיכום
8. המשיבה זכאית לרשת את המנוח מכוח סעיף 55
ומכאן שהיא זכאית לקבל מה שהיתה מקבלת בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה;
דהיינו, עזבון המנוח יחולק בין המשיבה לבין המערער לפי הוראות סעיף 11(א)(2) לחוק
הירושה, כפי שציווה בית המשפט המחוזי בפסק דינו.
לפיכך נדחה הערעור. המערער ישלם למשיבה את שכר
טרחת עורך הדין שלה בסך 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
השאלה מה פרשנות הדיבור "צוואה"
בסעיף 55 לחוק הירושה מעוררת בעיני קושי. האם מדובר במסמך או בצוואה בעל-פה שנמלאו
בהם כל התנאים המנויים בפרק השלישי של חוק הירושה או אולי די בפחות מכך; ובנסיבות
המקרה שלפנינו: מה היה הדין לו כתב המנוח בהסכם, בצורה מפורשת שזכותה של המשיבה
להישאר בדירה עד סוף "יומיה" אך לא לקבל חלק כלשהו בבעלות בדירה.
בנסיבות אלה מבקש אני להשאיר את פרשנות הדיבור "צוואה" בסעיף 55 בצריך
עיון.
עם זאת נראה לי שדין הערעור להידחות על יסוד
האמור "למעלה מן הדרוש" בסעיף 7 לפסק דינו של חברי הנכבד השופט טירקל,
ומהטעם הזה אני מסכים לדחיית הערעור, כאמור בפסק דינו.
המשנה לנשיא
השופט ע' ר' זועבי:
מבלי לחוות דעה לגבי פרשנות סע' 55 לחוק
הירושה, מסכים אני, לדחיית הערעור מן הנימוק המופיע בסעיף 7 לפסק דינו של חברי
השופט י' טירקל ובהערתו של המשנה לנשיא.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, ז' באלול תש"ס (7.9.00).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98017170.M10