איברהים אבו זינה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1717/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1717/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערער: איברהים אבו זינה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פ 40317/05 שניתן ביום 8.2.06 על-ידי השופטת ע' קפלן הגלר תאריך הישיבה: י"ז בחשון תשס"ח (29.10.07) בשם המערער: עו"ד משה מרוז בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינו של תיק זה פרשה טראגית, שבה קיפחו חייהם בתאונת דרכים מחרידה ארבעה בני אדם, וקדמה לה פרשיית חטיפה. לפנינו ערעור על חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ 40317/05) ביום 8.2.06 על המערער, והוא שתים עשרה שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שלוש שנים ופסילת רשיון נהיגה לצמיתות. בגזר הדין לא קיבל בית המשפט הסדר טיעון שהושג בין התביעה להגנה, ושלפיו הועמד עונש המאסר בפועל על תשע וחצי שנים. על כך מלין המערער, בהסכמת המשיבה. ב. (1) על פי כתב האישום בו הודה המערער והורשע, קיים עם המנוחה א' במשך תקופה יחסים שמחוץ לזוגיותה הקבועה, לאחר שנפרדה אותה תקופה מבן הזוג. המערער, שהיה נתון בפסילה מינהלית של רשיון נהיגתו, הגיע ביום האירועים הקשים, בשעה 22:00 לערך, למקום בו שהתה המנוחה וביקש שתסע עמו, אך היא סירבה. כשירדה וניגשה להבהיר לו שאין רצונה לנסוע עמו, הכניס המערער בשתי ידיו, בכפיה ובכוח, את המנוחה לרכב ובכך חטף אותה, ובבקשו לעזוב את המקום פגע בכלי רכב חונים. (2) במשך השעות שלאחר החטיפה שתה המערער משקאות משכרים, ובשעה 02:15 נסע ברכב כשהמנוחה לצדו. הוא נכנס לצומת באור אדום והתנגש במכונית שנסעה בה. כתוצאה נהרגה המנוחה וכן נהרגו שלושה מנוסעי המכונית, ושניים נפצעו. (3) המערער כפה איפוא את המנוחה בכוח, נהג ברכב בפסילה ותחת השפעת משקאות משכרים, לא ציית לאור אדום, וגרם למות ארבעת המנוחים תוך נטילת סיכון בלתי סביר ובשויון נפש לגרימת המוות, ולפצועים גרם חבלה חמורה. העבירות שיוחסו לו היו הריגה (4 אנשים), חטיפה, גרימת חבלה חמורה (שני אנשים), נהיגה בזמן פסילה, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ואי ציות לתמרור (אור אדום), עבירות בניגוד לחוק העונשין, פקודת התעבורה ותקנות התעבורה. ג. (1) בהסדר הטיעון שעליו נמסר בבית המשפט המחוזי עובר להכרעת הדין (ביום 29.1.06) נאמר כי התביעה וההגנה יעתרו במשותף לתשע וחצי שנות מאסר בפועל, פסילת נהיגה לצמיתות ומאסר על תנאי לשיקול דעת בית המשפט; מטעם המערער נמסר כי הדבר מובן לו, וכן ידוע לו כי אין בית המשפט קשור בהסדר. יצוין כי משפחות הקרבנות ידעו על זכותן על פי חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. (2) בהנמקת הסדר הטיעון על-ידי המדינה נטען, כי המנוחה ככל הנראה ביקשה לחזור לבן זוגה, דבר עמו לא השלים המערער; ישנו חֶסר בעובדות לגבי השעות שבין החטיפה לתאונה, ומכל מקום נאמר בשיחות טלפון מפי המנוחה באותן שעות כי המערער מבטיח להחזירה, והיא לא השמיעה מלות מצוקה; המערער שתה כשניים – שלושה בקבוקים משקה משכר. הסדר הטיעון הוסבר בכך שהושגה ענישה כואבת חמורה המהוה עליה ברף הענישה, כי התביעה לא רצתה לחשוף בפומבי את יחסי המערער עם המנוחה, כי נחסך זמן שיפוטי (45 עדים וכן מומחים מטעם התביעה וההגנה); כי פסקי הדין המחמירים בתיקי הריגה בתאונות דרכים לא עלו על 7-4 שנות מאסר. (3) בא כוח המערער הסביר בבית המשפט קמא את החטיפה בשברון לב של המערער, שאהב את המנוחה וקיעקע את שמה על חזהו וכן היו ברשותו דיסקים שהוקדשו לה – אך היא ביקשה להינתק ממנו. לשיטתו העונש שהוצע בהסדר הטיעון כבד וממושך, ומעבר לכך ישנו עונש נפשי; המערער – שהיה שיכור בעת התאונה – הביע צערו וביקש סליחת המשפחות. (4) גזר הדין ניתן ביום 8.2.06. בית המשפט קמא נדרש להלכת בית משפט זה בפרשת ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (פסק הדין העיקרי ניתן מפי השופטת – כתארה אז – ביניש), והטעים מכוחו כי הסדר הטיעון, עם שהוא שיקול מרכזי בגזירת הדין, אינו שיקול בלעדי, וכנאמר שם "תמיד חייב בית המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה. במסגרת בחינתו של העונש המוצע, יתן בית המשפט דעתו לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים, ויבחן אם מקיים העונש המוצע את האיזון הדרוש ביניהם" (עמ' 608). בהקשר זה ניתח בית המשפט המחוזי (בעמ' 18-17 לגזר הדין) פסיקה שהובאה לפניו לתמיכה בהסדר הטיעון, שללה שש שנות מאסר בפועל, וצוין כי באחד מן המקרים אכן היה המדובר בנהיגה בשכרות (ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151), ובאחר בהירדמות (ע"פ 136/96 שהין עמרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (10 הרוגים) והבחין בין זאת לנידון דידן. כך גם בהקשר הכניסה לאור אדום והחטיפה ואף בהנחה הטובה למערער כי בין אירוע החטיפה לתאונה התרצתה לו המנוחה. לשיטת בית המשפט, "צירוף כל העובדות, כמהלכן, באירועי כתב האישום, למן חטיפת המנוחה... עד למותה ומות האחרים... והחבלה החמורה לאחרים שם, היא המחייבת והנותנת משקל כבד לחומרא, בדחיית הסדר הטיעון המוצע" (עמ' 22-21 לגזר הדין); ניתן לחטיפה משקל כגורם כשלעצמו בהחמרה (עמ' 23 לגזר הדין). כן נדרש בית המשפט להרשעות קודמות של המערער, שכללו עבירות סמים חמורות ומאסר בפועל בגינן, וכן תקיפה חבלנית, ובצדן הרשעות תעבורה (עמ' 24). בית המשפט הדגיש את ערך חיי אדם והמאבק בקטל בכבישים. הוטל איפוא העונש כאמור מעלה. ד. (1) בערעור נטען, כי העונש שהוטל על המערער לא היה מקל, שכן היה גבוה בהרבה מהעונש הנוהג במקרים דומים, ואף לשיטת המדינה היתה בו עליית מדרגה, ודחייתו מובילה לפגיעה במוסד הסדר הטיעון ובמוטיבציה של נאשמים להודות; המערער ויתר על ניסיון לזיכוי גם נוכח קשיים בראיות, וכן פיתח ציפיות; הרקע לחטיפה היה אהבה נכזבת, אף בשעות שלאחר החטיפה נתרצתה המנוחה; לא ניתן משקל למניעת הפגיעה במשפחת המנוחה על-ידי פרסום הפרשה וכן לחיסכון בזמן שיפוטי; גם למערער נגרם סבל הן בפציעה פיסית והן במישור הנפשי, ועל כן תוספת של בין רבע לשליש להסדר כפי שמבטא גזר הדין קמא, היא משגה. כל זאת, מבלי להמעיט מחומרת העבירות והצורך בעונש הולם, אך גם מבלי להתעלם מחשיבותם של הסדרי טיעון. (2) בפנינו הודיעה באת כוח המדינה, כי המדינה עומדת מאחורי הסדר הטיעון שהושג, מן השיקולים שנפרשו בבית המשפט המחוזי; מכאן הסכמתה לקבלת הערעור. (3) למערער – בן 30 – עבר פלילי בעבירות סמים, עליו ריצה מאסר בפועל, ו-19 הרשעות תעבורה – קנסות, שהבולטת ביניהן היא נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף. ה. השאלה שבפנינו היא היש מקום לכבד את הסדר הטיעון, ולקבל את הערעור בהתאם. המדובר במקרה יוצא דופן בנסיבותיו הקשות, לילה שראשיתו בחטיפה על רקע רומנטי וסופו בנהיגה בשכרות, כניסה לצומת באור אדום ותאונה מחרידה שגבתה חייהם של ארבעה בני אדם וגרמה לפציעת של אחרים. גדרי הדיון הם מעמדו של הסדר הטיעון בתיק דנא, מטעמים מערכתיים וספציפיים – אל מול תחושתו של בית המשפט קמא שחומרת הנסיבות מצדיקה להחמיר הימנו. לאחר העיון, כפי שיפורט להלן, אציע לחברי לקבל את הערעור ולאשר את הסדר הטיעון. אין בכך כדי להפחית כהוא זה מחומרתן של העבירות בהן מדובר; ורגישים אנו ליגון משפחותיהם של הקרבנות וכואבים את כאבן. ו. בית משפט זה קבע את הלכות היסוד לעניין הסדרי טיעון ומעמדם בפרשת פלוני הנזכרת. נקבע בין השאר, מפי השופטת ביניש, כי כיום "...בתי המשפט אינם מתיחסים עוד להסדרי הטיעון כהכרח לא יגונה... אלא מכירים בערכם ובתרומתם. אין מדובר רק בצורך מעשי, אלא במוסד אשר יש אינטרס ציבורי בקיומו, ויש לו הצדקה רעיונית כחלק מהשיטה האדוורסרית" (עמ' 593-592) זאת, תוך ייחוס "משקל לנכונותו של נאשם לשאת באחריות למעשיו ולצורך להעריך משקלה של נטילת אחריות מצדו לענין הקלה בעונש... הסדרי טיעון אינם בהכרח מחלישים את יסוד ההרתעה בענישה, אלא הם עשויים לתרום להרתעה אפקטיבית בכך שמביאים הם להרשעתם של נאשמים רבים יותר" (עמ' 593). בית המשפט אמנם נדרש גם לסיכונים שבהסדרי הטיעון, ותוארו הגישות השונות לעניין זה. נקבע (עמ' 604) כי המבחן ההולם לעניין זה הוא מבחן האיזון, קרי, "האיזון בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם לבין התועלת שיש בעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור" (עמ' 601). עם זאת הוטעם, כי "תמיד חייב בית המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש... יתן בית המשפט דעתו על כל שיקולי הענישה הרלוונטיים ויבחן אם העונש המוצע מקיים את האיזון – הדרוש ביניהם... גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה" (עמ' 608 - 609). להלן נמנו על-ידי בית המשפט שיקולים שיש להביאם בחשבון, ובהם העונש שהיה ראוי אילולא הסדר הטיעון, מידת הויתור מצד הנאשם לנוכח סיכויי ההרשעה או הזיכוי, קשיי ניהול המשפט, חיסכון בזמן שיפוטי וגם ציפיות הנאשם (עמ' 610), ונאמר (שם) "בית המשפט ידחה הסדר טיעון אם ימצא כי נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה. הנחת עבודה ראויה היא כי התביעה עומדת בחזקת התקינות והכשרות, ובית המשפט יניח ככלל כי התביעה, כמופקדת על אינטרס הציבור, פועלת בתום לב משיקולים ענייניים". השופט – כתארו אז – מצא הוסיף לגישתו, "שככלל מוטל על בית המשפט לאשר הסדר טיעון, אלא אם נוכח כי השיקולים אשר הנחו את התביעה בעריכת ההסדר אינם שיקולים ראויים" (עמ' 623). ז. לשלמות התמונה אזכיר, כי בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281 נקבע – מפי השופטת (כתארה אז) ביניש (עמ' 318) כי "ככלל על התביעה להגן על עמדתה כפי שקבעה בהסדר הטיעון גם בערכאת הערעור, כאשר בית המשפט שגזר את דינו של הנאשם קבע שהסדר הטיעון אינו מקיים את גישת האיזון, ומטעם זה אינו מכבדו... וקובע עונש הסוטה ממנו לחומרה – חייבת התביעה לשוב ולבחון את עמדתה לקראת הערעור. בנסיבות מתאימות רשאית התביעה שלא להגן על הסדר הטיעון... היא תעשה כן בכפיפות להסבר שתיתן לערכאת הערעור בדבר הסיבות לעריכת ההסדר מלכתחילה, וכן בדבר הטעמים להסתייגותה ממנו בשלב הערעור". ח. (1) בא כוחו המלומד של המערער דיבר – בלשונו – על "קדושת הסדר הטיעון". אך גם מי שאינו נמנה על ה"מקדשים" את הסדרי הטיעון אלא מביטים עליהם בעין מפוכחת, בנסיבות שתיארה השופטת ביניש בעניין פלוני, וגם מי שער לאי נחת ציבורית במקרים שונים, גם אם זו מבוססת לעתים על אי הכרת פרטי הדין ונסיבותיו של התיק לאשורן – והדברים נאמרים כמובן באופן כללי - שומה עליו לבחון היטב בטרם פסילתו של הסדר הטיעון; זאת - לאחר שההסדר עבר את כור המצרף של התביעה הכללית. במקרה דנא, נבחן התיק בתביעה הכללית ולא פעם אחת בלבד אלא פעמיים, בגדרי ההסדר בערכאה הדיונית ולקראת הדיון בערכאת הערעור. בית משפט זה בגדרי ערעור נדרש לא אחת לנסיבות שבהן דחה בית משפט דיוני את הסדר הטיעון; אכן, הערכאה הדיונית רואה לנגד עיניה את המקרה שלפניה, ולעתים מתעוררת בה אי נחת, שלא לומר חרון, על שנאשם פלוני, שהודה בעבירות חמורות במיוחד, יצא בעונש הנראה לה קל מדי. זהו כמובן החריג. על פי רוב, עם זאת, אין לערכאה הדיונית במקרים אלה יתרון על ערכאת הערעור, כמו שעה שהמדובר בהתרשמות מעדים, שכן על הרוב יוצג ההסדר בשלב של טרם שמיעת עדים או בתחילת שמיעתם (חריג לכך הוא אם הושג הסדר הטיעון בשלב מאוחר של מסכת הראיות). (2) אכן, אירע לא אחת שבית משפט זה השיב הסדרי טיעון, שנפסלו בערכאה דיונית, על מכונם. ברע"פ 2806/05 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (מפי השופט – כתארו אז – ריבלין) אומץ במסגרת ערעור הסדר טיעון שהושג בין הצדדים בבית המשפט המחוזי אך לא התקבל על ידיו – וזאת נוכח ציפיות שניטעו בנאשם. בע"פ 351/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט פוגלמן) נקבע, תוך קבלת ערעור על דחיית הסדר טיעון, שאין לומר כי "היחס בין ההקלה שניתנה למערער בגדרו של הסדר הטיעון לבין אינטרס הציבור היה בלתי הולם"; בע"פ 9600/54 משראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות) נתקבל ערעור בנימוק, כי בשקלול "לא נפל במקרה דנן פגם משמעותי בשיקול הדעת שהפעילה המשיבה, המצדיק את ביטול הסדר הטיעון שהושג". שונה הדבר ממקרים שבהם הסדר הטיעון לא היה בחינת ענישה בעלת תוכן רלבנטי (ראו למשל רע"פ 1945/05 קוטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עינינו הרואות, כי נעשה מאמץ שיפוטי להקפדה על האיזון והשקלול שבין האינטרסים, זה של הציבור אל מול העבירות, וזה של הנאשם וההוגנות כלפיו. ט. (1) באים אנו עתה לגוף הסדר הטיעון במקרה דנן, כענישה על העבירות שנמנו מעלה. איננו עוסקים בהכרעות "מחשביות"; ואכן ניתן להבין לליבה של השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי, שחשה צורך לבטא את שאט הנפש וצרכי הגמול במצבור העבירות ובתוצאות הקטלניות המחרידות – ארבע נפשות שנלקחו, וכן פצועים. המדובר בעבירות קשות, ואין צורך להכביר מלים באשר למאבק החיוני בתאונות הדרכים, שבית משפט זה ובתי המשפט האחרים חוזרים ונדרשים אליו פעם אחר פעם, מתוך לא מעט תסכול, ומתוך התקוה לתרום ולוא תרומת מה למאבק בהם, ולמצער לגמול לעבריינים. (2) העבירה המרכזית היא הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז – 1977: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר 20 שנה". בתיק אחר (ע"פ 570/07 בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), נזדמן לי לומר: "ההכרעה בתיק זה אינה קלה, לא רק בגלל הממד האנושי העצוב מאין כמותו, אל מול אבדן שאינו בר השגה ואינו ניתן להשבה למשפחה, ששתי נפשות מתוכה נגדעו בחתף ואחרות נפגעו, אלא גם בשאלה הרחבה יותר של התמודדות עם נגע תאונות הדרכים ואי ההצלחה המספקת של כל הגורמים העוסקים בכך לשרש את עבריינות התנועה. אשר להליכים הפליליים, פעמים שמובאים נהגים שהיו מעורבים בתאונות קטלניות לדין בעבירת גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין) ופעמים, בחמורים שבמקרים מבחינת התנהגותו של הנאשם, ומן הסתם הם המיעוט בבתי המשפט – כמו בנידון דידן – בעבירת הריגה (סעיף 298 לחוק). נוסחו של סעיף 304 הוא "הגורם ברשלנות למותו של אדם – דינו מאסר שלוש שנים". נוסחו של סעיף 298 הוא "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה". עבירת ההריגה היא מן החמורות בספר החוקים; היא משמשת בהיקף רחב של מקרים – החל במעשי המתה הקרובים לרצח בכוונה תחילה, ולעתים אף מוגשים כתבי האישום באשמת רצח ובהסדר טיעון מופחתים לכלל הריגה, וכלה בעברייני תנועה שעבירתם חמורה ובוטה, תוך אדישות לתוצאות ופזיזות ברמה גבוהה, אף שאיש מהם אינו מעונין בתוצאות של מוות. התיחסות המחוקק, התביעה ובתי המשפט נובעת גם מן הכשל המוסרי, ועל כן הנוהג במהירות מטורפת או העוקף במקום אסור כבמקרה דנן, תישקל העמדתו לדין בעבירת הריגה: יש בכך גם מסר ציבורי. דומה בעיני כי גם מבחן התוצאה העצובה משמש את התביעה בהחלטות בהקשר דנא, כגון כשמספר ההרוגים בתאונה גדול, רחמנא ליצלן. אולי ניתן להשוות זאת במשפט העברי למושג הדרגה הגבוהה של שגגה "שוגג (או מותר) קרוב למזיד" "קרוב לפשיעה", וראו בבלי מכות ט', א'; רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש ה', ד'; הלכות מלכים י', א'; אנציקלופדיה תלמודית כרך ו', ש"א ערך "גר תושב" וכן כרך כ"ו, קס"ח-קע"א (ערך "ישן"). אמנם, לא אחת, בדומה למידרג רצח-הריגה, מושג בתיקי תאונות דרכים הסדר טיעון שבו מוחלפת ההריגה בגרימת מוות". ובאותו עניין נאמר גם: "... גם למי שמקנן ספק בליבו אם ההרתעה ענישה מחמירה מועילה.. אין חולק כי יש משמעות לגמול אינדיבידואלי". (3) עיון בפסיקה הנוגעת להריגה בתאונות דרכים מגלה תמונה שלפיה מצוי המקרה הטרגי הנוכחי, אף אם נביא בחשבון – כחובתנו – את עבירת החטיפה שאין להקל בה ראש, וכן את מרכיב השכרות, ברמת ענישה גבוהה גם על פי הסדר הטיעון. (4) אדרש לפסקי דין אחדים שיצאו מתחת ידו של בית משפט זה בתקופה האחרונה בעבירות הריגה בתאונת דרכים, נמצא ביניהם למשל את אלה; בע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן 17.10.07) (השופט פוגלמן) הוחמר עונשו של מי שהורשע (בערעור) בהריגה, וכן נהיגת רכב בשכרות (אמנם ריכוז אלכוהול נמוך מזה של המערער דנא) והפקרה לאחר פגיעה, ונדון לשלושים ושישה חודשי מאסר, תוך שהושמה אל לב עבירת השכרות וצוין כי אין ערכאת הערעור ממצה את חומרת הדין. בפרשת בן הרוש שנזכרה מעלה הוקל במידה מסוימת בנסיבות העונש שהושת, מ-54 חודשים ל-45 חודשים (נהרגו שני אנשים), וראו האסמכתאות שם של עונשים שבין שנתיים לחמש שנות מאסר; בע"פ 171/05 בחירי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת, כתארה אז, ביניש) הוטלו ארבע שנות מאסר; בע"פ 199/04 מסארוה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט גרוניס) הוטלו 4 שנים בפועל; בע"פ 1196/07 סאהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל) – 3.5 שנות מאסר בפועל. נמצא גם שבע שנות מאסר בפועל, ת"פ (חיפה) 5027/06 מדינת ישראל נ' קוביאקוב (השופט פינקלשטיין) (טרם פורסם) – שבע שנים; גזר הדין שאושר בגדרי ערעור בבית משפט זה ע"פ 8266/06 קוביאקוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.11.07). ת"פ (באר שבע) 8004/04 מדינת ישראל נ' אלקיעאן (השופט זלוצ'ובר) (לא פורסם) – שבע שנים. והיו גם מקרים שנענשו בפחות בגדרי שכרות – ראו ע"פ 5960/06 קורקורשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – שלוש שנות מאסר (המשנה לנשיאה ריבלין); ע"פ 1641/04 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטים לוי, נאור ועדיאל) 30 חודשי מאסר; ויש גיוון רב אף מזה, וכל מקרה נדון כמובן לגופו ולנסיבותיו. ברי הדבר, כי בתיקי הריגה יהא על העבריינים לרצות שנים מאחורי סורג ובריח, ואורכן יהא תלוי בנסיבות הספציפיות. (5) אכן, יש מקום להחמיר ככל הנחוץ, כל עוד לדאבוננו עמנו הקטל בכבישים, ועמו הצורך בענישה ובהרתעה. אך במקרה דנא ניתן בהסדר הטיעון ביטוי גם למרכיב החטיפה, כיוון שהענישה היתה גבוהה משמעותית מן העונשים בתיקי הריגה בתאונות דרכים, לרבות בגדרי שכרות; ולכן דומה שההסדר התחשב בכלל המרכיבים, ויש מקום לכבדו. המערער חטא חטאים כבדים שתוצאותיהם קשות עד מאוד, ועונשו לפי הסדר הטיעון אינו קל; הוא חמור, ואולי אף מסמל מגמה להעלאת רף ההחמרה בעבירות הריגה הכרוכות בשכרות. גם על פי ההסדר הוא ימשיך לשהות שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח. על כן, כאמור, מוצע להעמיד את הסדר הטיעון על מכונו, קרי תשע וחצי שנות מאסר, תוך שעונשי המאסר על תנאי והפסילה יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי (ד"ר עדנה קפלן-הגלר), מנתה בגזר דינה את חטאיו של המערער בלילה בו קיפד את פתיל חייהם של אנשים כה רבים, עד שזירת התאונה לה גרם דמתה לשדה קטל: הוא נהג רכב בזמן פסילה; חטף אישה חרף התנגדותה וכפה עליה ללכת עמו; בשעות שלאחר החטיפה הוא הרבה ללגום משקאות אלכוהוליים, ובהיותו שיכור הוסיף לנהוג ברכב; הוא נכנס לצומת כאשר ברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום, וכתוצאה מכך התנגש ברכב אחר וגרם למותם של ארבעה: אילן מוראדיפר, מרג'אן מוראדיפר, ארז יעקובזדה ואידית גראציה. כמו כן, פצע המערער שניים נוספים: שהראם קרוסמפר ורוית פרוזנפר. הנה כי כן, אין לנו עניין עם נהג שמחמת עייפותו נרדם תוך כדי נסיעה או שמחמת היסח דעת רגעי לא שם לב לדרך שלפניו. המערער שונה מכל אלה, באשר מעשיו אותו לילה, מתחילתם ועד סופם הנורא, מצביעים על אדם פורק עול, שככל הנראה אינו רואה את עצמו נתון למוראו של החוק, ומוכן להרחיק לכת כדי להגשים את מאווייו ולכפות את רצונו, גם אם הדבר כרוך בסכנה לזולת. רצף כזה של עבירות, שתחילתו בחטיפה וסופו בגרימת מותם של ארבעה בני אדם, חייב את בית המשפט המחוזי שלא להסתפק בבדיקתה של רמת הענישה הנוהגת בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אלא דווקא לאזכר את העונש המרבי הקבוע לצדה של עבירה זו - 20 שנות מאסר. הוסף לכך את הענישה בגין העבירות הנוספות אותן ביצע המערער – חטיפה, גרימת חבלה חמורה, נהיגה בזמן פסילה ובעת שהיה נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים ואי-ציות לרמזור אדום – ואינך יכול שלא להגיע למסקנה שהעונש אותו הציעו הצדדים לבית המשפט המחוזי, הנו מקל במידה מופרזת ונוגד את אינטרס הציבור. אמרתי בעבר ואשוב ואומר גם הפעם, ההרג הנמשך בדרכים הגיע לממדים המחייבים את הכל לחשיבה מחודשת בדבר האמצעים אשר עשויים להקטין את ממדיו של נגע זה, וחשיבה זו אינה יכולה לפסוח גם על רמת הענישה. כך בדרך כלל, ומקל וחומר שאותה חשיבה מתחייבת בעניינם של נהגים דוגמת המערער שבפנינו, המודעים לסכנה הקטלנית הגלומה בדרך נהיגתם, ועל אף זאת בוחרים מדעת לאחוז בהגה, נוהגים בצורה מופקרת, וגורמים לפגיעות שאין קשות מהן לנוסעים שכל "חטאם" נבע מכך שהם נקלעו לדרכם. להשקפתי, בעניינם של נהגים מסוג זה נכון לראות את העונש המרבי אותו קצב המחוקק כנקודת מוצא, וממנו יש להפחית ככל שמוכחות נסיבות המצדיקות זאת. נסיבות מסוג זה לא הוכחו בעניינו של המערער, ומכאן דעתי שהעונש לו נתנה המשיבה את הסכמתה אינו ראוי, באשר לא ניתן בו משקל הולם לכלל שיקולי הענישה. לפיכך, ואם דעתי היתה נשמעת, היינו דוחים את הערעור. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: במחלוקת שנפלה בין חבריי, מצרף אני קולי לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. עלי לציין עם זאת כי השקפתו העקרונית של השופט א' א' לוי, הגורסת כי ההרג הנמשך בדרכים מחייב את הכל לחשיבה מחודשת, לרבות ביחס לרמת הענישה – מקובלת עלי. על-אף האמור ראיתי להצטרף לקבלת הערעור כאן משני טעמים עיקריים: א) במקרה שלפנינו בהסדר הטיעון שגובש עם המערער הועלה כבר רף הענישה בדרגה אחת. נראה לי כי הגבהה של רף הענישה בשתי דרגות איננה צריכה להיעשות אגב חריגה מהסדר טיעון, שאף בהשגתו ובקיומו יש חשיבות רבה, כפי שהובהר בפרשת ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002). ב) ב"כ המשיבה נתנה הסכמתה לקבלת הערעור, וזאת לאחר שהתביעה הכללית בחנה בשנית לקראת הדיון בערעור את הסדר הטיעון שהושג ואישרה אותו מחדש (השוו: ע"פ 2754/97 צור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1998)). ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ב' בכסלו התשס"ח (12.11.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06017170_T01.doc מפ + הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il