מזל יעקובי נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1716/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1716/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. מזל יעקובי 2. שלמה יעקובי נ ג ד המשיב: בנק דיסקונט לישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.12.08 בת"א 2759/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' בנימיני תאריך הישיבה: י"ח בסיון התש"ע (31.05.2010) בשם המערערים: עו"ד יואב אלשייך בשם המשיב: עו"ד יגאל שפירא פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ע' בנימיני). מדובר בפסק דין משלים הקובע את שיעור תרומת המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן - הבנק), לחוב שנוצר בחשבונות הבנק של המערערים. 2. השתלשלות האירועים במקרה דנא פורטה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8409/04 (ניתן ביום 19.9.2007). לפיכך, יובא הרקע העובדתי בתמצית. המערערים, בני זוג נשואים, התגוררו ביחידות דיור בשכונת "גבעת עמל א'" בתל אביב. ביום 25.11.1992 חתמו המערערים על חוזה בו התחייבו לפנות את יחידות הדיור תמורת 970,000 דולרים. ביום 14.12.1993 רכשו המערערים דירת מגורים חדשה תמורת 280,000 דולרים. את יתרת הכספים שקיבלו תמורת פינוי יחידות הדיור הפקידו המערערים בסניף יהודה המכבי של הבנק בתל אביב (להלן - הסניף). לצורך הפקדת הכספים פתחו המערערים ביום 15.12.1993 שני חשבונות בסניף. בנוסף, ייפתה המערערת את כוחו של המערער לבצע פעולות בחשבון נוסף שהיה לה בסניף ואשר עד לאותו מועד לא בוצעו בו כמעט פעולות. המערערים אף פתחו תוכנית חיסכון על שם המערערת, בה הופקדו 300,000 ש"ח. לאחר פתיחת החשבונות האמורים ועד למחצית חודש ינואר 1994 ביצעו המערערים מספר רכישות של ניירות ערך, בסכום כולל של 1,837,736 ש"ח. ביום 14.1.1994 אף חתמה המערערת על בקשה לאשראי בסך 400,000 ש"ח לרכישת ניירות ערך נוספים. להבטחת פירעון האשראי שיעבדה המערערת את ניירות הערך בחשבון, כמו גם ניירות ערך שיהיו בו בעתיד. ביום 13.2.1994 רכשו המערערים דירת מגורים נוספת. לצורך מימון רכישת הדירה, נטלו הם שתי הלוואות מהבנק בסכום כולל של 750,000 ש"ח. להבטחת פירעון ההלוואות שועבדה הדירה הנוספת במשכנתה לטובת הבנק. 3. השקעותיהם של המערערים בניירות ערך לא עלו יפה, בין היתר בשל משבר שהתחולל באותה עת בבורסה לניירות ערך. כתוצאה מכך, לא היו המערערים יכולים לפרוע את ההלוואות מתוך הרווחים להם ציפו. בחשבונותיהם נוצרו יתרות חובה משמעותיות שהלכו ותפחו. בעקבות מגעים מסוימים בין הבנק למערער נפדתה תוכנית החיסכון שנפתחה על שם המערערת לצורך כיסוי חלק מהחובות. במקביל, נפתח בסניף חשבון נוסף על שם המערער אליו "הוזרמו" 100,000 ש"ח לצורך רכישת ניירות ערך נוספים. חרף העובדה שבחשבונות המערערים היו יתרות חובה משמעותיות, אִיפשר הבנק משיכת כספים מהחשבונות ואף הקנה להם מעמד מועדף של "חשבון מיוחד" ו"חשבון אח"מ". ביום 2.9.1997 הגיע חובם של המערערים לסך של 1,394,925 ש"ח. לפיכך, החל הבנק בהליכים למימוש השעבוד על הדירה וביום 30.10.1997 הגיש בקשה למימוש המשכנתה לראש ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל נענה לבקשה. עקב כך, הגישו המערערים ביום 16.9.1998 תביעה נגד הבנק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בתביעה עתרו המערערים לקבלת סעדים הצהרתיים שונים, ביניהם סעד בדבר בטלות שטר המשכנתה ובדבר בטלות הפעולות בניירות ערך שבוצעו בחשבון. 4. ביום 9.6.2004 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' אחיטוב-הרטמן) את התביעה, תוך שקבע כי המערערים לא הוכיחו את העילות הנטענות על ידם (להלן - פסק הדין הראשון). עם זאת, וכפי שיפורט בהמשך, מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על התנהלות הבנק בפרשה. ביקורת זו הובילה את בית המשפט המחוזי לקבוע, כי יש לייחס לבנק תרומה להתהוות חובם של המערערים. ואולם, מאחר שהמערערים עתרו לקבלת סעד הצהרתי, לא מצא בית המשפט המחוזי מקום לקבוע את שיעור תרומת הבנק לחוב. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 8409/09 הנזכר). ביום 19.9.2007 ניתן פסק הדין בערעור. בית משפט זה מצא, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לסעדים ההצהרתיים שנתבקשו. היינו, כי המערערים לא הצליחו להראות כי התקיימו עילות המצדיקות את ביטול המשכנתה או את איון הפעולות שבוצעו בחשבונותיהם. לצד זאת נקבע, כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מה הייתה בנסיבות העניין "תרומתו" של המשיב לחוב שהצטבר בחשבונות המערערים ומהו הסכום שיש להפחית מן החוב כתוצאה מכך. 5. ביום 16.12.2008 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי מצא, כי לצורך קביעת שיעור תרומת הבנק להיווצרות חובם של המערערים יש לחלק את החוב לשני חלקים, שסכומיהם דומים. החלק הראשון נוגע לחובות המערערים כתוצאה מנטילת ההלוואות למימון רכישת הדירה. לגבי חלק זה, נקבע על סמך הממצאים הקודמים, כי לא ניתן לייחס לבנק כל אחריות. החלק השני נוגע לחובות שנבעו מהשקעות המערערים בניירות ערך. לגבי חלק זה נקבע, כי יש לייחס לבנק אחריות מסוימת לגבי אותו חלק מהחוב אשר נוצר כתוצאה מרכישות ניירות ערך בזמן שחשבונות המערערים היו ביתרת חוב. בית המשפט המחוזי מצא, כי יש לייחס לבנק אחריות ל-20% מהחובות בגין רכישת ניירות ערך, קרי ל-10% מסך החוב הכולל. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. 6. במסגרת הערעור טוענים המערערים שתי טענות עיקריות. האחת, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שאין לייחס לבנק אחריות ביחס לחוב שנוצר כתוצאה מההלוואות לרכישת הדירה. השנייה, כי יש לייחס לבנק תרומה בשיעור משמעותי יותר ביחס לחוב. לא מצאנו ממש בטענה הראשונה של המערערים. מרבית טענותיהם של המערערים נדונו ונדחו על-ידי שתי ערכאות, כולל בית משפט זה, אשר מצאו כי לא עלה בידם להוכיח את העילות בהן תבעו. הפגם אשר נמצא בהתנהלות הבנק נוגע אך לעובדה שהבנק אִיפשר למערערים לבצע רכישות נוספות של ניירות ערך גם כאשר חשבונותיהם היו ביתרות חובה. במובן זה, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע בפסק הדין המשלים, כי אין לייחס לבנק אחריות לחוב שנוצר עקב ההלוואה למימון רכישת הדיור. כמו כן, לא מצאנו מקום לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי לפיה כ-50% מחובם הכולל של המערערים לבנק נובע מאי-פירעון ההלוואות לרכישת הדירה. לצד זאת, מצאנו טעם מסוים בטענתם השנייה של המערערים. כאמור, בפסק הדין הראשון מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על התנהלות הבנק. בפרט, הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה כי הבנק פעל בצורה "תמוהה" כאשר אִיפשר למערערים למשוך כספים מחשבונותיהם שהיו ביתרות חובה משמעותיות ואף העניק להם מעמד של חשבונות מועדפים, והכל שעה שערך השקעותיהם פחת באופן משמעותי וכושר ההחזר שלהם רחוק היה מלהיות מספק. כן מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על עדותם של מנהל הסניף וסגנו ביחס לאירועים שהתרחשו. אמנם, כפי שנקבע, לא ניתן לייחס לבנק את האחריות לכך שהמערערים הפסידו כספים במסגרת השקעותיהם בניירות ערך. ואולם, קביעות אלה של בית המשפט המחוזי מובילות למסקנה כי הבנק תרם תרומה משמעותית לחוב שנוצר בגין רכישת ניירות ערך לאחר שחשבונות המערערים היו ביתרות חובה. השיעור שנקבע בפסק הדין המשלים אינו משקף באופן מספק את תרומת הבנק לאירועים. נוכח האמור, אנו קובעים, על דרך האומדנה, כי יש להעמיד את שיעור התרומה של הבנק לחובם של המערערים בגין רכישת ניירות ערך על 50%. היינו, שיעור התרומה של הבנק לחובם הכולל של המערערים הוא 25%. משמעות הדברים היא שיש להפחית מחובם של המערערים, שעמד נכון ליום 2.9.1997 על סך של 1,394,925 ש"ח, סכום בסך 348,731 ש"ח. 7. הערעור מתקבל אפוא בחלקו. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, ט"ז בתמוז התש"ע (28.6.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09017160_S04.doc נא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il