בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 95 / 1714
בפני: כבוד
השופט ג. בך
כבוד
השופט י. קדמי
כבוד
השופט י. טירקל
המערער: אבי
יתום
נגד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע
מיום 24.1.95 בתיק ת.פ. 48/93
שניתן
על ידי כבוד השופטים: גלעדי,
סגל,
הנדל
תאריך
הישיבה: כ"ו באדר א' תשנ"ז
(5.3.97)
בשם
המערער: עו"ד
גורן אמיר
בשם המשיבה: עו"ד
אביה אלף
פסק - דין
השופט י. קדמי
1. פתח דבר
זהו ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע, לפיו הורשע המערער בעבירות רצח ושוד בנסיבות מחמירות ונדון למאסר עולם.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה.
2. העובדות
להלן בתמצית עקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. ביום 15.2.93, סמוך לשעה
09:30 בבוקר, יצאה הגב' מרים אסרף מדירתה שברחוב הרקפת בשדרות (להלן: הדירה),
ונעלה אחריה את דלת הדירה, לאחר שלא נותר בה איש.
ב. כשעה לאחר מכן, סמוך
לשעה 10:30, חזרה הגב' אסרף לדירה; וכאשר נכנסה לתוכה, מצאה את בעלה - חביב אסרף
ז"ל (להלן: המנוח) - מוטל מת סמוך לדלת הכניסה.
ג. בבדיקה שלאחר המוות,
נמצאו בגופו של המנוח שתי דקירות סכין באיזור החזה והלב - שגרמו למותו - וכן סימני
פגיעת סכין בקרקפת.
כאמור, המנוח לא היה
בדירה כאשר אשתו עזבה אותה; ומותו נגרם, על כן, בין השעות 09:30 ו- 10:30, כאשר
שהה בדירה בגפו.
ד. סמוך לאחר שהמשטרה הגיעה
למקום והחוקרים החלו בסריקת זירת העבירה, מצאה הגב' שולמית תורג'מן - תושבת שדרות,
שהגיעה לאזור לאחר ששמעה על ארוע הרצח - סכין מוטלת בצדי הדרך (להלן: הסכין).
הסכין נמצאה במרחק של כ- 200 מטר מדירת המנוח; כאשר על גבי הלהב שלה מוטבע ראש של
שור, ששימש סמל מסחרי של היצרן.
בבדיקת הסכין התברר: כי
מצויים עליה סימני דם אדם מסוג נפוץ באוכלוסיה, לרבות המנוח; וכי על פי מבנה
וממדיה, יכולה היתה הסכין לגרום לפצעים שגרמו בפועל למותו של המנוח.
ה. בתאריך 21.3.93, כחמישה
שבועות לאחר הרצח - כאשר למשטרה לא נתגלה עדיין קצה חוט להעמקת החקירה - הגיעה
לתחנת המשטרה בשדרות הגב' נטלי אביטן (להלן: "נטלי"); ובמסגרת טרוניה
שהעלתה בדבר אזלת ידה של המשטרה בטיפול בתלונת גיסה על התפרצות, העירה כי ביום
הרצח בשעות לפני הצהרים, היתה באיזור הרצח וראתה את המערער מסתלק מהמקום בהליכה
מהירה ובריצה. נטלי זיהתה את המערער - בשמו - על פי היכרות מוקדמת כמי ש"יוצא
עם הבת של סעדה" (התמליל ת2/) המתגוררת מעל דירתו של גיסה (עמ' 45
לפרוטוקול).
נטלי סירבה למסור את
הדברים האמורים בהודעה; והבהירה, כי לא תעיד בבית משפט. ברם, שיחתה בענין זה עם
ראש צוות החקירה הוקלטה ללא ידיעתה ובאה במקום הודעתה.
ו. נטלי תיארה את מסלול
הליכתו-ריצתו של המערער מאיזור הרצח; ועדותו של ראש הצח"מ - פקד מכלוף -
בענין זה מלמדת, כי הסכין נתגלתה במסלול תנועתו של המערער, כפי שזה תואר על ידי
נטלי (עמ' 77 לפרוטוקול).
בעדותה במשפטו של
המערער חזרה בה נטלי מגירסתה ודבריה המוקלטים הוגשו כראיה מכוח סעיף 10א לפקודת
הראיות; ודבריו של פקד מכלוף בדבר מיקומה של הסכין במסלול הריצה של המערער, כפי
שתואר על ידי נטלי, לא נסתרו.
ז. בעקבות דבריה של נטלי,
נעצר המערער ולתאו הוכנס מדובב משטרתי אשר רכש את אמונו; והשיחות שקיימו השניים
הוקלטו.
במהלך השיחות - שהוקלטו
כאמור - הודה המערער בפני המדובב: כי הוא זה שרצח את המנוח בדקירות סכין, כאשר שדד
ממנו, בדירתו, 12,000 ש"ח; וכי עשה זאת בעקבות מעקב שקיים אחרי המנוח, שהיה
מוכר לו כקלפן.
ח. בנוסף להודאה בביצוע
המעשה, מסר המערער למדובב פרטים המאמתים את הודייתו, וביניהם: תיאור של הסכין
שבה השתמש, כנושאת ציור של "אריה"; תיאור של פריטי ריהוט המצויים בפועל
בדירה; מיקום הגופה בתוך הדירה; ופרטים בקשר ל"טיבן" של הדקירות שדקר במנוח.
בדיקת אמיתותם של
הפרטים שמסר המערער בהודייתו גילתה, כי רק חלק מהם נכונים; כאשר בין הפרטים שנמצאו
לא נכונים - או לא מדויקים - מצויים: תיאור הבגדים שלבש המנוח, צורת הפריצה לדירה
עובר לרצח, ומספר הדלתות בארון שנמצא בזירת הרצח.
ט. לאחר מעצרו של המערער
כחשוד בביצוע הרצח, הציגה המשטרה בפני הגב' אסרף וחברתה את תמונתו של המערער על
מנת לברר אם הוא מוכר להן. הגב' אסרף וחברתה סיפרו לחוקרים, כי כאשר עלו לקברו של
המנוח, מספר שבועות לאחר הרצח, הבחינו שם במערער - אותו זיהו על פי התמונה - כשהוא
יושב בקרבת מקום; ומשהבחין בהן - נעלם.
י. בעדותו בבית המשפט
המחוזי, הכחיש המערער כל קשר לרצח וטען: כי הודאתו באזני המדובב היתה בגדר
התרברבות גרידא; וכי היא נעשתה על ידו על מנת להרשים את המדובב ולזכות במנות סם
שהחזיק ברשותו כסוחר סמים.
לתמיכה בגירסתו הצביע
המערער, בין היתר, על העובדה שביום הרצח, בשעות הצהרים, ביקש מאשתו 20 ש"ח
לנסיעה עם חבר לאשקלון; כאשר לפי הדברים שאמר למדובב, שדד מהמנוח שעות מספר קודם
לכן שנים עשר אלף ש"ח.
3. הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי
א. בית המשפט המחוזי דחה את
טענותיו של המערער כנגד אמינותה ומהימנותה של ההודייה שמסר באזני המדובב; והרשיעו
בעבירות שיוחסו לו - שוד בנסיבות מחמירות ורצח - על פי ההודייה, לאחר שמצא בראיות
שבאו בפניו "דבר מה" מספיק לאימותה.
ב. את ה"דבר מה"
מצא בית המשפט בעיקרו של דבר בשלשה אלה: ראשית - בידיעת פרטים "מוכמנים"
עליהם סיפר המערער למדובב, וביניהם: הסמל שהיה טבוע על גבי הסכין - שנמצאה במסלול
בריחתו, מוכתמת בדם אדם מאותו סוג של המנוח - ו"טיבו" של ארון שנמצא
בדירה; שנית - בדבריה המוקלטים של נטלי בשיחתה עם ראש הצח"מ, לפיהם זיהתה את
המערער, כמי שהסתלק בחפזון מאיזור הרצח במסלול שבו נמצאה הסכין; ובהליכתו של
המערער אל קברו של המנוח, על סמך עדותן של הגב' אסרף וחברתה שזיהו אותו בתמונה
שהציג בפניהן החוקר.
ג. בית המשפט היה ער לכך:
שהמדובב היה אכן סוחר סמים וריצה עונש מאסר בשל כך; ושבהודאה שמסר לו המערער
משולבים פרטים שגויים. ברם, בית המשפט לא מצא באלה בסיס להטלת ספק באמיתותה של
הגירסה הבסיסית שמסר המערער בהודייתו, אשר נתמכה, לשיטתו, ב"דבר מה"
נאות.
4. ההשגות בערעור
את השגותיו כנגד הרשעת שולחו מיקד ב"כ של
המערער בטענות הבאות:
א. בית המשפט המחוזי שגה
בקביעתו, כי ההודאה שמסר המערער בפני המדובב הינה הודאה מהימנה. לשיטתו של
ב"כ המערער, ניכר בהודאה, על פניה, כי אינה אלא בבחינת התרברבות שקרית: כל
הפרטים הנכונים שנמסרו במסגרתה על ידי המערער, היו פרטים שזכו לפרסום רב, היו
ידועים לכל והמערער רק חזר עליהם; ולמערער כמכור לסמים, היה ענין להציג את עצמו
כאיש אלים ומסוכן, על מנת להניע את המדובב ליתן לו סמים חינם.
ב. בית המשפט המחוזי שגה
בקביעתו, כי יש בחומר הראיה "דבר מה" נאות, שבכוחו לאמת את תוכנה של
ההודאה; וזאת, משום שבהתחשב במועד שבו נמסרה ההודאה - שבועות רבים לאחר פרסום הרצח
- ובעובדה שההודאה נמסרה כאשר המערער זקוק לסמים, מן הדין היה שימצא "דבר מה"
שמשקלו הראייתי עולה על זה שמצא בית המשפט.
ג. נעלם מעיני השופטים
בבית המשפט המחוזי, שאין בחומר הראיות הוכחה מספקת: ראשית - לכך שהסכין שמצאה
הגב' תורג'מן, היא סכין הרצח; ושנית - לזיהויו של המערער כמי שהסתלק בריצה מאיזור
הרצח וכמי שנראה על ידי הגב' אסרף וחברתה בבית הקברות.
ד. בית המשפט המחוזי שגה
בכך, שלא מצא בעובדה שהמערער ביקש מאשתו 20 ש"ח על מנת לנסוע עם חבר לאשקלון
- זמן קצר לאחר הרצח, שבמהלכו שדד מהמנוח, לפי הנטען, כשנים עשר אלף ש"ח -
תמיכה בטענתו שאין לו כל קשר לרצח.
5. ההכרעה בערעור
א. מהימנות ההודאה
(1) תמלילי השיחות, שבמסגרתן
הודה המערער בביצוע הרצח, אינם מעוררים, על פניהם, חששות בדבר מהימנות ההודאה.
אדרבא, הדברים המובאים בהם, נאמרים בצורה המסלקת חששות כאלה.
נכון הדבר, כי ההודאה
נמסרה, לאחר שפרשת השוד והרצח פורסמה. ברם, פרסום זה לא כלל פרטים באשר
ל"ציור" שהיה טבוע על להבה של הסכין ואף לא בקשר לטיבו של הריהוט שהיה
בזירת הרצח; ועל כן, אין מקום לחשש שמא קלט המערער פרטים אלה מגורמים זרים,
באופן ש"ידיעתם" נטולת משקל ראייתי מאמת.
(2) כן נכון הדבר, שבהודאה
שזורים פרטים שגויים או לא מדויקים; ובמיוחד בקשר לפרטי הלבוש של המנוח, לפרטי
הדקירות שנדקר ולמבנה הארון שנמצא בזירת הרצח (מספר הדלתות שבו). ברם, בנסיבות
הענין, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי על שלא מצא באלה עילה להשמטת הבסיס
מתחת למהימנות ההודאה: אין רבותא בכך, שהמערער לא יזכור פרטים באשר לפריטי הלבוש
ומבנה הארון שבועות לא מעטים לאחר הרצח; ולענין פרטי הדקירות - אין לומר שהמערער
מסר תיאור "אחר", שונה לחלוטין מזה שנמצא בפועל (ראה: ת40/, עמ' 24;
ת23/, עמ' 2; ת30/, עמ' 39,42).
ויהיו הדברים כאשר
יהיו, אין בכוחם של הפרטים השגויים, כדי לבטל את כוחם הראייתי של הפרטים הנכונים -
ובמיוחד הציור שנמצא על הסכין - שאותם יכול היה המערער לדעת, רק אם הכיר את הסכין
וראה את הריהוט שהיה בזירת הרצח.
(3) כן לא נעלם ממני, כי
ב"כ המערער סמך את טענתו שיש להתיחס אל הודאת מרשו כאל "התרברבות"
גרידא, גם על כך שיש בה הודאה בעובדות המסבכות לכאורה את המערער בעבירות נוספות
שהמשטרה לא מצאה לנכון אפילו לבדוק את אמיתותן (ראה: ת30/, עמ' 52,50).
גם בכך אין כדי לפגום
במשקלה הסגולי של ההודאה בביצוע הרצח. הדברים שאמר המערער בהקשר זה הינם כלליים
ביותר; וגם אם נאמרו על מנת להציג תדמית עבריינית קשוחה כפי שטוען הסניגור, אין
בהם כדי לפגום במהימנותה הסגולית של ההודאה, כפי שהיא מתחייבת מן הדברים שמסר
המערער למדובב, בצורה שבה נאמרו על ידו.
(4) הודאה בביצועה של עבירה
- ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות חמורות כשוד מזוין ורצח בעקבותיו - אינה ענין של מה
בכך, גם כשהיא נעשית בתא המעצר, ובאזני מכר "טרי" ממנו מצפים לקבל סמים.
נסיון החיים, העומד בבסיס קבילותה של הודיית חוץ כראיה - ולא סתם ראיה אלא בסיס
להרשעה - מלמד, כי חזקה על מי שמוסר הודייה "חופשית ומרצון", שהודייתו
הודיית אמת היא. אכן "חזקת המהימנות" של ההודייה הינה חזקה שבעובדה
הניתנת להפרכה; ודי לו למודה להקים ספק במהימנותה. ברם, מקום שהסבריו של המודה
למתן הודייה כוזבת נדחים, ואין בנסיבות הענין כדי להקים חשש "אוביקטיבי"
למהימנותה של ההודייה - רשאי בית המשפט להעמידה בחזקתה כי מהימנה היא.
במקרה דנן, נדחו הסבריו
של המערער למתן הודאה כוזבת הן בשל חוסר סבירותם והן בשל אי מתן אמון בהם; ואין
עילה, על כן, להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן בה אמון.
ב. דבר מה נוסף
(1) מבין הפרטים
ה"מוכמנים", ש"ידיעתם" שימשה את בית המשפט המחוזי בנושא זה,
די בזה המתייחס לציור ראשו של בעל חיים הטבוע על גבי הלהב של הסכין; שמיקומה
ותוצאות בדיקתה משייכים אותה לרצח.
אכן, אין זה סימן מיוחד
ומייחד, שהרי מדובר בסימן היכר של היצרן, המעטר, כך נותנת הדעת, לפחות סידרת יצור
של סכינים מאותו סוג. ברם, פרט זה לא פורסם; ול"ידיעתו" - על אף הטעות
בסוגו של בעל החיים: אריה במקום שור - יש, מטבע הדברים, משקל ראייתי ממשי לאימות
תוכן ההודייה.
(2) אכן, זיהויו של המערער
על ידי נטלי כמי שהסתלק מזירת העבירה לא היה מלווה - כפי שטוען ב"כ המערער -
במסדר זיהוי כחוק; ולכאורה יש בכך כדי ליטול ממנו את משקלו הראייתי. ברם, נטלי
טוענת להיכרות מוקדמת עם המערער; ומשטענה זו לא הופרכה, מבטלת ההיכרות המוקדמת את
הצורך בנקיטת הליכי זיהוי. אין ספק, שמיטיבה היתה לעשות התביעה, אילו השמיעה בקשר
להיכרות המוקדמת עדים על מנת להוכיח שהמערער הוא אכן מי ש"יוצא עם בתה של
סעדה" שכנתו של גיסה של נטלי. ברם, בנסיבות הענין, אין בכך בלבד כדי ליטול מן
הזיהוי את משקלו; שהרי הדרך היתה פתוחה בפני המערער להראות כי פרטי "ההיכרות
המוקדמת" אינם נכונים. המערער בחר, משום מה, שלא לעשות כן; ובכך הותיר לזיהוי
האמור את המשקל המתחייב מן הנסיבות.
(3) העובדה שהמערער ראה
לנכון לעלות אל קברו של המנוח, אף היא תורמת תרומה מסוימת לאימות הודאתו, בהעדר
הסבר הגיוני ואמין אחר לנוכחותו שם. ברם, בהקשר זה, מקובל עלי שראוי היה שזיהויו
של המערער על ידי הגב' אסרף וחברתה כמי שהבחינו בו בבית הקברות ייעשה על ידי הצבעה
על תמונתו מתוך מספר תמונות, ולא בהצגת תמונה בודדת כפי שארע בפועל. על פי עדותה,
לא הייתה לגב' אסרף הכרות מוקדמת עם המערער; והוא הדין בחברתה. זיהוי המערער על פי
תמונה בודדת המוצגת למזהה, על ידי חוקר הפרשה, גם כאשר כל שמבקשים לברר מצטמצם
לשאלה אם ה"מצולם" מוכר למזהה, מכרסמת במשקלו של הזיהוי.
(4) במצב דברים זה, עיקרו של
ה"דבר מה" נעוץ, בסופו של דבר, בשניים אלה: ראשית - בזיהויו של המערער,
כמי שעזב בחפזון את האיזור שבו בוצע הרצח; ושנית - במציאת סכין, הנושאת סימון
"דומה" לזה שאותו "ידע" המערער לתאר בהודאתו בפני המדובב, במסלול
שבו עזב המערער את האיזור, כשעליה כתמי דם אדם מסוג דמו של המנוח וכאשר על פי
ממדיה וצורתה היא מתאימה לסכין שבה בוצע הרצח.
(5) כידוע, משקלו של
ה"דבר מה" הדרוש לביסוס הרשעה על פי הודיית חוץ נגזר ממידת מהימנותה
הסגולית של ההודייה כשלעצמה: ככל שההודייה לוקה בפגמי מהימנות - כן יגדל משקלו של
ה"דבר מה" וההיפך.
במקרה דנן, מסר המערער
את ההודייה בפני "חבר לצרה" בתא המעצר; וטענתו כי היתה זו התרברבות לשם
השגת מנות סם מן החבר - נדחתה כבלתי הגיונית וכבלתי אמינה.
בנסיבות הענין, די,
איפוא, ב"דבר מה" קל יחסית. דבר מה כזה יש גם יש: ב"ידיעת"
הפרט המוכמן של סמל היצרן, המוטבע על גבי הסכין שנמצאה מתאימה לסכין הרצח על פי
מקום הימצאה, סימני הדם שעליה וממדיה; ובזיהויו של המערער כמי שעזב בחפזון את
איזור הרצח בפרק הזמן הרלבנטי, כשבמסלול עזיבתו נמצאה הסכין.
6. סוף
דבר
לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי הנכבדים
לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט
השופט ג. בך
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י. טירקל
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי.
ניתן היום, י"ג בניסן תשנ"ז
(20.4.97).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
95017140.H01