בש"א 1711-12
טרם נותח
איתן רוכמן ואח' נ. קיבוץ מענית
סוג הליך
בקשות שונות אזרחי (בש"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בש"א 1711/12
בבית המשפט העליון
בש"א 1711/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערים:
איתן רוכמן -57 אח'
נ ג ד
המשיבים:
1. קיבוץ מענית
2. התנועה הקיבוצית, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ
3. היועץ המשפטי לממשלה
ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת של בית המשפט העליון ד' כהן-לקח מיום 8.2.12 בבש"א 6109/11
בשם המערערים:
עו"ד בועז שגב
בשם המשיב 1:
עו"ד יצחק פינק
בשם המשיבה 2:
עו"ד רון רוגין
בשם המשיב 3:
עו"ד משה גולן
פסק-דין
1. לפניי ערעור על החלטת הרשמת ד' כהן-לקח (בש"א 6109/11-ב') מיום 8.2.2012.
2. עניינו של ההליך הוא בבקשה שהוגשה לבית משפט זה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שניתן בע"א 7966/08, ביום 3.8.2011. אין מחלוקת כי הבקשה הוגשה 21 ימים לאחר מתן פסק הדין. בגלגולו הקודם של הליך זה, נדונה בפני הרשמת השאלה האם יש למנות את מניין הימים להגשת הבקשה מיום המצאת פסק הדין או מיום נתינתו, וכן האם יש למנות את ימי הפגרה במניין הימים להגשת הבקשה. בהחלטתה מיום 25.8.2011 (להלן: ההחלטה הראשונה) קבעה הרשמת כי יש למנות את מניין הימים מיום מתן פסק הדין וכי מניין הימים אינו נקטע בשל פגרת בתי המשפט. משכך, קבעה הרשמת כי ההליך הוגש באיחור, ואין לקבלו. הדיון בבקשה להארכת מועד מטעם המערערים נדחה לאחר בחינת ערעור שהוגש על ההחלטה הראשונה.
3. ביום 24.1.2012 ניתן פסק דיני בערעור על החלטת הרשמת (בש"א 6927/11 (להלן: פסק הדין הראשון)). בפסק דיני נדחה הערעור. זאת, נוכח הקביעה כי יש למנות את מניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף החל מיום מתן פסק הדין, וכן נוכח קביעתי כי אין בפגרת בתי המשפט כדי לעצור את מניין הימים להגשת הבקשה. הדגשתי בפסק דיני כי אין בו כדי לקבוע מסמרות לעניין הבקשה להארכת מועד. עוד ציינתי כי בית המשפט יתחשב במועד המצאת פסק הדין לצדדים ובעובדה כי מניין הימים להגשת הבקשה חופף לתקופת הפגרה במסגרת ההחלטה בבקשה להארכת מועד.
4. נוכח דחיית הטענה כי הבקשה לקיום דיון נוסף הוגשה במועד, חזר ההליך לפתחה של הרשמת לבחינת הבקשה החלופית להארכת מועד. ביום 8.2.2012 נדחתה הבקשה על ידי הרשמת. בהחלטה, ציינה הרשמת כי נקודת המוצא לדיון היא שהבקשה לקיום דיון נוסף הוגשה באיחור של שישה ימים. משכך, נפנתה הרשמת לבחינת קיומו של טעם מיוחד למתן הארכת המועד. במסגרת זאת, קבעה הרשמת כי טיעוניהם של המערערים, על פיהם טעו בדין החל על מניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף, אינם מצדיקים את מתן הארכת המועד. לצד זאת, דחתה הרשמת אף את טענותיהם של המערערים, על פיהן יש לראות בהיעדרות מהארץ של עורכי הדין שניהלו את ההליך מטעמם, בתקופת הפגרה, משום טעם מיוחד למתן הארכת המועד. לבסוף, ציינה הרשמת כי בחינת סיכוי ההליך מעלה כי אלו אינם גבוהים, בהתחשב ברף הגבוה שעל המבקשים לעבור כדי שתתקבל בקשתם.
5. מכאן הערעור שלפניי. המערערים טוענים כי שגתה הרשמת בכך שהעדיפה את שיקולי סופיות הדיון על פני האינטרס הציבורי שבקיומו של דיון נוסף. בהמשך לכך, טוענים המערערים כי הרשמת התעלמה מהשיקולים שנקבעו בפסיקה לעניין קיומו של טעם מיוחד למתן הארכת מועד, לרבות העקרונות שנקבעו בפסק הדין הראשון.
6. במסגרת זאת, טוענים המערערים כי יש לבחון שיקולים יחודיים לבקשת הארכת מועד בהליך של בקשת לקיום דיון נוסף. כך, לטענתם, היה על הרשמת לתת משקל לעובדה שמדובר בבקשה לדיון נוסף בהליך אזרחי, וכן לכך שמניין הימים להגשת הבקשה חפף לתקופת הפגרה. עוד טוענים המערערים שיש לתת משקל לנסיבות האישיות של בא כוחם, אשר שהה בחו"ל בעת מתן פסק הדין (חופשה שתוכננה מראש כך שתחפוף את תקופת הפגרה), ושהוא היחיד במשרדו המטפל בהליכים מסוג זה.
לצד זאת, טוענים המערערים כי שגתה הרשמת בכך שלא ראתה בטעות שבדין טעם מיוחד למתן הארכת המועד, שכן הדין לעניין מניין הימים להגשת הבקשה נקבע רק במסגרת פסק הדין הראשון, ומשכך, המדובר הינו בטעות אובייקטיבית שבדין.
7. למול טענות אלו, טוען קיבוץ מענית (להלן: המשיב 1) כי לא נפל כל פגם בהחלטת הרשמת. לגישתו, יש לתת את מירב המשקל להיות ההליך בקשה לקיום דיון נוסף, אשר סיכוייה, מעצם טיבה, נמוכים. בהמשך לכך, טוען המשיב 1 כי הודעת מזכירות בית המשפט למשרד בא כוח המערערים על מתן פסק הדין, והמצאתו לאינטרנט, מקימים יחד חזקת ידיעה באשר לתוכנו של פסק הדין.
8. התנועה הקיבוצית אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: המשיבה 2) טוענת כי יש לדחות את הערעור שכן מדובר בהליך סרק. עוד טוענת המשיבה 2 כי יש מקום לדחות את טענותיהם העובדתיות של המערערים בדבר מועד הידיעה על קיומו של פסק הדין, שכן לערעור לא צורף כל תצהיר בעניין זה. לעניין טענת הטעות שבדין, טוענת המשיבה 2 כי מדובר בדין מושרש, ומשכך, אין מקום לראות בטעות כטעות אובייקטיבית שבדין. עוד טוענת המשיבה 2 בעניין זה כי מאחר שהמערערים מיוצגים, אין מקום לראות באי קבלת פסק הדין כטעות סובייקטיבית סבירה. יתר טענותיה של המשיבה 2 דומות לאלו של המשיב 1, ואין צורך לשוב ולפרטם.
9. היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי הוא התייצב להליך רק בכדי לתת עמדה בסוגיות המהותיות שעל הפרק, ואין לו כל טענות לעניין סדרי הדין החלים.
10. בטרם דיון, יצוין כי המערערים הגישו בקשה לקביעת דיון להשלמת טיעונים בעל פה. לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה זו, משהרחיבו כל בעלי הדין הרחבה יתרה בהודעותיהם בכתב לבית המשפט, ונוכח פרק הזמן הארוך ממילא בו מתנהל ההליך.
11. לאחר העיון בהחלטת הרשמת, בהודעת הערעור על צרופותיה, בתשובות המשיבים ובהחלטות הקודמות במסגרת הליך זה, מצאתי כי דין הערעור להתקבל.
12. העקרונות על פיהם תבחן בקשה להארכת מועד פורטו בהרחבה בפסק דיני בבש"ם 6229/11 דון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (טרם פורסם, 10.1.2012) (להלן: פרשת דון-יחיא'). בתמצית, בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים – ראשית, נבחן קיומו של "טעם מיוחד", המצדיק את קבלת הבקשה; שנית, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד.
במסגרת השלב הראשון, שורה של טעמים יכולים לעמוד לנגד עיני בית המשפט להצדיק את מתן הארכה, ואלו נחלקים לשתי קבוצות – טעמים שעניינם האינטרס של המבקש לקבל את יומו בבית המשפט, וטעמים שעניינם האינטרס הציבורי בקיום ההליך (פרשת דון-יחיא', פסקה 8).
בהליך זה, טוענים המערערים לקיומם של טעמים מיוחדים משני הסוגים. אבחן ראשית את טיעוני המערערים בדבר האינטרס האישי שלהם בקיום ההליך, ולאחר מכן את טיעוניהם הנוגעים לאינטרס הציבורי בקיום ההליך.
13. ראשונה לטענות המערערים היא טענת הטעות שבדין. כידוע, ההלכה לעניין זה היא כי: "במקום בו הוכיח בעל דין שהטעות שבדין שהובילה לאיחור בהגשת הבקשה היא טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, ייטה בית המשפט לקבל בקשה להארכת מועד" (פרשת דון-יחיא', פסקה 8). במקרה הנוכחי, מדובר בטעות אובייקטיבית שבדין. פסק הדין הראשון שניתן על ידי בהליך הנוכחי, הוא הפעם הראשונה בה נדונה שאלת מועד תחילת מניין הימים לקיומו של דיון נוסף, והפעם הראשונה שניתנה בנושא זה הכרעה ברורה. אף שאין מדובר בסטייה מהעקרונות הכלליים של סדרי הדין, הרי שמקום בו שתי הפרשנויות היו סבירות, ממילא מדובר בטעות אובייקטיבית שבדין. משכך, יש לקבל את טענת המערערים בדבר קיומה של טעות אובייקטיבית בדין. משמצאתי כי יש ממש בטענה זו, איני נדרש לבחון האם נוסף על הטעויות האובייקטיבית האמורות טעו המערערים אף טעויות סובייקטיבית המקימות טעם מיוחד.
14. בהמשך לאמור, צודקים המערערים כי יש לתת משקל במסגרת בחינת בקשה להארכת המועד לעובדה כי מניין הימים להגשת הבקשה חפף את ימי הפגרה. בבסיס סוגיה זו עומד האיזון בין יעילות הדיון ואינטרס בעל הדין שכנגד בסיום ההליכים, ובין חשיבותה הציבורית של הפגרה כמו גם אינטרס ההסתמכות של קהילת עורכי הדין על תקופת הפגרה, ומתן האפשרות לעורכי דין לתכנן את חופשותיהם בהתאם. ברי, כי לא די בעצם החפיפה כדי להקים טעם מיוחד למתן הארכת מועד. פרשנות כזו תפגע פגיעה לא רצויה בעקרון סופיות הדיון. יחד עם זאת, תקופת הפגרה יכול שתקים טעם מיוחד בהתקיים שני תנאים. ראשית, על בעל הדין להראות כי בפועל תכנן בתום לב את תוכניותיו בהתאם לתקופת הפגרה (וממילא, לא יכול היה לדעת מראש מתי יינתן פסק הדין) ובשל כך לא יכול היה לקדם את ההליך. שנית, על עורך הדין להראות כי לא יכול היה באמצעים פשוטים לדאוג לבא כוח מחליף, ולו זמני, אשר יקדם את ההליך במקומו. כך לדוגמא, אין לצפות מעורך דין המקיים פרקטיקה פרטית להיות דרוך בכל ימות השנה שמא יינתן פסק דין באחד מתיקיו, וראוי להכיר ביכולתו לנצל את תקופת הפגרה לחופשה ולהשתלמות. לעומת זאת, במשרדי עורכי דין מרובי שותפים, בהם אין כל קושי לנתב את תיקיו של עורך הדין שאינו נמצא לעורך דין אחר, לא יהיה מקום לתת משקל לשיקול זה.
במקרה הנוכחי, אין מחלוקת כי בא כוח המערערים ניצל את תקופת הפגרה לנסיעה לחו"ל. כמו כן, אין מחלוקת שהוא פעל כשותף במשרד אשר הוסיף לפעול בימי הפגרה. השאלה האם, כפי שטוען בא כוח המערערים, היה הוא היחיד במשרד העוסק בתיקים אזרחיים, לא הוכחה, ולא הוגש כל תצהיר התומך בה. משכך, יש לתת בנסיבות המקרה משקל חלקי לטעם זה, ולראות בו כטעם תומך בבקשה להארכת מועד, שאינו עומד בפני עצמו.
15. בהמשך לאמור, מצאתי כי אין מקום להידרש בהליך הנוכחי לשאלת ההשפעה של מועד המצאת פסק הדין על הבקשה להארכת מועד. זאת, שכן לא צורף כל תצהיר בנושא, וכלל הטענות נטענו בעלמא. משכך, אף איני נדרש לשאלה האם די בידוע טלפוני על פרסום פסק הדין, בשילוב עם פרסומו באינטרנט, כדי להקים חזקת ידיעה, אם לאו, ושאלה זו תיוותר בצריך עיון.
16. לצד אלו, עומדים המערערים על החשיבות הציבורית הגלומה בהליך כטעם מיוחד נוסף המצדיק את מתן הארכת המועד. שיקול זה הוא בעל חשיבות של ממש בבואו של בית המשפט לבחון בקשות להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. זאת, שכן באם תדחה הבקשה לגופה, הנטל שתטיל על מערכת המשפט יהיה מצומצם יחסית. לעומת זאת, באם יש ממש בבקשה, הרי שמדובר בסוגיה עקרונית, בעלת השפעות רוחב, ואין זה ראוי שסוגיה שכזו תדחה אך בשל הטעם הטכני של איחור בימים ספורים בהגשת הבקשה. ציינתי בהקשר זה כי:
"ראוי להזכיר כי מטרתן של תקנות הדיון הנוסף היא ליצור מסגרת נאותה לקידום חקר האמת בדרך יעילה ((ראו בש"א 11073/02 שביט נ' בנק הפועלים (לא פורסם, 17.2.2003)). אין בכוונתן להביא לקיפוח זכויות מהותיות של צד לדיון, או של האינטרס הציבורי, רק בשל פגם פרוצדוראלי. בסופו של יום יש לערוך איזון בין המטרות החברתיות והמשפטיות אותן מיועד סדר הדין להגשים (בעניינו סופיות הדיון הן כאינטרס כללי והן כאינטרס לגיטימי וחשוב של הצד שכנגד) לבין הצורך למנוע תוצאות קשות (כגון מניעת דיון נוסף בשאלה עקרונית בעלת השלכות רחבות אך בשל טעות דיונית)". (פסק הדין הראשון, פסקה 15)
יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי חשיבותו הציבורית של ההליך תהווה "טעם מיוחד" למתן הארכת מועד בכל מקרה של בקשה לקיום דיון נוסף. בכדי שחשיבותו הציבורית של ההליך תעלה לכדי טעם מיוחד, על המבקש להוכיח כי מדובר בסוגיה העומדת לכאורה במבחני הסף לקבלת הבקשה. במקרה הנוכחי, למעט טענה בעלמא בדבר חשיבות קיומו של דיון נוסף, לא עמדו המערערים על הנימוקים אשר לדידם יצדיקו את קבלת הבקשה. העיון בפסק הדין עליו מבקשים המערערים להשיג לא מעלה, על פניו, כי ישנם סיכויים גבוהים דיים לקבלת הבקשה, המצדיקים את מתן הארכת המועד רק מהטעם של חשיבות ההליך.
17. מכל האמור, מצאתי אם כן, כי ישנו "טעם מיוחד" של ממש, הנובע מטעות אובייקטיבית בדין, המצדיק את בקשת הארכת המועד. עוד מצאתי כי נסיבות המקרה, בהם בא כוח המערערים מימש בפועל את האפשרות הגלומה בתקופת הפגרה לצאת לחופשה, ובשל כך לא יכול היה לקדם את עניינם של המערערים, מהווה חיזוק מסויים לטובת קבלת הבקשה להארכת מועד.
18. מכאן, עלי לעבור לבחינת השיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד.
19. בפתח הדברים, יצוין כי איחור של שישה ימים, ביחס ל-15 הימים הנתונים להגשת בקשה לקיום דיון נוסף, אינו איחור זניח. יחד עם זאת, אין מדובר באיחור משמעותי ביותר וספק אם בתקופה קצרה זו נוצרה הסתמכות של ממש אצל המשיבים כי לא תוגש בקשה לקיום דיון נוסף. בהקשר זה, למן הראוי לתת את הדעת כי המשיבים אינם אנשים פרטיים, כי אם גופים ציבוריים. אף לכך יש לתת משקל במסגרת בחינת המעמד שניתן לעקרון סופיות הדיון. ברי, כי הפגיעה הנגרמת לאדם פרטי מהתארכות ההליכים בעניינו קשה בהרבה מהפגיעה הנגרמת לגוף ציבורי. עוד יצוין כי לא פעם נקבע בבית משפט זה כי מקום בו מועלות טענות עקרוניות ובעלות חשיבות ייסוג אינטרס ההסתמכות של בעל הדין שכנגד מפני חשיבות בירור הסוגיה. יפים לעניין זה דברי הנשיאה ד' בייניש בפרשה בה הוגש ההליך באיחור של למעלה משלוש שנים:
"במקרה שלפנינו נראה כי העותרת אמנם השתהתה בהגשת העתירה שלפנינו באופן שעשוי ללמד על ויתור על זכויותיה, ואף יש יסוד לטענה כי למשיבה קם אינטרס הסתמכות מסוים ביחס לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שהוא נשוא העתירה שלפנינו. יחד עם זאת, נוכח חשיבותה המשפטית והציבורית הרבה של השאלה המתעוררת בעתירה זו, הנוגעת ליחס בין דברי החקיקה השונים המסדירים את איסור ההפלייה בין גברים לנשים במקום העבודה, הגענו לכלל מסקנה כי מן הראוי להכריע בעתירה שלפנינו על אף השיהוי בהגשתה". (בג"ץ 1758/11 גורן נ' הום-סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ (טרם פורסם, 17.5.2012), פסקה 10)
משכך, מצאתי כי אין בטעם זה די כדי להביא לדחיית הבקשה להארכת מועד.
20. בהמשך לאמור, יש מקום לתת את הדעת לטענת המשיבים, אשר זכתה לביטוי בהחלטת הרשמת, על פיה יש לדחות את הבקשה בשל סיכויי ההליך הנמוכים. סוגיה זו אינה פשוטה היא. ברי, כי אם יינתן משקל של ממש לסיכוי ההליך על פי טיבו, הרי שכל בקשה להארכת מועד הנוגעת לבקשה לקיום דיון נוסף תדחה, שכן הרף הקבוע בפסיקה לקבלת בקשות אלו גבוה ביותר. בהקשר זה, ציינתי בעבר כי יש לנקוט משנה זהירות בהערכת סיכויי ההליך בשלב המקדמי של בחינת בקשה להארכת מועד, ודברים אלו יפים אף לעניינו:
"יש לנקוט משנה זהירות בשימוש בהערכה [הערכת סיכויי ההליך – ס' ג''] זו במסגרת בקשה להארכת מועד. ברי כי יכולים שיהיו מקרים בהם הסיכויים לכאורה של ההליך הם כה קלושים עד כי הדבר יהווה שיקול של ממש לדחיית הבקשה. יחד עם זאת, מקרים אלו, בהם נדחית הבקשה על בסיס הערכת סיכויי ההליך, צריכים להיות החריג ולא הכלל. זאת על מנת למנוע ככל הניתן מצבים בהם בשל טעמים פרוצדוראליים בלבד יגרמו עיוותי דין, אף אם הפגיעה בבעל הדין שכנגד היא זניחה". (פרשת דון-יחיא', פסקה 10)
משכך, נקבע כי הרף שעל מבקש ארכה לעמוד בו, כדי שלא יהיו לו סיכויי ההליך לרועץ, הוא רף של "סיכויי הליך נמוכים במיוחד, או העדר עילה". העיון בפסק הדין כנגדו מופנית הבקשה מעלה כי המערערים צלחו רף זה, ומשכך, אין מקום לדחות את בקשתם להארכת מועד אך בשל הטעם של סיכויי ההליך.
21. סוף דבר, משמצאתי כי קיים טעם מיוחד המצדיק את קבלת בקשת הארכת המועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף, וכי אין טעמים בעלי משקל דיים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד, הרי שדין הערעור להתקבל. החלטת הרשמת מיום 8.2.2012 מבוטלת בזאת.
22. מזכירות בית המשפט תקבל את הבקשה לרישום.
23. המשיבים 2-1 ישאו יחד בשכר טרחת עורכי דינם של המערערים בסכום כולל של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ט בסיון התשע"ב (19.6.2012).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12017110_H02.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il