עמותת כספי הצדקה צור באהר נ. ארבאהים סאלם אלטרש

פסק-דין בתיק ע"א 1700/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1700/16 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: עמותת כספי הצדקה צור באהר נ ג ד המשיבים: 1. ארבאהים סאלם אלאטרש 2. טאהא סאלם אלאטרש 3. נאג'ח דאוד אחמד בקיראת 4. לשכת הנהלת נכסי ההקדש המוסלמי בירושלים 5. לשכת רישום המקרקעין בירושלים 6. עיריית ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.1.2016 בת"א 22378-07-14 שניתן על-ידי כבוד השופט ר' יעקובי תאריך הישיבה: י"ב באייר התשע"ז (8.5.2017) בשם המערערת: עו"ד סאלח אבו-חוסיין בשם המשיבים 2-1: עו"ד בנימין ברליין; עו"ד מונייה רסאס בשם המשיבה 4: עו"ד מוסא עותמאן בשם המשיבה 5: עו"ד יעל בלונדהיים בשם המשיבה 6: עו"ד פיני ויקסלבוים פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. למי נתונות הזכויות במקרקעין המצויים בשכונת צור באהר בירושלים? האם למערערת, עמותה המפעילה במקום בית ספר וטוענת כי רכשה בהם זכויות כדין, או למשיבים 2-1, הטוענים כי לא הסכימו להעביר את הזכויות במקרקעין אלה? זוהי השאלה שהתעוררה במסגרת הערעור שבפנינו. עיקרי המחלוקת 2. הצדדים שבפנינו חלוקים על שאלת הבעלות במקרקעין המצויים בשכונת צור באהר ושעליהם נמצא מבנה המשמש כיום בית ספר לבנות (להלן: המקרקעין) שמופעל על-ידי המערערת, עמותת כספי הצדקה – צור באהר (להלן: העמותה). 3. עמדת העמותה היא כי המשיבים 2-1, אבראהים וטאהא סאלם אלאטרש (להלן ביחד: האחים אלאטרש), חתמו ביום 6.5.1992 על הסכם מכר שבו העבירו את הזכויות במקרקעין אלה למשיב 3, נאג'ח דאוד אחמד בקיראת (להלן: בקיראת), בתמורה ל-70,000 דינר ירדני (להלן: הסכם המכר הנטען), וכי בקיראת העביר את הזכויות במקרקעין לעמותה. 4. לעומת זאת, לטענת האחים אלאטרש הם מעולם לא העבירו את הזכויות במקרקעין שבמחלוקת. באופן יותר ספציפי, הם טוענים כי מדובר במקרקעין שנרכשו על-ידי אביהם ביום 18.8.1962, ולכן אין תוקף להסכם המכר הנטען שכן הזכויות במקרקעין לא היו בבעלותם באותו מועד אלא בבעלותו של אביהם, שנפטר בשנת 2005. בנוסף לכך, גרסת האחים אלאטרש הייתה שהמסמך אשר לגביו נטען כי הוא הסכם מכר המחייב אותם נחתם רק על-ידי אחד מהם (המשיב 2), ואף זאת בנסיבות שבהן נאמר למשיב 2 שההסכם נועד למראית עין בלבד. מכל מקום, האחים אלאטרש טוענים כי מעולם לא הושלמה חתימת שניהם על הסכם המכר הנטען, והחתימה המיוחסת למשיב 1 על הסכם זה היא חתימה מזויפת. 5. מנגד, העמותה טוענת כי המקרקעין שנרכשו על-ידי האב בשנת 1962 הם מקרקעין אחרים, ולא המקרקעין שעליהם נסבה המחלוקת, וכן שהאחים אלאטרש לא הוכיחו את הזיוף הנטען. 6. אם כן, המחלוקת בין הצדדים היא כפולה – האם חוזה המכר הנטען הוא אותנטי, וכן האם המקרקעין שבהם פועל בית הספר לבנות הם המקרקעין שהיו במועד החתימה על הסכם המכר הנטען אותם מקרקעין שרכש האב בשנת 1962 או מקרקעין אחרים של האחים אלאטרש. 7. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבות 6-4 – לשכת הנהלת נכסי ההקדש המוסלמי בירושלים, לשכת רישום המקרקעין בירושלים ועיריית ירושלים – היו אף הן צדדים להליך בבית המשפט המחוזי, אולם במסגרת הנוכחית אין צורך להידרש לעניינן, שאך נלווה למחלוקת בין העמותה מצד אחד והאחים אלאטרש מצד אחר. הליכים קודמים: פסק הבוררות 8. בשלב שבו המחלוקת בין הצדדים הגיעה לערכאות העמותה כבר הפעילה במבנה את בית הספר לבנות (אין מחלוקת כי המקרקעין הושכרו בעבר לעמותה, אולם הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם בשלב מסוים הבעלות עברה לידיה). בשלב מסוים האחים אלאטרש הביעו התנגדות לשימוש של העמותה במקרקעין, וכתוצאה מכך התגלע סכסוך אלים בין הצדדים. בהמשך, הועבר הטיפול בסכסוך לפני בוררים, וביום 4.10.2013 ניתן פסק דין בוררות הקובע כי אין לאחים אלאטרש זכויות במקרקעין. 9. האחים אלאטרש הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לביטול פסק הבוררות. ביום 26.1.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי שאלת הבעלות במקרקעין אינה יכולה לשמש נושא להכרעה בבוררות (הפ"ב 11045-04-14, הפ"ב 44799-04-14, השופט ב' גרינברגר). פסק דינו של בית המשפט המחוזי וההליכים שבפנינו 10. בחודש יולי 2014 הגישה העמותה תביעה למתן סעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בירושלים לפיו העמותה זכאית להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם ללא הפרעות מטעם האחים אלאטרש. 11. ביום 21.1.2016 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה (ת"א 22378-07-14, השופט ר' יעקובי). בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי קבע כי העמותה כשלה מלהוכיח שהמקרקעין היו בבעלותם של האחים אלאטרש במועד שבו נחתם לכאורה הסכם המכר הנטען, ולא בבעלות אביהם, כפי שנטען על-ידם. בעניין זה, בית המשפט המחוזי דחה את טענת העמותה כי המקרקעין שקנה אביהם של האחים אלאטרש אינם המקרקעין מושא המחלוקת, בהתחשב בכך שהעמותה העלתה טענה זו רק בשלב הסיכומים ולא גובתה בחוות דעת של מודד. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי העמותה אף לא עמדה בנטל להוכיח כי המשיב 1 חתם על הסכם המכר הנטען. בעניין זה נקבע כי בשים לב לטענות האחים אלאטרש היה מצופה מהעמותה להגיש חוות דעת של מומחה לכתב יד, והדבר לא נעשה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי היעדר דיווח לרשויות המס לגבי העברת הבעלות הנטענת מחזקת את המסקנה כי לא נעשה בין הצדדים הסכם מכר, וכן קבע כי קיימות סתירות בתצהירים ובעדויות של העדים מטעם העמותה באשר לאופן העברת התשלום בגין המקרקעין ולמועדי העברתו. הטענות בערעור 12. ביום 29.2.2016 העמותה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. העמותה טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שהיא לא עמדה בנטל ההוכחה כי נחתם בין הצדדים הסכם מכר, שכן המשיב 2 הודה בתצהיר העדות הראשית שהוגש לבית המשפט המחוזי ואף במהלך חקירתו הנגדית כי הוא חתם על הסכם המכר הנטען, וכן כי הוצגו לבית המשפט המחוזי קבלות על התשלומים בגין רכישת המקרקעין בחתימת האחים אלאטרש (להלן: הקבלות). כמו כן, העמותה טוענת כי העדים מטעמה העידו כי האחים אלאטרש חתמו על הסכם המכר הנטען. בנוסף, העמותה טוענת כי היא הציגה בפני בית המשפט המחוזי דוגמאות חתימה של האחים אלאטרש, וטוענת כי עיון בהן מראה באופן מובהק שהן זהות לחתימות שמופיעות על הקבלות ועל הסכם המכר הנטען. בהקשר זה, נטען עוד כי החובה להוכיח שהחתימות זויפו, וכך גם להגיש חוות דעת בעניין, מוטלת על האחים אלאטרש. 13. העמותה חוזרת וטוענת כי גבולותיהם ומיקומם של המקרקעין שנקנו על-ידי אביהם של האחים אלאטרש שונים מאלה של המקרקעין מושא המחלוקת. לשיטתה, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לצורך הוכחת טענה זו היה עליה להגיש חוות דעת מומחה בעניין, בשים לב לכך שלתביעה צורף תרשים שהוכן על-ידי מודד מוסמך. העמותה טוענת עוד בהקשר זה כי שגה בית המשפט המחוזי בציינו כי היה על העמותה להתייחס כבר בכתב תשובתה לטענה כי המקרקעין מושא המחלוקת אינם המקרקעין שהיו בבעלות אביהם של האחים אלאטרש. 14. מנגד, האחים אלאטרש סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם חוזרים וטוענים כי לא היה ביכולתם למכור את המקרקעין במועד הנטען שכן באותו זמן המקרקעין היו בבעלותו של אביהם. כמו כן, נטען כי המשיב 1 מעולם לא חתם על הסכם המכר הנטען, וכן כי המשיב 2 אמנם חתם עליו, אך עשה זאת כי סבר שמדובר בהסכם "פיקטיבי" שנבע מחשש להפקעה עתידית ונועד לשמור את המקרקעין ברשותו וברשות אחיו. כך או כך, טוענים האחים אלאטרש, די בהיעדר חתימתו של המשיב 1 כדי לדחות את טענת העמותה בעניין זה. האחים אלאטרש מוסיפים וטוענים כי הנטל להוכיח שחתימתו של המשיב 1 על הסכם המכר הנטען זויפה מוטל על העמותה. בנוסף, האחים אלאטרש מצביעים על סתירות בעדויותיהם של העדים מטעם העמותה, ובכלל זה לגבי מקום חתימת הסכם המכר הנטען, זהותו של האדם שניהל את המשא ומתן בין הצדדים ואופן העברת התשלום. עוד טוענים האחים אלאטרש כי החתימות על הקבלות שהציגה העמותה בפני בית המשפט המחוזי זויפו. 15. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 23.4.2017 הגישה העמותה בקשה להוספת ראיה – תרגום מערבית של מסמך אשר נחתם על-ידי המשיב 1 ובו נכתב, בין היתר, כי המקרקעין נמכרו לבקיראת בתמורה ל-70,000 דינר ירדני (להלן: המסמך המתורגם). יצוין כבר כעת כי המסמך בערבית הוגש לבית המשפט המחוזי במהלך דיוני ההוכחות, אולם התרגום לו הוגש בשלב הסיכומים בלבד (ראו החלטת הרשמת ל' בנמלך מיום 18.4.2017). ביום 26.4.2017 קבע חברי השופט ח' מלצר כי בקשה זו תובא להחלטת ההרכב ביום הדיון, ובפתח הדיון שהתקיים בפנינו ביום 8.5.2017 הסכים בא-כוחם של האחים אלאטרש להגשת המסמך המתורגם. 16. ביום 14.5.2017 הגישה העמותה בקשה נוספת, ובה ביקשה כי בית המשפט יורה על מינוי מומחה לכתב-יד מטעמו לטובת בירור השאלה האם המשיב 1 אכן חתם על הסכם המכר הנטען. דיון והכרעה 17. לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה כי דין הערעור להידחות, וכך גם אציע לחבריי לעשות. 18. המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, על שני היבטיה, היא מחלוקת עובדתית מובהקת. על מנת להשיב על השאלות שעליהן הצבעתי בפסקה 6 לעיל יש לבחון את התשתית הראייתית שהביאו הצדדים לתמיכה בטענותיהם בהתאם לנטלי ההוכחה שבהם היה עליהם לשאת. כך עשה בית המשפט המחוזי בענייננו, ולא ראיתי מקום לסטות בנסיבות העניין מן הכלל לפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר בחנה את מכלול הראיות והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים. 19. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על הקביעה כי העמותה לא הוכיחה שהאחים אלאטרש היו בעלי המקרקעין במועד שבו נחתם לכאורה הסכם המכר הנטען. העמותה לא השכילה לשכנע מדוע עלינו להתערב בקביעה עובדתית זו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, את הטענה באשר לזיהוי המקרקעין העמותה הייתה צריכה להעלות לפני שלב הסיכומים (ראו למשל: רע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קפלנסקי, פ"ד סב(3) 373, 394 ו-395 (2007); ע"א 8131/06 אלישע בע"מ נ' פקיד השומה חיפה, פסקה 18 (29.3.2009); ע"א 1562/09 מיס אל אופנה עילית לנשים (1992) בע"מ נ' PMN Verwaltungs-und Beteiligungs GmbH OUI KG, פסקה 46 (28.4.2011); ע"א 6539/09 הוועדה המקומית לתו"ב "לב הגליל" נ' נסאר, פסקה 12 (4.4.2012)). 20. באשר לשאלת האותנטיות של הסכם המכר הנטען, לא מצאתי ממש בטענת העמותה לפיה הנטל להוכיח את זיוף חתימתו של המשיב 1 רבץ על האחים אלאטרש. כלל יסוד בדיני הראיות הוא כי בעל דין במשפט אזרחי נושא בנטל להוכיח את העובדות הנחוצות לביסוס טענתו. כלל זה נכון גם להוכחת האותנטיות של חוזה שטענת הזכות של התובע מבוססת עליו (ראו למשל: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 263 (1993) (להלן: עניין בנק הפועלים); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, פסקה 41 (1.2.2009); ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי, פסקה 13 (15.5.2017)); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 277 (מהדורה שביעית, 1995)). אכן, העמותה הפנתה בהקשר זה לע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003), שם נקבע כי הנטל להוכחתו של זיוף רובץ על הטוען לכך. אולם, באותו עניין התובע היה מי שטען לזיוף, וזאת בניגוד למקרה הנוכחי שבו האחים אלאטרש, שהיו הנתבעים, טענו לכך, כך שחל הכלל הרגיל הגורס כי על התובע רובץ הנטל להוכיח את יסודות עילת תביעתו (ראו והשוו גם: ע"א 6205/98‏ אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 84-83 (2001)). לפיכך, הייתה זו חובתה של העמותה להוכיח כי הסכם המכר הנטען הוא אותנטי, ובכלל זה כי המשיב 1 אכן חתם עליו. 21. בנסיבות העניין אף לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי העמותה לא עמדה בנטל להוכיח שחתימתו של המשיב 1 בהסכם המכר הנטען היא חתימה אותנטית. בהקשר זה, העמותה טענה כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא קבע שחתימתו של המשיב 1 בהסכם המכר הנטען היא חתימה אמיתית, חרף העובדה שהוגשו לעיונו דוגמאות חתימה של המשיב 1 אשר זהות לחתימתו במסמך שבמחלוקת. אולם, בנסיבות העניין העמותה אינה יכולה להיבנות מטענה זו. אכן, עשויים להיות מקרים שבהם בית המשפט בוחר להתרשם בעצמו מדוגמאות חתימה (ראו למשל: ע"א 86/58 פהום נ' רוזנפלד, פ"ד יג 477, 478 (1959); עניין בנק הפועלים, בעמ' 265). עם זאת, כל מקרה נבחן לגופו. כך למשל, אין דומה מצב שבו בית המשפט מחליט ללא חוות דעת מומחה כי מדובר בשתי חתימות שונות, בהתחשב בכך שקל יותר לבחון זאת על פני הדברים, למצב שבו נדרשת החלטה כי מדובר בשתי חתימות זהות. במקרה הנוכחי בית המשפט המחוזי קבע כי אין בידו לקבוע שהעמותה עמדה בנטל הוכחת אמיתותו של הסכם המכר הנטען, וכאמור לא מצאתי לנכון לסטות מקביעה זו. המסקנה כי הסכם המכר הנטען לא נכרת מקבלת משנה תוקף לנוכח קשיים נוספים שהתגלו במקרה זה, ובכללם היעדר דיווח לרשויות המס בדבר העברת הזכויות הנטענת במקרקעין. 22. לבסוף, לא מצאתי כי יש במסמך המתורגם – שהוגש בהסכמה – כדי להועיל לעמותה בנסיבות העניין. ראשית, אף אם היה יסוד לטענה המופיעה במסמך המתורגם לפיה המשיב 1 מכר את המקרקעין לבקיראת, ספק אם היה בכך כדי לשנות מהתוצאה לנוכח הקביעות בנושא הבעלות על המקרקעין במועדים הרלוונטיים. שנית, אין מחלוקת כי המסמך המקורי בערבית (שהמסמך דנן אינו אלא תרגום שלו) הוגש בבית המשפט המחוזי לצורך השוואת חתימות בלבד, ולא לשם הוכחת תוכנו (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 16.11.2015, עמ' 20, שורה 4; פרוטוקול הדיון מיום 3.12.2015, עמ' 35, שורות 8-4; סעיף 3 לבקשה להוספת ראיה). 23. סוף דבר: הערעור נדחה. העמותה תישא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך של 10,000 שקל לכל אחד, ובהוצאות המשיבות 6-4 בסך של 1,500 שקל לכל אחת. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏ח' באב התשע"ז (‏31.7.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16017000_A05.doc ת מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il