עו"ד רות רפאלי נ. משרד החינוך

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 170/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר העותרת: עו"ד רות רפאלי נ ג ד המשיבים: 1. משרד החינוך 2. שר החינוך עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופט נ' הנדל: מונחת לפנינו עתירה המבקשת לבטל את הענקת פרס ישראל שניתן בשנת 1992 לפרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2014. ברקע העתירה – היותה של העותרת בת למשפחה שמוצאה במרוקו, ועיסוקו של פרופ' פוירשטיין, בין היתר, במחקר תרבותי וחינוכי של העולים ממרוקו בשנת ה-50. חלק פירות מחקר זה פורסמו בספרו "ילדי המלאח – הפיגור התרבותי אצל ילדי מארוקו ומשמעותו החינוכית", שיצא לאור בשנת תשכ"ג-1963. העותרת סבורה כי מדובר ב"ספר גזעני, מצמרר וחריג בתוכנו", וכי תוכן הספר מצדיק את הסעד של ביטול הענקת הפרס לפרופ' פוירשטיין. כן התבקשו סעדים נוספים, כגון צווי גילוי ועיון של הליכי עבודת הוועדה שהמליצה על הענקת הפרס לפרופ' פוירשטיין, ופסיקת פיצויים בסך של 350,000 ש"ח לעותרת. אשר לסעד אחרון זה, נטען כי מדובר בפיצוי נזיקי בשל "העלבתה בקרב הציבור ופגיעה בשמה הטוב", ו"יצירת סטריאוטיפים ודיעות קדומות אשר גררו והובילו ליחס עוין והסתה כלפיה...". זאת, הגם שלא נטען כי הספר התייחס באופן קונקרטי אליה או אל אדם הקשור אליה. דין העתירה להידחות על הסף ללא צורך בקבלת תגובה. אלה שני הנתונים המרכזיים במסגרת ההכרעה: ראשית, מועד הגשת העתירה. כאמור, הפרס הוענק לפרופ' פוירשטיין בשנת 1992. העותרת הגישה את העתירה בשנת 2019 – כארבע וחצי שנים לאחר פטירתו, וכ-27 שנים לאחר הזכייה בפרס. עילת העתירה עוסקת בספר שנכתב בראשית שנות השישים. העותרת מציינת אמנם כי העתירה הוגשה שבועיים לאחר שנחשפה לספר האמור, אך דומה כי בנסיבות כמו אלה שלפנינו אין בנתון זה כדי לסייע לה. הזכייה בפרס הייתה ידועה לכל, וגם הספר היה מצוי בנחלת הכלל עשרות שנים. שר החינוך דאז, זבולון המר – שגם שיקול דעתו נתקף בעתירה – נפטר בשנת 1998. אין אפוא במועד שבו גילתה העותרת על קיום הספר כדי לדלג מעל למשוכות כרונולוגיות אלה. בנוסף לכך, הדיון בעתירה אינו נדרש בראי שלטון החוק או אף האינטרס הציבורי. בכך עוסקת הנקודה הבאה. שנית, הכללים לגבי התערבות בית המשפט בבחירתה של זוכה בפרס ישראל מחמירים ביותר. כך קבע השופט א' גרוניס בבג"ץ 2324/11 גיל נ' שר החינוך, פסקה 18 (26.4.2011):"על בית משפט זה לנקוט גישה מצמצמת ככל שמדובר בהחלטות על הענקת הפרס. ההחלטה למי יוענק הפרס אינה צריכה להיבחן לגופה על ידי בית משפט, אלא במקרים חריגים ביותר, למשל כאשר מדובר בשחיתות". כך הוסיפה באותו עניין השופטת ע' ארבל: "ככלל ימנע בית משפט זה מהתערבות בהחלטותיה של הוועדה המחליטה על הענקת הפרס, וכי זו נהנית משיקול דעת רחב ביותר בהקשר זה". כך חתם שם השופט ח' מלצר: "ראוי כבר להניח לפרס ישראל ולזוכים בו". ודוק, אמות מידה אלה נקבעו ביחס לתקיפת ההחלטה "בזמן אמת", בטרם הוענק הפרס לזוכה, ולא בבקשה לשלול את הפרס בדיעבד. מכל מקום, אצלנו טענה אמנם העותרת גם לפגמים בהליך קבלת ההחלטה, אך טענה זו נטענה בכלליות וללא כל פירוט נוסף. העיקר הוא תוכן הספר הנזכר לעיל, אך בנסיבות העניין נתון זה רחוק מלהוות תשתית מספקת לדיון בעתירה לגופה לפי הכללים המחמירים שנקבעו בפסיקה. לא למותר לציין כי אף בשדה האזרחי המשפט אינו מעודד תביעות שעניינן קבלת פרס לפי הערכה ושיקול דעת (סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בשולי ההכרעה יצוין כי העתירה שהגישה העותרת – עורכת דין במקצועה – לוקה בפגמים נוספים. כך, למשל, אחד הסעדים המבוקשים הוא "ליטול את הפרס אשר הוענק שלא כדין מעיזבונו של הפרופ'". למרות זאת מנהל עזבונו של פרופ' פוירשטיין או יורשיו לא צורפו כמשיבים לעתירה. חסר זה בולט, שכן העתירה הוגשה רק נגד משרד החינוך ושר החינוך כאילו מדובר בעניין שנוגע להם בלבד, וזאת חרף העתירה לסעד "אזרחי" בדמות דרישה להחזר דמי הפרס. בנוסף לכך נדרשו סעדים מרחיקים שלא הונח צל של תשתית לביסוסם, כגון פיצויים בשיעור גבוה ביותר. אכן, העותרת סבורה כי הספר שכתב פרופ' פוירשטיין פוגע קשות בה ובבני משפחתה; ברם, עניין זה אינו מצדיק כשלעצמו פניה לבית המשפט. קיימות דרכים נוספות להביע עמדה ולהסתייג מדעה, מלבד פנייה לערכאות. בית המשפט כשמו כן הוא, בית של משפט, ולא במה לניהול מחלוקות ציבוריות באשר הן, בהתעלם מכל קריטריון משפטי רלוונטי. סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ט בסיון התשע"ט (‏2.7.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 19001700_Z01.docx מב+מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il