מוחמד סבייח נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1698/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1698/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: מוחמד סבייח נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.2.09 בת.פ 1068/07 שניתן על ידי כבוד השופט דני צרפתי תאריך הישיבה: ט' באב התשס"ט (30.7.2009) בשם המערער: עו"ד זכי כמאל בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ד' צרפתי) הרשיע את המערער בביצוע העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה בקלות ראש, ברשלנות או במהירות תוך סכנה לציבור ונהיגה ללא רישיון רכב. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער עונש מאסר בפועל של 26 חודשים; עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים לתקופה של 3 שנים; פסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של 4 שנים מתום מאסרו, מתוכן 3 שנים בפועל והיתרה על תנאי לתקופה של 3 שנים; וכן קנס בסך 9,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ולחילופין נגד גזר הדין. 2. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען, כי ביום 21.5.07 נהג המערער בטרקטורון בדרך עפר הנמצאת ביציאה המזרחית מכפר קנא. באותה עת, כך נטען, עמד מואיד אמארה (להלן - המתלונן) בשולי דרך העפר ושוחח עם אדם אחר. המתלונן הבחין בטרקטורון המתקרב לעברו וסימן בידיו למערער על מנת שיאט את מהירות נסיעתו. לפי כתב האישום, הבחין המערער במתלונן ועצר את הטרקטורון במרחק של כחמישה מטרים ממנו. מיד לאחר מכן, הסיט המערער את הטרקטורון לכיוון המתלונן, האיץ את מהירות נסיעתו ונסע לעבר המתלונן בכוונה לפגוע בו. חלקו הקדמי של הטרקטורון פגע בצידו הימני של המתלונן, אשר נפל ארצה. המערער, אשר הבחין בנפילת המתלונן, נמלט מן המקום. כתוצאה מהמעשים המתוארים נגרמו למתלונן שבר בקרסול ובאגודל וכן חבלות באמה ובגב התחתון, אשר בגינם אושפז במשך יומיים בבית חולים. עוד יוער, כי לפי כתב האישום פקע רישיונו של הטרקטורון ביום 29.4.02. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירות בהן הורשע בסופו של דבר בגדרה של הכרעת הדין. 3. המערער אינו חולק על עיקרי העובדות כפי שתוארו לעיל. המחלוקת במקרה דנא מתמקדת בשאלה האם פגע המערער במתלונן במתכוון או שמא מדובר בתאונה בלתי מכוונת. ביום 28.9.08 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. הכרעת הדין, אשר אל פרטיה אדרש בהמשך, התבססה בעיקרה על האמון שנתן בית המשפט בגרסת המתלונן לאירועים, אשר נתמכה אף בעדויות נוספות. יוער, כי עובר למועד בו העיד המתלונן בבית המשפט נחתם הסכם סולחה בין משפחתו לבין משפחת המערער. במסגרת עדותו בבית המשפט הסתייג המתלונן, במידת מה, מההודעה שמסר במשטרה. לאור זאת, הוכרז המתלונן כעד עוין ובית המשפט התיר את קבלת הודעתו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - הפקודה). גזר דינו של המערער ניתן ביום 3.2.09. כאמור, לפנינו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. 4. עיקר טענותיו של המערער מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוען המערער כי בית המשפט שגה כאשר העדיף את גרסת המתלונן לאירועים נשוא כתב האישום, כפי שהובאה בהודעתו השנייה במשטרה. לטענת המערער, התעלם בית המשפט מסתירות שנתגלו בין שתי הגרסאות שמסר המתלונן במשטרה. המערער מוסיף ומעלה טענות שונות בדבר סתירות שנתגלו בעדויותיהם של עדי תביעה נוספים. כן טוען הוא, כי שגה בית המשפט כאשר דחה את גרסתו לאירועים. מקבץ טענות נוסף של המערער נוגע לקביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי. כך, לטענת המערער, שגה בית המשפט בקובעו כי הוכח יסוד הכוונה הנדרש לצורך הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בהקשר זה מוסיף המערער, כי בית המשפט לא יכול היה לבסס את הרשעתו על הודעת המתלונן. זאת, שכן לא נמצאו ראיות לחיזוקה, כפי שנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודה. בנוסף, טוען המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. זאת משני טעמים: האחד, כי עבירה זו מתייחסת רק למקרים בהם הופקר אדם לאחר תאונה שאינה בגדר מעשה מכוון, ולא לאחר מעשה מכוון של פגיעה; השני, כי בנסיבות העניין לא ניתן לומר שהמתלונן הופקר. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 5. התמונה העובדתית, כפי שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי, הינה כדלקמן: המתלונן צעד בשולי דרך עפר, אשר רוחבה כ-4 מטרים, כאשר לפתע הגיע המערער למקום כשהוא נוסע בטרקטורון. המתלונן סימן למערער להאט וזה אכן עצר בקרבתו. ואולם, לאחר מכן האיץ המערער ונסע לכיוונו של המתלונן תוך שהוא פוגע בו. בבסיס הכרעתו העובדתית של בית המשפט עומדת הקביעה, כי גרסת המתלונן, כפי שנמסרה במשטרה, הינה מהימנה. בית המשפט המחוזי קבע, כי גרסת המתלונן נתמכת אף בעדויות ראייה של עדים נוספים, שנמצא כי הינם מהימנים ואובייקטיביים. כך למשל, נסמך בית המשפט המחוזי על עדותו של מרואן טאהא (להלן - מרואן), אשר היה לצידו של המתלונן בעת התרחשות האירועים, ואשר תמך בגרסתו. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים. הנימוקים שהוצגו על-ידי המערער אינם מצדיקים התערבות כזו. הסתירות עליהן הצביע המערער בין הודעותיו של המתלונן במשטרה הינן סתירות קלות, הנוגעות לעניינים אשר אינם עומדים במוקד גרסתו של המתלונן לאירועים. במוקד הגרסה עומדת טענת המתלונן, כי פגיעת המערער בו הייתה מכוונת ולא נגרמה כתוצאה מהתנהגות כלשהי של המתלונן. 6. גם בטענותיו של המערער ביחס לעדותו של המתלונן בבית המשפט אין ממש. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה, כי המתלונן הסתייג במידה מסוימת מההודעות שמסר במשטרה, אך לצד זאת שב וציין שהמידע שמסר במשטרה היה מדויק. ההסתייגות נבעה מהסכם סולחה אשר נחתם בין הצדדים במהלך ניהול המשפט. בנסיבות אלה, בצדק הורה בית המשפט המחוזי על קבלת הודעת המתלונן במשטרה כראיה. בהקשר זה יוער, כי אין לקבל את טענת המערער בדבר היעדר תוספת ראייתית המאפשרת את הרשעתו על בסיס הודעת המתלונן. הודעת המתלונן לא שימשה בסיס יחיד להרשעה, אלא נתמכה בעדויות נוספות, דוגמת עדותו של מרואן. בנוסף, בחן בית המשפט המחוזי את גרסתו של המערער אך דחה את טענותיו אחת לאחת. כך למשל, נדחתה טענת המערער, לפיה המתלונן זינק לעבר הרכב וכן הטענה כי לאור רוחבו של הכביש היתה הפגיעה במתלונן בלתי נמנעת. כן נדחתה הטענה לפיה ההאצה במהירות הנסיעה של הטרקטורון נגרמה כתוצאה מתנאי הדרך. לא מצאתי כי יש בנימוקי הערעור כדי להצדיק התערבות בקביעות אלה. משכך, אינני סבור כי יש לסטות מהתשתית העובדתית כפי שגובשה על-ידי הערכאה הדיונית. 7. אשר להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), סבור אני כי בצדק מצא בית המשפט שהוכחה כוונתו של המערער לגרום למתלונן חבלה חמורה. מן העובדות עולה, כי המערער פגע במכוון במתלונן. לעניין זה נציין את רוחב הדרך ואת העובדה שהמערער האט את נסיעתו כאשר התקרב לראשונה למתלונן, ומיד לאחר מכן האיץ את מהירות נסיעתו והסיט את הטרקטורון לכיוונו של המתלונן. בנוסף, עמד בית המשפט המחוזי על קיומו של סכסוך קודם בין הצדדים, המהווה מניע לביצוע המעשה. ברי, כי המערער ידע שפגיעת טרקטורון במתלונן הינה בעלת פוטנציאל ממשי לגרום לו חבלה חמורה (ראו, ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 172 (2000)). היינו, חומר הראיות מלמד על קיומה של כוונה מצד המערער לפגוע במתלונן, ועל כך שהיה יכול לצפות שלמתלונן תיגרם פגיעה חמורה כתוצאה מכך. די בכך על מנת שיתקיימו יסודות העבירה. גם דינן של טענות המערער ביחס להרשעתו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה להידחות. בעניין זה כבר נקבע, כי המונח "תאונה", המופיע בסעיף 64א לפקודת התעבורה, מתייחס גם למצבים של פגיעה מכוונת (ע"פ 7159/88 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 646-643 (1999); דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2000)). כמו כן, אין לקבל את הטענה כי משראה המערער שהמתלונן לא נותר לבדו בזירת האירוע, הרי שלא הפקיר אותו. המערער נמלט מן המקום בלא שווידא שהמתלונן זכה לעזרה או לטיפול. משכך, בצדק הורשע הוא בביצוע עבירה של הפקרה לאחר פגיעה. 8. לאור כל האמור, הרי שצדק בית המשפט עת הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. משכך, נדחה הערעור על הכרעת הדין. 9. לחלופין, מבקש המערער להקל בעונש המאסר שנגזר עליו. בפרט, טוען המערער כי היה מקום ליתן משקל משמעותי יותר לכך שבין הצדדים נחתם הסכם סולחה. אף בעניין זה לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. כלל הוא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש הנגזר על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים בהם נפלה טעות שבדין בעונש שגזרה הערכאה דלמטה או במקרים בהם העונש חורג באופן משמעותי מעונשים שנגזרים במקרים דומים. ענייננו אינו נכנס לגדר מקרים חריגים אלה. בית המשפט המחוזי נדרש באופן מפורט למכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין גזירת עונשו של המערער. בין השיקולים התייחס בית המשפט המחוזי אף לכך שבין הצדדים נערך הסכם סולחה, אך בנסיבות העניין לא מצא לייחס לו משקל רב. אמנם, במקרים מסוימים יהיה בית המשפט נכון להכיר בעריכת הסכם סולחה בין הצדדים כשיקול לקולא במסגרת שיקולי הענישה (למשל, ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, פיסקה 18 לפסק דינו של השופט ד' חשין (טרם פורסם, 26.11.2007)). ואולם, במקרה דנא מצא בית המשפט כי הסולחה אינה משקפת רצון כן ואמיתי לפתרון הסכסוך, אלא נועדה להקל עם המערער במסגרת ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. במצב דברים זה, צדק בית המשפט כאשר לא ייחס לסולחה משקל רב. מכל מקום, לא ניתן לומר כי העונש אשר נגזר על המערער הינו חמור במידה אשר מצדיקה התערבות בו. 10. התוצאה היא שהערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ב באלול התשס"ט (1.9.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09016980_S06.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il