יפת שורדיקר נ. מדינת ישראל

17 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1697/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: יפת שורדיקר נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים י' רז-לוי; ג' שלו ו-א' משניות) בתפ"ח 34537-06-18 מיום 6.10.2019 ומיום 28.1.2020, בהתאמה תאריך הישיבה: ג' באב התשפ"א (12.07.2021) בשם המערער: עו"ד נועם בונדר בשם משיבה 1: עו"ד סיגל בלום פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים י' רז-לוי; ג' שלו ו-א' משניות) בתפ"ח 34537-06-18 מיום 6.10.2019 ומיום 28.1.2020, בהתאמה. הרקע לערעור בין המערער לבין הוריה של המתלוננת, ילידת 2004, התקיימה חברות ארוכת שנים והמערער נהג לבקר בביתם של ההורים לעיתים תכופות. לפי עובדות כתב האישום, במועדים רבים, שאינם ידועים במדויק למשיבה, בין יום 2.12.2014 עד ליום 2.5.2016 ביצע המערער מעשים מגונים במתלוננת, שהייתה באותה עת קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, בכך שנגע בחזה ובאיבר מינה במקרים שונים. בין היתר, במועד כלשהו שאינו ידוע במדויק למשיבה, ישבו המערער, אביה של המתלוננת והמתלוננת בבית הוריה וצפו במשחק כדורגל בטלוויזיה. המערער כיסה את עצמו ואת המתלוננת בשמיכה. כאשר המתלוננת ניסתה לקום, תפס אותה המערער, הכניס את ידו מתחת לבגדיה ונגע בחזה ובאיבר מינה. המתלוננת ביקשה מהמערער שיפסיק את מעשיו אך הוא לא שמע לה. כמו כן, בתאריך שאינו ידוע במדויק למשיבה ולאחר יום 2.12.2015, ביקש המערער מהמתלוננת להוריד את מכנסיה ותחתוניה וכשהיא מכוסה בשמיכה נגע באיבר מינה. במועד אחר שאינו ידוע במדויק למשיבה, לקח המערער את ידה של המתלוננת, לחץ את ידה על איבר מינו עד שהגיע לסיפוק בתוך ידה. בתקופה האמורה, במועד אחר שאינו ידוע, הושיב המערער את המתלוננת בגינת הבית מאחורי חבל כביסה עליו היו תלויים סדינים גדולים, אשר הסתירו את שניהם ונגע במתלוננת בחזהּ ובאיבר מינה. במועד נוסף שאינו ידוע במדויק למשיבה, בסמוך ליום 2.5.2016, ביקש המערער מהמתלוננת שתבוא לביתו. המתלוננת לא הסכימה ואז ביקש המערער מאמה של המתלוננת כי היא תבוא עמו לביתו והאם הסכימה. בהגיעם לביתו של המערער, הוא דחף את המתלוננת על מיטתו בחדר השינה, נישק אותה בשפתיה וביקש ממנה שתלקק את לשונו, אך המתלוננת סירבה. או אז, הפשיט המערער את המתלוננת מבגדיה, נגע בחזהּ והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת צעקה עד אשר נתן לה המערער ללכת, אז רצה חזרה לביתה. בגין אירוע זה הואשם המערער בעבירת אונס. במענה לכתב האישום אישר המערער כי הייתה מערכת יחסים חברית בינו לבין הוריה של המתלוננת והוא נהג להגיע לביתם, אך הכחיש מכל וכל את כל יתר המיוחס לו בכתב האישום. עוד הוסיף כי מאחר וכתב האישום אינו מכיל תאריכים מדויקים ואינו מפורט דיו, אין באפשרותו למסור טענת אליבי. במסגרת פרשת התביעה הוגשו שתי חקירותיה של המתלוננת שנחקרה על ידי חוקרת ילדים אשר העידה בבית המשפט (להלן: חוקרת הילדים), והדיסקים המתעדים את החקירות. כן נשמעו עדויותיהם של אמהּ של המתלוננת; מדריכה של המתלוננת אשר פגשה אותה במסגרת תכנית העצמה בבית הספר (להלן: המדריכה), ולאחר ששמעה על הפגיעה מפי המתלוננת דיווחה על כך לגורמים בבית הספר ומשם הוגשה התלונה למשטרה; מר נדב מאיר, פסיכולוג אשר בדק את המתלוננת לצורך בחינת השמתה במסגרת חוץ ביתית והתרשם ממצבה הנפשי (להלן: הפסיכולוג נדב); וחוקרי משטרה שונים ביחס לפעולות שנעשו בתיק החקירה. כן הוגשו כל אמרות המערער במשטרה והעימות שנערך בינו לבין אֵם המתלוננת. במסגרת פרשת ההגנה העיד המערער וד"ר דוד יגיל, פסיכולוג מטעמו אשר חלק על מסקנתו של הפסיכולוג נדב. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי פתח בניתוח עדות המתלוננת ומהימנותה ומצא אותה, לאחר צפייה בהקלטת עדותה ושמיעת עדות חוקרת הילדים, מהימנה ביותר. בית המשפט התרשם מילדה אשר מספרת את שחוותה ומדווחת על הפגיעה בה, ללא כל רצון ממשי לעשות כן, תוך שהיא ממעטת להרחיב ולא מעוניינת בהפללת המערער. צויין כי ניכר שהמתלוננת העידה מדם ליבה, למרות שלעיתים נדמה שהיא מנותקת רגשית מהתוכן הקשה של המעשים אותם היא תיארה ובדרך זו הצליחה להגן על עצמה. עוד התרשם בית המשפט כי המתלוננת עונה על שאלות חוקרת הילדים באופן אמיתי וכֵּן, כאשר תשובותיה ניתנות באופן פשוט, ללא כל רצון לכוון לכיוון זה או אחר. ובמילותיו של בית המשפט: "הצופה במתלוננת בחקירתה יכול לחוש בבירור באותנטיות של הדברים, ובכל אותם פרטים ותיאורים של תחושות וסיטואציות ייחודיות וספציפיות שהמתלוננת מספרת עליהן. כך למשל כאשר המתלוננת נשאלת מתי מקרה מסוים אירע, או איפה בדיוק הייתה האם, ניתן לראות ממש כיצד היא מנסה להיזכר, לא עונה ישר לשאלה אלא חושבת ומגלגלת את עיניה; והצופה בחקירתה יכול ממש לראות את תהליך ההזכרות באופן כה מוחשי" (עמ' 24 להכרעת הדין). גם חוקרת הילדים התרשמה כי המתלוננת חוותה את האירועים עליהם דיווחה, וציינה כי המתלוננת התקשתה במעמד החקירה ולמרות זאת ניסתה לדייק בדבריה. עוד התרשמה החוקרת כי המתלוננת עושה שימוש בביטויים אותנטיים וכי עדותה רצופה בתיאורים סנסוריים. לדוגמה, אמירותיה שהגוף שלה רעד כאשר המערער נגע בה. חוקרת הילדים הדגישה כי למרות שהדיווח של המתלוננת מצומצם ולא מוּבנה לעיתים ושהיא התקשתה לאמוד את הזמנים בהם התרחשו האירועים, אין הדברים פוגמים במהימנות הדיווח או בהערכת המהימנות שלה ביחס לעדותה. מדובר באירועים שנמשכו לאורך שנים ולכן מטבע הדברים יש קושי למקם אותם על פני ציר הזמן, אך חרף זאת המתלוננת ידעה לערוך אבחנה מהותית בין האירועים השונים. מנגד, בית המשפט התרשם מעדותו של המערער באופן שלילי וקבע כי אין ליתן בו אמון. מעבר לשלילת ההאשמות נגדו באופן גורף, המערער לא התייחס לאף האשמה באופן קונקרטי ולא יכול היה, לדוגמה, לספק הסבר כיצד המתלוננת ידעה לספר על אתר פורנוגרפי בו הוא נוהג לצפות. המערער נקט בעדותו בגישה מתחמקת, וגם כאשר נשאל על תמונות של המתלוננת שנמצאו במכשיר הטלפון שלו, לא סיפק תשובה של ממש. כאמור, עדותה של המתלוננת הוגשה באמצעות חוקרת הילדים. על כן, על מנת להרשיע על סמך עדות זו נדרש לה סיוע ראייתי. בית המשפט ציין כי משעה שמצא כי עדותה של המתלוננת מהימנה ובעלת משקל רב, הרי שהסיוע הנדרש במקרה זה אינו בעוצמה גבוהה. למרות זאת, ממסכת הראיות והעדויות שנשמעו לפניו מצא ראיות סיוע משמעותיות לעדות המתלוננת ואף מעבר לכך, ראיות אשר מסבכות את המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו, ונוגעות באופן ישיר לנקודה השנויה במחלוקת. עדויות באשר לאופן בו חשפה המתלוננת את התלונה לפני המדריכה; עדות האם שהייתה עדות ישירה לכך שהמערער נגע במתלוננת ופגע בה באופן מיני; עדויות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת; התרשמות חוקרת הילדים ממהימנות עדותה של המתלוננת. גם עדותה של המדריכה הותירה רושם חיובי ביותר על בית המשפט, שמצא אותה דמות חינוכית, מכילה ואמיתית אשר העידה על המעמד בו שמעה על הדברים מהמתלוננת, באופן בלתי מתוכנן או צפוי. המדריכה הסבירה בעדותה כי היא משמשת כמדריכה של המתלוננת במסגרת תכנית העצמה בבית הספר, כאשר במסגרת התכנית עובדים המדריכים עם ילדים לאורך 3 שנים, באופן המשלב גם עבודה עם המשפחה, הרווחה וכל הגורמים שקשורים לילד. מעדותה של המדריכה עלה כי חשיפת התלונה הגיעה לאחר שהמתלוננת נשאלה בעניין הוריה, בנושא שאינו קשור כלל לפגיעה מינית. המתלוננת סיפרה למדריכה על הדברים ברגע של שיחה אישית, כשהאחרונה ביקשה שתספר על מה שהיא מרגישה. באשר לאמה של המתלוננת שהעידה בבית המשפט, ההתרשמות ממנה הייתה כי היא לא מעוניינת להעיד ואף עשתה מאמץ להימנע מהפללת המערער. בית המשפט ציין בהקשר זה כי "העדה התפתלה בדבריה, התקשתה להשיב על השאלות שנשאלה וניסתה להתחמק ממענה עליהן" (עמ' 36 להכרעת הדין). על כן, לאחר בחינת עדותה של האם בבית המשפט אל מול דבריה בחקירותיה במשטרה ובהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), מצא בית המשפט לנכון, באותם עניינים בהם חזרה מדברים שאמרה בחקירות במשטרה, להעדיף את דבריה שם על פני עדותה בבית המשפט. זאת נוכח התרשמות בית המשפט מאי שיתוף הפעולה מצידה וניסיונה הברור להימנע ככל שניתן ממתן עדות שתפליל או תרע את מצבו של המערער. בין היתר, בחקירתה במשטרה מסרה האם כי ראתה את המערער נוגע במתלוננת ומבצע בה מעשים מגונים, דהיינו נגע בחזהּ, ותיארה אירוע נוסף בו מצאה את המערער בחדר השינה שלה כאשר המתלוננת צעקה אליה שתבוא. במקרה אחר, שלדברי האם לא הייתה עדה לו אך המתלוננת סיפרה לה עליו, המתלוננת ישבה על המערער במרפסת והוא נגע בחזהּ. בפעם אחרת, בה המערער היה עם המתלוננת, אחיותיה ואביהן בביתם, המתלוננת התקשרה אליה וסיפרה לה כי המערער נוגע בה. לאחר מכן המערער אמר לה שהמתלוננת משקרת. בית המשפט ציין כי חרף הרושם שהותירה האם, כמי שלא ששה לספר את אשר ראתה, בסופו של יום גם בעדותה בבית המשפט אישרה כי ראתה את המערער נוגע במתלוננת ומבצע בה מעשים מגונים וגם את האירוע בו המתלוננת צעקה אליה שתבוא ואז מצאה את המערער בחדר השינה שלה. עוד העידה האם כי לאחר אחד המקרים המתוארים, המתלוננת אמרה לה שהיא לא רוצה שהמערער יבוא אליהם יותר. בית המשפט הדגיש כי העובדה שהאם אישרה בעדותה את אותם שני מקרים להם הייתה עדה, מהווה סיוע ממשי ומשמעותי לעדות המתלוננת אל מול גרסת המערער, אשר שלל כאמור באופן גורף את המיוחס לו ולא סיפק כל הסבר לעדות האם. הדברים גם קיבלו משנה תוקף נוכח התרשמותו האמורה של בית המשפט כי מדובר בעדה שאינה מעוניינת להפליל את המערער ואינה ששה כלל לספר על הדברים. סיוע נוסף לעדותה של המתלוננת לפני חוקרת הילדים מצא בית המשפט בעדותו של הפסיכולוג נדב, שערך חוות דעת בעניינה של המתלוננת על מנת לבדוק את מצבה הנפשי ולהמליץ על השמתה במסגרת. עדותו של הפסיכולוג נדב הותירה רושם חיובי ביותר על בית המשפט, אשר התרשם מעדות מקצועית, עניינית ונטולת פניות, כאשר העד ניסה לדייק בעדותו ככל האפשר ביחס למצבה של המתלוננת ולדברים אשר ציינה בפניו. בעדותו סיפר כי קיבל מידע מהמתלוננת במסגרת ריאיון שערך איתה ומהדוחות שהוגשו לו על ידי פקידת הסעד. הוא ציין כי בתשובה לשאלה ישירה האם נפגעה ממישהו מינית והאם מישהו פגע בה, המתלוננת סיפרה לו כי נפגעה מינית. בית המשפט סייג וציין כי דבריה של המתלוננת לפסיכולוג נדב ביחס לפגיעה המינית אינם יכולים לשמש כראיה לאמיתות תוכנם, אך יש חשיבות לעצם אמירת הדברים לגורם חיצוני-מקצועי. מעבר לכך, גם מעדותו של הפסיכולוג נדב למד בית המשפט כי המתלוננת חזרה על מהות הפגיעה וציינה בצורה עקבית את מעשיו של המערער וניכר גם היעדר המוטיבציה של המתלוננת להפליל את המערער. החלק השני של עדותו של הפסיכולוג נדב נגע לאבחנה של המתלוננת על ידו. הוא הסביר כי התבקש לבדוק אם אפשר להחזיר את הקטינה לביתה או שצריך למצוא לה מסגרת אחרת, ובמסגרת זו אבחן את מצבה הכללי. לאחר המפגש עם המתלוננת, התרשם הפסיכולוג נדב כי היא "ילדה פגועה, ילדה שכנראה פוסט-טראומטית, ילדה שעברה חוויה קשה וילדה שמגיבה לחוויה הזאת". הוא הסביר כי התרשמותו לפיה הפוסט-טראומה בה מצויה המתלוננת קשורה לפגיעה המינית ולא למות אחיה התינוק שאירע מספר חודשים לפני כן, מבוססת על השיחה עימה ועל מבחני אישיות וסימנים שונים העולים באותם מבחנים המצביעים על כך. בית המשפט התרשם שהפסיכולוג נדב היה זהיר בעדותו ובאבחנתו, ולא הקל ראש בתזות הנוגדות שהוצגו לו בחקירה הנגדית, לפיהן לא ניתן למצוא אצל המתלוננת סימנים המעידים דווקא על פגיעה מינית. אל מול חוות דעתו של הפסיכולוג נדב הוגשה כאמור מטעם ההגנה חוות דעתו של ד"ר יגיל, אשר לא פגש את המתלוננת או בדק אותה וחיווה את דעתו רק על סמך ממצאי הבדיקה הפסיכולוגית שנערכה על ידי הפסיכולוג נדב ועל בסיס חומר הגלם של המבחנים שבוצעו על ידו. בית המשפט דחה את האמור בחוות דעתו של ד"ר יגיל וציין כי הוא עצמו אף חזר בו במהלך עדותו בבית המשפט מדברים רבים אשר צוינו על ידו בחוות הדעת. נוכח כלל האמור, קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערער ביצע במתלוננת מספר עבירות של מעשה מגונה, כאשר במספר רב של הזדמנויות נגע בחזהּ, באיבר מינהּ ובשפתיה, ואף הפשיט או הרים את בגדיה. ברם, בית המשפט מצא לנכון לזכות את המערער מחמת הספק מעבירת האינוס שיוחסה לו, שכן לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הוא החדיר את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת ואף לא הוכחה תחילת חדירה. תחת זאת בית המשפט הרשיע את המערער בעבירת מעשה מגונה נוספת. גזר הדין בטיעוניה לעונש טענה המשיבה כי המערער הורשע בעבירות רבות של מעשים מגונים, הכוללים בתוכם מנעד רחב של מעשים החל מהרף הנמוך וכלה ברף הגבוה, היינו מעשה מגונה העומד על גבול עבירת האינוס. נטען כי בגזירת העונש יש לתת ביטוי לריבוי המעשים שנמשכו כשנה וחצי ולתחושות הקשות המלוות את המתלוננת עד היום, כפי שעלה מתסקיר נפגעת העבירה בעניינה. עוד נטען כי בשל הקשר הקרוב של משפחת המתלוננת עם המערער, על אף שהוא אינו בן משפחה, יש להשית עליו עונש קרוב לעונש שהיה מושת אילו היה בן משפחה. נוכח חומרת המעשים בהם הורשע המערער, אין מקום לתת משקל של ממש להיעדרו של עבר פלילי. כמו כן, אין בעדויות של העדים מטעמו של המערער או במסמכים הרפואיים שצירף כדי להשליך על העונש אותו יש להשית עליו. באשר למתחם העונש, המשיבה טענה כי מתחם העונש ההולם לכלל האירועים עומד על 7 עד 10 שנות מאסר, ובנסיבות המקרה יש להשית על המערער עונש ברף הגבוה של המתחם לצד עונש מאסר על-תנאי ארוך ומרתיע ופיצוי גבוה למתלוננת. בא-כוח המערער טען מנגד כי יש לקבוע את מתחם העונש באופן התואם את מעשיו של המערער. המערער הורשע בריבוי עבירות, אך לא ניתן לדעת בוודאות בכמה אירועים מדובר ועמימות זו צריכה לפעול לטובתו. על כן, הרף העליון של מתחם העונש צריך לעמוד על 3 שנות מאסר בפועל. באשר למיקומו של העונש בתוך המתחם, נטען כי יש למקמו בחלקו התחתון, למרות שלא נקב מהו (וראו פרוטוקול הדיון מיום 10.12.2019, עמ' 292). זאת בין היתר, נוכח מצבו הרפואי של המערער ש"אינו מהמשופרים", על רקע אירועים מתקופת שירותו הצבאי, היעדר עבר פלילי וסיועו לאחרים בעבר, כפי שעולה מעדויותיהם של העדים לטובתו. טרם קביעת מתחם העונש בחן בית המשפט האם יש להתייחס לריבוי המעשים שביצע המערער כאירוע אחד או מספר אירועים וקבע כי יש להתייחס אל העבירות כמכלול, כאירוע אחד. זאת, שכן האירועים המתוארים שזורים זה בזה, בוצעו במשך תקופה מתמשכת, כלפי קורבן אחד וקיים קושי לבודד את המעשים אשר בוצעו. הודגש, כי בחינת האירועים כאירוע אחד אין בה כדי להפחית מחומרת מעשיו של המערער. בקביעת מתחם העונש ההולם התייחס בית המשפט לכך שבמעשיו המערער פגע בגופה של המתלוננת, בכבודה, בצניעותה ובפרטיותה. העובדה שהמערער היה בן בית אך מעצימה את הפגיעה בזכותה של הקטינה לתחושת ביטחון והגנה. כפי שעולה מתסקיר נפגעת העבירה, המערער פגע בזכותה של המתלוננת להתפתחות תקינה ולילדות בריאה ומוגנת. בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, בית המשפט ציין כי מדובר במעשים שהמערער ביצע במתלוננת תוך ניצול פערי הגילאים והכוחות העצומים ביניהם (כבת 10 עד 12 לעומת המערער שהיה בשנות הארבעים לחייו). המעשים בוצעו בשיטתיות ועל פני זמן, כאשר הם אף הלכו והסלימו לאורך התקופה. חומרה מיוחדת מצא בית המשפט במעשים שביצע המערער במתלוננת בביתו. על כן, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירות ולמידת הפגיעה של המערער בערכים החברתיים, ועל רקע מדיניות הענישה הנהוגה שנסקרה, בית המשפט מצא לנכון לקבוע את מתחם העונש ההולם כך שיעמוד בין 4 ל-8 שנות מאסר, לצד מאסר על-תנאי ממושך ופיצוי משמעותי למתלוננת. במיקום עונשו של המערער בתוך המתחם, נתן בית המשפט משקל מסויים לעדויות אשר הובאו לעניין אופיו של המערער, לעובדה שמעדויות אלה עלה כי הוא סייע לזולתו, ובייחוד לאנשים מבוגרים וסיעודיים, ללא תמורה, ולדבריו ביחס לרצונו להשתקם ולהקים משפחה. עם זאת, בית המשפט לא התרשם כי יש להקל עם המערער בשל מצבו הרפואי וקבע כי גם המסמכים שצירף מתקופת שירותו הצבאי אינם משליכים על המקרה. מנגד, שקל בית המשפט את החשיבות בהרתעת הרבים. על כן, בשקלול הנסיבות לקולא ולחומרא מצא בית המשפט כי יש למקם את עונשו של המערער באמצע המתחם וגזר עליו עונש מאסר בפועל של 6 שנות מאסר; 12 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, בתנאי שלא יעבור בתקופה זו עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירת מין מסוג פשע; ופיצוי למתלוננת בסך של 100,000 ש"ח. תמצית טענות הצדדים בערעור המערער תקף בערעורו את ההסדר בחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים), בו נקבע חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה ומורה כי תיעוד עדותו של קטין בידי חוקר ילדים הוא בגדר ראיה קבילה. לשיטתו, מניעת החקירה הנגדית מנאשם נוטלת ממנו את האפשרות לעמת את הקטין-המתלונן עם סתירות בגרסתו. בענייננו טען כי "חקירתה של [המתלוננת] בתיק זה ... השאירה נקודות רבות לא פתורות, ונוצרו סימני שאלה להם לא ניתן מענה. כתוצאה נוצרו חללים עובדתיים רבים...". החללים העובדתיים שנוצרו נותרו ללא התייחסות מצד בית המשפט או מולאו על ידו באמצעות סברות והשערות שאינן מעוגנות בחומר הראייתי. בית המשפט התרשם כי המתלוננת דוברת אמת, אך יש לזכור כי מדובר בעדות שלא נבחנה בחקירה נגדית ומשכך יש להיזהר בקביעת ממצאים נחרצים על סמך עדותה. בא-כוח המערער הציג שורה של קשיים שעלו לכאורה בעדותה של המתלוננת ועימם לא נדרשה המשיבה להתמודד. כך לדוגמה, ביחס למקרה בביתו של המערער, נטען כי המתלוננת כלל לא עומתה עם טענתו כי היא לא ביקרה אצלו אף פעם לבדה. לטענתו, גם אמה של המתלוננת הכחישה באופן ברור ועקבי כי המתלוננת נלקחה על ידו לביתו. קושי נוסף הקיים בעדותה של המתלוננת בקשר לאותו מקרה הוא העובדה שאמרה שהמערער הפשיטהּ מבגדיה ולאחר מכן לקחה את הבגדים וברחה לביתה. המערער טוען כי במסגרת עדותה לפני חוקרת הילדים המתלוננת לא נשאלה האם ברחה לביתה ללא בגדיה, היכן התלבשה, האם המערער אמר לה משהו. לשיטת המערער, עדותה של המתלוננת הייתה מבולבלת, חסרת פרטים ובחלקה הגדול מופרכת. במצב דברים זה, לא היה יכול בית המשפט המחוזי לקבוע ממצאים מפלילים על סמך גרסתה. גם את ראיות הסיוע עליהן הסתמך בית המשפט המחוזי לצורך הרשעתו תקף המערער. ראשית, האירוע הנטען בביתו של המערער הצריך ראיית סיוע נפרדת. שנית, קביעתו של בית המשפט כי יש להעדיף את דבריה של האם בחקירתה במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, בין היתר נוכח התרשמותו של בית המשפט כי האם לא שיתפה פעולה על מנת שלא להפליל את המערער, משוללת כל יסוד. בכל מקרה, אמירותיה של האם במשטרה אינן עקביות וקוהרנטיות והיא סתרה את עצמה פעמים רבות. כמו כן, גרסאותיה אינן מתיישבות עם גרסתה של המתלוננת. שלישית, המערער תקף גם את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לחוות דעתו ועדותו של הפסיכולוג נדב. נטען כי בחוות הדעת לא צוין מה הרקע לפוסט-טראומה שאיבחן אצל המתלוננת, הפגיעה המינית או האובדן שחוותה משפחתה בעקבות מותו של אחיה, אולם מסיבה לא ברורה נטה הפסיכולוג נדב לעבר אבחנת המקור כפגיעה מינית. במצב הדברים המתואר, בו אבחנתו של הפסיכולוג נדב התבססה על תוצאות מבחנים, אין לו כל יתרון על פני ד"ר יגיל שעיין בהם, ניתח אותם וקבע ממצאים על בסיסם. באשר לגזר הדין טען בא-כוחו של המערער כי בשים לב לנסיבות ביצוען ולנסיבותיו האישיות של המערער, מדובר בעונש החורג בחומרתו מרף הענישה המקובל בעבירות מהסוג בו הורשע. בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שלא ניתן לקבוע כמה מעשים בוצעו על ידי המערער ובאיזו תדירות, נסיבות האמורות לפעול לטובתו של המערער. בית המשפט גם לא נתן משקל נאות למצבו האישי של המערער ולגילו המבוגר. המערער אדם ערירי, אינו צעיר עוד, עבד בעבודה קבועה אך נאלץ להפסיקה בשל ההליך הפלילי. גם לא ניתן משקל ראוי לחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ולהיעדר עברו הפלילי של המערער מכל סוג שהוא. בדיון לפנינו הוסיף בא-כוח המערער וציין כשיקול לקולא את העובדה שהמערער הפקיד את מלוא סכום הפיצויים בו חוייב. לבסוף נטען כי מתחם העונש שנקבע גבוה מדי וגם בתוך המתחם שנקבע לא היה מקום למקם את עונשו של המערער באמצעו. מנגד, המשיבה טענה כי דין הערעור – הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין – להידחות. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מפורטת ומנומקת כדבעי ונשענת בראש ובראשונה על ממצאי מהימנות ביחס לעדות המתלוננת לפני חוקרת הילדים, עדות חוקרת הילדים ועדותה של המדריכה, וכן על חוסר מהימנות המערער עצמו. בית המשפט צפה בתיעוד חקירתה של המתלוננת לפני חוקרת הילדים ובהתבסס עליו, כמו גם על עדות חוקרת הילדים, גיבש את התרשמותו ומצא את עדותה של המתלוננת אותנטית וכנה. יתרה מכך, טענותיו של המערער כי קיימים קשיים וסימני שאלה בעדותה של המתלוננת, אשר לא קיבלו מענה עקב חסרונה של חקירה נגדית, נבחנו באופן מדוקדק על ידי בית המשפט המחוזי. עדותה של המתלוננת אף התאפיינה בחוסר מוטיבציה לדווח על הדברים שעברה, באופן המגביר עוד יותר את מהימנות דבריה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, פעמים רבות במהלך החקירה נראה כי המתלוננת לא הייתה מעוניינת להמשיך ולספר את אשר אירע לה. כמו כן, בעדותה של המתלוננת לפני חוקרת הילדים ניתן למצוא סימני אמת נוספים – תיאור תחושותיה הסובייקטיביות; תיאור עשיר של האירועים הכולל גם מסירת פרטים "פריפריאליים"; תיאור חישתי (סנסורי) וירידה לרזולוציה גבוהה של פרטים. עיקר טענותיו של המערער בנוגע למתלוננת מוקדשות לטענות בדבר סתירות בעדותה וכן טענות בדבר כבישת העדות, בלבול הסדר הכרונולוגי של אירועים ושיוכם של מעשים לתקופות שונות. ברם, תופעות אלה אופייניות בעדותן של מתלוננות בעבירות מין ואין בהן כדי למנוע את קבלת גרסתן כגרסה מהימנה, בייחוד כאשר הסתירות עליהן הצביע המערער אינן נוגעות לליבת הטענות נגדו. בכל הנוגע לדרישת התוספות הראייתיות, הובאו מספר ראיות שעונות על דרישת הסיוע. בית המשפט המחוזי קבע כי מקום בו מדובר בריבוי מקרים, אין צורך בראיית סיוע נפרדת בגין כל עבירה. במקרה זה התמלאה הדרישה לראיות סיוע בהסתמך על מספר עדויות שונות אשר נמצאו מהימנות על ידי בית המשפט, ביניהן עדות האֵם, אשר אישרה היבטים רבים מעדותה של המתלוננת. המשיבה דחתה את טענות המערער ביחס לעדות האֵם וציינה כי בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת דינו לטענות אלו. ראיית סיוע נוספת כאמור הייתה מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר מעשיו של המערער. לבסוף, תמיכה נוספת לעדות המתלוננת נמצאה בדבריו של המערער עצמו בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט. המשיבה טענה כי גם דינו של הערעור על גזר הדין להידחות. המעשים בהם הורשע המערער הם חמורים ביותר ואין כל הצדקה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. המערער ביצע את מעשיו תוך ניצול פערי הגילאים בינו לבין המתלוננת ויחסי החברות הקרובים שלו עם אביה; המעשים היו מרובים לאורך תקופת זמן ארוכה ומשמעותית; מרבית המעשים בוצעו בביתה של המתלוננת, מקום אשר אמור להיות מבצרה מכל פגע ובכך העצים המערער את הפגיעה בה; המעשים אותם ביצע המערער במתלוננת בביתו הינם ברף החומרה הגבוה ביותר של מעשים מגונים וכפי שהגדיר זאת בית המשפט המחוזי "נושקים לעבירת האינוס". בנסיבות אלה, העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי אשר אין כל הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בו. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, שמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו וצפייה בחקירת המתלוננת לפני חוקרת הילדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו וכך אציע לחבריי לעשות. ממצאי מהימנות של קטין נפגע עבירת מין חלקו הארי של הערעור הוקדש לטענותיו של המערער כלפי ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לעדותה של המתלוננת, אותה מצא מהימנה, על אף שלא עומתה בחקירה נגדית עם סתירות ופערים שעלו לדעת המערער בעדותה. נפתח במושכלות יסוד כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן ישיר מהעדויות שהובאו לפניה ומהשתלבותן במארג הראייתי (ראו למשל: ע"פ 1419/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (31.12.2020); ע"פ 5597/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (25.11.2020)). כלל זה נכון במקרה זה בכל הנוגע למכלול העדויות אשר נשמעו לפני בית המשפט המחוזי, אולם לא לגבי עדותה של המתלוננת, אשר העידה כאמור לפני חוקרת הילדים בלבד. בכל הנוגע להערכת מהימנות עדות קטינים אשר לא העידו בבית המשפט אלא בפני חוקר ילדים, כלל אי ההתערבות האמור נחלש, שכן יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעת מהימנותה פחוּת. זאת מכיוון שהן ערכאת הערעור והן הערכאה הדיונית אינן מתרשמות מהעדות באופן בלתי אמצעי אלא צופות בהקלטתה. בצד זאת, את מהימנות העד הקטין יש לבחון אל מול המארג הראייתי בכללותו. מקום בו יתר העדויות המשליכות על הערכת מהימנותו – ובפרט עדותה של חוקרת הילדים – נשמעו על ידי הערכאה הדיונית, מצטמצמת ההצדקה להתערב בקביעותיה לגבי מהימנות עדותו של קטין שלא נשמע לפניה (ע"פ 4203/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (29.7.2020); ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.9.2011)). תחילה, אין להלום את טענותיו הכלליות של המערער נגד ההסדר הקבוע בחוק הגנת ילדים וביחס לקושי לקבוע ממצאי מהימנות של ילדים שנחקרים על ידי חוקר ילדים. סעיף 2(א) לחוק להגנת ילדים קובע כי: אין מעידים ילד על עבירה המנויה בתוספת, שנעשתה בגופו או בנוכחותו או שהוא חשוד בעשייתה ואין מקבלים כראיה הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשות חוקר ילדים ובנוכחותו. לעניין זה, "ילד" הוא מי שלא מלאו לו 14 שנים ועל כן הסעיף חל בענייננו. הכלל הוא אפוא כי אין מעידים ילד שנפגע בגופו, והיוצא מן הכלל הוא שהעדות תישמע רק באישור חוקר ילדים. מדובר בסמכות רחבה והחלטתו של חוקר הילדים בנושא זה היא סופית ולבית המשפט אין שיקול דעת בעניין (ראו: ע"פ 2686/15 בנטו נ' מדינת ישראל (5.3.2017)). כמו כן, התרשמותו של חוקר הילדים היא ראיה קבילה ואף מרכזית, המשמשת לגיבוש המסקנה בדבר מהימנות העדות (ראו: ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769 (2002)). על חשיבות תפקידה של חוקרת הילדים עמד בית משפט זה בע"פ 8805/14 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (7.1.2016)): "נמצאנו למדים כי חוקר הילדים הוא גורם מקצועי שמוסמך לחקור ולהביא בפני בית המשפט את עדות הילד באופן מיטבי. על כך יש להוסיף כי לא זו בלבד שלחוקר הילדים נתון שיקול דעת מקצועי רחב לגבי אופן החקירה, ההנחה היא גם שהתרשמותו ממהימנות הילד היא ראיה קבילה ורלוונטית במסגרת ההליך המשפטי. בלשונו של הנשיא שמגר: 'על-כן הציב המחוקק את חוקר הנוער לפני בית המשפט לא רק כאדם שגבה את ההודעה מן הקטין ומגיש אותה לבית המשפט, אלא גם כמי שמעמיד לרשות בית המשפט, לאור ניסיונו והבנתו המקצועיים, את ההתרשמות שלו מדברי הקטין' (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 626 (1994); וכן ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, 778 (2002)). באופן דומה נפסק: 'במקרים רבים, נאסרת העדת הקטין, ובמקומו מתייצב לעדות חוקר הילדים, כמעין שופר לנבכי הקטין, ואף מביע עמדתו ביחס לגרסת הקטין ומהימנותה. זהו חריג בדיני ראיות. עד אינו יכול להעיד, או ליתר דיוק, לחוות דעתו על אמיתות דבריו של פלוני. כלל זה נוצר בשל המצב שלעיתים הקטין אינו מעיד בפני בית המשפט, וגרסתו נמסרה לפני חוקר ילדים, שהוא בעל מעמד והכשרה מיוחדת (ע"פ 337/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל (9.9.2013))." ההסדר הקבוע בחוק הגנת ילדים בא לאזן בין שני אינטרסים נוגדים. מחד גיסא, החוק מבקש להעניק הגנה לילדים מתחת לגיל 14 ולמנוע פגיעה במצבם הנפשי עקב מתן עדות בבית המשפט, על כל המתח והקשיים הנלווים אליה. מאידך גיסא, החוק מבקש לספק הגנה ראויה, ככל הניתן, לזכויותיו של הנאשם אשר נמנעת ממנו האפשרות לחקור את המתלונן בחקירה נגדית. ברע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, 395 (1997) ציין בית משפט זה את האינטרסים המגולמים בחוק הגנת ילדים: "חוק הגנת ילדים נועד לאזן בין 'משולש אינטרסים': האינטרס החברתי בהבאת עבריינים לדין והענשתם; האינטרס החברתי והפרטי להגן על הילד מנזק נפשי נוסף כתוצאה מחשיפתו להליכים משפטיים, ובכללם חקירתו הנגדית והאינטרס – המשותף לנאשם ולחברה – בקיומו של הליך הוגן, ובגילוי האמת." לצורך שמירה על האיזון האמור נקבעו בחוק הגנת ילדים מנגנונים שונים: קיומה של חובה לתעד את החקירה (סעיף 5א לחוק) ודרישתה של עדות סיוע (סעיף 11 לחוק), אליה אתייחס בהמשך. אם כן, סוגיית החקירה הנגדית וההגנה על זכותו של נאשם בהליך הפלילי לקיומו של הליך הוגן מקבלות מענה במסגרת חוק הגנת ילדים. ובאשר לטענות המערער לקביעת ממצאי מהימנות בעניינו, לאחר שצפיתי בהקלטות עדות המתלוננת לפני חוקרת הילדים, קראתי את תמליליה, ועיינתי גם בתמלילי עדות חוקרת הילדים לפני בית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לגרסת המתלוננת לאירועים. התנהגותה של המתלוננת במהלך החקירה אותנטית ואף ניכרים בה "אותות אמת". הרושם המתקבל מחקירת המתלוננת הוא כי היא לא חשה בנוח במעמד החקירה ומעוניינת לסיימהּ. המתלוננת סיפרה על האירועים במבוכה וניכר כי היא התקשתה לבטא או לתאר את המקומות בהם נגע בה המערער, בעיקר כאשר מדובר באיבר מינה. הצפייה בחקירה אף מגלה כי המתלוננת הייתה נעדרת מוטיבציה לספר על האירועים שהתרחשו או להפליל את המערער. ניכר כי היא לא ששה לספר את אשר אירע וסיפרה בצורה קרה ומנותקת את מה שעולל לה המערער. המתלוננת תיארה את האירועים בשפתה ולא השתמשה בביטויים שאינם תואמים את גילה. כך למשל, כאשר התבקשה לתאר את הסרט הפורנוגרפי שהראה לה המערער, היא תיארה אותו כך: "הבעל התחיל לעשות ... לאישה את הדברים האלה ... ואחר כך הבן אדם הזה הראה לי את הסרטים האלה. אחר כך הוא אמר לי שזה טבעי" (ת/12א, עמ' 25, שורות 9-8). ניכר אפוא כי המתלוננת התקשתה לתאר בפרוטרוט את האירועים, ולא הגזימה או הפריזה בתיאור הדברים. היא סיפרה סיפור "רזה", אשר נחשף לאיטו רק באמצעות שאלותיה של חוקרת הילדים. למשל, כאשר החוקרת אמרה לה שחשוב שתגיד לה כל מה שקרה, שלב אחרי שלב, המתלוננת השיבה לה "אבל זה מה שאני זוכרת כאילו" (ת/12א, עמ' 20, שורות 6-3). כאשר לא זכרה פרטים מסוימים או כאשר לא ידעה להשיב על שאלות, המתלוננת ציינה זאת. המחשותיה את מעשי המערער באופן פיזי, כמו התיאור של תחושותיה באופן עקבי ומדויק תומכים גם הם במהימנותה. בין היתר, לדוגמה, הדגימה המתלוננת כיצד הכניס המערער את ידו מתחת לחולצתה כאשר הוא ואביה צפו במשחק כדורגל (ת/12א, עמ' 22, שורה 15). המתלוננת התקשתה אמנם למקם את האירועים על רצף כרונולוגי, אבל נוכח גילה הצעיר, בפרט כאשר המעשים החלו, ונוכח הטראומה שנגרמה לה, הדבר אך סביר. כפי שנכתב לא אחת, פעמים רבות עדותם של נפגעי עבירות מין על אודות המעשים שבוצעו בהם עשויה ללקות בחוסר קוהרנטיות, אי-דיוקים ובחסרים אלה או אחרים. זאת, נוכח הטראומה שהותירו בהם הפגיעות המיניות, אשר לעיתים אינה מאפשרת להם לשחזר באופן בהיר ועקבי את האירועים הקשים שחוו. דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעדותה של ילדה רכה בשנים כבענייננו, ונקבע בפסיקה שאין לייחס משקל רב לסתירות המתגלות בעדויותיהם של קטינים, כל עוד הערכאה הדיונית בחנה בקפידה את עדותם ואיתרה בהם "גרעין של אמת" (ראו: ע"פ 3615/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 62 (26.3.2020)). מעבר לכך, תפיסת הזמן של ילדים צעירים אינה מפותחת, ובהתאם לכך נפסק שתשובות לא מדויקות לגבי מועדים של אירועים ספציפיים, לא כל שכן אירועים חוזרים, אינן מלמדות על כך שהעדות איננה אמינה (ראו: ע"פ 1074/14 מישייב נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (8.2.2015) וההפניות שם). אזכיר בהקשר זה כי לעיתים אין ביכולתו של בית המשפט לשחזר את כל פרטי האירועים בכתב האישום, ועדיין אין לומר כי קם בהכרח ספק סביר באשמה (ראו: ע"פ 6080/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (21.7.2021)). פסק הדין מעלה כי מרבית טענותיו של המערער נדונו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי. כך ורק לשם דוגמה, אחת מטענותיו העיקריות של המערער הייתה כי האם סתרה בעדותה את טענתה של המתלוננת כי הגיעה לבדה לביתו, שם ביצע בה המערער מעשים מגונים. אלא שבית המשפט נתן דעתו לסתירה זו וציין כי נוכח עוינותה של האם וגרסתה הלקונית והמצמצמת במשטרה, אין בכך כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת. על כן, אין מקום לדון ולדוש בשנית באותן סתירות לכאורה בגרסתה של המתלוננת, שזכו להתייחסותו המפורטת של בית המשפט המחוזי וניתן להן מענה הולם כאשר נקבעו ממצאי עובדה. טענותיו של המערער בקשר לממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי נדחות אפוא. התוספות הראייתיות לעדותה של חוקרת הילדים טענתו העיקרית הנוספת של המערער הייתה כלפי התוספות הראייתיות שמצא בית המשפט המחוזי לעדותה של חוקרת הילדים. לשיטתו, בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לטענתו כי יש צורך בראיית סיוע נפרדת לאירוע שהתרחש בביתו. עוד טען המערער כי עדותה של האם אינה מסייעת כלל לגרסתה של הקטינה, אלא סותרת אותה, וכי גם התרשמותו של הפסיכולוג נדב בקשר למצבה של הקטינה אינה עונה על דרישת הסיוע, נוכח חוות הדעת הנגדית שהוגשה מטעמו. כאמור, חוק הגנת ילדים מתיר הגשת עדותו של קטין שניתנה בפני חוקרת ילדים באמצעות חוקר ילדים על אף שמדובר בעדות מפי השמועה. עם זאת, סעיף 11 לחוק קובע כי לצורך הרשעה על סמך עדות זו, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "סיוע". כידוע, ראיית סיוע היא ראיה הנובעת ממקור עצמאי ונפרד מהראיה הטעונה סיוע, עליה לסבך את הנאשם בביצוע העבירה והיא צריכה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת (ראו למשל: ע"פ 4203/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (29.7.2020); ע"פ 8631/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.3.2016); ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 20-19 (27.8.2012)). דרישת הסיוע האמורה נועדה למתֵן את הפגיעה בזכותו של נאשם אשר הרשעתו נסמכה על עדות שלא עמדה לחקירה נגדית ונגבתה על ידי חוקר ילדים מפיו של קטין, ממנו לא התרשם בית המשפט באופן בלתי אמצעי. משכך, נקבע בפסיקה כי דרישת הסיוע אינה מסתכמת בסיוע "טכני" אלא נדרש סיוע מהותי. עוד נקבע כי ככל שיריעת המחלוקת רחבה יותר, כבענייננו, מצטמצמת דרישת הסיוע. כאשר הכחשת הנאשם גורפת, דרישת הסיוע מוגבלת יותר וניתן אף להסתמך על ראיית סיוע שאיננה נוגעת לתחום הצר של התרחשות מעשה העבירה עצמו (ראו: ע"פ 433/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 40 (2.6.2014)). בהתאם, בענייננו נוכח הכחשתו הגורפת של המערער לא היה כל צורך בתוספת ראייתית נפרדת לכל אחד מהאירועים הפרטניים השונים בכתב האישום. מכל מקום, עדותה של הקטינה נתמכה במספר ראיות סיוע משמעותיות. ראשית, מצבה הנפשי של המתלוננת כפי שעולה מחוות דעתו של הפסיכולוג נדב. הלכה פסוקה היא כי מצבו הנפשי של נפגע העבירה בסמוך לאחר ביצוע העבירה או בשעה שהוא נדרש להתייחס לאירוע הקשור למעשה וכך להעלות מחדש בתודעתו את האירוע הטראומטי, יכולים לשמש כראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לסייע בעדותו (ראו: ע"פ 433/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 42-40 (2.6.2014); ע"פ 5149/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 82 (13.1.2014)). בכל הנוגע להעדפת בית המשפט את עדותו של הפסיכולוג נדב על פני עדות המומחה מטעמו של המערער, הרי שמדובר בקביעות עובדה ומהימנות. נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי שמע את עדויותיהם והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, כלל אי ההתערבות חל במלוא עוזו, ודאי מקום שבו המומחה מטעם המערער לא בדק כלל את המתלוננת. המערער גם לא הצביע על כל סיבה של ממש להתערב בקביעות אלה של הערכאה הדיונית. סיוע נוסף ומשמעותי נמצא בעדות האם, בבית המשפט ובמשטרה. האם אישרה כי ראתה את המערער נוגע במתלוננת ומבצע בה מעשים מגונים (פרוטוקול הדיון מיום 11.10.2018, עמ' 35, שורות 24-20). תימוכין נוספים לגרסת המתלוננת, על אף שהם אינם באים לכלל תוספת ראייתית מסוג סיוע, נמצאו גם באישורה של האם על כך שהמתלוננת סיפרה לה שהמערער מציק לה וביקשה שלא יבוא יותר לביתם (שם, עמ' 37, שורות 15-10). מעבר לכך, גם עדותה של המדריכה בנוגע לאופן בו חשפה המתלוננת את הפגיעה בה והתרשמותה של חוקרת הילדים ממהימנות עדותה של המתלוננת מהוות סיוע לעדותה. ראיות הסיוע הן אפוא ממשיות ומוצקות ומספקות תמיכה חיצונית מספקת לעדותה של המתלוננת. מכלל האמור עולה אפוא כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי לצד הערעור על הכרעת הדין ערער המערער גם על גזר הדין שהושת עליו, כאמור. הלכה מושרשת היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן ממשי מרמת הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 1778/20 אבו גודה נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (13.6.2021); ע"פ 1419/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (31.12.2020)). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו נמנה על מקרים חריגים אלה. העונש שנגזר על המערער הוא עונש מאוזן, התואם את מדיניות הענישה המקובלת והראויה בעבירות החמורות בהן הורשע. אחת מטענותיו של המערער הייתה כי מתחם העונש שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי גבוה מהמתחם הנהוג במקרים דומים. ברם, כפי שנקבע בהקשר זה, ערכאת הערעור בוחנת "בראש ובראשונה, את התוצאה הסופית, וגם אם נפלה שגגה באופן הפעלת מנגנון הבניית שיקול הדעת שעוגן בהוראות תיקון 113, אין בכך כדי להצדיק קבלת ערעור כאשר התוצאה העונשית אינה מצדיקה התערבות" (ע"פ 8109/15 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (9.6.2016)). אינני סבור כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט מצדיקה את התערבותנו. בית משפט זה עמד פעמים רבות על החומרה בביצוע עבירות מין. עבירות אלה רומסות את כבודם של הנפגעים, המשמשים כלי לטובת סיפוק גחמותיו המיניות של האחר (ראו: ע"פ 2433/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (2.12.2018); ע"פ 3991/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (15.1.2020)). עוד עמד בית משפט זה על החומרה היתרה בביצוע עבירות מין בקטינים – עבירות המתאפיינות בניצול פערי הכוחות האינהרנטיים בין הבגיר לקטין, תוך ניצול תמימותו של הקטין, ועל הצורך להביע את סלידתה של החברה כלפי מי שפגע בגופו ובנפשו של קטין, פגיעה שנזקיה ארוכי טווח (ראו: ע"פ 5347/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (20.4.2016); ע"פ 6315/16 יאסר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (29.2.2016)). על כן, מדיניות הענישה בעבירות מין בקטינים היא מחמירה, ונועדה להעביר מסר ברור כי אלה הנוטלים לעצמם חירות לפגוע בקטינים לשם סיפוק יצריהם צפויים לעונשים כבדים ומשמעותיים (ראו: ע"פ 3196/16 טסאפנס נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.12.2016)). במקרה שלפנינו, העונש שהושת על ידי בית המשפט המחוזי אינו חמור כלל ועיקר ואף מקל לדעתי עם המערער. קשה להשתחרר מהתחושה הקשה שהותירה הצפייה בתיעוד חקירתה של המתלוננת לפני חוקרת הילדים, ותסקיר נפגעת העבירה שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינה תומך בתחושה זו. בתסקיר מתואר כיצד הפגיעות של המערער במתלוננת הותירו את חותמן, באופן שהמתלוננת כיום פגועה באופן קשה ונעדרת אמון בזולתה. תחושת הביטחון שלה מעורערת ובכל פעם שמופיע בתודעתה אירוע המזכיר את המערער ואת הפגיעה בה, היא בוכה ומתבודדת בחדרה תוך פחד וחרדה. פחדים אלו מגיעים לכדי מיחושים וכאבים גופניים, עד כדי קשיי נשימה, דברים אשר אף נצפים בחקירתה לפני חוקרת הילדים. כפי שנאמר בסיכום התסקיר, הדרך לשיקומה ולריפויה של המתלוננת ארוכה ויידרש זמן ניכר עד שתוכל לעבד את הפגיעה שגרם לה המערער ולחזור למסלול חיים תקין. במצב דברים שכזה, אינני סבור כאמור שהעונש אשר על המערער עונש חמור כלל ועיקר. במסגרת זו הפיצוי הכספי שהפקיד המערער מהווה נחמה פורתא בלבד. סיכומם של דברים: אציע לחבריי לדחות את הערעור כאמור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ט"ז באלול התשפ"א (‏24.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20016970_N13.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1