אסלאם אבו אחמד נ. מדינת ישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1693/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: אסלאם אבו אחמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 9779-02-22 מיום 16.1.2023 שניתן על ידי כב' השופט ג' אזולאי תאריך הישיבה: י"ד בכסלו התשפ"ד (27.11.2023) בשם המערער: עו"ד שני מורן; עו"ד תום הלפרין בשם המשיבה: עו"ד אופיר ביתן פסק-דין ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ג' אזולאי) בת"פ 9779-02-22 מיום 16.1.2023, במסגרתו נגזר על המערער, בין היתר, עונש של 48 חודשי מאסר בפועל. 1. המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירת נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק. ואלו הם פרטי האירוע: המערער ואשתו נעצרו על ידי שוטרי תחנת המשטרה בנצרת לצורכי חקירה שאינה מענייננו. המערער סבר כי המעצר מהווה חלק מהתנכלות מכוונת כלפיו מצד שוטרי התחנה, ובחר "להשיב" להם במסר מאיים. המערער חבר לאדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, ובסמוך לשעה 1:00 בליל יום 11.1.2022 השניים נסעו לעבר ביתו של אחד מהחוקרים בתחנת המשטרה, כשהם מצוידים ברימון הלם. המערער, אשר נהג ברכב, הוריד את האדם הנוסף במרחק קצר מביתו של השוטר ועזב את המקום. האדם הנוסף נטל את רימון ההלם והשליכו לעבר הכניסה לבית. הרימון התפוצץ וגרם לרעש גדול ולסימני פיח בסמוך לכניסה. האדם הנוסף מיהר להגיע לנקודת האיסוף שנקבעה מראש על ידי השניים, שם אסף אותו המערער והם נסעו מהמקום. 2. במסגרת גזר הדין, קבע בית משפט קמא כי בבחירתו של המערער לכוון את העבירה נגד שוטר, פגע המערער בערכי שלטון החוק והסדר הציבורי, וכי במעשיו נפגעו ערכי שלום הציבור ותחושת הביטחון שלו. בית המשפט סקר פסקי דין שונים בהם נדונה עבירת נשיאת נשק, ונשיאת רימון הלם בפרט, ועמד על כך שניכרת בהם מגמה עקבית של החמרה במדיניות הענישה. בית המשפט קבע כי מעשיו של המערער חצו קו אדום, וכי אין "לאפשר מצב ששוטר האמון על אכיפת החוק יחשוש מלבצע תפקידו" (פסקה 13). בהמשך לכך נמצא כי יש לקבוע מתחם ענישה הולם של בין 30 ל-60 חודשי מאסר בפועל בנוסף לעונשים נלווים. 3. בכל הנוגע לגזירת העונש בתוך המתחם, נקבע כי יש להביא בחשבון את מצבו המשפחתי של המערער ואת מצבו הבריאותי של בנו, וכן את העובדה שהמערער הודה במיוחס לו ולקח אחריות על מעשיו. מנגד, שימשה לחובתו העובדה כי עברו הפלילי כולל שלוש הרשעות בעבירות אלימות וכי ריצה עונשי מאסר ממושכים בפועל. עוד מצא בית משפט קמא להביא בחשבון שיקולים של הרתעת המערער והרתעת הרבים, וזאת לנוכח התרבותן של עבירות הנשק בשנים האחרונות. בשורה התחתונה גזר בית המשפט על המערער את העונשים הבאים: מאסר בפועל של 48 חודשים בניכוי ימי מעצר; מאסר על תנאי של 9 חודשים למשך 3 שנים שעניינו בעבירת נשק או בעבירת אלימות כלפי ממלא תפקיד כדין; קנס בסך 2,000 ש"ח; ופיצוי לשוטר שלביתו נזרק רימון ההלם בגובה 10,000 ש"ח. על חומרת גזר הדין נסב הערעור שלפנינו. 4. המערער טען בפנינו שמתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט קמא אינו תואם את מדיניות הענישה הנהוגה, וכי אין בנמצא פסק דין שנסיבותיו דומות ושנפסק בו עונש כה חמור. נטען כי אף בעבירות שנסיבותיהן חמורות מעניינו של המערער נפסקו עונשים נמוכים בהרבה. עוד נטען כי עיון בפסיקה מלמד כי מתחם העונש ההולם לעבירות הכרוכות בנשיאת רימון הלם ואיומים נע בין 24-8 חודשי מאסר, וכי אף בהתחשב בצורך של הרתעת הרבים, המסקנה היא שהעונש שהוטל על המערער גבוה באופן שאינו מידתי. בנוסף טען המערער כי בית המשפט לא הביא בחשבון את מצבו המשפחתי ואת לקיחת האחריות מצדו. 5. לאחר שמיעת טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות. במסגרת תיקון 140 לחוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021, ס"ח 2938 מיום 8.12.2021, נוסף לחוק סעיף 144(ז) אשר קובע, בין היתר, כי מי שהורשע בעבירות המנויות בו "לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו; עונש מאסר לפי סעיף קטן זה לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על-תנאי" (להלן: התיקון). על הצורך בתיקון זה אמר השופט מינץ את הדברים הבאים: "אין צורך להכביר במילים על אודות החומרה הנלווית לעבירות נשק. אין היום חולקין כי עבירות מסוג זה הפכו ל'מכת מדינה' של ממש [...]. מכה זו מצריכה מענה הולם בדמות ענישה מחמירה של הטלת עונשי מאסר משמעותיים. מצויים אנו לעת הזאת במצב חירום של ממש בעניין עבירות נשק, ולא בכדי נתקבל עתה תיקון לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021) [...] הקובע עונשי מינימום לעבירות נשק" (ע"פ 2251/21 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 25 לפסק דינו (15.12.2021))." ואף אני עמדתי (עוד טרם התיקון) על החומרה היתרה שבעבירות הנשק אשר פשו באזורנו: "החזקת נשק שלא כדין מאיימת על שלום הציבור ובטחונו [...]. לנוכח היקפן המתרחב של עבירות המבוצעות בנשק, הזמינות הבלתי נסבלת של נשק בידי מי שאינו מורשה לכך, מהווה כאמור סיכון של ממש ומגבירה את הסיכון לביצוע עבירות חמורות נוספות [...] כמו גם לאסונות נוראיים. יעידו על כך ריבוי המקרים במגזר הערבי בעת האחרונה, כאשר אזרחים תמימים – כמו ילד רך בשנים ועלמה צעירה – נפגעים ואף מוצאים את מותם בביתם-מבצרם או בגן השעשועים, כל זאת כתוצאה משימוש בנשק של אחרים. מציאות קשה זו מחייבת לנקוט ביד מחמירה כלפי מעורבים בעבירות נשק [...]. ענייננו ב'מכת מדינה' שהצורך להילחם בה על מנת להגן על הציבור, מצריך מענה הולם והטלת עונשי מאסר משמעותיים" (ע"פ 2482/22 מדינת ישראל נ' קדורה, פסקה 6 לפסק דיני (14.4.2022)). כמובן, החמרת רף הענישה אמורה להיעשות בהדרגה, אך דומה שתהליך זה כבר החל ובפרספקטיבה זו אנו בוחנים את הפסיקה שהוגשה לעיוננו. 6. סעיף 144(ב) לחוק קובע עונש של 10 שנות מאסר בגין נשיאת נשק, ומשכך עונש המינימום בעניינו של המערער עומד על 30 חודשי מאסר. מדובר בטווח שונה בתכלית מזה שלו טען המערער, אשר לא הביא טעם מדוע המקרה הנוכחי מצדיק לסטות מההלכה ולקבוע מתחם ענישה שתחתיתו נמוכה, ובאופן ניכר, מעונש המינימום (ראו, לדוגמה, ע"פ 1288/17 מדינת ישראל נ' שנהר, פסקה 23 והאסמכתאות שם (3.10.2017)). אפנה בהקשר זה לע"פ 6702/22 מדינת ישראל נ' הייב (4.4.2023), בו נדונה עבירה שחל עליה התיקון ואשר ממחיש את חוסר הסבלנות של בית משפט זה כלפי עבירות נשק. באותו מקרה הורשע המערער בנשיאת נשק מסוג מא"ג וירי בו לכיוון האוויר. בערעור נקבע כי נוכח חומרת העבירות יש להעלות את העונש שנגזר על המערער מ-42 ל-50 חודשי מאסר בפועל. אמנם, דובר שם בירי (באוויר) במא"ג, שפוטנציאל הנזק שלו רב בהרבה משל רימון הלם, אולם החומרה היתרה בענייננו נובעת מכך שזריקת הרימון נועדה לשם איום על שוטר בביתו הפרטי. כל מקרה וחומרתו הוא. 7. בטיעוניו בכתב ובעל פה הרבה המערער להפנות לפסיקה שבה נקבעו מתחמי ענישה נמוכים מזה שקבע בית משפט קמא. דא עקא, ובהמשך לאמור לעיל, מרבית הפסיקה שהוצגה ניתנה ביחס לעבירות שבוצעו לפני שפורסם התיקון לחוק העונשין, ומשכך משקלה מועט. רק שניים מפסקי הדין עסקו בעבירות שבוצעו לאחר פרסום התיקון: בת"פ 38883-05-22 מדינת ישראל נ' סרקיה (2.1.2023) נקבע מתחם ענישה של 36-18 חודשי מאסר בפועל בעקבות השלכת רימון הלם על בית פרטי, ובסופו של דבר נגזרו על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים; ובת"פ 16760-09-22 (מחוזי חי') מדינת ישראל נ' גבריאלי (25.1.2023) נקבע רף ענישה של 36-16 חודשי מאסר בפועל, לאחר שהנאשם השליך רימון הלם יחד עם אחרים על ביתו של המתלונן. העונש הועמד על 18 חודשי מאסר בפועל בתוספת עונשים נלווים נוכח נסיבות אישיות קשות, ובהן נזק מוחי שנגרם לנאשם לפני תחילת ההליכים. לאחר שבחנתי את פסקי הדין האמורים, מצאתי כי אין הם מובילים לכיוון שבו מבקש לילך המערער. מבלי להתייחס לשאלה אם מתחמי הענישה שנקבעו באותם מקרים לא היו מקלים מדי, הרי שענייננו מובחן מהם נוכח העובדה שעסקינן בזריקת רימון הלם לבית פרטי של שוטר, על המשמעות הנובעת מכך. 8. המערער הוכיח במעשיו כי אין עליו מורא הדין ולא מוראה של המשטרה. חומרה יתרה יש במעשיו של המערער שהפעיל אדם אחר (שזהותו אינה ידועה עד היום) לצורך השלכת הרימון על ביתו הפרטי ("מבצרו") של גורם אכיפת החוק, ובכך שיגר איום הן על החוקר והן על משפחתו. "הדעת אינה סובלת מעשי תקיפה של נציגי החוק אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור. [...] מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה בנציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור, אל מול אלימות שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק 'וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו' (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (8/3/1988))" (ע"פ 6642/09 מדינת ישראל נ' גביש, פסקה 9 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (30.12.2009)). דברים אלה נאמרו על פגיעה בשוטרים בעת ביצוע תפקידם. הדברים חמורים פי כמה כאשר הפגיעה נעשית מעבר לשעות עבודתם, ובביתם (השוו: ע"פ 4293/21 חטיב נ' מדינת ישראל (12.4.2022)), שם נזרק רימון הלם אל עבר ביתו של סגן ראש מועצה מקומית). ניסיון להלך אימים על גורם אכיפת חוק באמצעות הגעה לביתו הוא בלתי נסבל, מהווה פגיעה של ממש בשלטון החוק, ויש להוקיעו באמצעות ענישה הולמת ומחמירה. הפסול המוסרי והחברתי בעבירות אלה מצדיק העלאת רף הענישה בעבירות כגון דא. 9. נוכח האמור, ובהתחשב בכלל לפיו לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בקביעת מתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה שנדון לפניה (ע"פ 6235/22 מדינת ישראל נ' חסארמה, פסקה 8 (21.6.2023); ע"פ 8320/21 מדינת ישראל נ' בסילה (28.12.2021)) – לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. על כך יש לחזור ולהזכיר כי אף בגזירת הדין בתוך המתחם שיקול דעתה של הערכאה הדיונית הוא רחב ואין דרכו של בית משפט זה ברגיל להתערב בו. למעלה מן הצורך נוסיף, כי במקרה זה אמנם קיימות נסיבות לקולא בעניינו של המערער, אך אלה נשקלו על ידי בית המשפט קמא ומכל מקום מולן יש לשקול גם את עברו הפלילי הבלתי מבוטל של המערער. 10. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏כ' בכסלו התשפ"ד (‏3.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23016930_E02.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1