ע"א 1691-11
טרם נותח
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ. רחל צוברי
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 1691/11
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1691/11
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' סולברג
המערער:
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. רחל צוברי
2. שלמה צוברי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' פלאוט) מתאריך 10.01.2011 ב-ת"א 10565-04-09
בשם המערער:
עו"ד אלון מגן
בשם המשיבים:
עו"ד רחל רוה
פסק-דין
השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' פלאוט) ב-ת"א 10565-04-09, בגדרו נקבע כי המשיבים (להלן: צוברי) פטורים מערבותם לחובם של: סיגל ומנחם ג'רבי (להלן: ג'רבי) לטובת המערער (להלן: הבנק).
אפרט עתה את הנתונים הצריכים להכרעה בערעור שבפנינו.
העובדות הרלבנטיות
2. מנחם ג'רבי ואשתו, סיגל ג'רבי – לוו מהבנק כספים במסגרת חמש הלוואות שניטלו בין השנים: 2001-1990, כאשר לשם הבטחת פירעונן של 4 מבין חמש ההלוואות האמורות (הראשונה, השניה, השלישית והחמישית מבחינה כרונולוגית) נרשם משכון על ביתם (להלן: בית ג'רבי).
3. ההלוואה הרביעית, מבחינה כרונולוגית, על סך של 450,000 ש"ח, ניטלה בחודש פברואר 2000 (להלן: ההלוואה הרביעית). נוכח גובהו של סכום הלוואה זו, ומאחר שביתם של ג'רבי כבר שועבד להבטחת שלוש ההלוואות הקודמות – נדרשו ג'רבי להעמיד בטוחה נוספת כערובה לפירעון ההלוואה האמורה. לבקשתה של סיגל ג'רבי – הסכימו הוריה, בני הזוג צוברי, הם המשיבים כאן, להעמיד את ביתם שלהם (להלן: בית צוברי), כבטוחה להלוואה הרביעית. בתאריך 15.02.2000 נחתם חוזה ההלוואה הן על ידי ג'רבי והן על ידי צוברי כלווים, ביחד ולחוד, אל מול הבנק (להלן: הסכם ההלוואה). במסגרת החוזה האמור אוזכר רק בית צוברי כבטוחה. כן חתמו הארבעה באותו מעמד על הסכם משכנתא מסגרת לשעבוד בית צוברי לטובת הבנק (להלן: הסכם המשכנתא). יומיים לאחר מכן, בתאריך 17.02.2000, צוברי חתמו בלשכת רישום המקרקעין על שטר משכנתא על ביתם, והמשכון נרשם באותו יום. כספי ההלוואה הועברו לג'רבי בתאריך 21.02.2000.
זה המקום לציין כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי במקור (טרם החתימה על המסמכים) הבנק דרש שעבוד של שני הבתים ביחס להלוואה הרביעית, הן של ג'רבי והן של צוברי. בית המשפט המחוזי קבע כי כוונתו של הבנק לקבל שעבוד על שני הנכסים היתה ידועה לצוברי ולג'רבי בעת החתימה על הסכם ההלוואה. כן קבעה הערכאה המבררת כי בתאריך 18.02.2000, מספר ימים לאחר שנחתמו מסמכי ההלוואה הנ"ל בין הבנק לבין ג'רבי וצוברי (שבו נזכר כאמור רק בית צוברי כבטוחה), ואחרי שנרשם כבר משכון על בית צוברי – נענה הבנק לבקשתם של ג'רבי והסכים לוותר על דרישתו להטלת משכון על ביתם בהקשר להלוואה הרביעית, והסתפק במשכון שנרשם על בית צוברי בלבד, וזאת מבלי שהבנק דיווח על כך לצוברי.
4. בשנת 2004 התמוטט עסקם של בני הזוג ג'רבי. כתוצאה מכך צוברי לא הצליחו לעמוד בתשלום חובותיהם למספר נושים, שביניהם: הבנק, ומשכך נפתחו נגדם הליכים בגין אי-פרעון חובות אלה. הבנק מצידו הגיש תחילה תביעה בסדר דין מקוצר נגד ג'רבי וצוברי בגין חוב פיגורים בהלוואה הרביעית (להלן: התביעה בסד"מ). תובענה זו הסתיימה בהסכם פשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין (ת.א. שלום ת"א 30061/04).
משהחלו להצטבר פיגורים נוספים בהלוואות שג'רבי נטלו – הבנק פתח בהליך הוצל"פ למימוש ביתם, לשם כיסוי החוב בגין ההלוואות שפירעונן הובטח באמצעות משכון על בית ג'רבי (היינו כל ההלוואות, למעט ההלוואה הרביעית). הבית נמכר בשנת 2006, כאשר הסכומים שהתקבלו מהמכירה הספיקו כדי לכסות את ארבע ההלוואות המובטחות (ההלוואות: הראשונה, השניה, השלישית והחמישית) במלואן, ואף נותרו כספים בקופת הכינוס בסך של כ-655,000 ש"ח (יש לציין כי הסכומים שחבו ג'רבי ליתר הנושים עלו בשעתו על הסכום שנותר בקופה וטרם חולק).
5. בשנת 2006 פתח הבנק גם בהליכי הוצאה לפועל למימוש בית צוברי בלשכת הוצל"פ הרצליה, וזאת לשם פירעון החוב שנוצר במסגרת ההלוואה הרביעית (תיק הוצל"פ 26-01124-06-4; להלן: הוצל"פ צוברי). בתאריך 05.11.2006 נדחתה בקשה שצוברי הגישו לעיכוב הליך ההוצל"פ, שבמסגרתה הם טענו כי יש להורות על פירעון ההלוואה הרביעית על ידי שימוש בכספים שנותרו בקופת הכינוס לאחר מכירתו של בית ג'רבי, חלף מימוש המשכון על בית צוברי. רשמת ההוצאה לפועל הטעימה כי השימוש בכספים שנותרו ממכירת בית ג'רבי לפירעון ההלוואה הרביעית תוביל, בנסיבות, לפגיעה בזכויות הנושים הבלתי מובטחים של הזוג ג'רבי, תוך הברחת נכסים וכספים המגיעים לנושאים האמורים.
6. בתאריך 18.02.2007 הגישו בני הזוג ג'רבי תביעה בדרך של המרצת פתיחה לבית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ד"ר א' רבינוביץ' ברון) ב-ה"פ 121/07, בגדרה הם עתרו לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו יתרת הכספים שנותרה בקופת הכינוס, לאחר מכירת בית ג'רבי ופירעון הלוואות 3-1 ו-5 – תשמש לכיסוי ההלוואה הרביעית. בתאריך 07.05.2007 צוברי הגישו בקשה להצטרף לתביעה האמורה כתובעים נוספים, ללא שינוי של כתב הטענות, ובית משפט השלום הנכבד נעתר לבקשה זו.
7. תביעתם של ג'רבי וצוברי הנ"ל נדחתה בתאריך 23.01.2008 (להלן: פס"ד נתניה). בית משפט השלום הנכבד קבע כי על אף שצוברי כונו במסמכי ההלוואה: "לווים" – מערכת היחסים בין הצדדים מחייבת לראות בהם כ"ערבים". יחד עם זאת, בית המשפט פסק כי מאחר שבית ג'רבי מעולם לא הועמד כבטוחה להלוואה הרביעית – אין בהיותם של צוברי בבחינת "ערבים" כדי לאפשר שימוש ביתרת הכספים שנותרה ממימושו של בית ג'רבי לצורך פירעון הלוואה זו.
ג'רבי וצוברי ערערו על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי מרכז, אך ערעורם נדחה על ידו בתאריך 18.02.2009 (ע"א 4097-03-08).
8. מספר חודשים לאחר דחיית הערעור הנ"ל, צוברי הגישו לבית המשפט המחוזי את התובענה, שבמרכז הערעור שבפנינו. בתובענה נטען כי מעשיו של הבנק במסגרת החתימה על מסמכי ההלוואה הרביעית וכן התנהלותו במהלך חיי ההלוואה – מנוגדים להוראות חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות, או החוק). משכך התבקש בית המשפט המחוזי, בין השאר, להוציא סעד הצהרתי שיורה כי: אין לממש את שטר המשכנתא עליו צוברי חתמו; צוברי פטורים מערבותם, שניתנה להלוואה הרביעית; יסגרו כל ההליכים שנפתחו על ידי הבנק נגד צוברי.
9. כדי לבאר את הדברים, לפני שאפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אפרט להלן את סעיפי החוק, שעליהם התבססו צוברי בתביעתם (וכן בערעור שבפנינו):
"5. (א) ...
(ב) ...
(ג) חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי, אולם הברירה בידי הערב –
(1) למלא ערבותו ללא שינוי, אם ניתן לעשות כן;
(2) לבטל ערבותו אם השינוי היה שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב".
"6. (א) גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב".
מעבר לשני הסעיפים הנ"ל נשענו צוברי בתביעתם על הגנות המוקנות ל"ערב יחיד" מכח פרק ב' לחוק הערבות, תוך דגש על חובות הגילוי המוגדרות בסעיף 22 לחוק, שמורה כדלקמן:
"22. (א) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב:
(1) הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן - הקרן);
(2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון;
(3) תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון;
(4) היתה הריבית משתנה - שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי;
(5) היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה;
(6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4);
(7) שיעור ריבית בשל איחור בפרעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב.
(ב) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א), את הפרטים הבאים:
(1) היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן;
(2) מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב;
(3) היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים;
(4) שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2)".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
10. בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את התביעה שהוגשה על ידי צוברי ופסק, כאמור, כי הם פטורים מערבותם לחיובם של ג'רבי, שנוצר מכח ההלוואה הרביעית.
בית המשפט הנכבד סבר כי הבנק אכן הפר מספר הוראות מתוך חוק הערבות, שנועדו להגן על צוברי בהיותם "ערבים" (בהתאם לקביעתו של בית משפט השלום במסגרת פס"ד נתניה הנ"ל), והן:
(א) סעיף 5(ג) לחוק – הערכאה המבררת קבעה כאמור כי במועד החתימה על הסכם ההלוואה צוברי ידעו כי הבנק מתכוון למשכן הן את ביתם והן את בית ג'רבי. בית המשפט הנכבד ראה בהסכמתו של הבנק לוותר, בסופו של דבר, על משכון בית ג'רבי כבטוחה, מבלי שיידע את צוברי על כך ומבלי שהוסברה להם משמעות הדבר – כשינוי מהותי בערבות, הפוגע בזכויותיהם של צוברי ומקים להם זכות לבטל את ערבותם על פי סעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות.
(ב) סעיף 6(א) לחוק – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הסכמתו של הבנק להסתפק במשכון על בית צוברי בלבד, ולא למשכן את בית ג'רבי לצורך הבטחת פירעון ההלוואה הרביעית – היא שגרמה לאי-מילוי החיוב הנערב, כלשונו של סעיף 6(א) לחוק הערבות. בהתאם לכך, בית המשפט הנכבד פסק כי צוברי פטורים מערבותם.
(ג) פרק ב' לחוק – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש לראות בצוברי כ"ערבים יחידים" ולהחיל עליהם את הוראות פרק ב' לחוק הערבות בהתאם. בהקשר זה נדחתה טענתו של הבנק, שגרס כי יש לערוך הבחנה בין ערבותם האישית של צוברי (מכוח הסכם ההלוואה, שלמעשה נתפס על ידי בית המשפט המחוזי כחוזה ערבות) לבין ערבותם החפצית (בדמות המשכון שנרשם על ביתם להבטחת ההלוואה הרביעית), ולהחיל את פרק ב' לחוק רק על הסוג הראשון. בית המשפט הנכבד קבע עוד בהקשר זה כי הבנק לא מילא את כל המחויבויות החלות על המלווה לפי פרק ב' לחוק הערבות, שכן הוא לא גילה לצוברי את דבר היותם בבחינת "ערב יחיד", וזאת בניגוד לסעיף 22(ב)(1) לחוק. נוכח כל האמור, ובהתאם להוראת סעיף 23(א)(5), נפסק כי צוברי פטורים מערבותם.
11. בשים לב לתוצאה הנ"ל – בית המשפט המחוזי הנכבד הורה גם על סגירת תיק הוצל"פ צוברי ופסק כי הבנק ישיב לצוברי את כל הסכומים ששולמו לו על ידם במסגרת אותו תיק.
מכאן הערעור שבפנינו. אביא עתה את עיקר טענות הצדדים בערעור.
טענות הבנק
12. הבנק סבור כי קביעותיהם של בית המשפט המחוזי בפסק הדין, מושא הערעור, ושל בית משפט השלום בפס"ד נתניה (שהערעור עליו נדחה כאמור), לפיה יש לראות בצוברי כ"ערבים" ולא כ"לווים" – שגויה, שכן היא מנוגדת להגדרה המפורשת שניתנה לזוג צוברי במסמכי ההלוואה, שם הם תוארו כלווים. יחד עם זאת, מאחר והבנק לא ערער על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה – הוא מכיר בעובדה כי הקביעה בסוגיה זו היא עתה חלוטה, ועל כן הוא איננו מערער עליה עוד במסגרת ההליך הנוכחי. מכאן, שבפנינו אין כבר מחלוקת, לגבי היותם של צוברי בגדר "ערבים" לחובם של ג'רבי בגין ההלוואה הרביעית.
13. לטענת הבנק – הערכאה הדיונית הנכבדה צריכה היתה לדחות את תביעתם הנוכחית של צוברי על הסף, וזאת מהטעמים הבאים:
(א) השתק עילה – הבנק טוען כי הן התביעה שבמרכז הערעור שבפנינו והן התובענה בפס"ד נתניה עסקו באותו עניין, והוא, כלשון הבנק: "שאלת זכות המימוש של המשכנתא". הבנק סבור כי צוברי היו יכולים להעלות את טענותיהם בדבר תוקפה של הערבות, שניתנה על ידם בהלוואה הרביעית, עוד בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בנתניה, הנזכרת בפיסקה 7 שלעיל. מאחר שצוברי לא ריכזו את כל טענותיהם במסגרת אותה עילה בתובענה שהוגשה לבית משפט השלום בנתניה – נוצר, לטענת הבנק, "השתק עילה", המונע מצוברי, לאחר שפס"ד נתניה הפך חלוט, מלתבוע בגין אותה עילה ולהעלות טענות בדבר תוקף הערבות.
(ב) השתק פלוגתא – הבנק טוען כי החלטות שיפוטיות שניתנו במסגרת הליכים קודמים הנוגעים להלוואה הרביעית, שלהם צוברי היו צד, יצרו "השתק פלוגתא" בעניין תוקפה של ערבות צוברי ובאשר לזכותו של הבנק לממש את המשכון על בית צוברי, וביניהן: פסק הדין בתביעה בסד"מ, אשר נתן תוקף להסכמה בין צוברי, ג'רבי והבנק, שבמסגרתו נאמר כי לבנק שמורה הזכות לממש את בית צוברי; החלטת הרשמת בהוצל"פ צוברי, שבגדרה נקבע כי זכויותיהם של צוברי לביתם – שועבדו כדין; קביעתו של בית משפט השלום בפס"ד נתניה לפיה יש לראות בצוברי ערבים להלוואה הרביעית (מבלי שנקבע כי ערבות זו איננה בתוקף) ופסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז, שדחה כאמור את ערעורם של צוברי על פס"ד נתניה. השתק הפלוגתא האמור חוסם את צוברי, לתפיסתו של הבנק, מלהעלות טענות בדבר תוקף ערבותם להלוואה הרביעית.
(ג) מניעות – נטען כי אי-העלאת טענות בעניין הפטר של צוברי מערבותם על פי הוראות חוק הערבות בהליכים הקודמים, שצוברי היו צד להם, יצרה מניעות החוסמת את האפשרות להעלותן בהליכים מאוחרים, לרבות במסגרת התובענה שבמוקד הערעור שבפנינו.
הבנק גורס כי אין בעובדה שהסמכות להצהיר על בטלותו של שטר משכון מצויה בידי בית המשפט המחוזי כדי להשפיע על סוגיית המניעות. בהקשר זה הבנק טוען כי יש להבחין בין הערבות החפצית, שהיא המשכון שנרשם על ביתם של צוברי, לבין ערבותם האישית, שניתנה בעת חתימתם על הסכם ההלוואה. אף ששאלת תוקפה של הערבות החפצית מצויה מחוץ לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, לטענת הבנק – לא עמד בפני צוברי חסם דיוני שמנע מהם להעלות טענות הנוגעות לתוקף הערבות האישית בפני אותו בית משפט.
14. לגופם של דברים נטען כי בית המשפט קמא הנכבד שגה בכך שהחליט לפטור את צוברי מערבותם על בסיס הוראות חוק הערבות. אביא עתה את טענותיו המרכזיות של הבנק ביחס לכל אחד מסעיפי החוק הרלבנטיים:
(א) סעיף 5(ג) לחוק – הבנק טוען כי בית המשפט קמא שגה בהחילו את הסעיף האמור כאן, הואיל והסעיף מאפשר ביטול של הערבות בנסיבות שבהן חל שינוי יסודי בחיוב (אשר לא חל פה, לדעתם), ולא בבטוחות שנועדו להבטחת הפירעון של אותו חיוב. זאת ועוד, לטענת הבנק, צוברי לא הוכיחו את קיומו של אף אחד מבין היסודות הנדרשים, לשיטתם, כדי להראות שהתרחש "שינוי יסודי" בבטוחות במקרה שלפנינו, ואלו הם, בלשונו של הבנק:
"הראשון – כי במועד חתימת צוברי על חוזה ההלוואה ושטר המשכנתא ידעו שלהבטחת [ההלוואה הרביעית] ימושכן גם בית ג'רבי; השני – כי היה לצוברי יסוד להניח שאם יתעורר צורך לממש איזה מהנכסים שהיו אמורים להיות ממושכנים להבטחת [ההלוואה הרביעית], יהיה זה בית ג'רבי תחילה; השלישי – כי צוברי לא ידעו על אי-משכונו של בית ג'רבי להבטחת [ההלוואה הרביעית]; והרביעי – כי אם היו יודעים צוברי שבית ג'רבי אינו ממושכן, לא היו חותמים על חוזה ההלוואה ושטר המשכנתא".
בהקשר ליסוד הראשון הנ"ל, הבנק טוען כי קביעתו של בית המשפט קמא בעניין ידיעתם של צוברי על כך שגם בית ג'רבי ימושכן להבטחת ההלוואה הרביעית נשענת על עדות יחידה של בעל דין מעוניין, הוא שלמה צוברי (המשיב 2 כאן), והיא מנוגדת לראיות בכתב שהוצגו על ידי הבנק, אשר מלמדות שצוברי חתמו על מסמכי ההלוואה מתוך הבנה שרק ביתם ימושכן (הואיל ובית ג'רבי לא נזכר במסמכים).
(ב) סעיף 6(א) לחוק – נטען כי סעיף 6(א) לחוק הערבות פוטר את הערב רק במידה שהנושה הוא שגרם לאי-מילוי החיוב, ואיננו עוסק במצבים שבהם החייב לא עמד בחיובו, במנותק ממעשיו של הנושה, לרבות במקרים שבהם לא ניתן לפרוע את החוב לנוכח פקיעתה של בטוחה שניתנה להבטחתו, או אי-קבלת בטוחה מלכתחילה. בהקשר זה נטען כי לבנק לא היתה פה יד באי-מילוי החיוב, ומכאן שאין מקום להחיל את הסעיף האמור על העניין שבפנינו.
זאת ועוד, הבנק טוען כי הוא לא התרשל במקרה זה בכך שלא עמד על משכונם של שני הנכסים, אלא הסכים, בתום-לב ובניגוד לאינטרס שלו, שלא לעמוד על שעבודו של בית ג'רבי כבטחון להלוואה הרביעית. הבנק מוסיף כי הסכמתו להסתפק במשכון של בית צוברי ניתנה בהתבסס על שיקולים עסקיים הגיוניים ובהתאם לקריטריון הבנק לפיו ניתן להעניק הלוואה, ככל שמתקיים יחס אשראי לבטוחות שאיננו עולה על 40%.
יתר על כן, אפילו היתה רשלנות בוויתור הנ"ל, הבנק סבור כי יש לפרש בצמצום את התיבה "גרם" שבסעיף 6(א) לחוק, כך שהיא תכלול רק פעולות שבוצעו על ידי הנושה בזדון, או בחוסר תום-לב, ולא ניתן להחיל את הסעיף כשמדובר ברשלנות גרידא.
(ג) פרק ב' לחוק – הבנק מלין על קביעתו של בית המשפט קמא הנכבד לפיה יש להחיל את הוראות פרק ב' לחוק הערבות כאשר מדובר ב"ממשכן להבטחת חיובו של אחר", בלשון סעיף 12 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון). לגישתו, תכליתו של פרק ב' לחוק היא להגן על ערבים מפני מצב שבו ערבותם תגדל לממדים בלתי צפויים. הבנק טוען כי בעיה זו איננה מתעוררת במקרה של משכון להבטחת חיובו של אחר, שכן ערבות שכזו מוגבלת מלכתחילה לשווי הנכס הממושכן. משכך נטען כי פרשנות תכליתית מחייבת שלא להחיל את ההגנות של "ערב יחיד" לערב מכח משכון לפי סעיף 12 לחוק המשכון.
בנוסף, הבנק סבור כי לא היה מקום להפטיר את צוברי מערבותם רק משום שלא נמסר להם כי הם בבחינת "ערב יחיד". לטענתו, צוברי הוגדרו במסמכי ההלוואה כלווים, ומכאן שהבנק התייחס אליהם ככאלה ומסר להם למעשה את כל הפרטים שיש למסור ל"ערב יחיד", ואף מעבר לכך. משקיבלו צוברי מידע מהותי רב יותר בדבר ההלוואה מאשר זה הנדרש לפי פרק ב' לחוק הערבות – הבנק סבור כי מתקיימת התכלית שבבסיס החובה להודיע לערב יחיד על היותו מוגדר ככזה (שהיא, לתפיסתו של הבנק: "להעמיד את הערב על טיב החבות שהוא נוטל"), ועל כן אין לפטור, בנסיבות, את צוברי מערבותם רק בשל אי-מילוי הדרישה האמורה.
15. נוכח כל האמור לעיל, נטען כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי ערבותם של צוברי והמשכון שניתן על ביתם – תקפים וכי הבנק רשאי לממש את המשכון האמור לשם פירעון ההלוואה הרביעית. לחילופין, הבנק טוען כי יש להפטיר את צוברי מערבותם באופן חלקי, תוך התחשבות באשם התורם מצדם.
טענות צוברי
16. צוברי סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקביעותיו השונות. לגישתם, יש לדחות את טענות הסף שהועלו כאן על ידי הבנק, שכן מדובר בהרחבת חזית, לאחר שבבית המשפט קמא הועלתה טענת השתק עילה בלבד.
17. ביחס לטענת השתק העילה – צוברי משיבים כי מאחר שתביעה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטולו של שטר משכון לא היתה בסמכותו של בית משפט השלום – הם לא היו יכולים להעלות עניין זה במסגרת הדיון שקדם לפס"ד נתניה ואף לא היו מחויבים להגיש בקשה לפיצול סעדים כדי להגיש את התביעה בבית המשפט המחוזי.
18. באשר להשגות המהותיות שהועלו על ידי הבנק בעניין הוראות חוק הערבות – צוברי טוענים מצידם כדלקמן:
(א) סעיף 5(ג)(2) לחוק – בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו לפיה וויתור הבנק על הטלת משכון על בית ג'רבי להבטחת ההלוואה הרביעית היווה שינוי יסודי, המעניק להם זכות לבטל את הערבות. לשיטתם, הם ידעו כי ההלוואה הרביעית מובטחת הן באמצעות בית ג'רבי והן באמצעות ביתם. ויתורו האמור של הבנק, מבלי ליידע אותם על כך וללא שהוסברה להם משמעות הדבר, לרבות הגידול בסיכון מבחינתם – פגע בזכויותיהם כערבים, בעיקר בהתחשב בכך שהסכמתם לערוב לזוג ג'רבי ניתנה רק משום שהם סברו כי גם בית ג'רבי ישועבד.
(ב) סעיף 6(א) לחוק – פרשנות נכונה של סעיף 6(א) לחוק הערבות מובילה למסקנה כי יש להחילו גם במקרים שבהם מחדלים מצד הנושה, שעולים לכדי רשלנות, הובילו לאי-פירעונו של החוב. צוברי סבורים כי וויתורו של הבנק על שעבוד בית ג'רבי נעשה ברשלנות ואף בחוסר תום-לב מצידו וגרם לכך שהחיוב של ג'רבי, שלו צוברי ערבו – לא סולק.
(ג) פרק ב' לחוק – הערכאה קמא צדקה עת שהחילה את הוראות פרק ב' לחוק הערבות בנסיבות שבכאן. לגישתם של צוברי, אין להפריד בין הערבות האישית לבין הערבות החפצית, ומכל מקום, יש להחיל את הוראות הפרק האמור גם כאשר מדובר בערב ממשכן על פי סעיף 12 לחוק המשכון.
זאת ועוד, צוברי טוענים כי אפילו עמד הבנק במרבית חובות הגילוי הקבועות בפרק ב' לחוק – לא היה בכך כדי לפטור אותו מחובתו ליידע אותם על אודות היותם בבחינת "ערב יחיד" בהתאם לסעיף 22(ב)(1) לחוק. משהבנק לא עשה כן, נטען כי צוברי פטורים מערובתם.
אפנה עתה לליבון הסוגיות העומדות על הפרק ולהכרעה בערעור, וזאת לאחר שהצדדים הופנו לגישור והוא לא צלח.
דיון והכרעה
19. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ובחומר הרב שצורף על ידם ושמיעת טיעוניהם – הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, על פי האמור בפסקאות 60-59 שלהלן, וכך אציע לחברי שנעשה. הנימוקים למסקנתי האמורה יובאו מיד בסמוך. אפתח תחילה בהתייחסות לטענות הסף שהועלו על ידי הבנק.
טענות סף
השתק עילה
20. הבנק טוען כאמור כי דין התובענה, שבמרכז הערעור דנן, היה להידחות על הסף בשל מעשה בית-דין ולאור דוקטרינת המניעות. כפי שיפורט מיד, דעתי הינה כי אין מקום לקבל את הערעור בהקשר זה וכי אכן לא ראוי היה לדחות את התובענה על בסיס עילות הסף הנ"ל.
21. לטענת הבנק פס"ד נתניה (שהערעור עליו נדחה כאמור) יצר השתק עילה המונע מצוברי להגיש תובענות מאוחרות נוספות הנוגעות ל"שאלת זכות המימוש של המשכנתא".
22. העיגון לכלל השתק העילה מצוי בתקנות 45-44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א). מהותו של כלל זה הוסברה על ידי הנשיא אגרנט ב-ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968) (להלן: עניין קלוז'נר) כך:
"...מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה".
(שם, בעמ' 583).
לכלל השתק העילה שתי תכליות מרכזיות: מניעת הטרדות חוזרות של בעל-דין בגין אותה עילה ומניעת עומס-יתר על בתי המשפט מפני קיום התדיינויות נוספות בעניינים שכבר הוכרעו (ראו: ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 15-14 (1991) (להלן: זלצמן)). התנאי המרכזי להפעלתו של ההשתק האמור הינו שהעילה בשתי התביעות תהא זהה, במנותק משאלת הדמיון בין הסעדים המתבקשים (ראו: עניין קלוז'נר, בעמ' 587-585), כאשר הזהות בין העילות נבחנת בצורה מרחיבה (ראו: ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פיסקה 24 (05.01.2011)).
23. על אף שהתובענה שבמוקד ההליך שלפנינו מנוסחת באופן שונה מזו שבבסיס פס"ד נתניה, ולמרות ששתיהן נשענות על תאוריה משפטית נפרדת – הן מבוססות על אותה מסכת עובדתית וכן מדובר באותם בעלי דין (למעט ג'רבי שלא היו צד להליך, מושא הערעור שבפנינו). יתר על כן, מטרתן העיקרית של שתי התובענות זהה: למנוע מן הבנק לממש את המשכון שנרשם על בית צוברי.
חרף זהות העילות בין התובענה בפס"ד נתניה לזו שבבסיס פסק הדין, מושא הערעור שלפנינו, נראה כי מדובר באחד מבין החריגים לכלל השתק עילה, המאפשר לבית המשפט לשמוע את התובענה המאוחרת בזמן, מבלי לדחות אותה על הסף (לחריגים לדוקטרינת השתק עילה עיינו: זלצמן, בעמ' 134-112; יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 538-527 (2015) (להלן: רוזן-צבי).
עניינה של התובענה, שהתקבלה בפסק הדין, מושא הערעור שבכאן, הוא שטר המשכנתא על בית צוברי וערבותם של צוברי הנגזרת ממשכון זה. מדובר איפוא בתביעה במקרקעין, שלא בנושא "חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם", ומשכך הדבר מצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, ומחוץ לזו של בית משפט השלום (ראו: סעיפים 40(1) ו-51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לעומת זאת, ההליך בפס"ד נתניה, אליו צוברי הצטרפו בשלב מאוחר יחסית, היה בבחינת תביעה אזרחית, שבה "שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים", ועל כן תביעה זו היתה בסמכותו של בית משפט השלום. לפיכך מדובר בפיצול סעדים נכפה, שמנע מצוברי להעלות את מלוא טענותיהם בדבר שטר המשכון והערבות הנגזרת ממנו בפני בית משפט השלום במסגרת התובענה הראשונה (השוו: ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457, 1458 (1958); ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פ"ד מה(1) 177, 184 (השופט ש' לוין) (1990); רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999); עיינו: זלצמן, בעמ' 121-115; רוזן-צבי, בעמ' 533-531)), ולא היתה על צוברי חובה לבקש מבית המשפט היתר לפיצול כאמור (ראו: זלצמן, בעמ' 115 והאסמכתאות הנזכרות שם בה"ש 3).
הנה כי כן, אף שהיתה זהות בעילות בין שתי התביעות הנ"ל, פיצול התביעות הוא תוצאה של חסמים פרוצדורליים, ומכאן שמדובר בחריג לדוקטרינת השתק עילה, ובדין נמנע בית המשפט קמא מלדחות את תביעתם של צוברי על בסיס זה.
השתק פלוגתא ומניעות
24. החסם הפרוצדורלי הנ"ל גם שולל את האפשרות לעשות כאן שימוש בדוקטרינת המניעות, שנקלטה אצלנו ב-ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005) וב-רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009) (להלן: הלכת ויינשטיין).
בהלכת ויינשטיין קבעה חברתי, השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, שכתבה את חוות הדעת העיקרית, כך: "קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם" (שם, בפיסקה 27 לפסק דינה; ההדגשה שלי – ח"מ). באותו עניין הצטרפתי לחברתי בהנמקתה זו, ואף סברתי כי דוקטרינת המניעות עדיפה על פני נימוקה השני של חברתי שם, שכלל הרחבה של עקרון השתק פלוגתא (בעניין השתק הפלוגתא הייתי שם בדעת מיעוט; להלכה שנקבעה שם בעניין השתק פלוגתא אתייחס בהמשך דברי). חברי, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין הצטרף אף הוא לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור וכן תמך בפנייה לדוקטרינת המניעות, אך סבר כי ההבחנה בין דוקטרינה זו לבין השתק פלוגתא – איננה כה מובהקת (ראו: שם, בפיסקה ג לחוות דעתו).
ברי שבמצב דנן, בו עמד בפני צוברי מחסום דיוני, שמנע מהם להעלות את מלוא טענותיהם בעניין דינה של ערבותם במסגרת ההליכים שקדמו לתביעה העומדת במרכז הערעור שלפנינו – הם לא היו יכולים, וממילא לא היתה עליהם חובה, לטעון במסגרת אותם הליכים להפטר על פי חוק הערבות. בנסיבות אלה דומני שאין מקום להחיל את עקרון המניעות כאן על טענות צוברי בהקשר זה.
מסקנתי הנ"ל זוכה אף לתמיכה בדין האנגלי, אליו הפניתי גם במסגרת דעת היחיד שלי בהלכת ויינשטיין. שם נקבע בהקשר של דוקטרינת המניעות כדלקמן:
"The rule in Henderson v Henderson … requires the parties, when a matter becomes the subject of litigation between them in a court of competent jurisdiction, to bring their whole case before the court so that all aspects of it may be finally decided … once and for all. In the absence of special circumstances, the parties cannot return to the court to advance arguments, claims or defences which they could have put forward for decision on the first occasion, but failed to raise. The rule is not based on the doctrine of res judicata in a narrow sense, nor even on any strict doctrine of issue or cause of action estoppel. It is a rule of public policy based on the desirability, in the general interest as well as that of the parties themselves, that litigation should not drag on for ever and that a defendant should not be oppressed by successive suits when one would do. That is the abuse at which the rule is directed". (ראו:Barrow v. Bankside Members Agency Ltd. [1996] 1 All ER 981, 983 (C.A.); ההדגשות שלי – ח"מ; ראו גם: Henderson v. Henderson [1843-1860] All ER Rep. 378, (1843) 3 Hare 100, 114-115; עיינו: Zuckerman, On Civil Procedure – Principles of Practice, para. 25.101-25.140 (3rd ed., 2013)).
מהדברים הנ"ל אנו למדים כי דוקטרינת המניעות מוגבלת בדין האנגלי למצבים שבהם בעל דין יכול היה להעלות את טענותיו, שכן ההתדיינות הראשונה התקיימה בפני בית המשפט המוסמך לדון באותן הטענות. לא כך היה בעניין שלפנינו, שכן ההתדיינות הראשונה בין הצדדים התקיימה, כאמור, בפני בית משפט שאיננו מוסמך לדון בתוקף שטר המשכנתא, העומד בבסיס התביעה השנייה. משכך, לא ימצא הבנק תועלת רבה בפניה לדוקטרינה האמורה.
25. זה המקום לציין כי אין, לשיטתי, נפקות ממשית להבחנה שהבנק מנסה לעשות בין ערבותם החפצית של צוברי (שנוצרה משטר המשכנתא ורישום השעבוד על בית צוברי) לבין ערבותם האישית (שנוצרה בחוזה ההלוואה, שלמעשה "הומר" לחוזה ערבות על פי קביעתו של בית משפט השלום בפס"ד נתניה). כפי שיפורט בהרחבה בהמשך דברי, אפילו היו צוברי מעלים השגות בעניין הערבות האישית, ובית משפט השלום היה פוסק בעניין זה בפס"ד נתניה – לא היה בכך כדי ליתר את ההליך שבפנינו, הנוגע לערבות החפצית. משכך טענתו של הבנק בהקשר זה איננה מסייעת לו.
26. לבסוף, במסגרת טענות הסף, אציין כי יש לדחות גם את טענתו של הבנק להשתק פלוגתא. על פי הנהוג בפסיקה, הקמתו של השתק מסוג זה מחייבת קיומם של ארבעה תנאים מצטברים, והם:
(א) הפלוגתא בשני ההליכים זהה, מן ההיבטים העובדתי והמשפטי;
(ב) היתה התדיינות בין הצדדים במסגרת ההליך הראשון, כך שבעל הדין, אשר נגדו מועלית טענת ההשתק בהליך השני, זכה לקבל את "יומו בבית המשפט";
(ג) ההליך הראשון הסתיים בהכרעה – מפורשת, או מכללא, אשר במסגרתה נקבע ממצא פוזיטיבי (לעומת מממצא הנובע מחוסר הוכחה) בעניין אותה פלוגתא;
(ד) ההכרעה בפלוגתא במסגרת ההליך הראשון היתה חיונית לצורך פסק הדין באותו הליך, וזאת להבדיל מהכרעה שולית, שאיננה נחוצה לביסוסו של פסק הדין האמור.
(ראו: הלכת ויינשטיין, בפיסקה 15 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור; ע"א 9245/99 קאפח נ' מינהל מקרקעי ישראל (1.5.2006); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796 (2004); זלצמן, בעמ' 198-141).
27. כפי שנטען על-ידי הבנק, בהלכת ויינשטיין אכן הורחבו חלק מבין התנאים הנ"ל (כאמור, עמדתי שם, שהיתה בבחינת חוות דעת מיעוט בנקודה זו, סברה כי אין להרחיב את עקרון השתק הפלוגתא; באשר להרחבה זו ולביקורת עליה עיינו גם: רוזן צבי, בעמ' 564-557). באותו עניין קבעה חברתי, השופטת (כתוארה אז) מ' נאור כך:
"פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו".
(שם, בפיסקה 15 לפסק דינה; ההדגשה במקור – ח"מ; ראו גם: רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך (23.7.2012)).
ובעניין זה כתב גם חברי, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין:
"העובדה שבית משפט לא דן והכריע בטענה מסוימת באופן פוזיטיבי, אינה מכשול בלתי עביר להיוצרות מעשה בית דין בעניינה".
(שם, בפיסקה ג לחוות דעתו).
הנה כי כן הלכת ויינשטיין אמנם הרחיבה חלק מבין התנאים להשתק פלוגתא (תנאים (ב) ו-(ג) בפיסקה 26 שלעיל), במובן זה שנקבע כי בנסיבות מסוימות יתכן ויקום השתק פלוגתא גם כאשר לא היתה התדיינות בין הצדדים במסגרת ההליך הראשון בהקשר לאותה פלוגתא ואף אם ההליך הראשון הסתיים ללא ממצא פוזיטיבי באותו עניין. מכאן, שאין לשלול את טענתו של הבנק להשתק פלוגתא רק משום שסוגיית ההפטר של צוברי מערבותם מעולם לא הועמדה כפלוגתא, וממילא שלא הוכרעה, במסגרת ההליכים הקודמים שנגעו להלוואה הרביעית ולמשכון על בית צוברי.
יחד עם האמור לעיל – הלכת ויינשטיין לא שינתה את יתר התנאים הנ"ל לגיבושו של השתק פלוגתא, דהיינו: עדיין נדרש כי יהיה מדובר באותה פלוגתא ושזו תהא חיונית להכרעה. תנאים אלה עומדים לבנק לרועץ כאן משום שטענתם המרכזית של צוברי בהליכים הקודמים, ובפרט בבקשות לעיכוב ביצוע במסגרת הוצל"פ צוברי ובתביעה בפס"ד נתניה (אליה הם הצטרפו באיחור) היתה כי הבנק איננו רשאי לפנות אליהם בעניין החוב בגין ההלוואה הרביעית, טרם שייעשה שימוש ביתרת הכספים שנותרה ממכירת בית ג'רבי לשם סילוק הלוואה זו. ברי כי סוגית תוקפה של ערבות צוברי לא היתה חיונית איפוא לפסק הדין באותם הליכים, שכן הכרעה בנושא זה לא היתה משפיעה על השאלה אם ניתן להשתמש ביתרת הכספים ממכירת בית ג'רבי לשם פירעון ההלוואה הרביעית. נוכח זאת – אין בהחלת הלכת ויינשטיין על נסיבות המקרה שבפנינו כדי להועיל לבנק.
לאחר שהגעתי למסקנה שאין לקבל את טענות הסף של הבנק, אפנה לדון בגוף העניין. בטרם אתייחס לסעיפי החוק, שעמדו בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אדרש תחילה לשאלת מעמדם של צוברי במערכת היחסים עם הבנק.
מעמדם של צוברי
28. מסמכי ההלוואה הרלבנטיים לענייננו כוללים את: הסכם ההלוואה, הסכם המשכנתא, דף מידע ללווים ומסמך תדריך ללווים. אין חולק על כך שבכל ארבעת המסמכים האמורים צוברי (וגם ג'רבי) הופיעו וכן חתמו כ"לווים", כאשר חלק מבין המסמכים האמורים אף כלל תיבות לחתימה של ערבים, ככל שהדבר רלבנטי, אך אלה נותרו ריקות. משמעות הדבר הינה כי בחינה לשונית של מסמכי הבנק מלמדים כי צוברי נחשבו לכאורה כלווים בהלוואה הרביעית (יחד ולחוד עם ג'רבי). כמו כן, מהסכם המשכנתא ומשטר המשכנתא, שנחתם גם כן על ידי צוברי, ניתן ללמוד כי צוברי מישכנו את ביתם להבטחת ההלוואה האמורה.
29. בית משפט השלום בפס"ד נתניה קבע כי ג'רבי ידעו והבינו שהם חותמים כ"לווים", וזאת לנוכח החזקה לפיה אדם מבין ומסכים למסמך שעליו הוא חותם (לגביה ארחיב בהמשך דברי). על אף זאת, לאחר שנבחנה התחייבותם של צוברי כלפי הבנק בבחינה מהותית – נקבע שם כי יש לראות בצוברי כ"ערבים". כאמור, קביעה זו הפכה לחלוטה לאחר שהבנק לא ערער עליה.
30. הגם שבשלב זה אין עוד למעשה מחלוקת בין הצדדים שלפנינו לגבי סיווגם של צוברי כ"ערבים" (לעומת "לווים"), דומה עלי כי חוסר האחידות בפסיקתן של הערכאות הנמוכות בשאלת האפשרות לסווג אדם כ"לווה נוסף" במקרים שבהם הוא איננו הנהנה מכספי ההלוואה, מחייבת שנביע את עמדתנו בעניין.
גישתו של בית המשפט השלום בפס"ד נתניה (שגם זכתה לתמיכתו של בית המשפט המחוזי בתביעה, שבמוקד הערעור שלפנינו) מתיישבת עם תפיסתו של השופט א' אורנשטיין, שהובאה בפסק דינו ב-ה"פ (מחוזי ת"א) 19136-01-10 קדמון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (11.10.2010) (להלן: פרשת קדמון). בפסק הדין האמור נקבע שהפרקטיקה של החתמת אדם שלישי כ"לווה נוסף", כאשר לאותו אדם אין אינטרס, או זיקה להלוואה – הינה בגדר "פיקציה משפטית", שנועדה לעקוף את הוראות חוק הערבות בכלל, ופרק ב' לחוק האמור בפרט. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי הנכבד באותו עניין כי יש לראות ב"לווה נוסף" כ"ערב", אף במצבים שבהם הוסברה למתחייב משמעות חתימתו כ"לווה נוסף".
מנגד, ב-ע"א (מחוזי חי') 4735/07 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' בדווי (7.6.2010) הובעה גישה אחרת. כב' סגנית הנשיאה (כתוארה אז) ש' וסרקרוג בחרה לשים את הדגש על עקרון חופש החוזים ולאפשר, במצבים מסוימים ולאחר בדיקה עובדתית דווקנית, את הקונסטרוקציה החוזית של "בנק – לווה נוסף" (ראו גם: ת"א (שלום קר') 26669-06-10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ספיבק (25.05.2015) (להלן: פרשת ספיבק).
31. לדידי, יש לבכר את הגישה השניה שהוצגה לעיל, שאיננה שוללת באופן גורף את אפשרות הבנקים לדרוש "לווה נוסף", אף במקרים שבהם אותו לווה איננו נהנה מכספי ההלוואה. בהקשר זה, ראוי להביא את דבריה הקולעים של כב' השופטת ל' שלאעטה חלאילה בפרשת ספיבק שלפיהם:
"לווה אינו בהכרח מי שקיבל את הכסף לצרכיו שלו, אם כי מי שהתחייב להשיבו; לווה אשר אינו נהנה באופן אישי מכספי ההלוואה ואין לו זיקה לנכס הממושכן אינו בהכרח ערב, שכן אם ביקש לקבל כספים מהבנק ונטל על עצמו התחייבות להחזירם, גם אם אלה יועדו לאחר, אין לומר כי התחייב לקיים חיוב של אדם אחר (כלשון סע' 1 לחוק הערבות); החיוב עצמו הוא שלו ומי שנהנה מהכסף הוא אחר.
מכאן סבורתני כי, אין מקום לקביעה כללית וקטיגורית לפיה, כל הסכם בין בנק ללווה שאינו מקבל חלק בכספי ההלוואה או בדירה הנרכשת באותם כספים, הינו פיקציה שבאה לעקוף את חוק הערבות, שכן בהחלט ייתכנו מקרים בהם אותו לווה, התכוון, הבין והתחייב להשיב הלוואה למרות שכספיה יועדו מראש לאחר. מקרים אלה בעיקר נפוצים ביחסים שבין לקוחות צעירים שמרוויחים מעט והורים שיש להם הכנסה פנויה וחפצים לעזור לילדים ברכישת דירה. במקרים אלה, ולא רק, אין כל הצדקה לראות בהורים כערבים, ויש לראותם כלווים לכל דבר ועניין, בכפוף לכך שמעמדם והאחריות שהם נוטלים על עצמם הוסברו להם והובנו על ידם היטב והם נכנסים באופן פעיל למעגל התשלומים החודשי".
(שם, בפיסקה 17).
32. יתר על כן, הדרישה של מלווה פוטנציאלי, שיצורף "לווה נוסף", עשויה להיות לעיתים מוצדקת. כך, למשל, במקרים שבהם הכנסתו החודשית השוטפת של הלווה הפוטנציאלי איננה מספיקה, מבחינה מעשית, כדי לאפשר לו לעמוד בתשלומי ההחזר של ההלוואה (דהיינו: קיים "שיעור החזר מהכנסה" נמוך מדי, כהגדרת המונח בנוהל בנקאי תקין מס' 329 "מגבלות למתן הלוואות לדיור", שפורסם על ידי בנק ישראל (להלן: נוהל בנקאי תקין מס' 329)), רק הגיוני הוא שהבנק יבקש הוספת לווה נוסף, כך שסך ההכנסה החודשית הפנויה של הלווים יאפשר עמידה בתשלומי ההחזר (וזאת בכפוף למגבלות שנקבעו על ידי בנק ישראל בנוגע להכרה בהכנסתו החודשית הפנויה של הלווה הנוסף לצורך חישב "שיעור ההחזר מהכנסה" בסעיף 1.3 לנספח א' לנוהל בנקאי תקין מס' 329).
33. איסור על שימוש בפרקטיקה של החתמת "לווה נוסף" באופן מוחלט עלולה איפוא לסגור את הדלת בפני אנשים רבים, ובעיקר צעירים, הזקוקים להלוואה, שהכנסתם אינה מאפשרת להם לעמוד בשיעור ההחזר מהכנסה שנדרש על ידי המלווה. אף כאשר מבקשי ההלוואה מצליחים לחצות את רף שיעור ההחזר מהכנסה הנחוץ, הבאתו של לווה נוסף עשויה לסייע להם להשיג תנאי ההלוואה עדיפים, ובין אלה: שיעור ריבית נמוך ודרישת בטוחות מקלה יותר. משמעות הדבר הינה כי הטלת איסור כגון דא מגבילה את עקרון חופש החוזים בצורה בלתי מידתית בעיני, והיא צפויה לפגוע הן במלווים והן בציבור הלווים. משכך ראוי לדעתי שלא לשלול א-פריורית את אפשרותם של מלווים לדרוש חתימה של "לווה נוסף" לצורך אישור ההלוואה, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבותיו הפרטניות.
34. חרף האמור לעיל, החשש שהובע בפרשת קדמון אכן קיים ומחייב נקיטת משנה זהירות, שמא הבנקים יעקפו את חגורת ההגנה שהעניק המחוקק לערבים שנכנסים בגדר הקטגוריות של "ערב יחיד", או "ערב מוגן", וזאת באמצעות סיווגם כלווים, גם במקרים שבהם אין הצדקה כלכלית לכך. לפיכך, לשיטתי, יש לומר כי כאשר אדם, ללא זיקה אמיתית וישירה להלוואה מתחייב לפרוע את חובו של אחר בנסיבות מסוימות – הנחת המוצא היא שמדובר בערב. יחד עם זאת, ניתן יהיה לומר שמדובר ב"לווה" בהתקיים ארבעת התנאים הבאים:
(א) ממסמכי ההלוואה עולה, באופן שאיננו משתמע לשני פנים, כי המתחייב חתם כלווה.
(ב) הבנק יוכיח כי הוסבר למתחייב, בצורה מספקת, ההבחנה שבין לווה לבין ערב, ובנוגע למשמעויות ולהשלכות הפוטנציאליות של כל אחת מאפשרויות אלה.
(ג) בית המשפט ישוכנע כי היתה קיימת הצדקה כלכלית לסיווג המתחייב כלווה ולא כערב.
(ד) הבנק יראה כי הוא התייחס למתחייב כלווה, ומילא אחר כל הוראות החוק הרלבנטיות בהקשר זה, הן לקראת החתימה על ההסכמים והן במהלך תקופת חיי ההלוואה, עד סילוקה הסופי.
35. יש לציין כי סיווגו של אדם המתחייב לפרוע את חובו של אחר כ"לווה נוסף" ללא שהתקיימו מלוא התנאים הנ"ל – לא תוביל בהכרח לביטול ההתחייבות מדעיקרא, אלא תוביל, על דרך הכלל, להחלה של דיני ערב-מלווה הרלבנטיים על ההתקשרות בין המתחייב לבין הבנק. יחד עם זאת, יש לזכור כי על יחסי ערב-נושה חלים, בשינויים המחויבים: חובת תום הלב, חובת זהירות וחובת נאמנות (ראו: ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 336 (1993); רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ''ד נג(4) 804 (1999) (להלן: עניין ליברמן); ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף חדרה, פיסקה 53 (3.1.2012) (להלן: עניין כהן); ע"א 6547/12 עמר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף נתיבות (13.4.2015)), אשר עשויות להצדיק הפטר, מלא, או חלקי, של הערב מערבותו בנסיבות מסוימות, על דרך הקיזוז (עיינו: רוי בר-קהן ערבות בעמ' 316-299 (2006) (להלן: בר-קהן)). לנפקותן של עילות הפטר נפרדות אלה בנסיבות שלפנינו אתייחס להלן, לקראת סיום פסק דיני זה.
36. בענייננו, אף שהדבר כאמור לא נחוץ להמשך מאחר שהקביעה בעניין מעמדם של צוברי כ"ערבים" הפכה לחלוטה כאמור, אציין כי לא מצאתי שהיתה הצדקה כלכלית אמיתית להחתים את צוברי כ"לווים", ומשכך הנני תומך במסקנתם של בית משפט השלום בפס"ד נתניה ושל בית המשפט המחוזי בהליך, מושא הערעור שלפנינו בהקשר זה. אבהיר ואפרט הדברים להלן.
37. מר משה כהן, מנהל אגף האשראים, אשר העיד מטעם הבנק, עמד בעדותו על הקריטריונים שבהם הבנק נעזר בבואו לבחון בקשות הלוואה, וכך אמר:
"כשאנחנו מעמידים אשראי אנחנו בוחנים 2 דברים: אלף – את יכולת ההחזר. בית – זה סך הכל הבטוחות ושעבוד הנכס".
(ראו: פרוטוקול דיון בבית המשפט המחוזי מתאריך 27.05.2010, עמ' 45, שורות 4-3).
מבין השיקולים הנ"ל, נראה כי השני הוא זה שהוביל כאן את הבנק לדרוש התחייבות מטעם צוברי. במסגרת כתב הערעור הבנק טען כאמור כי עקב שעבודים קודמים שנרשמו על בית ג'רבי, להבטחת הלוואות קודמות שניתנו לזוג ג'רבי – לא ניתן היה לאשר את בקשתם לקבלת ההלוואה הרביעית, תוך הבטחתה באמצעות משכון נוסף על ביתם, שכן הדבר היה מביא לחציה של יחס האשראי-בטוחות, שהיה מקובל בבנק באותו מועד (בשיעור של 40%). הבנק התנה איפוא את מתן ההלוואה הרביעית בכך שג'רבי יעמידו בטוחה חפצית נוספת כערובה, והבטוחה שהוצעה על ידי ג'רבי (שבסופו של דבר נתקבלה) היתה משכון על בית צוברי.
מכך עולה שצוברי הובאו לענין – כדי לספק בטוחה חפצית מסוג משכון. כעת מתחייבת השאלה מדוע בחר הבנק לסווג את צוברי כלווים, ולא כממשכנים בלבד, שכן אין מחלוקת לגבי הקביעה שכספי ההלוואה נועדו, וניתנו בפועל, אך ורק לג'רבי ושלא היתה כוונה שצוברי ישתתפו בתשלומי ההחזר השוטפים? התשובה לשאלה זו מצויה בדבריה של פקידת הבנק, גב' לימור ויגדר, אשר העידה כך:
"ש: מאיפה את יודעת אם מישהו ערב או לווה.
ת: יש מדיניות קבועה בבנק מי שממשכן את הנכס שלו הוא לווה, ככה תודרכתי.
ש: אז את לא יכולה לדעת מראש אם הוא לווה או ערב.
ת: במעמד פתיחת הלוואה אפשר לדעת, מי שממשכן את הנכס הוא לווה.
ש: ואם אני אומרת לך שהכסף עצמו ביקשו רק שניים מהלווים
ת: בזמנו זה נקרא לווה נוסף
ש: למה הכניסו לווים נוספים?
ת: מכיוון שהם ממשכנים את הנכס שלהם".
(ראו: פרוטוקול דיון בבית המשפט השלום לקראת פס"ד נתניה מתאריך 09.07.2007, עמ' 37).
הנה כי כן, מהדברים הנ"ל אנו למדים כי החתמתם של צוברי כ"לווים" – לא נעשתה מתוך מטרה להבטיח את עמידתם של הזוג ג'רבי בתשלומי החזר ההלוואה השוטפים (אשר מהווה את השיקול הראשון שמנה מר משה כהן), אלא מתוך מדיניות כללית של הבנק לסווג ממשכנים כלווים, אף כאשר אין לכך הצדקה כלכלית מהותית. מדובר על כן במצב מובהק של משכון נכס להבטחת חיובו של אחר, המקנה לצוברי מעמד של ערבים בשים לב לסעיף 12 לחוק המשכון, המורה כך:
"מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
לפיכך, סבורני כי בדין נקבע שעל אף הניסוח של מסמכי ההלוואה הרביעית – יש לראות בג'רבי כ"ערבים" להלוואה זו, ולא כ"לווים".
38. הניתוח הנ"ל מביא אותי עתה לשאלה המקדמית השנייה הנוגעת לטיב הערבות, אשר אף היא נדונה בקצרה לעיל. הבנק טוען כי במסגרת ההלוואה נתנו צוברי שני סוגי ערבויות: ערבות אישית וערבות חפצית (על ההבחנות בין שני סוגי הערבויות עיינו: ע"א 664/89 בריח נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פ"ד מה(4) 783 (1991) (להלן: עניין בריח); ע"א 706/74 יראוני נ' הלוואה וחסכון ירושלים, אגודה הדדית בע"מ, פ''ד כט(2) 365 (1975); יהושע ויסמן חוק המשכון, תשכ"ז-1967, 250-246, 379 (1974)). לעומתו, צוברי סומכים את ידם על עמדתה של הערכאה הדיונית, אשר דחתה את טענתו של הבנק בהקשר זה וקבעה כי מדובר בערבות חפצית בלבד, על פי סעיף 12 לחוק המשכון.
בעניין זה קיימים טעמים לכאן ולכאן. מחד גיסא, אין חולק כי בבסיס ההלוואה עמדו שני מסמכים מרכזיים: הסכם ההלוואה ושטר המשכון. שטר המשכון, והמשכון שנרשם בעקבות חתימתו – יצרו ערבות חפצית. לעומת זאת דומה שהסכם ההלוואה, אשר "הומר" על ידי בית משפט השלום בפס"ד נתניה למעין "הסכם ערבות", יצר ערבות אישית. מאידך גיסא, כפי שצוין לעיל, צוברי הצטרפו כצד להלוואה הרביעית אך ורק בעקבות דרישת הבנק לבטוחה נוספת בדמות משכון, ומכאן שנראה כי אומד דעת הצדדים היה לערבות חפצית גרידא (בעניין הפנייה לאומד דעת הצדדים לשם הכרעה בשאלת טיב הערבות ראו: עניין בריח).
נראה לי כי הסוגיה הנ"ל איננה מחייבת הכרעה בנסיבות שבפנינו. הואיל והבנק מסכים כי הערבות האישית כפופה ממילא להוראות פרק ב' לחוק הערבות, ולנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, המבוססת על ממצאים עובדתיים שבהם ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב, לפיה – נוכח הנתון שחלק מהוראות פרק זה לא נתמלאו על ידי הבנק – צוברי היו פטורים מערבותם האישית לפי סעיף 23(א)(5) לחוק. לפיכך, אפילו נצא מתוך הנחה כי כוונת הצדדים היתה ליצור שני סוגי ערבויות (אישית וחפצית) – השאלה שעומדת לפנינו מצטמצמת לדינה של הערבות החפצית בלבד.
39. לסיכום תת-פרק זה – בית משפט השלום הנכבד בפס"ד נתניה (שהערעור עליו נדחה כאמור) קבע כי יש לראות בצוברי כ"ערבים" להלוואה הרביעית, ולא כ"לווים", ובדין קבע כך. קביעה זו הפכה לחלוטה, ומשכך זוהי נקודת המוצא להמשך דיוננו. מדובר בערבות (חפצית), שניתנה על דרך של משכון, להבטחת חיובו של אחר, על פי סעיף 12 לחוק המשכון.
כעת אפנה לבחון את השגות הבנק בעניין הוראות חוק הערבות, שעמדו בבסיס פסק הדין, מושא הערעור.
סעיפים 5(ג) ו-6(א) לחוק הערבות
40. סעיפים 5(ג) ו-6(א) לחוק הערבות עוסקים שניהם בעניין ה"חיוב הנערב". סעיף 5(ג) לחוק מתייחס למצב שבו חל שינוי בחיוב האמור, שאיננו בבחינת הגדלתו, או הקטנתו (בשינויים שכאלה עוסקים ס"ק 5(א) ו-5(ב) לחוק) וקובע כדלקמן:
"(ג) חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי, אולם הברירה בידי הערב –
(1) למלא ערבותו ללא שינוי, אם ניתן לעשות כן;
(2) לבטל ערבותו אם השינוי היה שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב".
סעיף 6(א) לחוק קשור גם כן ל"חיוב הנערב" והוא עוסק במקרים שבהם הנושה הוא שגורם לאי-מילויו של החיוב. כך מורה לשונו של הסעיף האמור:
"6. (א) גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב".
41. לאור לשונם של הסעיפים הנ"ל, יש לבחון תחילה את האופן שבו הוגדר אותו "חיוב", שצוברי הסכימו לערוב לו, על-ידי הערכאה המבררת הנכבדה, וזאת כדי לזהות אם חל בו שינוי (בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק), ו/או אם הבנק גרם לאי-מילויו (בהתאם לסעיף 6(א) לחוק). בית המשפט המחוזי הנכבד לא הגדיר במפורש את מהות החיוב, ואולם מניתוחו של סעיפים 5(ג) ו-6(א) לחוק הערבות ניתן לזהות שני קשיים משמעותיים:
(א) הבטוחות שנדרשו להלוואה הרביעית – במסגרת הדיון בסעיפים הנ"ל בפסק הדין, מושא הערעור, בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את החלטתו של הבנק שלא לעמוד בסופו של דבר על דרישתו המקורית להטלת שעבוד על שני הנכסים ולהסתפק במשכון על בית צוברי בלבד. במסגרת ההכרעה לגבי סעיף 5(ג) לחוק נקבע כי הוויתור האמור על בית ג'רבי כבטוחה, לאחר שנחתמו מסמכי ההלוואה עולה לכדי "שינוי אחר" במשמעות הסעיף הנ"ל, אשר פוגע בזכויותיהם של צוברי כערבים (ראו: פיסקה 24 לפסק הדין). באשר לסעיף 6(א) לחוק קבע בית המשפט הנכבד כי "הסכמתו של הבנק שלא למשכן את נכס ג'רבי להבטחת פרעון ההלוואה הרביעית שניתנה לג'רבי, הוא שגרם לאי מילוי החיוב הנערב" (ראו: פיסקה 20 לפסק הדין).
עם כל הכבוד, לשיטתי – קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד הנ"ל בנושא זה אינן מדויקות בנסיבות. לתפיסתי, המשכון בדרך כלל איננו חלק מ"החיוב הנערב", אלא הוא חיצוני לו, ונועד להבטיח את פירעון החיוב הנערב רק במקרה שהחייב העיקרי לא קיים אותו. משכך, בנסיבות שלפנינו לא ניתן לראות בהסכמתו של הבנק שלא לעמוד על המשכון של בית ג'רבי כבטוחה להלוואה הרביעית כשינוי בחיוב (במשמעות סעיף 5(ג) לחוק), או ככזה שגרם לאי-מילוי החיוב (לפי סעיף 6(א) לחוק). בעניין אחרון זה צוברי טוענים כי יש לפרש את סעיף 6(א) לחוק הערבות באופן רחב, כך שיכלול גם מצבים שבהם החוב לא נפרע בשל היעדר הבטוחה הנוספת. לדידי, קשה להשלים עם פרשנות שכזו, שכן היא איננה מבחינה בין השלבים השונים בחיי ההלוואה.
מטרתו של המשכון מוגדרת בסעיף 1(א) לחוק המשכון כך: "מישכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להיפרע מהמשכון אם לא סולק החיוב" (ההדגשה שלי – ח"מ). הגדרה זו מלמדת כי השימוש במשכון יעשה בדרך כלל רק במידה שהחייב איננו עומד בהתחייבותו לפרוע את ההלוואה על פי החוזה שבינו לבין המלווה. במילים אחרות, רק לאחר שהחייב כשל במילוי החיוב, יפנה הנושה למימוש המשכון שניתן לו להבטחת החיוב. (לכלל זה יש גם חריגים המנויים בסעיפים 20, 21 ו-22 לחוק המשכון – עיינו: יהושע ויסמן, משכון עמ' 12 (תשל"ה-1974)).
סעיף 6(א) לחוק נוגע איפוא בעיקרו במקרים שבהם פעולותיו של הבנק הן שהובילו לאי-סילוק החיוב על ידי החייב בהתאם לחוזה ההלוואה, אך אין הוא מתייחס לכל מעשה, או מחדל הקשור לשלב השני הכרוך במימוש הבטוחה הקיימת. לא בכדי דאג המחוקק להבחין בין פעולות של הנושה הקשורות לחיוב גופו (סעיף 6(א) לחוק) לבין אלה הנוגעות לערובה שניתנה להבטחתו (סעיף 6(ב) לחוק, שאף הוא איננו רלבנטי כאן מאחר שהבטוחה על בית ג'רבי מעולם לא ניתנה מלכתחילה, כמתחייב מהוראת אותו סעיף 6(ב) לחוק הנ"ל).
בשולי הדברים אוסיף שתי הערות:
(א) בעניין סעיף 6(א) לחוק אציין שלא מצאתי כי פסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (1) 66 (1990) מצדד בפרשנות הרחבה, המוצעת על ידי צוברי. באותו מקרה התבקש בית המשפט לפטור ערבים מערבותם על פי ס"ק 6(א) לחוק, בטענה כי הבנק גרם לאי-מילוי החיוב בכך שבחר לא לממש את המשכון שניתן לו על נכסו של החייב. בניגוד לטענתם של צוברי – עיון בפסק הדין מלמד כי השופט ד' לוין לא הביע שם כל עמדה בנוגע לפרשנות המרחיבה – שהוצעה לסעיף האמור באותו ענין על ידי הערב, אלא דחה את ערעורו בשל העובדה שהצדדים שם התנו על הוראות ס"ק 6(א) לחוק במסגרת כתב הערבות. מכאן שאין בפסק הדין הנ"ל תמיכה בהחלה רחבה של הסעיף האמור.
(ב) יתכן ובנסיבות מסוימות יכול סעיף 5(ג) לחוק הערבות להכיל גם מצב בו חל שינוי במערך הבטחונות שניתנו להבטחת החיוב הנערב, אותו אכנה לצורך זה: "החיוב הנערב המובטח". ראו: ע"א 106/64 מויאל נ' מטלון, פ"ד י"ח (3), 240 (1964), (שנפסק אמנם לפני חוק הערבות, ואולם ניתן להקיש ממנו לענייננו); עיינו גם: סעיפים 12 לחוק הערבות וסעיף 58 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וכן: דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" במסגרת הספר: דיני חיובים – חלק כללי, 242 וה"ש 357 (1994); בר-קהן 255-239; דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', עמ' 354 ו-368 (מהדורה שלישית – 2015); ע"א 232/10 הבנק הבינלאומי הראשון נ' המפקח על הבנקים, פיסקאות 33-32 (19.09.2012)). יחד עם זאת אף "קריאה רחבה" של סעיף 5(ג) לחוק הערבות (כמו גם של סעיף 6א' לחוק הנ"ל) משתרעת רק על שינוי במערך בטחונות קיים על פי מסמכים שנחתמו (וחל לגביהם שינוי לאחר מכן) – ולא על משא ומתן שנוהל לקראת חתימת חוזה הערבות, או עשיית המשכון. אבחנה זו עולה גם מהוראת סעיפים 22 (א) ו-22 (ב) לחוק הערבות המדברים בחובות גילוי "לפני כריתת חוזה הערבות" (ההדגשה שלי – ח"מ) ואשר על משמעותן ונפקות הפרתן ארחיב בפיסקאות 43 ואילך, ובמיוחד בפיסקאות 60-59 שלהלן.
(ג) ידיעתם של צוברי – בית המשפט קמא הנכבד ביסס, במידה ניכרת, את הכרעתו בעניין סעיפים 5(ג) ו-6(א) לחוק על תפיסתם של צוברי את מצב הדברים במעמד החתימה על הסכם ההלוואה ועל הסכם המשכנתא. בית המשפט קבע כי "במועד חתימת הסכם ההלוואה והסכם המשכנתא על ידי צוברי ביום 15.2.00 ..., היה ידוע לצוברי כי שני נכסים, שהם הן בית ג'רבי והן בית צוברי ימושכנו להבטחת פירעון ההלוואה הרביעית" (ראו: פיסקה 21 לפסק הדין). מסקנתה האמורה של הערכאה הדיונית הנכבדה התבססה בעיקר על עדויות ומסמכים שמהם נלמדו שני ממצאים: 1. הבנק דרש תחילה את שתי הבטוחות; 2. צוברי הבינו מבתם, גב' סיגל ג'רבי, כי שני הנכסים ימושכנו. אף ששני ממצאיה של הערכאה קמא מקובלים עלי, לא ניתן להתעלם ממסמכי ההלוואה, שמהם עולה, שחור על גבי לבן, כי הבטוחה היחידה שניתנה להבטחת פירעונה של ההלוואה הרביעית הינה בית צוברי בלבד.
במרוצת השנים עמד בית משפט זה על כך שאדם החותם על מסמך מוחזק כי הוא קרא את המסמך בטרם החתימה, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו (ראו ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965); ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בל"ל (12.7.2006)), ועל המבקש לסתור חזקה זו להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (ראו ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 91 (1983); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (1997) (להלן: עניין לופו)). החזקה האמורה חלה ביתר שאת ככל שמדובר במסמכים מהותיים, כגון: הסכמי הלוואה ושטרי משכנתא (ראו, למשל: עניין לופו; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375-374 (2002)).
צוברי חתמו על הסכם ההלוואה ועל הסכם המשכנתא בבנק וכן על שטר המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין, כאשר באף אחד מבין המסמכים הללו לא צוין בית ג'רבי כבטוחה. משכך, קיימת חזקה כי מסמכי ההלוואה משקפים את מלוא ההסכמות בין הצדדים ושצוברי היו מודעים למשמעות היעדר אזכורו של בית ג'רבי כבטוחה במסגרת מסמכי ההלוואה (השוו: ע"א 4228/11 אבו עג'אג' מנצור נ' מדינת ישראל, פיסקה 31 לפסק דיני (15.12.2014)). צוברי לא הביאו ראיות פוזיטיביות סותרות בהקשר זה, והם אינם יכולים להיתלות רק בדברים שהסבירה להם בתם, גב' סיגל ג'רבי (ואינני נכנס כאן לעילות שיתכן ועומדות לצוברי כנגד הזוג ג'רבי, אם בכלל), תוך התכחשות לעולה בבירור ממסמכי ההלוואה.
אין להבין מדברי כי הבנק פעל כמצופה מבנק בהתנהלותו מול צוברי, ולכך אף אתייחס בהרחבה בהמשך דברי, ואולם חרף התנהלות זו, היה על צוברי לכל הפחות לדעת כי התחייבותם ניתנה שעה שקיימת בטוחה אחת בלבד להלוואה הרביעית: המשכון על ביתם, וזו צריכה להיות נקודת המוצא לצורך דיוננו הבא.
42. אשר על כן, נחה דעתי כי לא ניתן לומר שחל פה שינוי ב"חיוב הנערב" (שלא היה מובטח ע"י ג'רבי), או שהבנק הוא שגרם לאי-מילויו, ומכאן שאין בהוראות הנטענות בפרק א' לחוק הערבות כדי להוביל בנסיבות לביטול ערבותם של צוברי, או לפטור אותם ממנה.
נותרה לליבון סוגיה מרכזית אחרונה, הנוגעת להחלה של הוראות פרק ב' לחוק הערבות בענייננו. לכך אדרש מיד בסמוך.
פרק ב' לחוק הערבות
43. כפי שצוין לעיל, בית המשפט קמא הנכבד היה בדעה שיש להחיל את הוראות פרק ב' לחוק הערבות על המקרה שבפנינו, והורה, לאור סעיף 23(א)(5) לחוק – כי צוברי מופטרים מערבותם מאחר שהבנק לא הודיע להם בדבר היותם בבחינת "ערב יחיד". הבנק טוען במסגרת ערעורו כי מדובר בקביעה שגויה. בהקשר זה הבנק גורס כי אין להעניק את ההגנות הניתנות לערב יחיד, כאשר מדובר באדם הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר, ומוסיף כי אף אם ניתן להחיל הגנות אלה – אין הצדקה להפטיר את צוברי מערובתם בנסיבות, מאחר שהבנק קיים את הדרישות המהותיות הנזכרות בפרק ב' לחוק הערבות.
בטרם אכנס כאן בעובי הקורה, אביא תחילה את הרקע הנורמטיבי הרלבנטי.
44. בעבר הלכה וגברה תופעה מדאיגה שבה אנשים מן השורה נאותו לחתום על חוזי ערבות לטובת חברים, או קרובי משפחה או אחרים, ללא הבנה של משמעות חתימתם, ומבלי שניתן להם הסבר מספק בנושא על ידי המלווים. תופעה זו הובילה להתמוטטות כלכלית של ערבים רבים, במיוחד במקרים שבהם הערבות לא היתה מוגבלת בסכום. יתר על כן, במספר רב של מקרים נהגו הנושים לפנות במישרין לערבים, ולדרוש כי אלה יפרעו את החיוב שלו הם ערבו, וזאת מבלי שנעשה מאמץ ממשי לגבות תחילה את החוב מהחייב העיקרי (ראו: דברי הסבר להצעת חוק הערבות (תיקון), התשנ"א-1991 (להלן: הצעת תיקון ראשון לחוק הערבות)).
פגיעה בלתי סבירה זו בערבים הובילה את המחוקק לבצע שני תיקונים לחוק הערבות במהלך שנות ה-90 (חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992 וחוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח-1997). במסגרת התיקונים הנ"ל הוסף פרק ב' לחוק, אשר נועד לצמצם את הסיכון שאליו היו חשופים מרבית הערבים באמצעות הגדרתן של הגנות בעלות זיקה צרכנית לטובת הערב וכן הטלת מגבלות מסוימות על הנושים. ההגנות שנקבעו בפרק האמור ניתנו לשני סוגי ערבים, אשר מוגדרים בסעיף 19 לחוק: "ערב יחיד" ו-"ערב מוגן", וזאת רק במקרים שבהם ההלוואה הוענקה על ידי מי "שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי" (ראו: הגדרת "נושה" בסעיף 19 לחוק הערבות).
45. על פי המוגדר בחוק – "ערב יחיד" הוא כל ערב, שאיננו תאגיד, למעט בן זוג, או שותפו של החייב. עוד הוגדר כי במידה שהחייב הינו תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד מי שהוא בעל ענין בו. כאמור, פרק ב' לחוק מקנה לערב יחיד מספר הגנות, כאשר המרכזיות מבין הגנות אלה הן:
(א) הגבלת ערבותו רק לסכום הנקוב בחוזה הערבות (ולתוספות מסוימות המוגדרות אף הן בפרק ב' לחוק הערבות, בסעיף 25), כאשר במידה שחוזה הערבות איננו נוקב בסכום קצוב – פטור הערב היחיד מערבותו (סעיף 21 לחוק).
(ב) הטלת חובת גילוי של פרטים מסוימים על המלווה, עובר לחתימתו של הערב על חוזה הערבות, כאשר אי-קיום דרישות הגילוי הנזכרות מוביל להפטר חלקי, או מלא של הערב מערבותו, וזאת כתלות בטיבו של פרט המידע שלא נמסר לערב (סעיפים 23-22 לחוק).
(ג) הטלת חובת יידוע על הנושה בדבר אי-קיום החיוב על ידי החייב, וכן על כוונתו של הנושה להעמיד את החיוב לפירעון מוקדם (סעיף 26 לחוק).
46. "ערב מוגן" מוגדר בסעיף 19 לחוק כ"ערב יחיד" שבחוזה הערבות שלו נקוב סכום שאיננו עולה על 89,311.66 ש"ח, או כ"ערב יחיד" שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאיננו עולה על 744,263.82, ובלבד שהחיוב הנערב נועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב העיקרי (סכומים אלה צמודים למדד המחירים לצרכן ומעודכנים פעמיים בשנה). מעבר להגנות הבסיסיות, להן זוכה "ערב מוגן" מתוקף היותו "ערב יחיד", הוא נהנה גם מההגנות הבאות:
(א) לא תוגש נגדו תובענה, למעט במצבים חריגים, אלא לאחר שמוצו ההליכים נגד החייב העיקרי (סעיף 27 לחוק).
(ב) במידה שהוא נדרש לפרוע את חיובו של החייב, והוא אכן עשה כן – הערב יוכל להיכנס בנעליו של הנושה, במובן זה שהוא יהיה רשאי להמשיך בהליכי גביית החוב מהחייב שבהם החל הנושה (סעיף 28 לחוק).
(ג) התחייבותו כערב לא תעלה על חלקו היחסי מתוך החיוב בהתאם למספרם של כלל הערבים (סעיף 29 לחוק).
עוד אציין כי בגדר החוק נקבע שכל התניה על הוראות פרק ב', וכן על מספר הוראות נוספות, שאיננה לטובת הערב היחיד – בטלה (סעיף 32 לחוק).
47. השאלה המרכזית העומדת לפתחנו כאן הינה אם יש להחיל את הוראות פרק ב' לחוק הערבות, כאשר מדובר בערבות מכח סעיף 12 לחוק המשכון, דהיינו ערבות חפצית. במילים אחרות עלינו להכריע אם אדם שהסכים למשכן נכס להבטחת חיובו של אחר, המכונה: "ערב ממשכן" (ראו: בר-קהן 125), עשוי להוות, בנסיבות המתאימות, "ערב יחיד", במשמעות חוק הערבות.
שאלה זו כבר הובאה במספר הזדמנויות בפני בית משפט זה, ברם היא טרם זכתה להכרעה בשל הנסיבות הפרטניות של אותם מקרים (ראו: ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1) 364, 373-372 (2002) (להלן: עניין פייבושביץ); ע"א 4080/04 אורנה גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פיסקה 7 (9.10.2005) (להלן: עניין גילת); עניין כהן, בפיסקה 53; ע"א 1756/11 עו"ד קרול חבה נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 29 (8.4.2013) (להלן: עניין חבה)). נראה כי הנסיבות שבפנינו מחייבות הכרעה בסוגיה כעת.
48. על פניו, מבחינה לשונית, אין מקום לשלול מערב ממשכן את ההגנות המוקנות לערב יחיד. ערבות מוגדרת בחוק כהתחייבות של אדם לקיים חיובו של אחר כלפי אדם שלישי. בהתאם להגדרה זו, אין זה מפתיע שהמחוקק בחר להחיל על הממשכן להבטחת חיובו של אחר את דיני הערבות (ראו: סעיף 12 לחוק המשכון; גישה דומה ננקטה בארה"ב ב-Restatement (Third) of the Law, Suretyship and Guaranty § 2 וכך גם בדין האנגלי, עיינו: David Marks & Gabriel Moss, Rowland on Principal and Surety para. 1-09 (6th ed. 2006)).
משנקבע בחוק המשכון כי יש לראות בממשכן להבטחת חיובו של אחר כ"ערב", עלינו לפנות לסעיף 18 לחוק הערבות, הקובע כי הוראות פרק ב' לחוק "יחולו על ערבות שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא...". מאחר שערב יחיד מוגדר כאמור על פי מיהותו של הערב וקרבתו לחייב, ואין הדברים נוגעים לאופיה של ההתחייבות, דהיינו אין כל התייחסות לשאלה אם מדובר בהתחייבות רגילה, או שמא התחייבות לפירעון באמצעות נכס ספציפי – הפרשנות הלשונית מצביעה על כך שיש להחיל על "ערב ממשכן" את הוראות פרק ב' לחוק הערבות.
49. גם מבחינה תכליתית רבים בפסיקה ובספרות מצדדים בהחלה של הגנות פרק ב' לחוק הערבות על ערבים מכח סעיף 12 לחוק המשכון (ראו: בר-קהן, בעמ' 131-129; ריקרדו בן אוליאל דיני בנקאות: ערבות לטובת תאגיד בנקאי ומשכון של נכסים נדים וניירות ערך 123 (2002); עמדתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז ב-עניין חבה, בפיסקה 29; עמדתו של השופט ב' אוקון ב-ה"פ (י-ם) 684/97 אוגלי נ' אביב שני חברה לשירותים כלכליים בע"מ, פ"מ תשס"ב(2) 449, 472 (2003) (להלן: פרשת אוגלי)). מנגד, יש הטוענים כי קיימים הבדלים מסוימים בין ערבות "רגילה" לבין ערבות על דרך של משכון, להבטחת חיובו של אחר, המעוררים ספק אם תכליתו של פרק ב' לחוק הערבות מצדיקה הרחבה של פריסתו, כך שהוראותיו יחולו גם על "ערב ממשכן" (ראו: מיגל דויטש קניין כרך ב' 69-68 (1999) (להלן: דויטש)).
50. לשיטתי, אין הצדקה אמיתית להבחין ברמה העקרונית בין אדם המתחייב לקיים חיובו של אחר, לבין אדם העושה כן באמצעות מתן משכון, בכל הנוגע להגנות הערב היחיד. שני הערבים עלולים, בנסיבות מסוימות, להגיע למצב של התמוטטות כלכלית במידה שיאלצו לפרוע את חיובו של החייב העיקרי (אף כי, באופן טבעי, הסיכון שבפניו עומד הערב הממשכן נמוך מזה שכרוך במתן ערבות רגילה בשל היותו מוגבל עד לשוויו של הנכס הממושכן), שניהם זקוקים באותה מידה לגילוי מלא ומקיף בנוגע לחיוב ולמשמעות ערבותם (בהקשר זה כבר נקבעה בפסיקה שחובת הגילוי לערב ממשכן נגזרת מהאמון שהבנק חב לערב זה. ראו: ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 15 (7.7.2008); ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה כ"ה (28.12.2009); רות פלאטו-שנער "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר (בשולי ת"א (מחוזי ת"א)) 621/97 פרי עץ חיים בע"מ נ' בנק הפועלים))" הפרקליט מט 385, 397-396 (2008)) ושניהם זכאים באותה מידה לכך שהנושה יודיע להם על אי-קיום החיוב על ידי החייב העיקרי, ויתאפשר להם להיכנס בנעלי החייב בעניין פריסת התשלומים לפירעון ההלוואה. משכך, אינני מוצא סיבה מספקת לשלול את חגורת ההגנה הניתנת לערב יחיד מ"ערב ממשכן", רק משום שהתחייבותו מוגבלת לנכס ספציפי.
יחד עם זאת, כפי שכבר צוין, קיים הבדל מהותי בין ערבות "רגילה" לבין ערבות על דרך משכון, להבטחת חיובו של אחר, הנוצרת מכח סעיף 12 לחוק המשכון, המחייב, לגישתי, ביצוע התאמות מסוימות בהחלתן של הוראות פרק ב' לחוק הערבות לגבי המצב האחרון. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מצויה בהוראת סעיף 21 לחוק (וסעיף 25 שקשור במישרין להוראת החוק האמורה), אותה, לשיטתי, אין להחיל ככל שמדובר בערב ממשכן.
51. סעיף 21 לחוק קובע כאמור כי ערבותו של ערב יחיד תהא מוגבלת רק לסכום הנקוב בחוזה הערבות, ובמידה שסכום כזה לא מצויין בחוזה – מופטר הערב מערבותו. למרות שהוראה זו מנוגדת במהותה לעקרון חופש החוזים, במובן זה שהיא איננה מאפשרת לערב יחיד לערוב לסכום בלתי נקוב, אף אם ניתנה מצידו הסכמה מפורשת לכך (יש לזכור כי מדובר בהוראה קוגנטית, לאור האמור בסעיף 32 לחוק), המחוקק ראה לעגן בצורה זו את הדרישה לסכום ערבות נקוב לנוכח הנזק הרב שנגרם לאנשים שחתמו על הסכמי ערבות ומצאו את עצמם נאלצים לפרוע חובות בהיקפים עצומים (ראו: דברי ההסבר להצעת תיקון ראשון לחוק הערבות).
בשונה מהמקרה של ערב יחיד "רגיל", ההיגיון שהוביל את המחוקק בהוסיפו את סעיף 21 לחוק הערבות – איננו מתקיים כאשר מדובר ב"ערב ממשכן", מאחר שהסיפא של סעיף 12 לחוק המשכון כבר מגבילה את חשיפתו של הערב הן במובן של טיב הנכסים המצויים ב"סכנה" (רק הנכס הממושכן עצמו) והן במובן של גובה ההתחייבות האפשרי (עד שוויו של הנכס המשועבד). אמנם עדיין קיים לערב אינטרס שהערבות תוגבל בסכומה בנסיבות מסוימות (כך, למשל, כאשר סכום ההלוואה המקורי נמוך משווי הנכס הממושכן, ברי כי הערב יעדיף שסכום זה יצוין מפורשות בחוזה וערבותו תוגבל על פיו, על פני מצב שבו יוכל סכום הערבות לתפוח עד כדי שווי הנכס, שהוא הרף המקסימאלי לערבות לנוכח הוראת סעיף 12 לחוק המשכון), אך מדובר באינטרס מצומצם בהרבה מזה של ערב יחיד "רגיל", והוא איננו מספיק, לדעתי, כדי להצדיק פגיעה באוטונומית הצדדים לעצב את החוזה ביניהם על פי רצונם בהקשר זה. מכאן שלשיטתי, ככל שמדובר בערבות על דרך של משכון, להבטחת חיובו של אחר, המגבלה הקבועה בסיפא של סעיף 12 לחוק המשכון מגשימה ברמה מספקת, בפני עצמה, את כוונתו של המחוקק לגדר את רמת הסיכון שחשוף לה הערב, ואין מקום לדרוש בנוסף גם את תיחום הערבות בסכום נקוב במסגרת חוזה הערבות, תוך הפטרת הערב מערבותו רק מחמת כך שהסכום האמור לא מצוין שם (לצידוד בעמדה זו ראו: עניין פייבושביץ, בעמ' 376-375; פרשת אוגלי, בעמ' 473).
52. לסיכומו של עניין זה, הריני סבור כי יש להחיל את ההגנות המוענקות ל"ערב יחיד" גם על "ערב ממשכן", בשינויים המתחייבים, וזאת למעט החלת סעיפים 21 ו-25 לחוק הערבות עליו.
אין בדברי הנ"ל כדי לקבוע מסמרות בנוגע עמדה מכרעת בנוגע להגנות הניתנות ל"ערב מוגן", אף כי באופן עקרוני אינני רואה מקום לשלול חלק מהגנות אלה כאשר מדובר בערבות על דרך של משכון, להבטחת חיובו של אחר, המקיימת את תנאי הסף של הגדרת הערב המוגן (להסתייגויות מגישה זו עיינו: רות פלאטו-שנער "'דיני בנקאות – ערבות לטובת תאגיד בנקאי ומשכון של נכסים נדים וניירות ערך' מאת פרופ' רוקרדו בן-אוליאל" דין ודברים א 559, 569 (2005); דויטש, בעמ' 68). הטעם לכך נעוץ בעובדה שהמקרה שלפנינו נוגע לערבות שלא מקיימת את תנאי הסף הנ"ל וממילא לא הועלו בפנינו טענות בנושא זה ועל כן ראוי להותיר סוגיה זו כולה בצריך עיון.
53. מן הכלל אל הפרט – כאמור, מעמדם של צוברי במקרה דנן הוא כשל ערבים, שכן הם מישכנו את ביתם לטובת חיובם של ג'רבי. הואיל וההלוואה ניטלה מהבנק, אשר מתן הלוואות הינו במהלך עסקיו הרגיל, ומאחר שצוברי אינם תאגיד, או "בן זוגם" של ג'רבי – הם נכנסים בגדר הגדרת "ערב יחיד" (אך הם אינם נכנסים לקטגורית "ערב מוגן" לנוכח סכום ההלוואה ומטרתה), ובהתאם לעמדתי הנ"ל – ערבותם כפופה להגנות פרק ב' לחוק הערבות הניתנות לערב מסוג זה.
54. במסגרת תביעתם בפני בית המשפט המחוזי, צוברי טענו כי הבנק לא מילא חלק מבין הוראות פרק ב' לחוק הרלבנטיות ל"ערב יחיד". טענותיהם בהקשר זה נשענו, ברובן, על תצהירו ועדותו של שלמה צוברי, הוא המשיב 2 בערעור שלפנינו. בית המשפט המחוזי הנכבד לא התייחס למרבית השגותיהם של צוברי, אך קבע כי יש לפטור אותם מערבותם, על פי סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות, לאחר שנקבע כי הבנק לא מילא את חובת הגילוי במלואה, במובן זה שלא יידע את צוברי בדבר היותם בבחינת "ערב יחיד", וזאת בניגוד לדרישה הנזכרת בסעיף 22(ב)(1) לחוק.
55. הבנק איננו חולק על כך שאכן לא גילה לצוברי את דבר היותם ערבים יחידים, אך טוען בפנינו כי הערכאה הדיונית הנכבדה שגתה בפסיקתה הנ"ל. נטען כי מאחר שהבנק החתים את צוברי כ"לווים", הוא האמין בתום-לב כי הם אכן כאלה והתייחס אליהם בהתאם לכך, ומכאן שלא היה ביכולתו להודיע לצוברי על כך שהם מהווים "ערב יחיד" לפי חוק הערבות. לפיכך, לגישת הבנק, היה על בית המשפט קמא להתחשב בכך ולהתמקד בעובדה שהבנק מילא, לשיטתו, את דרישות הגילוי המהותיות הנזכרות בסעיף 22 לחוק.
56. לדעתי אכן לא היה מקום לדבוק כאן בדרישת הגילוי בדבר סיווגה של הערבות, הנזכרת בסעיף 22(ב)(1) לחוק, ואולם זאת מטעם שונה מזה שהובא על ידי הבנק. דרישת סעיף 22(ב)(1) לחוק הערבות לא הופיעה באף אחת מבין שתי הצעות החוק לתיקון חוק הערבות שבמסגרת הוספו הוראות פרק ב' לחוק. כך גם לא הועלתה הוראה זו בשום שלב לדיון בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אלא הוספה כתוצאה מהסתייגות שהוגשה לקראת הקריאה השניה והשלישית במליאה של הצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח-1997, על ידי חבר הכנסת, הרב בנימין אלון, אשר נומקה על ידו באופן הבא:
"אני דורש שמנהל הבנק יאמר לי, או לפחות יכתוב: אתה ערב מוגן, או אתה ערב יחיד שאינו מוגן. כי אם מחר יהיה כתוב בעיתונים, שיש חוק ערבות חדש שעבר בכנסת הליברלית הזאת, ויהיה כתוב שמעכשיו הערב המסכן לא צריך להיות מסכן יותר ושומרים עליו, כל אחד ירוץ ויחתום ערבות בלי לשים לב... ייווצר מצב מסוכן, ולכן אני דורש חובת גילוי שמנהל הבנק יאמר לערב שבא לחתום אתה ערב יחיד, או ערב מוגן... מנהל הבנק יכתוב או יאמר – ואפשר ללכת לקראת מנהלי הבנקים בנושא הזה – יסבור מה זה מוגן, מה זה לא מוגן, ולפחות יכתוב זאת. האזרח שחתם ערבות לא ייתמם אחר כך ויאמר: חשבתי שאני מוגן; לא חשבתי שאני מוגן. זאת ההסתייגות שלי".
(ראו: דברי הכנסת 04.11.1997, ישיבה 138 (התשנ"ח); עיינו: בר-קהן, בעמ' 594-593).
הדברים הללו מלמדים כי סעיף 22(ב)(1) לחוק, שנולד בעקבות ההסתייגות הנ"ל, נועד להגביר את המודעות של ערבים יחידים ומוגנים בדבר סיווג ערבותם, וזאת כדי למנוע טעויות וכדי לאפשר לאותם ערבים להתעדכן במידה שיחול בעתיד שינוי חקיקה הנוגע להם, מתוקף היותם ערבים יחידים, או מוגנים.
57. בענייננו, במועד שבו צוברי חתמו על מסמכי ההלוואה הרביעית שררה חוסר וודאות בנוגע לדין החל על "ערב ממשכן", דהיינו לא היה ידוע אם ניתן לראות בערב שכזה, בנסיבות המתאימות, "ערב יחיד", או "ערב מוגן", במשמעות חוק הערבות. משכך, לא ניתן היה לצפות, בשעתו, כי הבנק יודיע לצוברי על אודות היותם בבחינת "ערב יחיד". מכאן שאינני רואה מקום לפטור את צוברי מערבותם על בסיס פגם זה בלבד, והריני מקבל את עמדתו של הבנק כי יש לבחון אם התקיימו דרישות הגילוי היותר מהותיות, אשר נזכרות בסעיף 22 לחוק. יתר על כן אציין כי חוסר הוודאות שהיה קיים בשעתו בנושא מצדיק אף הוא התחשבות בעובדה שגילוי הפרטים, שנמסרו לצוברי, לא נעשה על פי הצורה שנקבעה בתקנות הערבות, התשנ"ח-1998 (לבחינה מהותית שכזו בנסיבות דומות, השוו: עניין גילת).
בהסכם ההלוואה, שעליו צוברי חתמו, מצוינים: סכום ההלוואה, שיעור הריבית, בסיס ההצמדה ושיעור הריבית בשל איחור בפירעון. כמו כן, מעצם העובדה שבחלק מבין מסמכי ההלוואה הרביעית, שנחתמו על-ידי צוברי, נשארו שורות הערבים ריקות – קיימת חזקה לפיה צוברי ידעו כי אין ערבים נוספים להלוואה. יחד עם זאת, לאחר עיון במסמכי ההלוואה, שהובאו במסגרת תיק המוצגים שהוגש לנו מטעם הבנק, התברר לי כי הבנק לא מסר לצוברי פרטים בעניין: "תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון", כמתחייב מכח סעיף 22(א)(3) לחוק. ברם אי-עמידה בדרישה האמורה איננה מובילה מכח החוק לפטור של צוברי מערבותם, אלא עליהם למלא אותה לפי אומד דעתם בעת כריתת החוזה (ראו: סעיף 23(4) לחוק הערבות). צוברי לא העלו כל טענה בדבר אומד דעתם בהקשר של הפרטים הנ"ל ורצונם לפעול בהתאם לאומד דעת זו, וממילא שאין לעניין נפקות לסעד שהתבקש פה על ידי צוברי: הפטר מהערבות (יחד עם זאת דומה עלי, בעקבות הערות חברי, שהתוצאה אותה אני מציע בערעור יכולה להתיישב אף עם אומד דעתם של צוברי בעת החתימה על פי סעיף 23(4) הנ"ל לחוק הערבות).
58. הנה כי כן אינני מוצא מקום לפטור את צוברי מערבותם על בסיס הוראות חוק הערבות השונות, שאליהן הפנו צוברי. עם זאת, דומה עלי שקיימת עילות חיצוניות לחוק הערבות, המצדיקות לפטור את צוברי, באופן חלקי, מערבותם. לעילות אלה אתייחס כעת.
עילות פטור חיצוניות לחוק הערבות
59. כאמור בפיסקה 35 שלעיל, חוק הערבות איננו מהווה סוף פסוק, ומערכת היחסים בין הערב לנושה כפופה אף לנורמות כלליות, כגון: חובת תום הלב, חובת הנאמנות וחובת הזהירות. במקרה שלפנינו הריני בדעה כי הגם שהתנהלותו של הבנק איננה מקימה לצוברי עילת הפטר מתוך חוק הערבות – היא נגועה בחוסר תום-לב, במשמעותה ובנפקותה המשפטית, ועולה לכדי הפרה של חובת הזהירות וחובת הנאמנות שהבנק חב לצוברי, וזאת בשני היבטים מרכזיים, והם:
(א) סיווגם של צוברי כ"לווים" – כפי שכבר צוין, על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, הבנק התנה את אישור ההלוואה הרביעית בכך שג'רבי יעמידו לטובתו בטוחה נוספת כערובה לפירעון ההלוואה, במקרה הצורך. לשם כך גב' סיגל ג'רבי פנתה להוריה, בני הזוג צוברי, אשר אכן הגיעו לבנק מתוך ידיעה שביתם ישועבד לטובת הבנק במסגרת ההלוואה הרביעית. הבנק ניצל הזמנות זו, והחליט שלא להסתפק בהחתמת צוברי על הסכם המשכנתא כממשכנים, אלא גם החתים אותם כ"לווים" במסגרת אותו הסכם ובגדר הסכם ההלוואה.
במסגרת הדיון שנערך לעיל – הרחבתי בעניין מעמדם של צוברי במסגרת ההלוואה הרביעית. הבאתי שם מדבריהם של מנהל אגף האשראים בבנק, מר משה כהן, ושל מי שהיתה בשעתו פקידת הבנק, גב' לימור ויגדר, מהם עולה כי ההחלטה לסווג את צוברי כלווים לא נבעה משיקולים עסקיים לגיטימיים בעקבות בחינה פרטנית של העניין, אלא היתה תוצאה של מדיניות כללית של הבנק שנהגה באותה עת לסווג ממשכנים כ"לווים", אף במקרים שבהם לא היתה לממשכנים זיקה אמיתית להלוואה.
הבנק לא הצביע על טעמים כלשהם המצדיקים את הסיווג ה"אוטומטי" הנ"ל של ממשכנים כ"לווים", ומקובלת עלי מסקנתם של בית משפט השלום בפס"ד נתניה ושל בית המשפט המחוזי בפסק הדין, מושא הערעור – לפיה נראה כי מדיניות זו נבעה בשעתו מתוך רצון הבנק לחמוק מהמגבלות הנורמטיביות החלות כאשר מדובר ביחסי ערב-נושה, וביניהן, בעיקר: הגנות הניתנות לערב במסגרת פרק ב' לחוק הערבות.
בנסיבות אלה, דומה עלי כי ניתן לקבוע שהבנק נהג פה במסגרת המו"מ לכריתת הסכם ההלוואה, שלא על פי הנדרש בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).
(ב) עניין הבטוחה הנוספת – כאמור, דרישתו המקורית של הבנק היתה למישכון בית צוברי וכן בית ג'רבי להבטחת ההלוואה הרביעית, והבנק מודה בכך. בהתאם לדרישה זו, בתאריך 14.02.2000, יום לפני החתימה על הסכם ההלוואה והסכם המשכנתא, הוגשו לבנק הערכות שווי של שני הנכסים מטעם שמאי. הגם שבסופו של דבר לא נכלל המשכון על בית ג'רבי בגדר הסכמת הצדדים, הואיל ובטוחה זו לא אוזכרה, כאמור, במסמכי ההלוואה השונים שנחתמו בתאריך 15.02.2000 – היא היתה ברקע הדברים במועד החתימה ובימים העוקבים לכך, והסכמתו של הבנק שלא לעמוד על המשכון על בית ג'רבי ניתנה רק מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 18.02.2000.
בהתחשב במערכת היחסים שנוצרה בין הבנק לבין צוברי (יהיו אלה יחסי מלווה-ערב, כפי שנקבע כאן ובערכאות הנכבדות קמא, או יחסי מלווה-לווה, כפי שנטען על ידי הבנק), ובשים לב לנסיבות הנ"ל, סבורני כי הבנק היה חייב (ולו מכח חובת הזהירות וחובת הנאמנות) לעדכן את צוברי בדבר כל התפתחות בנוגע לכוונתם לקבל שעבוד על בית ג'רבי כבטוחה להלוואה הרביעית (או לוותר על קבלת המשכון האמור), אף ששעבוד שכזה לא היה חלק מהסכם ההלוואה. משלא עשה כן, והחליט שלא לעמוד על דרישתו למשכון הנוסף, מבלי לעדכן את צוברי בדבר – הרי שהוא הפר את חובותיו האמורות.
התנהלותו של הבנק המתוארת לעיל מצדיקה כי נפטור את צוברי מערבותם על דרך של קיזוז מסכום הערבות (ראו: בר-קהן, בעמ' 302-301, 307; וכן: שלום לרנר, קיזוז חיובים, 124-118, 135-133 (תשס"ט-2009)). יחד עם זאת, ברור שהמצב כאן איננו שחור ולבן, שכן גם לצוברי תרומה בלתי מבוטלת למצב הדברים. בני הזוג צוברי לא דאגו לקרוא את ההסכמים שנחתמו על-ידם, שמהם עולה בבירור כי הם הוגדרו כ"לווים" ושלא ניתנה בטוחה במסגרת ההלוואה הרביעית מלבד המשכון על ביתם, ותלו, מסתבר, את מלוא יהבם על בתי המשפט, שיקלו עמם בעתיד. בנסיבות שכאלה, בהן שני הצדדים נושאים בצוותא באשמה לחוסר ההבנה שנוצרה והנזק שנגרם כתוצאה מכך, ראוי ליישם את דוקטרינת האשם התורם ולהורות על חלוקה של האחריות לנזק בין הצדדים (להחלתה של הגנת האשם התורם בדיני החוזים ראו: ע"א 3912/90 Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 88 (1993); ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקאות ט'-ל' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (28.12.2009) (להלן: עניין שמחוני); ע"א 7194/13 טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר המנדסים בע"מ, פיסקה 27 לפסק דינו של השופט י' עמית (22.7.2015); ועיינו: אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים (1997)).
בעניין שמחוני, שדומה בהיבטים מסוימים לענייננו, כתב חברי, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין את הדברים הבאים:
"יתכנו מקרים כמו בענייננו, שלשני הצדדים אחריות – שניהם לא נהגו כהלכה; הבנק לא החתים כדבעי, והחותמת מתנערת מהתחייבויותיה.
במצבים כגון דא עשויה תורת האשם התורם לסייע לנו לצאת מן המבוך בתוצאה צודקת יותר מאשר הדיכוטומיה שבין הכרעת בית המשפט קמא לבין הפיכתה
...
אכן, מחד גיסא, חזקה על אדם החותם על מסמך שקרא והבין את תוכנו, בפרט שמדובר במסמך כה מהותי שעניינו משכנתא... עם זאת ברי מנגד כי הבנק לא עמד בסטנדרט ההתנהגות הבסיסי, וזו אף לשיטתו שלו עצמו... על נציג של הבנק היה לפגוש במערערת, להסביר לה על מה היא חותמת, מה משמעות הדבר ומה היקף החובות. המערערת לא פגשה בנציג הבנק, ולא הוסברו לה משמעות חתימתה והשלכותיה. קשה להלום התנהגות זו של הבנק, ותמהני עליה".
(ראו: שם, פיסקאות ל'-ל"א לפסק דינו).
באותו מקרה סבר חברי, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין כי יש לחלק את האחריות בין הצדדים, מכח דוקטרינות האשם התורם, באופן שוויוני; כך גם במקרה שלפנינו – לא מצאתי כי מי מהצדדים פה אחראי לנזקם של צוברי יותר מיריבו שבדין, ועל כן יש לקזז, לשיטתי, מחצית מערבותם של צוברי, כך שהתחייבותם במסגרת הערבות תועמד על סך של 225,000 ש"ח (קרן) בלבד, מתוך מלוא חיובם של ג'רבי בגין ההלוואה הרביעית.
60. לסיכום, לו תישמע דעתי, נבטל באופן חלקי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, במובן זה שערבותם החפצית של צוברי תוחזר לתוקף, אך תוגבל לסכום של 225,000 ש"ח קרן בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א -1961 מיום פתיחת ההליכים למימוש המשכנתא ועד לתשלום. כמו כן יחזירו צוברי לבנק סך של 30,000 ש"ח, שהושב להם על פי פסק הדין, מושא הערעור, בעקבות סגירתו של תיק הוצל"פ צוברי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין כאמור מיום התשלום ועד מועד ההחזר וסכום זה, ככל שיוחזר, ייזקף על חשבון חובם, כפי שנקבע כאן.
בנסיבות העניין, הנני מציע כי לא נחייב בהוצאות צד כלשהו בערעור שלפנינו.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. מקובלת עלי התוצאה אליה הגיע חברי השופט ח' מלצר, ושותף אני לעמדתו כי בנסיבות ענייננו יש ליישם את דוקטרינת האשם התורם, שאני מתומכיה מטעמי צדק, ולחלק את האחריות לאשר אירע בין הצדדים; וראו ההפניות בעניין זה בחוות דעתו של חברי. עם זאת, אבקש לחדד מספר נקודות.
ב. פערי הכוחות בין בנק ללקוח הם אינהרנטיים למערכת היחסים בין הצדדים; כפי שציינתי בעניין קודם שהזכיר חברי, "העוצמה הכלכלית של הבנק מונעת מן הלקוח להתמודד עם הבנק כשוה, יוצרת פער בין כושר המיקוח של הלקוח ובין זה של הבנק, ומאפשרת לבנק להכתיב את תנאי ההתקשרות מבלי שניתן כמעט לשנותם" (ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים, פסקה כ"ה (2009) (להלן עניין שמחוני)). בדומה לכך, הובעה העמדה כי התאגידים הבנקאיים הם גופים דו-מהותיים, וככאלה חבים הם בחובות מן המשפט הציבורי, לרבות הגינות, סבירות, שויון וכללי הצדק הטבעי (א' הראל גופים דו-מהותיים 16, 92-91 (תשס"ח-2008); בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, פ''ד סג(3) 248, 260 (2009); ת"א (מחוזי חיפה) 19332-12-11 שלש נ' בנק מזרחי טפחות, פסקה 18 (2014); ראו גם מ' רובינשטיין וב' אוקון "הבנק כ'סוכנות חברתית'" ספר שמגר – מאמרים ג' 819 (תשס"ג-2003)). דעה זו, במדינה מסוגה של ישראל על תרבותה העסקית, יש לה לטעמי על מה שתסמוך. יש אף המרחיקים לכת וטוענים כי מעמדם של התאגידים הבנקאיים מצדיק את החלת המשפט הציבורי עליהם במישרין, כמו היו גופים ציבוריים של ממש, כיון ש"מעורבותם של הבנקים בחיים הפיננסיים של כל פרט ופרט במדינה היא כה עמוקה ומקפת עד כי אי-אפשר כיום לתאר אפשרות של ניהול ענייניו הפיננסיים של הפרט בלא הבנקים" (ר' פלאטו-שנער "הסודיות הבנקאית לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והשיח החוקתי החדש" קרית המשפט ח 71, 79 (תשס"ט)). מכל מקום, יהא המבנה המשפטי באשר יהא, ברי כי התאגידים הבנקאיים אינם ככל הגופים הפרטיים, כאשר סטנדרט ההתנהגות המצופה מהם הוא מחמיר, וכך ראוי.
ג. אמות המידה ההתנהגותיות המחמירות מצאו את ביטוין בין היתר בחובת האמון הבנקאית. חובה זו מגלמת בתוכה את ציפייתו הלגיטימית של הלקוח כי הבנק יתנהג עימו ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות; כפי שמציין פרופ' בן-אוליאל, "על הבנק לנהוג ברמה של זהירות מופלגת, ולכן עליו לנקוט הסדרי עבודה אשר יבטיחו כי האיכות ורמת השירותים יהיו גבוהים מאלה שאדם אחר היה נותן בנסיבות דומות" (ר' בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי 104 (1996(; ראו גם ע"א 5893/91 טפחות נ' משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994); ר' פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית 67-51 (תש"ע-2010) (להלן חובת האמון הבנקאית)(. ענייננו שלנו במערכת היחסים הקונקרטית שבין הבנק לממשכן, וחובת האמון הנגזרת מכך:
"מערכת היחסים בין הבנק לבין הממשכן היא מערכת יחסים מיוחדת המבוססת על האמון שרוחש הממשכן לבנק... אמנם האמון הוא יסוד בסיסי בכל התקשרות חוזית, אולם ישנן מערכות יחסים שבהן מושג האמון מקבל משמעות משפטית מיוחדת ומחייב סטנדרט התנהגות גבוה במיוחד של צד מסויים כלפי רעהו. דוגמא לכך הם יחסי בנק-ממשכן. על רקע יחסי אמון אלה נדרש הבנק לסטנדרט התנהגות גבוה במיוחד כלפי הממשכן... (ר' פלאטו-שנער "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר" הפרקליט מט 385, 386 (תשס"ח); ההדגשה הוספה – א"ר); ראו גם ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי, פסקה 15 (2008); חובת האמון הבנקאית, 126-122).
ד. המערער בענייננו הוא בנק לאומי למשכנתאות בע"מ המשתייך לקבוצת לאומי, הגדולה שבתאגידים הבנקאיים במשק הישראלי (בתקופה הרלבנטית לענייננו מדובר היה בחברה נפרדת וכיום התמזגה פעילותו אל תוך בנק לאומי; ראו בנק לאומי לישראל בע"מ וחברות מוחזקות שלו דוח שנתי 2012 (2013)). לפי דו"ח בנק ישראל לשנת 2014, קבוצת לאומי מחזיקה ב-28.1% מנכסי המערכת הבנקאית בישראל, כ-396,134,000,000 ₪ (בנק ישראל מערכת הבנקאות בישראל, סקירה שנתית 2014 (2015)); רווחיה של קבוצת לאומי, במחצית הראשונה של שנת 2015 בלבד, עמדו על 1,700,000,000 ₪ (בנק לאומי לישראל בע"מ וחברות מוחזקות שלו תמצית דו"ח כספי ליום 30.6.2015 (18.8.2015)). המספרים מצביעים על כך שמעמדה הפיננסי של קבוצת לאומי במשק הישראלי הוא מעמד איתן, והמעמד מחייב.
ה. בנסיבות ענייננו, לא יידע הבנק את בני הזוג צוברי כי ביתם הוא הבטוחה הבלעדית לחוב, וזאת לאחר שתחילה דרש הבנק כי גם בני הזוג ג'רבי ימשכנו את ביתם. כפי שציין חברי, בכך הפר הבנק את חובות תום הלב, הזהירות והאמון המצופות ממנו; אדגיש כי לטעמי, ונדמה כי חברי שותף לעמדה זו, האופן בו פעל הבנק אינו עולה בקנה אחד עם חובתו הבסיסית של כל גוף פרטי שהוא לנהוג בתום לב במשא ומתן לקראת חתימה על הסכם מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קל וחומר עם חובת האמון האמורה החלה על תאגיד בנקאי באופן קונקרטי. החובה בכגון דא היא יידוע "ברחל בתך הקטנה", וכל המסביר בקפידה הרי זה משובח, שהרי למרבית הציבור דירת המגורים היא נכס יחיד. חברי מציין כי נוכח האמור היה מקום להביא לפתרון האמצע עליו הצביע, וכאמור בנסיבות סבורני כי הפתרון צודק. אולם, במבט צופה פני עתיד, אינני משוכנע כי יש לראות עילות אלה כעילות חיצוניות בלבד לחוק הערבות, כפי שהציע חברי, אלא לטעמי יש לפרש את חוק הערבות עצמו בהתאם לעקרונות אלה ולעקרונות כלליים נוספים מתחום המשפט הציבורי, בהתאם לפערי הכוחות המובהקים בין הצדדים ולחיוניותם של השירותים המוענקים על-ידי התאגידים הבנקאיים, המציבים אותם כמעין מונופול או אוליגופול בתחומם (ראו גם ג' נרקיס ומ' מור חובות החלות על הבנקים – כרך א' 337-341 (תשס"ב-2002)); וכמובן, כל מקרה בהתאם לנסיבותיו.
ו. כך למשל, סבורני כי יש ליתן משקל מופחת לעובדה שהערב חתם על תנאי ערבות מסוימים, כאשר נקבע, כבענייננו, כי הבנק היה זה ששינה למעשה את תנאי הערבות ערב החתימה ונמנע מיידוע הערב בעובדה זו. אמנם, חזקה על אדם כי קרא את המסמך עליו חתם, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו; והדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר במסמך חשוב ומרכזי כחוזה משכנתא, כבענייננו (עניין שמחוני, פסקה ל'; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(3) 365, 376-375 (2002)). אולם, עלינו להיזהר מעידוד התאגידים הבנקאיים לנקוט בדרך בה נקט הבנק בענייננו, ולהבהיר כי מצופה מהם אמת מידה מחמירה בהתנהגותם, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בפרשנות מרחיבה של ההגנות שמעניק חוק הערבות לערב, לרבות הרחבתה של חובת הגילוי.
ז. בהמשך לכך סבורני, כי אין מניעה שייקבע בנסיבות המתאימות לכך, שהבנק לא עמד, למשל, בחובת הגילוי הנדרשת ממנו לפי סעיף 23(א)(3) לחוק הערבות, אף כאשר יימצא כי סבר בתום לב כי אינו מחויב בחובה זו, כפי שטען הבנק בענייננו; כך, שכן אף אם לא ידע הבנק כי מדובר בערב יחיד, אין בכך כדי לרפא את הפגם שבחוסר גילויו של מידע מהותי לערב, אשר מעיקרא נמצא כאמור במעמד נחות מזה של הבנק בהתקשרות בין הצדדים. כפי שציין חברי, התיקונים שנערכו בחוק הערבות נועדו בין היתר לצמצם את הפער האמור בין הצדדים, ולכן יש לפרש את החוק עצמו בהתאם לכך.
ח. עוד אציין, כי אינני מוצא לנכון להכריע בסוגיה נוספת אליה נדרש חברי, שעניינה אפשרות הבנק לדרוש "לווה נוסף" חלף "ערב", וזאת אף כאשר אין לאותו לווה נוסף אינטרס כספי ממשי בקבלת ההלוואה. כפי שציינתי מעלה, חופש החוזים של המבקש להתקשר עם הבנק הוא מעיקרא מוגבל, ועלול להתגבש חשש ממשי שמא הבנק יאלץ את המבקש הלוואה לצרף לווה נוסף, בהתאם לתנאים עליהם עמד חברי בחוות דעתו (פסקה 34); וזאת – מבלי שללווה הנוסף תהיה אפשרות ממשית לסרב לכך ולבקש כי מעמדו יהא כשל ערב הזכאי להגנות מכוח חוק הערבות. איני רוצה להטיל חלילה דופי מכליל בבנקים, ויתכן במקרים מסוימים שמצבו הפיננסי של הלקוח הוא כזה שזקוק ל"שותף להלוואה", ויהא זה בחינת "לחיות או לחדול". מכל מקום, ישנם טעמים כבדי משקל לכאן ולכאן, וכיון שהשאלה אינה טעונת הכרעה בשלב זה – שכן נמצא בענייננו כי כך או אחרת צוברי אינם עונים להגדרה של לווה נוסף – אינני מוצא להכריע בה לעת זו.
ט. כאמור, מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט מלצר, בנתון לאמור מעלה.
המשנה לנשיאה
השופט נ' סולברג:
אני מסכים לחלוקת האחריות, כפי הצעת חברי, השופט ח' מלצר ולתוצאה האופרטיבית הנגזרת מכך ומצטרף להערות חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטייין.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן ביום, ג' בטבת התשע"ו (15.12.2015).
תוקן היום, ט"ז באדר התשע"ז (14.3.2017).
המשנה לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11016910_K04.doc אפ+מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il