שירותי בנזין וסיכה בישראל בע"מ נ. עיריית הרצליה

פסק-דין בתיק ע"א 1691/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1691/04 ע"א 1756/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערת בע"א 1691/04 והמשיבה בע"א 1756/04: שירותי בנזין וסיכה בישראל בע"מ נ ג ד המשיבה בע"א 1691/04 והמערערת בע"א 1756/04: עיריית הרצליה ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 23.12.03 בת"א 2846/98 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' לבהר שרון תאריך הישיבה: כ"א בשבט התשס"ה (31.1.05) בשם המערערת עו"ד גל פיינגולד; עו"ד ירון אלחנני בע"א 1691/04 והמשיבה בע"א 1756/04: בשם המשיבה עו"ד אילנה בראף שניר, עו"ד גיא ממן בע"א 1691/04 והמערערת בע"א 1756/04: פסק-דין 1. על פי הסכמת הצדדים אנו פוסקים בערעורים אלה על דרך הפשרה כאמור בסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לבקשת הצדדים הוחלט לנמק בקצרה את פסק הדין ולהביא את עיקרי טעמינו להכרעה. 2. מדובר בערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) בו נקבע, שעירית הרצליה (המשיבה בע"א 1691/04 והמערערת בע"א 1756/04, להלן: העירייה) הפרה כלפי החברה שירותי בנזין וסיכה בישראל בע"מ (המערערת בע"א 1691/04 והמשיבה בע"א 1756/04, להלן: החברה) התחייבות על פי חוזה שנחתם בין הצדדים ביום 22.7.92, ונפסק שעל העירייה לפצות את החברה בסך של 2,100,000 ש"ח בתוספת מס חברות בשיעור של 36%, ובסך הכל 2,856,000 ש"ח. כן נפסק, כי לסכום זה ייווספו ריבית והפרשי הצמדה כדין מינואר 2001. כן חויבה העירייה לשלם לחברה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום פסק הדין. לצורך חישוב הפיצוי כתוצאה מהפרת החוזה על ידי העירייה, עתרה החברה לנזק בגין הפסד כל הרווחים לעבר ולעתיד למשך 25 שנה, שנגרמו לה מהפרת החוזה שבגינה לא הפעילה החברה תחנת דלק נוספת אותה ביקשה להקים על פי החוזה ואשר בסופו של דבר לא קמה. הסכום שנתבע על ידי החברה ליום 30.6.03 מסתכם בסך של 28,274,762 ש"ח בתוספת מע"מ. 3. בית המשפט המחוזי קבע, כי העתירה לפיצויים לתקופה של 25 שנים מהווה הרחבת חזית על ידי החברה וכי הפיצוי צריך להעמיד את הנפגע מהפרת החוזה במצב בו היה עומד אילו קוים החוזה. בית המשפט הוסיף, כי מדובר בהפרת חוזה שעניינו ב"חיוב השתדלות" בלבד, דהיינו, העירייה לא קיימה את חלקה בחוזה לתמוך בבקשת החברה להקים תחנת דלק נוספת בתחום השיפוט של הרצליה. לפיכך קבע, כי יישומו של המבחן האמור יהיה במתן פיצוי בגין הפסד רווחים משוער לפרק זמן של שלוש שנים, המביא בחשבון הן את הפסד הסיכויים להקמת תחנה בהיעדר תמיכה של העירייה והן את פרק הזמן של קיצור ההליכים כאשר ניתנת תמיכת העירייה למבקש לקבל רישיון להפעלת תחנה. עוד נקבע, כי בממוצע היה לוקח כשבע שנים להקים תחנה ללא כל תמיכה מיוחדת מצד העירייה, ואילו עם קבלת תמיכה מצד העירייה ניתן היה לקצר את פרק הזמן כאמור. 4. קראנו את טיעוני הצדדים, שמענו את טיעוניהם בעל פה ואת השלמת הטיעונים גם לאחר שהוסכם כי יינתן פסק דין על דרך הפשרה. הבאנו בחשבון את פרטי החוזה שנחתם על ידי הצדדים ואת ההתחייבויות הנוספות שנטלו על עצמם במסגרתו, ובמיוחד את העובדה שמדובר ב"חיוב של השתדלות" ולא בחיוב להקמת תחנה חדשה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מקביעת בית המשפט כי מה שקרה בפועל הוא שיזם אחר, אחד סטולרו, הגיש בקשה להקמת תחנת דלק בחלקה 71 (שהייתה בין שבעת האתרים שהוצעו לעירייה על ידי החברה), ו"בסופו של תהליך ממושך קמה, עומדת ופועלת במקום תחנת דלק משגשגת". אמנם, בין לבין התחלפה ראש העיר בעיריית הרצליה, שהצטרפה להתנגדות החברה להקמת התחנה על ידי אותו סטולרו, אך בסופו של יום, התחנה של סטולרו הוקמה, והדבר משכנע כי להשתדלות ראש העיר הקודם היה משקל וערך רב, אשר בוודאי תרמו להפרת החוזה על ידי העיריה. יחד עם זאת, העובדה שראש העיר התחלף אין בה כדי לשחרר את העירייה מאחריותה ואין בה כדי לגרוע מעצם הפגיעה בחברה ומהצורך לפצותה על הנזק שנגרם לה. החברה ביקשה מבית המשפט המחוזי לצוות על סעד של אכיפה ולחייב את העירייה לפעול באופן שיקדם הקמת תחנת דלק חדשה. בית המשפט מצא כי אין מקום להורות על אכיפה ובא כוח החברה, בטיעוניו בפנינו, הבהיר כי הסיכוי לקדם נושא זה לאחר הקמת התחנה של סטולרו הוא כמעט אפסי מבחינתם. 5. שבנו ושקלנו את שיעור הפיצוי הראוי שיש להעניק לחברה ולקחנו בחשבון כי פרק הזמן של שלוש שנים אותו קבע בית המשפט לצורך קביעת הפסד רווחים משוער של החברה אינו משקף בהכרח את התקופה המדויקת שלפיה יש לחשב את ההפסד כאמור. סברנו שיש לקחת בחשבון לצורך חישוב הפיצוי תקופה ארוכה יותר, גם אם אינה ארוכה יותר באופן משמעותי. לא התעלמנו מטיעוני הצדדים באשר לפרק הזמן של קיצור ההליכים ולטענותיה של העירייה כי פרק הזמן להקמת תחנת הדלק של סטולרו ארך כ- 5.5 שנים. בית המשפט קבע את סכום הפיצויים על בסיס חוות דעת בהן פורטו נתונים מעודכנים לינואר 2001 באשר לרווחי היזם בתחנה. המומחה גם חישב את רווחי היזם, כולל ריבית משנת 1995 ועד שנת 2001. המומחה הסביר כי בשנת הפתיחה של התחנה היתה התחנה מוכרת רק כ- 40% מהמכירות האפשריות שלה בשנת 2001, תוך הבאה בחשבון של "תקופת המראה" הנדרשת לכל תחנה. יודגש, כי פרק הזמן שנלקח בחשבון לצורך קביעת הפיצויים הוערך על ידי בית המשפט וגם החישובים שנעשו על ידו לעניין זה, נעשו על דרך האומדנא, כאשר בית המשפט הדגיש כי אין ודאות היכן הייתה התחנה יכולה לקום ואין לשלול אפשרות כי הכנסותיה היו גבוהות או נמוכות מהתחשיבים שהובאו בפניו. בהתחשב במכלול הנתונים שפורטו על ידי בית המשפט המחוזי ובחלקם הובאו לעיל, התרשמנו כי בית המשפט המחוזי בפסק דינו היפה, היה זהיר ביותר – שלא לומר זהיר יתר על המידה – באומדנא שקבע, באמצו את התחשיב שערך המומחה, הן באשר למשך התקופה והן באשר לרמת הרווחים הנמוכה שנלקחה בחשבון. זאת ועוד, כאשר אנו משווים לנגד עינינו את מכלול הנסיבות, ואת השתלשלות האירועים כפי שפורטה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי מיקד את הנזקים שנגרמו לחברה לנקודת זמן ספציפית אליה ייחס את מניעת הרווחים ולא ניתן משקל מספיק למכלול הנסיבות לצורך קביעת הפיצויים. סכום הפיצויים בנסיבות העניין ראוי היה לו שייקבע לאור בחינת התמונה במלואה. בין היתר, היה מקום להביא בחשבון כי במשך עשרות שנים הפעילה החברה תחנת דלק במקום. בשנת 1991 יזמה העירייה תכנית בניין עיר להרחבת הכביש הסמוך לתחנה. החברה טענה כי ביצוע התכנית יפגע בה באופן חמור ויגרום לה נזקים רבים. על בסיס החוזה בו התחייבה העירייה לתמוך בבקשתה להקים תחנת דלק נוספת בהרצליה, הסכימה החברה להסיר את התנגדותה לתכנית. זה היה אפוא הבסיס לחוזה שבין החברה לעירייה, חוזה שבסופו של דבר הופר על ידי העירייה. בית המשפט תיאר את התנהלותה של העירייה, אשר מחד תמכה בתכניתו של סטולרו בתקופתו של ראש העיר הקודם, ומאידך הפרה התחייבותה כלפי החברה, אך לא נתן משקל מספיק לפניותיו הרבות – שלא נענו - של ב"כ החברה לראש העיר ולעירייה במהלך השנים 1993 עד 1998, בנסותו שוב ושוב לקדם את הצעת האתרים לתחנת הדלק הנוספת. במקביל, התחנה המקורית נפגעה ביותר מהשינויים שנעשו בקרבתה על ידי העירייה. החברה מצידה, בפעולותיה, אלה ואחרות, עשתה כל שביכולתה להקטין את הנזק ולא שמענו בטיעון בפנינו שיש סיכוי כלשהו לקדם הקמת תחנת דלק חדשה. לאחר שקלול כל השיקולים הרלוונטיים לעניין, כפי שפורטו, החלטנו לקבל את ע"א 1691/04 רק במובן זה שהעירייה תחויב, בנוסף לפיצויים שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי, בתשלום תוספת פיצויים בסך של 1,500,000 ₪. שאר חלקי פסק הדין כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, יישארו בעינם ובכלל זאת תיקון פסק הדין, כפי שנפסק ביום 11.1.04, לעניין מס החברות. לסכומים אלה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי מינואר 2001. ע"א 1756/04 נדחה בזאת. כן תישא העירייה בהוצאות נוספות לאלה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, בסך 50,000 ש"ח, שישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום. ניתן היום, כ"ב בשבט תשס"ה (1.2.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04016910_B05.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il