עמירם הוכברג נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1688/99 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת מ' נאור המערער: עמירם הוכברג נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ 3029/97 שניתנו ביום 10.1.99 על ידי כבוד השופטים ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה בשם המערער: עו"ד אפרת זהר ועו"ד אילן זהר בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא פסק-דין השופט ת' אור: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בביצוע שני מעשי רצח בכוונה תחילה; האחד, רציחתה של שלומית בלייכמן (להלן: שלומית), אם בנו, והאחר, רציחתה של אידה בלייכמן (להלן: אידה), אמה של שלומית. נגזרו עליו שני מאסרי עולם במצטבר. לפנינו, ערעור המערער על ההרשעה בכל אחד ממעשי הרצח. העובדות וההליכים 2. המערער ושלומית הכירו זה את זו בראשית שנות השמונים והתפתחה ביניהם מערכת יחסים רומנטית. בשנת 1984 נולד בנם איתי (להלן: איתי). במשך תקופה מסוימת התגוררו המערער ושלומית יחדיו, אך לאחר זמן מה החליטו לשים קץ למגוריהם המשותפים, ובתקופה הרלבנטית גרו בנפרד. בשלבים מסוימים של הקשר ביניהם התנהלו ביניהם הליכים משפטיים שונים באשר להחזקת איתי ולמזונותיו. במסגרת הליכים אלה הסכימו הצדדים, כי איתי ייוותר בהחזקת שלומית וכי המערער ישא בתשלום מזונותיו ויהא זכאי לראותו במועדים מסוימים. שלומית ואיתי התגוררו ברחובות, ואידה התגוררה בקרבת מקום. היחסים בין שלומית, איתי ואידה היו קרובים מאוד, ושיגרת יומו של כל אחד מהם היתה כרוכה בשיגרת יומו של האחר. איתי נהג להגיע מידי יום, לאחר לימודיו בבית הספר, לביתה של אידה, ושלומית נהגה להצטרף אליהם מאוחר יותר. 3. ביום חמישי ה16.5.96- נעלמו עקבותיהן של שלומית ואידה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי באותו הבוקר המתין המערער לשלומית ולאיתי מחוץ לביתם וסיפר להם כי רכב הסיטרואן שבבעלותו (להלן: הסיטרואן) נתקע. לכן ביקש המערער את שלומית, כפי שעשה מספר פעמים בתקופה שלפני העלמותה, שתעזור לו להתניע את הרכב. שלומית הסכימה. השלושה נכנסו יחדיו לרכב מסוג "רנו" שהיה בבעלותה של שלומית (להלן: הרנו). הם הסיעו את איתי לבית הספר ונפרדו ממנו לשלום. ביום 22.5.96 נמצאה באיזור רחובות, מכונית הרנו של שלומית ובה כתמי דם רבים וכן חפצים אישיים של שלומית שהיו מוכתמים גם הם בדם. גופתה של שלומית לא נמצאה עד היום. גופתה של אידה נמצאה על ידי המשטרה ביום 21.5.96 כשהיא עטופה בשטיח ומגולגלת במגבות, במרפסת דירתה. קליע אקדח נמצא בין סיבי השטיח שבסלון ביתה. הסתבר שאידה נורתה בעורפה, למוות. 4. ביום ה16.5.96-, יום העלמותן של שלומית ואידה, בסביבות השעה 14:00, המתין המערער לאיתי מחוץ לביתה של אידה. לאחר שנפגשו, נסעו איתי והמערער לביתה של שלומית ולאחר כשעה וחצי, אשר במהלכן השאיר המערער את איתי בדירה לבדו למשך כשלושת רבעי השעה, נסעו השניים לאילת. למחרת היום עברו את הגבול למצרים ומשם המריאו, דרך איטליה, לשוויץ. איתי והמערער שהו במשך כשלושה חודשים בבזל בזהות בדויה, עד שאותרו ביום 10.8.96 על ידי משטרת ישראל. איתי הוחזר לארץ. המערער נעצר ולאחר תקופת מה הוסגר לישראל ונחקר במשטרה. 5. נגד המערער הוגש כתב אישום בגין רציחתן של שלומית ואידה. המערער הכחיש, ועודו מכחיש, כל קשר למעשי הרצח. בפסק דין ארוך ומנומק, קבע בית המשפט המחוזי כי בבוקר יום ה16.5.96- רצח המערער את שלומית ואת אידה ולאחר מכן לקח עימו את איתי לחו"ל. המערער טוען בפנינו כי הוא חף מפשע, וכי התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. 6. סדר הצגת הדברים בפסק דיני יהיה זה: ראשית, אציג את הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי והיוו בסיס להרשעתו של המערער ברצח שלומית, בשים לב למחלוקות השונות שנתגלעו בין הצדדים. לאחר שאראה כי היה בהן די בכדי להוכיח את אשמתו של המערער ברציחתה של שלומית, אראה כיצד מעורבותו של המערער ברצח שלומית, כשאליה מתווספות ראיות נסיבתיות נוספות, מהוות בסיס להרשעתו של המערער ברציחתה של אידה. פסק הדין יעסוק במסקנות שהסיק בית המשפט קמא מן הראיות השונות שהיו בפניו ואשר נמצאו מהימנות עליו, ובשאלה האם די היה בראיות התביעה כדי לבסס את הרשעתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, בשני מעשי הרצח. רצח שלומית 7. כאמור, גופתה של שלומית לא נמצאה עד היום. השאלה בענייננו היא האם מכלול הראיות הנסיבתיות בתיק מוביל למסקנה האחת והיחידה, מעבר לכל ספק סביר, שהמערער רצח את שלומית. שני עדים העידו בפני בית המשפט המחוזי באשר להתרחשויות יום ה16.5.96- - איתי והמערער. בית המשפט המחוזי שב והבהיר בפסק דינו כי הוא מאמין לעדותו של איתי במלואה, וכי בכל אותם צמתים בהן היא סותרת את עדותו של המערער, עדיפה עליו עדותו של איתי. ובלשונו: "כל אימת שיש סתירה של ממש בין גירסת איתי לגירסת הנאשם אני מעדיפה את גירסתו של איתי" (עמוד 39 להכרעת הדין). ובהמשך: "כפי שאמרתי לעיל, מקום שגירסת איתי שונה מגירסת הנאשם, אני מעדיפה את זו של איתי ולפחות לגבי חלק מהדברים, ניתן היה לנסות לעורר את זכרונו של איתי, אם היתה אמת בגירסת הנאשם באותם עניינים" (עמוד 51 להכרעת הדין). להלן אציג את גירסתם של איתי ושל המערער, ואת המסקנות שגזר מהן בית המשפט המחוזי. גרסתו של איתי 8. איתי סיפר בעדותו, כי בוקר יום חמישי ה16.5.96- היה בוקר רגיל ושיגרתי. כהרגלו, לפני היציאה לבית הספר, דיבר בטלפון עם אידה. בשיחה לא עלה דבר יוצא דופן. איתי התארגן לקראת היציאה לבית הספר והוא ושלומית ירדו יחד לכיוון היציאה מן הבניין. בחנייה, המתין להם המערער וביקש את שלומית שתסייע לו בהתנעת רכבו שנתקע באיזור מכון ויצמן. בקשה זו לא היתה מפתיעה. לפי עדותו של איתי, המערער ביקש משלומית בעבר, במספר פעמים שבהן היה אמור לאסוף את איתי, שתסייע לו לחלץ את רכבו כשנתקע. שלומית הסכימה לעשות זאת לאחר שתוריד את איתי בבית הספר, והשלושה נכנסו יחדיו למכונית הרנו. אציין בהקשר זה כי שלומית עבדה כלבורנטית במכון ויצמן ונסעה לשם ממילא, מידי יום, לאחר שהורידה את איתי בבית הספר. איתי ירד בבית ספרו והמערער ושלומית המשיכו בנסיעתם לכיוון רכבו של המערער. לגישת התביעה, שאומצה בפסק דינו של בית המשפט קמא, היתה זו הפעם האחרונה בה נראתה שלומית בחיים. איתי מוסיף ומספר, כי בתום לימודיו בבית הספר באותו היום, בסביבות השעה 14:00, הלך, כמנהגו מידי יום, לכיוון ביתה של אידה. על המדרגות שבכניסה לביתה חיכה לו המערער כששפם מודבק מעל שפתו העליונה, והוא חובש משקפיים ואוחז בתיק. איתי, שהופתע לראות את המערער, אותו היה אמור לפגוש רק בשעות אחר הצהריים, שאל אותו מה הוא עושה שם. המערער ענה לו ששלומית ואידה נסעו ולכן הוא ישמור עליו בינתיים. השניים לא עלו לדירתה של אידה (למרות שלאיתי היה מפתח לדירה), אלא נכנסו למכונית הסיטרואן של המערער ונסעו יחדיו לכיוון ביתם של שלומית ואיתי. כשנכנסו לסיטרואן, איתי הבחין בכך שהמושב האחורי במכונית היה חסר. לשאלתו לפשר הדבר, ענה לו המערער שהמושב האחורי נמצא בתיקון. השניים הגיעו לביתם של שלומית ואיתי. מעדותו של איתי עולה, כי מאורע זה היה חריג מאוד, שכן שלומית הקפידה על כך שהמערער לא יכנס לביתם. השניים הזמינו פיצה. אחרי שאכלו את הפיצה, יצא המערער ואיתי נשאר לבדו בדירה. במהלך הזמן הזה צלצל איתי לביתה של אידה ולא נענה. לאחר מכן, התקשר המערער ואמר לאיתי שהוא מיד מגיע לאסוף אותו. כשלושת רבעי השעה, לאחר שיצא, חזר המערער לביתה של שלומית וסיפר לאיתי שדיבר עם שלומית והיא סיפרה לו שמאיימים עליה ועל אידה, ולכן על ארבעתם להימלט. הוא גם אמר לאיתי שקבע עם שלומית שייפגשו אותה ואת אידה בצומת ראם. איתי לקח עימו בגדים להחלפה והשניים נסעו יחד בסיטרואן לביתו של המערער. המערער סיפר לאיתי שקיבל מהעבודה רכב גדול יותר, והשניים הלכו מרחק של כמאה מטרים עד לרכב הוונדורה (רכב מסוג "וואן"), שנשכר על ידי המערער. בין הצדדים, אין מחלוקת כי אותו הרכב נשכר על ידי המערער בעבר, וכי המערער התאים לרכב וילונות כהים שהיו מורכבים בו בשעה שהשניים נכנסו אליו. במהלך הנסיעה שב וסיפר המערער לאיתי כי מאיימים על אידה ועל שלומית. בצומת ראם לא פגשו המערער ואיתי בשלומית ואידה וכך גם לא במקומות הנוספים שבהם עברו בדרך, ואשר לפי דברי המערער היו שלומית ואידה אמורות להיות בהם. כשהגיעו לדימונה ביקש איתי מן המערער להתקשר בטלפון לביתו. המערער הורה לו לא להשאיר הודעה במשיבון בביתה של שלומית. השיחה לא נענתה. המערער ואיתי הגיעו לאילת בשעות הערב. המערער, שרצה לעבור את הגבול למצרים עוד באותו הערב, הראה לאיתי דרכונים מזויפים וסיפר לו ששלומית היא זו שהשיגה את הדרכונים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי דרכונים אלה הם אכן מזויפים, וכי בהם עשו המערער ואיתי שימוש במעבר הגבול ביום שלמחרת. אין גם מחלוקת, כי מי שהשיג את הדרכונים המזויפים היה המערער ולא שלומית. איתי סירב לעבור את הגבול ללא שלומית ומבלי שידבר עימה. לכן, ולאחר שחיפשו אחרי שלומית ואידה בתחנות הדלק באיזור אילת, שכרו השניים חדר במלון "דליה" שבאילת. למחרת היום, חזר המערער ואמר לאיתי כי הם חייבים לעבור את הגבול. איתי סירב לעשות זאת בלעדי אימו וסבתו וביקש להתקשר אל בתיהן שוב. המערער הורה לו שלא להשאיר הודעה במשיבון. השיחות לא נענו. בהמשך, אמר המערער לאיתי שהוא הולך לעבור את הגבול בעצמו כדי לבדוק אם אידה ושלומית נמצאות שם. איתי נשאר במלון, והמערער נעלם לכחצי שעה. כשחזר, אמר לאיתי שפגש בצידו השני של הגבול את שלומית ואת אידה ושהן ביקשו ממנו לעבור את הגבול יחד עם איתי. באותו הזמן היו בידי המערער שלוש חותמות. הוא התאמן בהטבעתן על פנקס ואחר כך הטביע אותן על הדרכונים המזויפים שהחזיק. הדרכונים המזויפים היו על שמם של אלווין ואגון קהאן. איתי והמערער נכנסו למכונית הוונדורה. המערער הורה לאיתי לשכב במושב האחורי ולהתכסות בשמיכה. לאחר שעברו את הגבול הישראלי והתקרבו לגבול המצרי, הורה המערער לאיתי להתיישב והשניים עברו את הגבול. במצרים, נטש המערער את רכב הוונדורה והשניים נסעו במוניות מצריות לכיוון קהיר. המערער שב ואמר לאיתי ששלומית ואידה אמורות להמתין להם בנקודות שונות, במהלך הדרך. למותר לציין, כי איתי והמערער לא פגשו בשלומית ובאידה. מקהיר, המשיכו איתי והמערער, דרך איטליה וציריך, אל העיר בזל שבשוויץ. שם שהו בזהות בדויה - תחת השמות אלווין ואגון קהאן - בדירות שכורות. המערער ביקש מאיתי לדבר באנגלית בלבד ולהסתיר את שערו הארוך, שהיה אסוף בצמה כדי שלא יבלוט. המערער נהג להחליף כספים רק במקומות שבהם לא דרשו ממנו להזדהות. לאורך כל התקופה שבה שהו בבזל, הבטיח המערער לאיתי כי שלומית ואידה תצטרפנה אליהם. המערער גם סיפר לאיתי שעל פי תיאומיו עם שלומית, עליהם לבדוק בתחילת כל חודש האם שלומית נמצאת במלון הילטון בציריך. וכך באמת עשו. בזמן השהות בשוויץ, אמר המערער לאיתי כי יכול להיות שהאיומים על שלומית ואידה קשורים לעסקי הדולרים של הסבא - שמחה בלייכמן ז"ל (אביה של שלומית). איתי סיפר בעדותו כי הוא זוכר אומנם שלסבא היו כמה דולרים אבל למיטב ידיעתו, לא היו לו כלל עסקים עם דולרים. הוא סיפר גם כי מעולם לא שמע על כך שאידה ושלומית עסקו בסחר בדולרים - עד לדברים שאמר לו המערער. במהלך כל השהות בבזל, המערער לא יצר קשר עם איש והוא ואיתי שהו במרבית היום בדירה השכורה. איתי נהג לצפות בטלויזיה ולשחק במחשב. איתי הבחין בכך שהמערער, באמצעות המחשב הנייד שרכש, גולש באתרי אינטרנט שעוסקים בהחלפת אזרחות. איתי שב וביקש מהמערער להתקשר לארץ, אך המערער הורה לו שלא להתקשר. למרות זאת, איתי המשיך לנסות ולהתקשר לשלומית ולאידה בישראל, בשעות שבהן המערער נעדר מן הדירה, לצורך קניות וסידורים. ביום 10.8.96 הגיעו שוטרי משטרת ישראל לדירה ששכר המערער בבזל. המערער נעצר ואיתי הוחזר לארץ. איתי תיאר בעדותו גם את האירועים שקדמו ליום העלמותן של שלומית ואידה ואת תוכניותיהם שלו ושל שלומית לתקופה הסמוכה למועד העלמותה. הוא סיפר שהוא ושלומית תכננו יחדיו מספר תוכניות לסוף השבוע שבראשיתו נעלמה שלומית. ביום שישי ה17.5.96- (למחרת יום היעלמותה של שלומית), היתה אמורה להיערך פגישה בין שלומית ואיתי לבין המחנכת שלו, גברת שגית רסלר. בערב יום שישי היו אמורים איתי, שלומית ואידה לצאת יחד עם חברתה של שלומית, גאולה כצנלסון, ועם בתה לקונצרט, אליו התכוננו זמן רב ולקראתו התרגשו. עוד העיד איתי, כי אימו נהגה לתכנן נסיעות מראש וכי תמיד נהגה ליידע אותו בדבר תוכניות שתיכננה. לדבריו, לא שמע מאימו דבר אודות נסיעה מתוכננת אל מחוץ לגבולות הארץ. עד כאן עיקרי עדותו של איתי, שכאמור, בית המשפט המחוזי נתן בה אמון מלא. גרסת המערער 9. המערער העיד מספר ימים בפני בית המשפט ועדותו משתרעת על יותר ממאה וחמישים עמודי פרוטוקול. בין גירסתו לבין עדותו של איתי, אין סתירה חזיתית. המערער אינו מכחיש את העובדה שביצע את כל הפעולות שאיתי תיאר בעדותו. לטענתו, זיוף הדרכונים, הברחת איתי מן הארץ, השהייה בזהות בדויה בחו"ל ופעולות הכנה נוספות שעשה, נבעו מן העובדה ששלומית סיפרה לו כי מאיימים על חייה, וביקשה ממנו לתכנן יחד עימה תוכנית בריחה שתציל את חייה ואת חייהם של איתי ואידה. לטענת המערער, בשנת 1995 פנתה אליו שלומית וסיפרה לו שהיא מעורבת בעסקאות חלפנות דולרים גדולות אותן "ירשו" היא ואידה משימחה - אביה המנוח. במסגרת אותן עסקאות חלפנות, לוותה שלומית סכום כסף מסויים מפלוני והלוותה את אותו הסכום לאלמוני, וכך הרויחה את הפרשי הריביות. שלומית הסבירה כי לכל אותן עיסקאות קיימים מועדים מסוימים אשר בהם יש להשלים את העיסקה. במועדים אלה עליה לקבל חזרה את הכסף שהלוותה ולהשיבו למי שלוותה את הכסף ממנו. ימים אלה, כך הסבירה, הנם מסוכנים במיוחד משום שאם שלומית לא מקבלת חזרה את הסכום שהלוותה, אין בידה להשיב את הסכום למי שממנו לוותה את הכספים. לכן, הסבירה שלומית למערער שהיא חוששת לחייה ולחייהם של איתי ושל אידה. אחד מהימים המכריעים הללו, עליהם דיברה שלומית, היה במהלך חודש ינואר, בשנת 1996 והאחר ביום 16.5.1996 - יום העלמותה של שלומית. לטענת המערער, שלומית לא הסכימה לחשוף בפניו פרטים נוספים בדבר זהותם של האנשים אשר עימם היא קשורה בעיסקאות הללו. עוד מספר המערער, כי הוא ושלומית החליטו לתכנן תוכנית הימלטות מן הארץ, יחד עם איתי ואידה, שנועדה למקרה שבו אחת העיסקאות תכשל והאיום על חייהם יהפוך לממשי. המערער היה אחראי על גיבוש תוכנית ההימלטות ויישומה. לצורך כך, הוא רכש דרכונים הונגריים עבורו, עבור שלומית, עבור אידה ועבור איתי, הוא בדק מספר פעמים את אפשרויות היציאה לחו"ל באויר וביבשה, מכר את דירתו בנס ציונה והפקיד את כספי המכירה, שכר מכשיר פלאפון, שכר רכב הימלטות, קנה וילונות על מנת להסתיר את פניהם של הנמצאים ברכב וכיוצא באלה פעולות. 10. המערער סיפר, כי בבוקר יום 16.5.96 המתין בחניית ביתם של איתי ושלומית. כשירדו השניים למטה, ביקש המערער את שלומית שתסייע לו בחילוץ רכבו שנתקע ליד מכון ויצמן. את הדברים האלה, כך מספר המערער, אמר לשלומית לא משום שהיו אמת, אלא משום שרצה לשוחח עימה ביחידות ובדחיפות, על בעיה שגילה ב"סוויץ" של רכב הוונדורה (שהיה אמור לשמש אותם בהימלטות מן הארץ), ומשום שלא רצה לשתף את איתי בסוד הענינים. שלומית והמערער הסיעו את איתי לבית הספר ולאחר מכן, שיתף המערער את שלומית בבעייה ב"סוויץ". שלומית השיבה שנראה לה עדיף שלא להשתהות ושלא להסתכן בתיקון הרכב במוסך. לכן, פנה המערער למרכז רחובות וקנה שם משמנה קטנה, על מנת לנסות ולתקן את הבעיה ברכב בעצמו. כפי שסיכם מראש עם שלומית, התקשר המערער בשעה 10:30 לביתה של אידה. שלומית לא היתה שם. לכן, התקשר שוב, בהתאם לתוכנית, בסביבות השעה 12:00. שלומית ענתה לטלפון וביקשה מן המערער לבוא לביתה של אידה. שם אמרה לו שלא ברור עדיין אם יאלצו לברוח, וביקשה ממנו לאסוף את איתי בשעה 13:30 מהכניסה לביתה של אידה, וללכת עימו לביתה של שלומית. המערער ושלומית קבעו ביניהם כי אם לא תתקבל במשיבון הודעה משלומית עד השעה 14:30, ימשיך המערער עם איתי לכיוון אילת. בשעה 13:30 המתין המערער לאיתי מתחת לביתה של אידה. כשאיתי הגיע, הם נסעו יחדיו לביתה של שלומית והזמינו פיצה. אחרי שהפיצה הגיעה עזב המערער את הדירה. כשחזר, ושלומית לא יצרה עימם קשר, יצאו המערער ואיתי יחד לכיוון מעבר הגבול בטאבה. לאחר שהמערער לא איתר את שלומית גם למחרת - חצה עם איתי את הגבול למצרים ומשם הם המריאו, דרך איטליה, לשוויץ. לטענתו, כל הדברים שאמר לאיתי אודות מקומות המפגש עם שלומית היו נכונים. היינו, לטענת המערער שלומית והמערער אכן קבעו להיפגש, בכל אותן תחנות דלק ונקודות ציון אחרות, אך שלומית ואידה לא הגיעו. גירסתו זו של המערער, במספר שינויים, נמסרה לאיתי בהדרגה ובקווים כלליים, החל מיום העלמותן של שלומית ואידה, ועליה גם חזר המערער בפני המדובב המשטרתי. דחיית גירסת המערער 11. בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל את גירסתו של המערער לאירועים. פעמים רבות לאורך פסק הדין, ציינו השופטים כי אינם מאמינים לעדותו של המערער וכי הם מוצאים אותה חסרת הגיון. כך, למשל, מציינת השופטת ברלינר בעמוד 53 להכרעת הדין: "אומר בפה מלא, כי לא האמנתי לנאשם. דעתי הנה כי הגירסה כולה מצוצה מן האצבע ולא היו דברים מעולם. שלומית לא עסקה בדולרים, גם אביה המנוח לא עסק בדולרים ואם החליף פה ושם דולרים למטבע ישראלי ולהיפך, המדובר היה בסכומים קטנים שלא יכלו ליצור איום על איש, בוודאי לא היוו מניע לרצח". ובהמשך: "קביעתי הברורה היא כי הנאשם לא אמר ולו מילה אחת של אמת בכל הנוגע לאירועי הרצח. הוא בא לבית המשפט כשבפיו גירסה משוננת היטב, שאולי יש בה הגיון חיצוני שיטחי, אבל היא נעדרת לחלוטין הגיון פנימי" (עמוד 92 להכרעת הדין). וכן: "אמרתי כבר לעיל, כי אין בגירסה מאום ואין לי אלא לחזור על הדברים. דבריו של הנאשם, גם כאשר הותר לו להעיד בדלתיים סגורות, הם לכל היותר סיפור מסגרת ברמה הבסיסית ביותר שניתן להעלות על הדעת, כמעט הייתי אומרת ברמה הפרימיטיבית, זהו סיפור שאותו יכול לספר גם ילד. הלוואה מצד אחד, החזרה מצד שני, הא ותו לא (עמוד 97 להכרעת הדין)". דחייתו של בית המשפט המחוזי את גירסת המערער הושתתה על כמה וכמה ראיות ועדויות חיצוניות, אשר נמצאו מהימנות על בית המשפט, שסתרו אותה, כמו גם על העובדה שחלקים רבים ממנה לא התיישבו עם ההגיון ועם השכל הישר. בנוסף, כפי שהדגיש בית המשפט, התרשמותו מעדות המערער היה שלילית, עד כדי אי יכולת לסמוך עליה כלל. בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות רבה גם לעובדה שבמשך שלושת החודשים שקדמו לתפיסתו על ידי המשטרה, לא עשה המערער, שלטענתו חשש לחייהן של שלומית ואידה, שום ניסיון ממשי לברר מה עלה בגורלן ולא פנה לרשויות או למשטרה גם לאחר שנעלמו עקבותיהן. לאחר עיון בהנמקת בית המשפט המחוזי ובכלל נסיבות המקרה, מסקנתנו היא שאין מקום שערכאת הערעור תתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את גירסת המערער מכל וכל. משדחה בית המשפט קמא את גירסתו של המערער לאירועים, נותרו התנהגותו של המערער והאירועים התמוהים עצמם, שראשיתם בזיוף הדרכונים, ובשאר פעולות ההכנה וסופם בהברחתו של איתי מן הארץ, ביום היעלמותה של שלומית. כך למשל, אין כל הסבר תמים לכך שהמערער דאג לזיופם של הדרכונים שלו ושל איתי, או לכך שהמערער עבר במעבר הגבול בטאבה מספר רב מאוד של פעמים, מספר חודשים לפני הרצח כשבכל פעם השתמש בדרכונים שמקורם בארץ אחרת ואשר נשאו את שמו - עמירם הוכברג. אין גם הסבר תמים לכך שהמערער שכר את רכב הונדורה לפני האירועים ודאג להתאמתם של וילונות לרכב. משנותרו פעולות אלה ושאר פעולות שביצע המערער תמוהות ומפלילות, הן מצטרפות לשורת הראיות הנסיבתיות, אשר תוצגנה להלן, המהוות בסיס להרשעתו של המערער. לאחר שנדחתה גרסתו של המערער נותרה גם העובדה שהמערער הוא האחרון שנראה עם שלומית - לפני שנעלמה. מות שלומית 12. הלכה היא כי ניתן להרשיע נאשם ברצח אף ללא מציאת גופת הנרצח, ובלבד שעובדת מותו של הקורבן הוכחה כדבעי באמצעות ראיות אחרות: "יסודו של האמור לעיל הוא בהיגיון ובניסיון החיים כפשוטם, כי אלו מלמדים שאי מציאתה של גופה והיעדרה של עדות ראיה על ביצוע הרצח, אין בהם סוף פסוק וכי ניתן לגלות באמצעות ראיות חלופיות משכנעות - אף כאשר אלה אינן ישירות - את אשר אירע" (ראו: ע"פ 543/79 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 137. ראו גם: ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 573, 586). כפי שיובהר להלן, בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בדבר מותה של שלומית, על כך שלא נשמע אות חיים מכיוונה של שלומית עד היום ועל כמות הדם הגדולה שנמצאה ברכב הרנו. 13. מיום היעלמה של שלומית ועד ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, חלפו שנתים וחצי. במהלך תקופה זאת לא שמעו איתי או כל אדם אחר, דבר משלומית. אין גם מחלוקת כי מיום מתן פסק הדין ועד היום, לא ניתן כל אות חיים מצידה של שלומית. בית המשפט המחוזי סבר, כי לאור הקשר המיוחד בין שלומית לבין איתי, אין זה מתקבל על הדעת כי שלומית תהא בחיים, מבלי שתיצור קשר עם איתי. טוען המערער כי שלומית לא יוצרת קשר עם איתי ואינה חוזרת לארץ, משום שהיא חוששת להיעצר בגין רצח אימה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. אכן, התיאוריה שמעלה המערער בענין זה הננה מופרכת על פניה לאור היחסים הקרובים וההדוקים בין שלומית לבין אימה, עד ליום היעלמותה של שלומית. הממצאים שנמצאו במכונית הרנו של שלומית, מוכיחים ששלומית מצאה את מותה, בעקבות אירוע אלים שהתרחש במכונית. ברכב נמצאו סימני ירי וכמויות גדולות מאוד של דם. עוד נמצאו ברכב, תיק יד נשי שהכיל את מסמכיה האישיים של שלומית וכמה חפצים נוספים, כשכולם מגואלים בדם. הוכח כי התיק היה שייך לשלומית. הדם שנמצא במכונית, זוהה בבדיקות DNA, שאליהן אתייחס עוד בהרחבה בהמשך, כדם המתאים להיות דמה של שלומית בדרגת הסתברות גבוהה מאוד. על פי חוות דעתו של פרופ' עוזי מוטרו, מומחה לסטטיסטיקה ולגנטיקה של אוכלוסיות, הסיכוי שדמו של אדם שנבחר באקראי יתאים לדמה של שלומית, כפי שמתאים הדם שמצא במכונית הרנו, נאמד ב1:65,000- באוכלוסיה האשכנזית וב1:103,000- באוכלוסיה המרוקאית. כמות הדם שנמצאה במכונית היתה רבה מאוד. פרופ' היס, ראש המכון הפתולוגי באבו כביר, העיד כי סביר ביותר להניח שאדם שאיבד כמות כה גדולה של דם, כפי שנמצאה במכוניתה של שלומית, ולא טופל, לא נמצא עוד בין החיים (עמוד 306 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). המשטרה ערכה בדיקה מקיפה בכל בתי החולים והמרפאות בארץ ומצאה כי לא היה אדם שקיבל טיפול רפואי כזה בזמן הרלוונטי (עמוד 105 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, הסיק בית המשפט המחוזי, גם בהיעדר הגופה, כי שלומית אינה עוד בין החיים, ולדעתי אין להתערב במסקנתו. המועד שלאחריו לא נראתה שלומית בין החיים 14. המערער טען וטוען בפנינו, כי מספר ראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי, תומכות בכך ששלומית עודנה בחיים, או לפחות יש בהן להטיל ספק בכך ששלומית מצאה את מותה ביום 16.5.96. בבית המשפט המחוזי נשמעו שלושה עדים אשר על סמך עדותם, מבקש המערער שייקבע, כי שלומית נראתה בחיים לאחר בוקר ה16.5.96-. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בעדויות אלה, כדי להטיל ספק בכך ששלומית מצאה את מותה באותו הבוקר. שאלת מועד מותה של שלומית הנה ברת חשיבות, משום שאין מחלוקת כי החל מן השעה 13:45 ביום 16.5.96, למעט הפוגה של שלושת רבעי השעה, בילה המערער את כל זמנו עם איתי וכי בבוקר שלמחרת יצאו מגבולות המדינה. להלן, אתייחס לשלוש העדויות הללו. 15. העד הלל פרום העיד, כי ביום 20.5.96 בשעה 19:00 לערך, ראה, להרף עין, את שלומית חולפת מולו, כשהיא מרכיבה משקפי שמש ונוהגת במהירות במכונית זהובה. העד הסביר, כי באותה העת הוא סבר שלשלומית יש מכונית זהובה ורק לאחר מכן הסתבר לו שלשלומית היתה מכונית אדומה. בית המשפט המחוזי התעלם, בפסק דינו, מעדותו של הלל פרום. נראה לי, כי בנסיבות אלה, בהן העד עצמו הבהיר כי הסיבה שבשלה האמין שראה את שלומית היתה צבע המכונית, לא ניתן ליחס לראיה זו משקל. 16. העדה קרול וינטרוב העידה, כי פגשה את שלומית ואת איתי ברחובות, ביום שישי ה17.5.96- בשעה 11:00 בבוקר, לאחר ששילמה חשבון טלפון בבנק הדואר. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום ה17.5.96- שהה איתי עם המערער מחוץ לגבולות המדינה. קרול פנתה למשטרה, מיוזמתה, ביום ה21.5.96-, משום שנדהמה לשמוע על היעלמותה של שלומית. לאחר שהגיעה למשטרה, ביקשה קרול שלא לתת עדות לפני שתשוב לביתה ותחשוב שוב על העניין. ואכן, קרול חזרה לביתה וחיפשה ומצאה בו חשבון טלפון ששולם בבנק הדואר ביום 17.5.96 בסמוך לשעה 11:00 - השעה שבה זכרה שפגשה בשלומית ובאיתי, לאחר התשלום. קרול הציגה למשטרה את החשבון הנ"ל, אך השוטרים לא תפסו אותו כראיה. לטענת המערער, הספונטניות בתגובתה של קרול, העובדה שקרול הנה חברתה של שלומית ואין לה כל אינטרס לשקר, העובדה שקרול העידה על הפגישה עם שלומית בחלוף ארבעה ימים בלבד מן היום שבה התרחשה והעובדה שזכרונה לווה בזכרון של תשלום חשבון הטלפון שהסתבר ששולם ביום ה17.5.96-, מובילות למסקנה כי קרול טעתה באשר לנוכחותו של איתי בפגישה, אך לא באשר למועד שבו נערכה. עוד טוען המערער, כי העובדה שהפגישה נערכה ליד רמזור (עמוד 701 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי), והעובדה שקרול לא פגשה באיתי תקופה ארוכה, מחזקות את הטענה שלא איתי עמד לצידה של שלומית אלא ילד אחר. לבית המשפט הוגש תצהיר של גב' שגית רסלר, מי שהיתה מורתו של איתי באותה העת. המורה הבהירה כי יום הלימודים מסתיים בדרך כלל לאחר השעה 11:00. על כן, טוען המערער שלא סביר שאיתי הסתובב עם שלומית ברחובות לפני שעת סיום לימודיו. עמדת התביעה היא כי קרול טעתה באשר למועד הפגישה, וכי היא פגשה בשלומית ובאיתי באחד מן הימים שקדמו ליום ה16.5.96-. בית המשפט קמא הגיע למסקנה שאין בעדותה של קרול ליצור ספק באשר לגירסת התביעה. קביעה זו הושתתה בעיקר על העובדה שקרול עצמה העידה בפה מלא שכנראה היא טועה באשר לתאריך הפגישה, ולא לגבי נוכחותו של איתי בה, כפי שקובע בית המשפט: "אין מנוס מן המסקנה כי קרול טעתה בקשר לתאריך והיא עצמה אמרה כך בפה מלא. אם אכן מדובר בעדה שמסוגלת לעמוד בלחצים, כפי שכבר הוכיחה, הדעת נותנת כי תוכל לעמוד בלחצים גם בבית המשפט ותעמוד על שלה כי ראתה את שלומית באותו תאריך. כאמור העדה שוב אינה טוענת זאת" (עמוד 71 להכרעת הדין). לדעתי, אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה אזכיר, שקרול העידה שבאותה הפגישה סיפרה לה שלומית על דבר מסויים - אותו אינה זוכרת - שאיתי אמור לעשות באותו הערב וקרול השיבה לה: "כל הכבוד". אין מחלוקת כי ב17.5.96- שהה איתי עם המערער במצרים. לו היתה פוגשת שלומית את קרול כשאינה יודעת איפה בנה שנעלם - או לחילופין, כגרסת המערער, כשהיא סבורה שאיתי בורח מן המאיימים - לא סביר הוא שהיתה משוחחת בנינוחות על תוכניותיה המשותפות עם איתי שנועדו לאותו הערב. 17. לטענת המערער, היה מקום להחזיר את איתי לדוכן העדים ולשאול אותו האם הוא זוכר שפגש את קרול עם אימו, באחד הימים שקדמו לאירועים. עוד טוען המערער, כי די בסירובה של התביעה לעשות זאת, כדי להטיל ספק סביר באשמתו ולחייב את זיכויו. אין בידי לקבל טענות אלה. איתי העיד בחקירתו כי אינו מכיר את קרול (עמוד 73). גם קרול ציינה בעדותה כי כחברה לעבודה של שלומית, סביר שאיתי אינו מכיר אותה. בנסיבות כאלה, הסיכוי שאיתי יזכור פגישה כזו, שאירעה כשש שנים קודם לכן, אינו סביר. לפיכך אי זכירתו פגישה כזו, לא היה בה לתמוך בגירסה זו או אחרת. אציין גם, כי ההגנה ידעה על תוכן עדותה של קרול במשטרה עוד בראשית ההליכים בפני בית המשפט המחוזי. על כן, היה עליה להציג לאיתי את השאלה, בשעה שנחקר בחקירה נגדית. אני סבור כי לאור הנזק שעשוי להיגרם לאיתי בהשבתו להעיד נגד אביו בגין רצח אימו וסבתו, בנסיבות שבהן הוא עצמו נחטף על ידו, ולאור היעדר הסבירות שיזכור את הפגישה כאמור, אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להעידו נוספות. 18. עדת הגנה נוספת רלוונטית בהקשר זה, הנה גברת הינדה ניימן - קופאית בשק"ם ברחובות. ביום מציאת גופתה של אידה, מצאה המשטרה בביתה של אידה חשבונית המעידה על כך שנרכשו בשק"ם מספר מוצרים ביום 16.5.96 בשעה 11:01 בקופה אותה הפעילה הינדה. טוען המערער, כי אם שלומית היא זו שערכה את הקניה בשעה 11:00, יש לזכותו. זאת, משום שעל פי גירסת התביעה שלומית נרצחה על ידי המערער לאחר שהיא והמערער הורידו את איתי בבית הספר והמשיכו בנסיעתם לכיוון "רכבו התקוע" של המערער. בנוסף, אין מחלוקת כי המערער פגש באיתי בשעה 13:45. לכן, טוען המערער כי לו בוצעו שתי הרציחות על ידו ושלומית נראתה בחיים בשעה 11:00 היה עליו להשלים את שני מעשי הרצח בשעתיים לערך, דבר שאינו אפשרי לאור המרחק בין הזירות ולאור העובדה שהרוצח הספיק גם להעלים את גופתה של שלומית. בחקירתה במשטרה מסרה הינדה שהיא זוכרת את הקנייה המסוימת משום שהיא כללה רכישה של 5 כרטיסי טלכרד שהיא אירוע יוצא דופן וחריג וכן משום שהקונה נראתה לחוצה ודיברה בצורה שגרמה להינדה לחשוב שהיא אינה דוברת עברית. הינדה תיארה את הקונה כבת 50, לבושה בצבעים כהים ובצניעות ועוטה מטפחת לראשה. עוד הסבירה הינדה כי חשדה שהקונה היא גרוזינית או בוכרית לפי מראיה והתנהגותה. בחקירה במשטרה הוצגו בפני הינדה שתי תמונות - תמונתה של אידה ותמונתה של שלומית. הינדה היתה משוכנעת כי אידה - אותה הכירה כלקוחה קבועה - לא ביצעה את הקניה. עם זאת, היססה הינדה לגבי זיהויה של שלומית כמי שביצעה את הקניה. בית המשפט המחוזי קבע, כי: "לא ניתן לקבוע כי היתה זו אידה ובאותה המידה לא ניתן לקבוע, בשום פנים, כי היתה זו שלומית, ועל כן ככל שעדותה של הינדה צריכה להיות "ספינת הדגל" של הטיעון כי שלומית היתה בחיים בשעה 11:01, אינני מקבלת טיעון זה" (עמוד 80 להכרעת הדין). השופטים בבית המשפט קמא, הגיעו למסקנה, שאין הגיון בכך ששלומית תראה כפי שתיארה הינדה. בנוסף, הזכיר בית המשפט כי קופאית בשק"ם נחשפת לעשרות קונים ביום וכי הינדה עצמה נחשפה לתמונתה של שלומית בעיתון, לפני שנחקרה (עמוד 79 להכרעת הדין). מסיבות אלה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי מדובר בטעות בזיהוי לגבי האפשרות ששלומית היא שהיתה בשק"ם. לטענת המערער, תיאור דמות הקונה על ידי הינדה מתיישב דווקא עם גירסתו שלו. כך הוא טוען כי טון דיבורה הלחוץ של שלומית, נבע מהחששות שלה מפני המאיימים, וכי קולה היה לא ברור בשל מחלת השפעת בה חלתה. עוד מציין המערער, כי אידה נהגה לרכוש כרטיסי טלכרד בדואר וכי אין כל סיבה לכך שתצא לקנות את הכרטיסים בשקם. משום שגירסת המערער בדבר עיסקאות הדולרים, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, אין מנוס מלקבל את עמדת בית המשפט לפיה תיאורה של הקופאית את הקונה אינו עולה בקנה אחד עם תיאורה של שלומית שיצאה באותו הבוקר לעבודתה, כרגיל, כשבידה תיק בהיר, שקית וארוחת עשר. עוד אציין כי לפי החשבונית, הקונה רכשה באותו היום בשק"ם גם מוצרים נוספים, דוגמת פטריות - מה שיכול להסביר את העובדה שאידה החליטה לערוך את הקניה בשק"ם ולא בדואר או בחנות המכולת הסמוכה לביתה. 19. בית המשפט המחוזי, התייחס בפסק דינו גם להליך הזיהוי במשטרה - הצגת שתי תמונות בלבד בפני הינדה - וקבע שההליך היה פגום ולא תקין. טוען המערער בפנינו, כי מסדר זיהוי כזה, גם אם אינו תקין, אינו מוביל לאי קבילות של הזיהוי אלא שהוא משפיע על המשקל שינתן לו. מקובלת עלי טענתו העקרונית של המערער. הלכה היא כי זיהוי שאין עמו "בחירה" מבין גופים דומים, אינו בלתי קביל; ואף אינו נטול משקל לחלוטין והכל בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של האירוע (ראו: ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל, דינים עליון, נד' 227, בעמ' 12). עם זאת, איני סבור כי בענייננו, התעלם בית המשפט המחוזי מן הממצאים שנובעים מהליך הזיהוי ומצא אותם בלתי קבילים. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי השופטים התייחסו בהרחבה למסדר הזיהוי שנערך להינדה במשטרה, אך בחרו לתת לו משקל נמוך, מן הנימוקים שהוצגו לעיל (עמודים 75-73 להכרעת הדין). על כן, אין מקום לטענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי, מצא את מסדר הזיהוי לא קביל, וכאילו בשל כך נמנע מלהתייחס אליו לגופו. משהחליט בית המשפט המחוזי כי יש לתת לזיהוי משקל נמוך וכי האפשרות ששלומית היא זו שביצעה את הקניה בשק"ם נסתרת, אין בעדותה של הינדה כדי להטיל ספק באשמתו של המערער. 20. אציין גם, כי בית המשפט המחוזי מתח בפסק דינו ביקורת נוקבת על האופן שבו ניהלה המשטרה את חקירתן של העדות קרול וינטרוב והינדה ניימן. הסתבר שחוקרי המשטרה גבו את עדותן של השתיים, תוך שהם שבים ומסבירים להן כי עדויותיהן אינן משתלבות עם הנחות המשטרה בדבר השתלשלות העניינים. אין לי אלא לחזור על הביקורת שהביע בית המשפט המחוזי. משטרת ישראל היא הגוף שממונה על גביית העדויות בשלב החקירה, על איסוף הראיות, על ניהול החקירה ועל תיעודה, על מנת שבית המשפט יוכל בשלב מאוחר יותר, להתרשם ממנו ולהכריע על פיו. ככזו, אין זה ראוי שבשעה שאנשי משטרה גובים עדויות ואוספים ראיות, הם יספקו אינפורמציה וינחו את נחקריהם לגבי מה מתקבל על הדעת ומה אינו, באופן שעלול להטות את עדויות הנחקרים. בפלט השיחות היוצאות מביתה של אידה נרשמה שיחה יוצאת ביום 16.5.96, בשעה 10:26 אל מכון ויצמן. העדה סיגל סבלדי העידה, כי היא זוכרת שבאותו הבוקר התקשרה אידה לעבודתה של שלומית במכון ויצמן על מנת לחפש את שלומית, וסיגל מסרה לה ששלומית לא הגיעה לעבודתה. המערער יוצא כנגד העובדה שבית המשפט המחוזי, לא נתן משקל לכך שלאחר שאידה התקשרה לחפש את שלומית במכון ויצמן, היא לא ניסתה לאתר אותה במקום אחר. הוא סבור כי מעובדה זו ולאור מערכת היחסים הקרובה בין אידה לשלומית, היה על בית המשפט להסיק שלאחר השיחה למכון ויצמן הגיעה שלומית לביתה של אידה. מסקנה זו, כך הוא טוען, מראה כי שלומית נראתה בחיים לאחר שנפרדה מן המערער. אין בידי לקבל מסקנה זו. העובדה שאידה לא המשיכה לחפש אחר שלומית אין משמעה ששלומית הגיעה לביתה של אידה מיד בתום השיחה. אציין כי לשיחתה של אידה עם סיגל קדמה שיחת טלפון עם המערער. יתכן שהפניה למכון ויצמן והחיפוש אחר שלומית שם, נבעו מתוכן הדברים שאמר המערער לאידה בשיחתו עימה. העובדה שאידה התקשרה וביקשה למצוא את שלומית במקום עבודתה, עומדת לכאורה דווקא בניגוד לגירסת המערער. כזכור, טענת המערער היא כי שלומית ואידה תכננו לברוח באותו היום מן הארץ. קשה להלום שאידה, שהתעתדה לברוח מן הארץ עם שלומית באותו היום, לא ידעה על כך ששלומית לא מתכננת להגיע לעבודתה. בשולי הדברים אעיר, כי עדותה של סיגל בעניין זה מהווה עדות שמיעה לגבי הדברים שאמרה לה אידה בשיחת הטלפון. אך, משום ששני הצדדים מבקשים לייחס משקל לעצם הדברים שאמרה אידה לסיגל ולמסקנות הנגזרות מהם, היה מקום להתייחס אל דבריה של סיגל לא רק כראיה לעצם אמירת הדברים על ידי אידה, אלא גם כראיה לעצם העובדה שאידה חיפשה אחר שלומית. 21. המערער טוען בפנינו, כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכך שלאחר היעלמותן של השתיים הגיעו לביתה של שלומית מספר שיחות מטלפון מאיזור ג'נבה בשוויץ. מכך, סבור המערער, היה ניתן להסיק ששלומית, ששהתה בשוויץ - כפי שטוען המערער - התקשרה לחפש את איתי. אין בידי לקבל טענה זו. אין בעובדה שבביתה של שלומית התקבלו שיחות מאיזור ג'נבה כדי להטיל ספק בכך ששלומית לא היתה בין החיים בימים שלאחר ה16.5.95-. אזכיר בהקשר זה, כי על פי גירסת המערער, שלומית ידעה שהמערער ואיתי נמלטו מן הארץ ומסתתרים בחו"ל, ועל כן, לא ברור מדוע תחפש שלומית את איתי בביתו שבישראל ולא במלון "הילטון" בציריך - כפ שתיאמה עם המערער. 22. מכל האמור לעיל יוצא, כי מותה של שלומית הוכח בבית המשפט קמא, כנדרש, מעבר לכל ספק סביר. משנקבע כי שלומית לא נראתה בחיים לאחר בוקר יום ה16.5.95-, יוצא גם שהמערער הנו האחרון שנראה בלווית שלומית. משהוכח כי שלומית אינה עוד בין החיים, נותר לבחון את הראיות הנסיבתיות הנוספות, המצטרפות לשרשרת הראיות שראשיתה במעשיו התמוהים של המערער ובהימלטותו מהארץ ביום היעלמות שלומית, והמשכה בגירסתו השיקרית של המערער. ראיות אלה מבססות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מעבר לכל ספק סביר, את המסקנה שהמערער הוא אכן מי שרצח את שלומית. הממצאים ברכב הסיטרואן 23. במכוניתו של המערער נמצאו כתמי דם, שזוהו בדרגה גבוהה מאוד של הסתברות ככתמי דמה של שלומית. טענות המערער בהקשר זה, מתמקדות בטיפול הרשלני והלקוי של המשטרה ברכב ובממצאי בדיקת ה-DNA. להלן אתייחס לטענות אלה כסדרן: מכונית הסיטרואן של המערער נמצאה חונה מתחת לביתו ביום 21.5.96. רק ביום 14.8.96, לאחר שובו של איתי לארץ ולאחר שאיתי נחקר במשטרה וסיפר כי ביום 16.5.96 היה חסר ברכב המושב האחורי, התעורר החשד כי הרכב קשור לאירועי הרצח. בעקבות זאת, הרכב נבדק באופן יסודי על ידי המשטרה ביום 18.8.96 ואז נתגלו בו כתמי הדם והעובדה שהמושב האחורי חסר. מן העדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי עולה, כי מספר שוטרים ביקרו במכונית במהלך שלושת החודשים בהם שהו איתי והמערער בחו"ל מבלי שהדבר תועד. עדויותיהם של אותם שוטרים מראות כי הם סברו שמדובר ברכב שהמערער לא נסעו בו זמן רב ולכן לא חיפשו בו סימני דם. לטענת התביעה, השוטרים, שידעו כבר בראשית החקירה שהמערער שכר את רכב הוונדורה, נתפסו לטעות וסברו שברכב הסיטרואן לא נעשה כל שימוש הקשור לרצח. כאמור, רק לאחר שובו של איתי לארץ ולאחר שניתנה עדותו בדבר המושב החסר, נבדק הרכב באופן קפדני. צר לי, אך אין בטענת התביעה כאמור, הסבר או הצדקה לכך שכניסותיהם ויציאותיהם של השוטרים ממכונית הסיטרואן ומעשיהם בה לא תועדו. כמו כן, אין בכך כדי להסביר מדוע לא נערכה במכונית בדיקה יסודית, בסמוך למועד מציאתה. בדיקה כזו, היתה מגלה את המושב החסר ואת כתמי הדם. אכן, שופטי בית המשפט המחוזי ביקרו בפסק דינם את האופן שבו נוהלה ותועדה החקירה ונאספו הממצאים (עמוד 162-161 להכרעת הדין). עם זאת, כמו בית המשפט המחוזי, איני סבור כי מחדלים אלה מצדיקים פסילה של הממצאים שאספה המשטרה בחקירתה - כפי שמבקש המערער שייעשה. טענה של המערער כנגד הסתמכות על ממצא הדם שנמצא במכונית הסיטרואן, היתה שהדם שנמצא במכונית זו, נלקח ממכונית הרנו והושתל במכונית הסיטרואן. בית המשפט המחוזי דן בטענה, וקבע שלא היתה כל השתלה כזו (עמוד 155 להכרעת הדין), לא מכוונת ולא אקראית, ופירט את נימוקיו לכך. לא מצאתי כל טעם שיצדיק את התערבותנו במסקנותיו המנומקות. בדיקות ה-D.N.A 24. במסגרת החקירה המשטרתית ניטלו דגימות לבדיקת DNA משלוש זירות; מביתה של אידה, ממכונית הרנו של שלומית וממכונית הסיטרואן של המערער. בביתה של אידה הופק DNA מכתם דם שנמצא על קיר בסלון, לצד שקע שנוצר בקיר כתוצאה מקילוף טיח באופן שמתאים לפגיעת קליע בקיר. בין סיבי השטיח נמצא קליע ועליו נתגלו סימני טיח. מטרת נטילת הדגימה מביתה של אידה היתה לאפיין את דמה של אידה - אימה של שלומית ובאמצעות התוצאות לאפיין גם את דמה של שלומית, ועל ידי כך לקבוע האם הדם שנמצא במכונית הרנו הנו דמה של שלומית, אם לאו. הדם נלקח מכתם הדם שבסלון משום שגופתה של אידה נמצאה במצב של ריקבון מתקדם ולא ניתן היה לקבל מבדיקת רקמות השריר שנלקחו ממנה, תוצאות בנות דיווח (ראו עדותה של המומחית ענת גסט בעמוד 412 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). לטענת המערער, לא ניתן להניח כי אידה נרצחה בסלון וכי הדם שנמצא על הקיר בסלון הוא דמה של אידה. בית המשפט המחוזי, דן בטענה זו וקבע כי בהיעדר ראיה המראה אחרת, אין כל סיבה להטיל ספק בהיות הדם שנתגלה על הקיר בסלון - דמה של אידה. קביעה זו נסמכה בין היתר, על הנתונים ועל הראיות הבאים: כתם הדם נמצא על הקיר שבסלון ביתה של אידה, כשבמרפסת נמצאה גופתה הירויה. בדירה לא נמצאו סימני מאבק או סימנים אחרים לכך שהדם על הקיר עשוי להיות דמו של אדם אחר, מלבד אידה. מעדותו של ד"ר לוי שהעיד בבית המשפט עולה כי קליע שחודר לגוף ויוצא ממנו עשוי להוביל עימו כמות מסוימת של דם. חוות הדעת הפתולוגית הראתה שאידה נורתה למוות על ידי קליע אחד. פצע יציאת הקליע אותר ליד עינה של המנוחה. בביתה של אידה לא נמצא כל קליע נוסף מלבד זה שנמצא על השטיח בסלון. על הקליע שנמצא נתגלו סימני טיח שהתאימו לטיח שעל הקיר. לצד כתם הדם, נתגלה סימן של פגיעת קליע. ליד הקיר נמצאו שיירי טיח ושערות שיבה. בנסיבות אלה, גם אני סבור כי אין כל ספק סביר בכך שהדם שנמצא על הקיר בסלון ביתה של אידה, שייך למנוחה - אידה. 25. הפרופיל הגנטי המשוער של שלומית אותר, באמצעות שימוש בפרופילים הגנטיים של אימה - כפי שהוסקו מבדיקת הדם שנגלה על הקיר, של אחיה ושל בנה איתי. פרופיל זה הושווה לדם שנמצא ברכב הרנו. בבדיקה נוספת שנערכה הושווה הדם שנמצא במכונית הסיטרואן של המערער לדם שנמצא ברכב הרנו, על מנת לברר האם הדם שנמצא במכוניתו של המערער הנו דמה של שלומית. בנוסף, היה בידי המומחים גם הפרופיל הגנטי המקורי של שלומית מבדיקות שבוצעו במסגרת בדיקת אבהות לאיתי (על פי בדיקות HLA CLASS I) שנערכה בשנת 1985 בבית החולים הדסה ע"י ד"ר עמאר וד"ר בראוטבר. לכן, התבקש ד"ר עמאר לבצע בדיקת HLA CLASS I לדגימת הדם שנלקחה מרכב הרנו של שלומית ולהשוות אותה לבדיקה מ1985-. עוד התבקש ד"ר עמאר, להשוות בין דגימת הדם שנמצא ברכב הרנו לזו שנלקחה מן הדם שנמצא ברכב הסיטרואן של המערער. למערער יש טענה כנגד הבדיקות הגנטיות שנערכו על ידי ד"ר עמאר. מן הנתונים שהיו בידי ד"ר עמאר בעת שערך את הבדיקה נגזר כי שלומית היתה בעלת האללים -24A, -31A ופעמיים -38B. ד"ר עמאר "הריץ" את דגימת הדם שנמצאה ברכב הרנו במסלולים שתואמים את האללים של שלומית וכן אל מול אללים נוספים. ההרצות גילו בדם שנמצא ברנו, את שלושת האללים -24A, -31A ו- -38B וכן אלל רביעי. הדבר תאם את המסקנה שלשלומית יש אלל מסוג -38B פעמיים. אולם, הבדיקה היתה חלקית במובן זה שלא נשללו כל האפשרויות האחרות - היינו, הבדיקה היתה חלקית בכך שבוצעה רק בחלק מן המסלולים האפשריים ל-B (בשמונה מתוך 28 הערוצים המתחייבים). לכן, לא ניתן לשלול את האפשרות כי בדם שנמצא ברכב הרנו ישנו B אחר שלא נבדקה האפשרות לקיומו. מכלול התוצאות של הבדיקות הגנטיות שנערכו לדגימות דמה של שלומית, הוצגו בבית המשפט על ידי פרופ' מוטרו - שהוא מומחה לסטטיסטיקה ולגנטיקה של אוכלוסיות. כשנשאל פרופ' מוטרו בדבר חלקיותה של הבדיקה שערך ד"ר עמאר, השיב כי יש לתקן את האומדן הסטטיסטי בהתאם לחלקיות הבדיקה (עמוד 469 לפרוטוקול), ולאמוד מחדש את ההסתברויות לממצאים שנתגלו ולהתאמה בין דמה של שלומית לבין כתמי דם שנמצאו בסיטרואן וברנו. חוות דעתו המתוקנת של פרופ' מוטרו הוגשה לבית המשפט ביום 22.4.98. משאלו הם פני הדברים, וכשחוות הדעת תוקנה בהתאם לחלקיות הבדיקה, איני מוצא עוד כל קושי להסתמך על חוות דעתו המתוקנת של פרופ' מוטרו. 26. ואלה הן תוצאות דגימות הדם כפי שהובאו בחוות דעתו המתוקנת של פרופ' מוטרו: א. על פי בדיקות ה-DNA שנערכו בדמה של אידה - אמה של שלומית, בדמו של איתי ועל פי בדיקת PGM שנעשתה בדמה של שלומית בשנת 1985, ניתן היה לשער מה הוא הפרופיל הגנטי של שלומית. שכיחותו של פרופיל זה באוכלוסיה הנה 0.085%, היינו 1:1174. ב. על פי בדיקות ה DNA וה-PGM וההשוואה בין דגימת הדם מן הסיטרואן לזו שנמצאה ברנו, מקורו של הדם שנמצא ברנו של שלומית ושל הדם שנמצא בסיטרואן של המערער, הנו באותו אדם. האומדן לשכיחות באוכלוסיה של זהות כזו הנו : 1:12,374,00. ג. על פי בדיקות ה- HLA CLASS I ישנה התאמה בין הפרופיל הגנטי המשוער של שלומית לבין הדם שברנו. האומדן לשכיחות התאמה כזו באוכלוסיה הנו 1:428 בקרב בני העדה האשכנזית ו1:677- בקרב בני העדה המרוקאית. עוד ציין פרופ' מוטרו בחוות דעתו, כי מצירוף כל הממצאים הנ"ל נובעים שניים: ראשית, האומדן המשוקלל להתאמה בין הפרופיל הגנטי של אדם מסויים לפרופיל הגנטי המשוער של שלומית הנו 1:65,000 בקרב בני העדה האשכנזית ו1:103,000- בקרב בני העדה המרוקאית. זהו למעשה הסיכוי לזהות כפי שנמצאה בין הדם שברנו לבין דמה של שלומית. שכיחות זו יש לקרוא על רקע מכלול נסיבות האירוע ולזכור שהדם נמצא במכוניתה של שלומית, שנעלמה, וכי גם התיק ובו מסמכיה האישיים של שלומית ומשקפי השמש שלה - נמצאו מוכתמים בדם. שנית, הדם שנמצא ברכב הסיטרואן נמצא מתאים להיות דמה של שלומית בהסתברות גבוהה שנאמדה על ידי פרופ' מוטרו בחוות דעתו מיום 22.4.98 באחד לעשרות אלפים עד אחד למאה אלף. עוד אציין, כי מחוות הדעת של המומחית ענת גסט עולה כי ניתן לקבוע בוודאות כי מקורו של הדם ברכב הסיטרואן אינו במערער ואינו באיתי. מכלול הנתונים והממצאים כאמור, יש בו לשכנע, על רקע כלל נסיבות המקרה, כי כתמי הדם שנמצאו, הן במכונית הרנו והן במכונית הסיטרואן, הם דמה של שלומית. אני מודע לכך שבית המשפט המחוזי התייחס בטעות לחוות הדעת המקורית של פרופ' מוטרו, בה ציין המומחה כי הדם בסיטרואן זהה לפרופיל דמה המשוער של שלומית וכי ההסתברות לזהות כזו הנה אחד למאות אלפים. בית המשפט קבע אז כי: "מבחינתי, כל שניתן לומר, אחרי הבאת מסקנותיהם של כל המומחים גם יחד, של ענת גסט, של מומחי בדיקת הרקמות פרופ' בראוטבר ופרופ' עמאר ושל המומחה הסטטיסטי, פרופ' מוטרו, הוא: ואידך זיל גמור" (ראו בעמוד 173 להכרעת הדין). אני סבור כי קביעתו זו של בית המשפט המחוזי, עומדת גם ביחס לחוות הדעת המתוקנת של פרופ' מוטרו בה נקבע כי ההסתברות לזהות, כפי שנמצאה בין דמה של שלומית לדם בסיטרואן הנה אחד לעשרות אלפים. המושב החסר 27. כאמור, לאחר שאיתי שב ארצה ונתן את עדותו, נבדקה מכונית הסיטרואן והסתבר שחסר בה המושב האחורי, וכי במקומו הונח מדף אפור אשר בדרך כלל מכסה את חלקו של תא המטען. מעדותו של איתי (עמוד 65 לפרוטוקול) ואף מן הגירסה שסיפר המערער, עולה כי המושב היה חסר גם ביום היעלמותן של שלומית ואידה. על פי עדותו של איתי, ביום 16.5.96, כשנסע עם המערער מביתה של אידה, הבחין בכך שהמושב האחורי בסיטרואן חסר. כששאל את המערער מה קרה למושב, השיב לו המערער כי המושב נמצא בתיקון. גירסתו של המערער היא, כי יום לפני הנסיעה לאילת ערך ניקיון יסודי במכוניתו ואגב כך החליט לתקן את הריפוד הקרוע במושב ולהדביקו. בשל הריח הרע של הדבק, הוציא את המושב לייבוש בחניה ולכן היה המושב חסר ביום הנסיעה. המושב האחורי של הרכב לא נמצא. בית המשפט המחוזי דחה את גירסתו של המערער בדבר הסיבה שבשלה היה חסר המושב האחורי ברכב. בית המשפט המחוזי הזכיר בעניין זה, שלמרות שהמערער טען שניקה את רכבו ביום ה15.5.96-, הרכב נמצא מוזנח ומלוכלך; את ההבדל בין גירסתו של איתי לגבי הדברים שאמר לו המערער ("המושב נמצא בתיקון") לבין גירסתו של המערער לפיה הוא תיקן את המושב בעצמו; וכן את העובדה שהמושב, שהמערער טען שהניח בקרבת מקום - מעולם לא נמצא. 28. בית המשפט המחוזי התלבט בשאלה מדוע הוצא המושב האחורי מן הרכב. התביעה טוענת כי הדבר נעשה על מנת שניתן יהיה להעביר ברכב את גופתה של שלומית. בית המשפט תהה מדוע עשה זאת המערער, כשזירת הרצח היתה מכונית הרנו של שלומית. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי המושב החסר היה קשור באירועי הרצח, מבלי לקבוע ממצא עובדתי בשאלה מדוע בחר המערער להשתמש דווקא במכונית הסיטרואן ולא במכונית הרנו של שלומית, בכדי להעביר את הגופה ממקום למקום. בערעור שלפנינו, שב המערער וטוען כי לא היתה לו כל סיבה להסיר את המושב האחורי, משום שהסרה כזו אינה מגדילה את תא המיטען ומשום שלא ניתן לחשוב על סיבה שבשלה יחפוץ המערער להוביל את גופתה של שלומית ברכב הסיטרואן דווקא. יתכן הדבר, מבלי שאקבע זאת כעובדה, כי מטרת השימוש בסיטרואן והוצאת המושב האחורי, קשורה לתוכניתו של המערער להעלים, בנוסף לגופתה של שלומית, גם את גופתה של אידה. תוכנית כזו, אם היתה למערער, לא יצאה אל הפועל, מסיבות שאינן ידועות לנו, אך היא מתיישבת גם עם העובדה שגופתה של אידה נמצאה מגולגלת בשטיח ועטופה בשק שינה ובמגבות, כאילו מיועדת להיות מועברת אל מקום אחר. מכל מקום, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, עובדה היא שהמערער הוציא את המושב מהמכונית בה שהתה גופת שלומית מבלי שנתן הסבר מהימן לסיבת הדבר, ונסיבות המקרה יוצרות חשד שהדבר קשור למקרי הרצח של שלומית או אידה. המניע 29. לטענת המערער, אין כל מניע נראה לעין שעשוי להסביר את ביצוע מעשי הרצח על ידו. מוסיף המערער וטוען, כי היעדרו של מניע מחליש את ראיות התביעה, במיוחד באותם המקרים שבהם האישום כולו מושתת על ראיות נסיבתיות. לטענתו, היעדרו של מניע בענייננו בולט שבעתיים משום שהמערער הנו אדם שומר חוק שכל חייו לא יוחסה לו כל עבירה פלילית וכעת הוא מואשם בגין רצח כפול. בהתייחסו לשאלת המניע של המערער קבע בית המשפט המחוזי: "איתי לגבי הנאשם היה חלק מרכושו השייך לו כדת וכדין (לאחר שהכיר בו), במיוחד כך שהוא נדרש להשקיע בו כספית, תהליך שלא היה אהוב כזכור על הנאשם ולשלם דמי מזונות עבורו. שלומית וגם אידה עמדו בדרכו וחסמו בפניו את הדרך "לממש" את רכושו, ולהשיג את השליטה על איתי. הנאשם לא הסתפק בשליטה נפשית (כפי שהציג זאת עו"ד פלדמן בסיכומיו) שעל כן גם לא טרח הנאשם בכיוון זה בשלב הנוכחי אלא חפץ בשליטה פיזית פשוטה ובסיסית. בגדר אותה מחשבה חד מימדית ואנליטית שבה מצטיין הנאשם, הפתרון לבעיה מסוג זה הינו אולי לסלק את כל מי שעומד בדרכו; והתוצאה משתקפת בכתב האישום (עמוד 19 להכרעת הדין)". המערער חולק על הערכה זו של בית המשפט המחוזי אותו, ומוסיף וטוען כי מעולם לא הביע כל רצון להשתלט שליטה פיזית על איתי. דברים אלה אינם מדוייקים, כי איתי סיפר בעדותו כי המערער שאל אותו בדבר רצונו לגור עימו, וכך הוא מעיד בעניין זה: "נכון שהוא שאל אותי אם אני רוצה לגור אצלו ואמרתי לא. הוא לא ניסה לשכנע אותי. בפעם אחרת סיפרתי לאמא, הוא אמר לי שנראה לו שאמא עייפה וצריכה קצת לנוח, והציע לי להיות אצלו, ואמא כעסה. זה היה בשישי שבת שהייתי אצלו. הוא לא אמר לי שאצל אמא לא טוב לי ושיהיה יותר טוב אצלו" (עמוד 71 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). קיומו של מניע אינו יסוד מיסודות העבירה וגם בהיעדרו ניתן להרשיע בעבירה. (ראו גם: ע"פ 728/94 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 617). מה גם, שבענייננו, עצם חטיפתו של איתי אל מחוץ לגבולות הארץ, עשויה לבסס את המניע של המערער - להחזיק באיתי. יחסי שלומית והמערער 30. בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב לעובדה שיחסי המערער ושלומית, כפי שהצטיירו מן העדויות השונות שהיו בפני בית המשפט, שוללים כל אפשרות ששלומית תפנה אליו ותשים בו את מבטחה. התביעה העידה שורה ארוכה של עדים שסיפרו כי מערכת היחסים בין שלומית לבין המערער, עליה למדו מפי שלומית, היתה מעורערת מאוד וכי שלומית פחדה מן המערער. עדויות אלה שימשו בעיקרן לשנים: לדחיית גירסתו של המערער ולביסוס המניע של המערער לפגוע בשלומית. המערער טען בבית המשפט המחוזי וטוען בפנינו, כי עדויות אלה של חבריה ומכריה של שלומית הנן עדויות שמיעה, ועל כן אינן קבילות כראיה. טענת התביעה היא כי ניתן היה להכשיר עדויות אלה מכוח החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה ככל הנוגע להלך רוחה של שלומית, העדויות קבילות כראיה לאמיתות תוכנן. יש בעדויות אלה לבטא בבית המשפט את הלך רוחה של שלומית ואת פחדה מן הנאשם ובכך לחזק את הטענה, לפיה אין זה סביר ששלומית שפחדה כל כך מן המערער היתה מגבשת דווקא עימו תוכנית בריחה, כפי שהוא טוען. בנסיבות העניין, איני מוצא מקום להכריע בשאלת קבילות עדויות החברים לגבי המניע, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. כפי שכבר הבהרתי, המניע אינו יסוד מיסודות העבירה ואני סבור שניתן היה להרשיע את המערער, גם בהיעדרו של מניע שיסביר את מעשי הרצח. כנזכר לעיל, משנדחתה גירסתו של המערער, יכולות נסיבות חטיפת איתי לחו"ל, כשלעצמן, להוות ראיה למניע. שתיקה במשטרה ואי שיתוף פעולה עם החוקרים 31. המערער שתק לכל אורכה של החקירה המשטרתית. שתיקה זו, לא רק שאינה מתיישבת עם גירסתו לפיה חשש שמאיימים יפגעו בחייו של איתי, אלא שהיא גם עשויה להוות חיזוק לראיות האחרות שהגישה התביעה (ראו גם: י' קדמי על הראיות (תל-אביב, תשנ"ט, חלק ראשון), 222). לכך מתווספת גם העובדה שהמערער סירב לשתף פעולה עם חוקריו ולתת דגימות דם ושיער (ראו: ע"פ 715/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג (3) 441). ראיות נסיבתיות נוספות 32. לשרשרת הראיות המבססת את אשמתו של המערער, מתווספות ראיות נסיבתיות נוספות. במכונית הרנו של שלומית נמצאו שתי מגבות מגואלות בדם הנושאות את הלוגו של חברת "המגן". חברת המגן הצהירה כי מגבות מן הסוג הזה חולקו רק למבוטחיה בקרב עובדי התעשיה האוירית בשנים 1992-93. בתחילת המשפט הצהיר הסנגור כי המגבות היו שייכות למערער. אחר כך ביקש המערער לתקן את דבריו וטען כי מגבות "כאלה" היו בבעלותו. בתשובה לחקירה הנגדית העיד המערער ששלומית לקחה ממנו את המגבות לאחר שראתה אותן בביתו, וכך הן הגיעו למכוניתה. איתי העיד כי לא ראה את המגבות מעולם (עמוד 73 לפרוטוקול). בית המשפט דחה את גירסת המערער בסוברו כי אין שום סיבה להניח ששלומית ביקרה אצל המערער וכי המערער, שתואר בעדויות כקמצן, החליט לתת לשלומית את המגבות (עמוד 145 להכרעת הדין). משכך, יש להימצאות המגבות של המערער במכונית הרנו, חיזוק מה לראיות הנסיבתיות האחרות הקיימות נגדו. 33. התביעה ייחסה משקל גם לעובדה שבביתו של המערער נמצאו שלוש פיאות, קופסת קרטון ובה כפפות לטקס, ספר הדרכה מפורט לטכניקות ציתות והאזנה, ספר הדרכה לרכב "רנו קליאו" ושני ספרים שעוסקים במשפט הפלילי. כשלעצמי, איני סבור שיש בראיות אלה כדי להוסיף לראיות התביעה, ועשוי בהחלט להיות להימצאותן בבית המערער הסבר תמים שאין בינו לבין מעשי הרצח דבר. באותה המידה אני סבור כי גם העובדה שלדיסק הקשיח במחשב של המערער הורדו קבוצות דיון מן האינטרנט שנושאן רצח ואקדחים - אינה בעלת ערך ראייתי משמעותי נגד המערער. זאת, במיוחד שרפ"ק ליטוין הסביר בעדותו כי אין בממצאים ראיה לכך שהמערער אכן השתתף בפועל בקבוצות הדיון הללו וכי יתכן שניתן להסביר את הממצא בכך שהמערער השתמש בתוכנה שמורידה אלפי קבוצות דיון לדיסק הקשיח. רצח שלומית - סוף דבר 34. כאמור, די בעובדה ששלומית לא יצרה קשר עם איתי או עם כל אדם אחר עד היום ובעובדה שכמות דם גדולה מאוד, שזוהה ברמת הסתברות גבוהה ביותר כדמה של שלומית התגלה ברכב הרנו שלה, כדי לבסס את המסקנה כי שלומית אינה עוד בין החיים. מן הראיות עולה, כי המערער הנו האחרון שנראה בלווית שלומית כשהיא בחיים, וכי מאז לא ראה אותה עוד איש. למסקנות אלה מצטברות ראיות נסיבתיות שיש בהן לבסס את המסקנה לפיה המערער הוא זה שרצח את שלומית בלייכמן. במסגרת ראיות אלה נכללים התנהגותו המפלילה של המערער, שראשיתה ברכישת דרכונים מזויפים ומעבר במעבר הגבול בטאבה וסופה בהימלטות מן הארץ, בלווית איתי, ביום היעלמותה של שלומית; שהייתו משך חודשים בזהות בדויה עם איתי בבזל; העובדה שהמערער נסע עם שלומית ברכב הרנו, שלאחר מכן נמצאו בו כתמי דם רבים שזוהו כדמה של שלומית; הימצאותו של דם שזוהה כדמה של שלומית במכונית הסיטרואן של המערער; המושב החסר במכוניתו של המערער; העובדה שהמגבות שנמצאו מגואלות בדם ברכבה של שלומית, היו שייכות למערער; שתיקתו של המערער במשטרה וסירובו לשתף פעולה עם חוקריו; העובדה שגם בבית המשפט לא מסר גירסה מלאה מה היו מעשיו באותו הבוקר שבו נעלמה שלומית. לכל אלה מצטרפים שקריו וגירסתו המופרכת של המערער לגבי הסיבות והנסיבות לעזיבתו את הארץ עם איתי. מכלול ראיות זה, די בו להצדיק את מסקנת בית המשפט המחוזי בדבר אשמתו של המערער ברציחתה של שלומית. לכן, בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ברצח שלומית בלייכמן וערעורו של המערער בכל הנוגע להרשעתו ברצח שלומית - דינו להידחות. רצח אידה 35. גופתה של אידה נמצאה על ידי חוקרי המשטרה ביום 21.5.96, כשהיא מגולגלת בשטיח ועטופה בשק שינה - במרפסת ביתה. בבדיקה פתולוגית הסתבר כי תאריך המוות המשוער הוא יום ה16.5.96-. משום שאיתי שוחח עם אידה בטלפון בבוקרו של אותו היום, וככל הנראה שוחחה עימה בהמשך הבוקר גם העדה סיגל סבלדי, ניתן לקבוע כי אידה נרצחה בשעות הצהריים או הערב של אותו היום. שורה של ראיות היו בפני בית המשפט המחוזי, אשר החליט להרשיע את המערער גם ברצח של אידה. להלן נציין ראיות אלה: א. אידה מצאה את מותה באותו היום שבו נעלמה שלומית. בביתה של אידה לא נמצאו סימני פריצה ולא נגנב דבר מרכושה. עובדות אלה מחזקות את המסקנה שאידה לא נרצחה למטרות שוד וכי מי שהיה בדירה, היתה לו גישה כלשהי אליה. המערער עונה על מסקנות אלה. ב. בגירסה שמסר בבית המשפט ובדברים שאמר לאיתי, קשר המערער בין אידה לבין שלומית, כאילו שתיהן היו בסוד עזיבתו את הארץ, וכי הדבר הנו על דעתן, וכאילו נדבר עם שתיהן שייפגשו במקומות שונים. עובדות אלה מפי המערער, וכן העובדה כי ביום שנעלמה שלומית אשר כפי שהוכח נרצחה על ידי המערער, נרצחה גם אידה, כאמור מצביעות על קשר בין מי שרצח את שלומית לבין מי שרצח את אידה. עוד ראוי לציין, כי ניתן להסביר את רצח אידה באותו המניע שהביא את המערער לרצוח את שלומית - הרצון להחזיק באיתי. ג. ביום המיקרה היה המערער בדירתה של אידה, כלומר שהיתה לו הזדמנות לבצע את הרצח. המערער עצמו מספר, כי היה בדירתה ב16.5.96-, ביום שבו היא נרצחה, בסביבות השעה 12:00. יוצא שהיתה לו הזדמנות לבצע את הרצח. בית המשפט המחוזי דחה את גירסת הדולרים שמסר המערער ומשעשה זאת, נדחתה גם "הסיבה" שבשלה, לטענת המערער, נכח בביתה של אידה בצהרי יום הרצח. יוצא, שהמערער נכח בזירת הרצח, ביום הרצח, כשאין מחלוקת בין הצדדים שהיחסים בין המערער לבין אידה היו מעורערים ושבימים כתיקונם, אידה לא התירה למערער לעלות לביתה (ראו עדותו של איתי בעמוד 28 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). ד. איתי סיפר בעדותו, כי ביום ה16.5.96- בסביבות שעה 14:00, היה בדרכו, כהרגלו מידי יום, לביתה של אידה, ובכניסה פגש במערער שהרכיב משקפי שמש ושפם הודבק מעל לשפתו העליונה. הדבר הפתיע את איתי משום שהיה אמור לפגוש במערער רק מאוחר יותר, ולכן הוא שאל את המערער מה מעשיו במקום. המערער סיפר לאיתי ששלומית ואידה נסעו, ולכן הוא מי שישמור עליו (עמודים 61-60 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). עדות זו של איתי נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט. יוצא שביום הרצח של אידה נקט המערער באמצעים להסוות את זהותו. הוא גם נמצא ליד דירתה של אידה בנסיבות המלמדות שהוא ביקש למנוע את עלייתו של איתי לדירה. המערער ידע שאיתי מתכנן, כמידי יום, לעלות לביתה של אידה, ובכך שהמתין לו בכניסה לבניין וסיפר לו שכאילו שלומית ואידה נסעו, התכוון למנוע ומנע את כניסתו של איתי לדירתה של אידה. ההסבר הסביר היחיד העולה מנסיבות המקרה למניעת המערער את עליית איתי לדירתה של אידה, הוא שהמערער ביקש למנוע זאת מחשש שאיתי יראה מה קרה לאידה (שבדירתה "ביקר" המערער, לגירסתו, קודם לכן). ה. בדירת המערער נתפסו שני נרתיקים לאקדח וערכת כלי ניקוי לאקדח. האקדח, לעומת זאת, לא נמצא. מבדיקות בליסטיות שנערכו הסתבר שהקליע שהביא למותה של אידה נורה מכלי נשק שנמנה על קבוצת כלי הנשק שביניהם גם האקדח של המערער. המערער נתבקש על ידי חוקריו למסור להם את האקדח שבבעלותו או פרטים על מקום הימצאו, אולם הוא סירב לעשות זאת ושמר על זכות השתיקה. בבית המשפט הבהיר המערער, כי מסר לשלומית את האקדח יום לפני ההמלטות, משום שידע שאסור להעביר נשק במעבר הגבול ורצה ששלומית תשמור את האקדח בדירתה הנעולה. הסבר זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי משום שגם לגירסתו של המערער, לפיה מאיימים על חיי שלומית, לא ברור מדוע ירצה להטמין את האקדח בביתה. בנוסף, בכל הפעמים האחרות שבהן יצא המערער מן הארץ, לא דאג להפקיד את האקדח בידה של שלומית. עוד הסתבר כי שלומית עצמה היתה בעלת אקדח שהופקד בכספת בבנק ועל כן, סברו שופטי בית המשפט המחוזי, שאין הגיון בכך ששלומית תרצה להחזיק בביתה את אקדחו של המערער אך לא את אקדחה שלה. בנוסף, יש לציין כי האקדח של המערער לא נמצא מעולם בדירתה של שלומית, הגם שדירתה של שלומית לא נפרצה. המערער גם לא הצליח להסביר כיצד מתיישבים דבריו עם העובדה שבמשטרה אמר לחוקריו ש"אני יודע איפה הוא היה ... איפה אני שמתי אותו לאחרונה" (ת187/). בבית המשפט ניסה המערער להסביר את דבריו אלה, באמרו כי "שמתי אותו בידה של שלומית" (עמוד 681 לפרוטוקול), אך הסבר זה אינו מתיישב עם דבריו בחקירה ועם בחירתו במילה "שמתי". בית המשפט המחוזי השתכנע שהמערער לא נתן את אקדחו למשמורת אצל שלומית ואין עילה להתערב במסקנתו. על כן, יש באקדח החסר ובשקריו של המערער בבית המשפט בנושא האקדח כדי לחזק את ראיות התביעה. ו. גופתה של אידה נעטפה בשק שינה ירוק. בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות לכך שאיתי העיד כי לשלומית ולאידה לא היה שק שינה כזה ולמערער כן. איתי הסביר שהוא יודע זאת משום שפעם ראה שק שינה כזה במושב האחורי ברכבו של המערער. (עמוד 36 לפרוטוקול). אכן, אין בראיה זו, כשלעצמה, להעיד על כך שהמערער הוא זה שרצח את אידה. שק שינה ירוק אינו אביזר נדיר, ועל כן העובדה שהמערער החזיק בשק שינה ירוק מהווה ראיה כלשהי המצטרפת לראיות אחרות, אך לא הייתי מייחס לה משקל רב. 36. על סמך כל האמור לעיל ועל רקע שקריו והסבריו המופרכים של המערער למעשיו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, יכול היה בית המשפט המחוזי להסיק את המסקנה המתבקשת בדבר אשמתו של המערער ברצח של אידה, ואין עילה שנתערב במסקנתו. אחרית דבר 37. ערעור זה חשף בפנינו מסכת אירועים קשה ומורכבת, הן מן הבחינה האנושית והן מן הבחינה המשפטית. ביום 16.5.95 לאחר הכנה מדוקדקת וממושכת, רצח המערער את מי שהיתה זוגתו לחיים ואם בנו ואת אימה, ולאחר מכן חטף את בנו אל מחוץ לגבולות הארץ. כאילו לא די בכך, המערער מסר בבית המשפט המחוזי גירסה המשמיצה את המנוחות, בכך שקשר אותן למעשים פליליים, אשר, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא היו ולא נבראו. קשה להלום כיצד קם אדם מן היישוב וגודע באחת את שיגרת חייה השלווה של משפחת בנו וממיט על בנו צער ואובדן כה כבדים. בנסיבות שיצר המערער, הושתתה הרשעתו על ראיות נסבתיות, כשברצח שלומית הורשע המערער גם בהיעדר גופתה של המנוחה. המערער ניסה להתחמק מהשלכות מעשיו בכך שהטמין את גופתה של שלומית, את אקדחו וכן ראיות נוספות. נסיונות אלה לא צלחו. על סמך כל המבואר לעיל, די בראיות הנסיבתיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי כדי להביא להרשעת הנאשם בשני מעשי הרצח. סיכומם של דברים, ערעור המערער, על שני חלקיו, נדחה, והרשעתו ברצח שלומית ואידה תעמוד בעינה. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ד' בסיון תשס"ב (15.5.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 99016880.E03 /עכב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il