החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ. יורם בן לולו

החלטה בתיק רע"א 1688/15 בבית המשפט העליון רע"א 1688/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. יורם בן לולו 2. סעיד מלחם 3. נאסר מאג'ד 4. בני סבעאוי לשיווק בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.2.2015, 23.2.2015 ומיום 8.3.2015 בת"א 056159-01-14 שניתנו על ידי כבוד השופט מ' רניאל בשם המבקשת: עו"ד מוטי ארד; עו"ד לירון אמיר-קורן בשם המשיב 2: עו"ד דיאן קשקוש בשם המשיבים 4-3: עו"ד עזמי נסאר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר מ' רניאל) בת"א 56159-01-14 מימים 4.2.2015, 23.2.2014, ו-8.3.2015 במסגרתן קבע בית המשפט כי הוא אינו מתיר לחברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ (להלן: המבקשת) להגיש ראיות מטעמה במסגרת העדות הראשית של עדיה. הרקע לבקשה 1. במסגרת הסכם פשרה עם המבקשת, הודה יורם בן לולו (להלן: המשיב 1) בכך שבין שנת 2008 לשנת 2014, בהיותו עובד של המבקשת, פעל בקנוניה עם סעיד מלחם (להלן: המשיב 2) על מנת להוציא מהחברה המרכזית כספים במרמה בהיקף של כ-10,000,000 ש"ח. השיטה שבה פעלו המשיבים 1 ו-2 נשענה על רישום זיכויים פיקטיביים מטעם המבקשת לזכות המשיב 2 בעד מוצרי חלב שרכש ממנה ושאותם החזיר, כביכול, משום שהיו פגומים. היקף הזיכויים הפיקטיביים שאותם הזין המשיב 1 למערכת המחשב של המבקשת הגיע עד לכדי כ-50 אחוזים מסך הרכישות של המשיב 2. עוד באותו הסכם פשרה הודה המשיב 1 כי פעל בשיטה דומה יחד עם נאסר מאג'ד ובני סבעאוי לשיווק בע"מ (להלן: המשיב 3 והמשיבה 4 בהתאמה) להוצאה במרמה של כ-1,000,000 ש"ח נוספים. במסגרת הסכם הפשרה, מסר המשיב 1 למבקשת סכום של כ-500,000 ש"ח, שהינו, לטענת המשיב 1, מרבית התמורה שקיבל מיתר המשיבים בעד שיתוף הפעולה עימם. יודגש כי הודאתו של המשיב 1 במסגרת הסכם הפשרה מגובה במספר תצהירים, בחקירתו במשטרה ובעדותו לפני בית המשפט המחוזי, וכי יתר המשיבים מכחישים את הדברים העולים ממנה. 2. בעקבות האירועים הללו, הגישה המבקשת כתב תביעה ביום 2.2.2014, וביום 4.9.2014 נחתם הסכם הפשרה שהוזכר לעיל, במסגרתו אף ניתן פסק דין המקבל את תביעת המבקשת נגד המשיב 1 במלואה. תצהירי גילוי מסמכים הוחלפו בין הצדדים ביום 11.1.2015, וביום 4.2.2015 התקיים דיון ההוכחות הראשון בתיק. לאחר דיון זה, התקיימו ארבעה דיונים נוספים שבהם נחקרו עדי המבקשת והמשיב 2, בתאריכים 8.2.2015, 23.2.2015, 3.3.2015 ו-8.3.2015. בתום דיון ההוכחות האחרון קבע בית המשפט כי על המבקשת להגיש את סיכומיה עד ליום 10.5.2015 וכי המשיבים יגישו את סיכומיהם עד ליום 12.7.2015. טענות הצדדים 3. בקשת רשות הערעור המתוקנת שהגישה המבקשת – באמצעות באי כוחה, עו"ד מוטי ארד ועו"ד לירון אמיר-קורן – מופנית כנגד מספר החלטות של בית המשפט המחוזי אשר מנעו ממנה, לטענתה להגיש ראיות מרכזיות ונחוצות, וזאת ללא הצדק בדין ותוך גרימת עיוות דין. ראשית, ביום 4.2.2015 החליט בית המשפט המחוזי למנוע מגיא ליכט, מנהל מרחב צפון של המבקש ומנהלו הישיר של המשיב 1, להציג במסגרת עדותו פלטים ממערכת המחשב של המבקשת ככל שאלו מכילים נתונים המתייחסים לתקופה עובר לכניסתו לתפקיד מנהל מרחב צפון של המבקשת. כמו כן, בית המשפט לא התיר לליכט למסור נתונים נוספים שהופקו לבקשתו, משום שלא הוא זה שהפיק את הדו"ח מהמערכת. בשני המקרים, התבסס בית המשפט על כך שלליכט אין "ידיעה אישית" באשר לנתונים. שנית, ביום 4.2.2015, במסגרת עדותו של רו"ח אלון סומך, חשב בחברה המרכזית, ביקשה המבקשת להציג דו"חות המכילים נתוני מכירות – דו"חות אשר הופקו על ידי סומך באופן אישי. בית המשפט דחה את הבקשה להגשת הדו"חות כרשומה מוסדית, והוסיף כי הם לא גולו במסגרת הליך גילוי המסמכים. עוד בהקשר הזה, פסל בית המשפט שאלה במסגרתה נשאל סומך האם יש התאמה בין הנתונים שהפיק לבין הנתונים המופיעים בכתב התביעה. שלישית, בית המשפט דחה את בקשת המבקשת לאפשר לרו"ח רחל מיטלמן – סמנכ"לית הכספים של המבקשת – שהעידה גם היא ביום 4.2.2015, לאמת את הנתונים הנמצאים בכתב התביעה. בית המשפט נימק את הדחייה בכך שמדובר בעדות סברה הנשענת על צירוף של עדויות שמיעה, ולא בידיעה אישית. רביעית, ביום 23.2.2015 דחה בית המשפט את בקשתה של רו"ח שרון קמחי, מנהלת המחלקה הכלכלית בחברה המרכזית, להגיש מסמך שהפיקה בעצמה כראיה המאמתת את הנתונים המופיעים בכתב התביעה, וזאת מהסיבה שלא היא הפיקה את המסמך המופיע בכתב התביעה עצמו. בהמשך ישיר לכך, בית המשפט לא איפשר לבא כוחה של המבקשת לשאול את קמחי בעל פה האם הנתונים שהפיקה תואמים את הנתונים שמופיעים בכתב התביעה. חמישית טוענת המבקשת כי סמוך לתחילת דיוני ההוכחות, הובא לידיעתה כי בשנת 2012 קיבל המשיב 1 מהמשיב 2 צ'ק על סך של 60,000 ש"ח. רק ביום 16.2.2015, כך נטען, הגיעה לידיה אסמכתא בנקאית על עצם הפקדתו של הצ'ק על ידי המשיב 1. ביום 23.2.2015, במהלך חקירתו הנגדית של המשיב 1, פסל בית המשפט את הצגת האסמכתא ולא איפשר לבא כוח המבקשת לחקור את המשיב 1 אודותיה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהאסמכתא הייתה מוכרת זמן רב עובר לחקירה הראשית ובכך שמדובר בשאלה מדריכה שאינה מבהירה שום תשובה שנתן המשיב 1 במהלך חקירתו הנגדית. שישית, עם תחילת פרשת ההגנה של המשיבים 4-3, הודיע בא כוחם כי הם מוותרים על כל ארבעת העדים שהיו צפויים להעיד מטעמם, כולל המשיב 3 עצמו. מיד לאחר הודעה זו, ביקשה המבקשת להזמין את המשיב 3 כעד מטעמה לצורך חקירה ראשית. ביום 8.3.2015 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי היה על המבקשת להודיע לפני תחילת שלב הראיות כי היא מתכוונת לזמן לעדות מטעמה את המשיב 3. 4. המשיב 2 – באמצעות באת כוחו, עו"ד דיאן קשקוש – טוען כי יש לדחות את הבקשה אך מהטעם שהליכי ההוכחות בתיק כבר הסתיימו. ממילא, טוען המשיב 2, תהיה המבקשת רשאית לערער על החלטות הביניים של בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. עוד נטען כי לא מדובר במקרה חריג שבו לא ניתן להמתין לערעור על פסק הדין. המשיב 2 מוסיף וטוען כי החלטותיו של בית המשפט אף היו מוצדקות לגופו של עניין. אשר להחלטה הראשונה; נטען כי ליכט ביקש להעיד על מסמכים שלא נערכו על ידו באופן אישי, ומכאן שלא נפלה בהחלטתו של בית המשפט כל טעות. אשר להחלטה השנייה; נטען כי המסמכים הרלוונטיים לא גולו בתצהיר לגילוי מסמכים, וכי בקשת רשות הערעור נעדרת כל נימוק לטענה שהיה מקום לסווג את המסמכים כרשומה מוסדית. אשר להחלטה השלישית; נטען כי משסמנכ"לית הכספים לא העידה כמומחית מטעם המבקשת, הרי שבדין סווגה עדותה כעדות סברה. אשר להחלטה הרביעית; נטען כי גם כאן, המסמכים הרלוונטיים לא גולו בתצהיר לגילוי מסמכים. אשר להחלטה החמישית; נטען כי עצם קיומו של הצ'ק נודע למבקשת עוד לפני העדות הראשית של המשיב 1, ועל כן היה עליה לגלות למשיב 2 אודות קיומו עוד בטרם החקירה הנגדית של המשיב 1, כדי שיוכל לעמתו עם תוכן המסמך. אשר לטענה השישית; נטען כי ממילא אין טעם בהעדת המשיב 3, אשר נהנה מחיסיון מפני הפללה עצמית עקב ההליך הפלילי המתנהל מולו במקביל להליך האזרחי ושהוא בכל מקרה מסר את גירסתו במסגרת שאלונים ששוגרו על ידי המבקשת. 5. המשיבים 4-3 – באמצעות בא כוחם, עו"ד עזמי נסאר – מצטרפים לעמדתו של המשיב 2. לטענתם, אין להתעלם מכך שהמבקשת לא ראתה לנכון לבקש רשות ערעור מיד לאחר ההחלטות שקיבל בית המשפט המחוזי בדיון שהתקיים ביום 4.2.2015, אלא העדיפה להמתין למעלה מחודש, עד לאחר שהסתיימו ארבעה מתוך חמשת דיוני ההוכחות בתיק. 6. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 16.4.2014, הגישה המבקשת בקשה לדחיית המועד להגשת סיכומים בבית המשפט המחוזי – אשר נקבע ליום 10.5.2015 – עד לאחר שתתקבל החלטה בבקשת רשות הערעור, וזאת לאחר שביום 14.4.2015 דחה בית המשפט בקשה דומה שהוגשה אליו. הן המשיב 2 והן המשיבים 4-3 התנגדו לבקשה. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים, אציע לחברַי כי נדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. אוסיף כבר עתה כי אציע לחברַי כי נקבל את הערעור בחלקו. 8. בבואנו להכריע בערעור, נקודת המוצא הינה שמדובר בערעור על החלטות דיוניות מובהקות של הערכאה הדיונית. ככלל, בית המשפט שלערעור לא יתערב בהחלטות מעין אלה אלא במקרים חריגים, שכן מלאכת ניהול המשפט מופקדת בידי שופט הערכאה הדיונית [ראו למשל: רע"א 7167/13 גד ליבמן נ' בנק דיסקונט בע"מ (24.10.2013) (להלן: עניין ליבמן) והאסמכתאות שם]. עיון בפרוטוקולים הרלוונטיים מלמד כי חמש מתוך שש ההחלטות מושא הערעור אינן באות בגדרם של אותם מקרים חריגים. אשר להחלטה הראשונה; משליכט עצמו העיד כי אחרים הוציאו עבורו את פלט הנתונים, הרי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי מדובר בעדות סברה. רציונאל דומה הופעל על ידי בית המשפט במסגרת ההחלטה השלישית, ועל כן גם היא אינה מצדיקה התערבות מצד בית משפט זה. הן ההחלטה השנייה והן ההחלטה הרביעית כללו קביעות מפורשות של בית המשפט לפיהן לא ניתן הצדק סביר לכך שהמסמכים לא גולו בהליך הגילוי. די בכך כדי לחייב את המסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטות הללו. גם החלטתו החמישית של בית המשפט איננה מצדיקה את התערבותנו. ניתן לטעון אמנם כי על פני הדברים מדובר בהחלטה אשר מחמירה עם המבקשת, אולם לא די בכך. ברי כי החלטתו של בית המשפט למנוע את הצגתו של המסמך הבנקאי – הן לעד והן לבית המשפט – הייתה סבירה נוכח שיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בעניינים כגון דא. 9. הקושי, אם כן, טמון בהחלטה השישית מושא הבקשה דנן, במסגרתה קבע בית המשפט המחוזי כי משלא ביקשה להעיד את המשיב 3 מבעוד מועד, לא תוכל המבקשת להעיד אותו מטעמה בסיום פרשת התביעה. בית המשפט נסמך, כאמור, על העובדה שהמבקשת הגישה את רשימת העדים מטעמה לפני שידעה מיהם העדים מטעם ההגנה, וממילא לא קיבלה באותו שלב התחייבות כלשהי שהמשיב 3 יעיד. אין חולק כי גם סוגיות של זימון עדים והיתר להבאת ראיות הן עניינים מובהקים שבסדרי דין, שלערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בהם, ואשר ערכאת הערעור תימנע ככלל מלהתערב בהם [ראו למשל רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' דורי (ראודור) נחום פסקה 7 (10.6.2009) (להלן: עניין רותם) והאסמכתאות שם]. סבורני, עם זאת, כי נוכח ההלכה שיצאה תחת ידו של בית משפט זה ברע"א 4197/06 שירותי בריאות כללית נ' אהרון משה (20.6.2006) (להלן: עניין שירותי בריאות כללית), המקרה שלפנַי אכן נמנה על החריגים לכלל. עניין שירותי בריאות כללית מתמודד באופן חזיתי עם השאלה מתי תובע רשאי לזמן את הנתבע להעיד מטעמו. בפרט מתייחס פסק הדין לסיטואציה שבה הנתבע בוחר שלא להעיד במסגרת פרשת ההגנה למרות שהתחייב לעשות כן. את מסקנות פסק הדין מסכם השופט (כתוארו אז) א' גרוניס באמצעות שלושה כללים: א. בעל דין רשאי לזמן לעדות את בעל הדין שכנגד; ב. אף על פי כן, אם בעל דין מודיע כי הוא יעיד מטעמו, אין להתיר זימונו כעד על ידי הצד שכנגד; ג. היה ובעל הדין שהודיע כי יתייצב למתן עדות מטעמו אינו עושה כן חרף הודעתו, אין מניעה שיזומן כעד מטעם יריבו (שם, בפס' 11). פרשנות אפשרית אחת של הכללים הללו עשויה להוביל למסקנה כי תובע יורשה לזמן לעדות את הנתבע בנסיבות שבהן הנתבע הודיע כי לא התייצב חרף הודעתו רק בתנאי שהתובע זימן את הנתבע מלכתחילה. כשלעצמי, סבורני כי אין להתנות את זימון הנתבע להעיד מטעם התובע בהצהרה מטעם התובע בכל מקרה ומקרה. פרשנות המתנה באופן גורף את העדת הנתבע בזימונו מראש על ידי התובע, איננה מגשימה את התכליות שעליהן עמד פסק הדין. מפסק הדין עולה שבנסיבות שבהן בית המשפט לא הורה על מתן תצהירי עדות ראשית, יש לבכר את ערך גילוי האמת ובלבד שיופג החשש מהיפוך נטל הראייה וממתן יתרון בלתי הוגן לתובע (שם, בפס' 4, 8-7). בנסיבות המקרה דנן, הבקשה להעיד את המשיב 3 הגיעה מיד עם סיומה של פרשת התביעה, בטרם התחילה פרשת ההגנה וללא כל השתהות (השוו: עניין רותם, בפס' 8). ניכר כי המבקשת אף הופתעה מהחלטתו הפתאומית של המשיב 3. בנסיבות שכאלה, אין לומר כי מתעורר החשש מהיפוך נטל הראייה או ממתן יתרון בלתי הוגן לתובע. 10. יתר על כן, אין הצדקה, בנסיבות העניין, לדרוש מהמבקשת לכלול את המשיב 3 ברשימת עדיה מלכתחילה, עוד בטרם נחשפה לרשימת עדי ההגנה. המשיב 3 איננו עד אלמוני שאותו ההגנה מנסה להסתיר כדי לקבל יתרון מסוים על פני התביעה – מדובר בנתבע, שהינו ללא צל של ספק בעל דין מרכזי (השוו: עניין ליבמן). כאשר מדובר בנתבע, ברירת המחדל שהותוותה בעניין שירותי בריאות כללית הינה כי יש להעדיף את העדתו במסגרת פרשת ההגנה. משאלו הם פני הדברים, רשאית הייתה המבקשת לצפות שהמשיבים יזמנו את המשיב 3 להעיד – וציפייה זו אכן קיבלה גושפנקא עת שנכלל המשיב 3 ברשימת עדי ההגנה. משכך, לא היה מקום בנסיבות המקרה לזקוף לחובתה של המבקשת את אי-הכללתו של המשיב 3 ברשימת עדי התביעה. 11. ניתן להקשות ולטעון שהמשיב 3 מעולם לא מסר התחייבות של ממש להעיד במסגרת פרשת ההגנה, וכי בנסיבות שבהן לא ניתנה התחייבות כאמור, אין לאפשר למבקשת לתקן את רשימת עדיה בדיעבד. מנגד, אין לומר כי התחייבות שכזו נעדרה לחלוטין – אין חולק כי המשיב 3 נכלל ברשימת עדי ההגנה, גם אם זו פורסמה לאחר רשימת עדי התביעה. הכללת המשיב 3 ברשימה איננה רמיזה בלשון רפה אודות אפשרות כללית שהמשיב 3 יעיד (השוו: עניין רותם, בפס' 8) אלא הצהרה שבנסיבות העניין רשאית הייתה המבקשת להסתמך עליה. עוד יוער כי העדתו של המשיב 3 איננה צפויה להביא לסרבול דיוני מכביד: הואיל שהמשפט בין כה וכה התנהל ביעילות ראויה לציון עד לנקודת זמן זו, ונוכח פרק הזמן הלא ממושך שעבר מאז דיון ההוכחות האחרון, אין סיבה להאמין שחקירתו של עד נוסף תימשך זמן רב או תביא לפגיעה בזכויותיו של מי מהצדדים (השוו: שם, בפס' 9). אדרבא, נראה כי חקירה כזו נחוצה לשם הגשמת ערך גילוי האמת. 12. אשר על כן, מכלול הנסיבות – לרבות העובדה כי המשיב 3 הינו בעל דין ולא עד רגיל, היעדר השתהות מצד המבקשת והכללתו של המשיב 3 ברשימת עדי ההגנה – מצביע על כך שיישום הלכת שירותי בריאות כללית על נסיבות המקרה דנן מחייב לאפשר את חקירתו של המשיב 3. ניתן אמנם להעלות על הדעת תוצאה שונה, שתספק תמריץ לכלל התובעים באשר הם לכלול את כל בעלי הדין שכנגד ברשימת עדי התביעה. אולם, איני סבור כי תוצאה שכזו מגשימה את ההגיון לפיו, ככלל, במידה והנתבע מעיד, מוטב שייעשה כן מטעם ההגנה – וספק אם מדובר בתוצאה רצויה מבחינת יעילות ההליך או מבחינת השאיפה לקדם הגינות דיונית בין בעלי הדין. 13. סוף דבר – אציע לחברַי כי נדחה את הערעור ככל שהוא נוגע לחמש החלטותיו הראשונות של בית המשפט המחוזי, ונקבל אותו רק ככל שהוא נוגע להעדתו של המשיב 3. באם תתקבל המלצתי, יוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך העדתו של המשיב 3. בנוסף, המועד האחרון להגשת סיכומים מטעם המבקשת – אשר נקבע ליום 10.5.2015 – נדחה בזאת עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין אמליץ כי לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשע"ה (‏4.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15016880_W04.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il