מדינת ישראל נ. סמי אלעוברה

פסק-דין בתיק ע"פ 1688/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1688/07 ע"פ 2368/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' אלון המערערת בע"פ 1688/07 והמשיבה בע"פ 2368/07: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 1688/07 והמערער בע"פ 2368/07: סמי אלעוברה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 970/05 שניתן ביום 10.1.07 על ידי כבוד השופט ע' חבש תאריך הישיבה: י"ט בתמוז התשס"ז (05.07.07) בשם המערערת: עו"ד יאיר חמודות בשם המשיב: עו"ד אלעד שור בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' אלון: הערעורים המערער נהג ביום 7.2.05 במיניבוס בכביש משער הגיא לכיוון בית שמש, כשברכב כעשרים נוסעים, פועלים בדרכם מגוש דן לביתם בתרקומיא. כשהגיע סמוך לישוב אשתאול, סטה שמאלה לנתיב הנגדי והתנגש בעוצמה רבה חזית אל חזית בטנדר שנסע מולו בנתיב הנגדי. מעוצמת המכה נזרק הטנדר לימין הכביש ופגע במעקה בטיחות, כשחזית המיניבוס צמודה אליו. נהג הטנדר מת במקום. נוסע שישב לצידו נפצע קשה בראשו, באגן, ביד ובצלעות. חמישה עשר מנוסעי המיניבוס נפצעו קלות בגפיים ובפנים. על פי הנטען בכתב האישום, נהג המערער את המיניבוס בצורה מסוכנת ובחוסר זהירות, תוך סטיות חוזרות ונשנות לנתיב הנגדי לאורך כל עיקולי הדרך, החל מתחנת הדלק מסילת ציון ועד למקום התאונה, מרחק של מספר קילומטרים. המערער כפר במיוחס לו. בית המשפט שמע את פרשת התביעה וההגנה, ובהכרעת הדין הרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בגזר הדין הוטל על המערער עונש מאסר בפועל של תשעה חודשים, עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים ופסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה ברכב ציבורי (אוטובוס ומונית) למשך שש שנים. הנאשם מערער בפנינו על הרשעתו, ולחילופין על חומרת דינו, והמדינה מערערת בפנינו על קולת עונשו. הכרעת הדין 1. ראיות התביעה לעניין נסיבות התרחשות התאונה ודרך נהיגתו של המערער את המיניבוס קודם לכן, נסמכו בעיקרן על עדויות בוחן התנועה המשטרתי, עדויות נוסעים שהיו במיניבוס ועדותו של נהג האוטובוס שרון מויאל. סמוך לפני התאונה נהג מויאל אוטובוס נוסעים מירושלים לבית שמש. כשיצא ממחלף שער הגיא נסע לפניו המיניבוס בו נהג המערער, וכך מתאר הוא את נסיעת המיניבוס שלפניו: "ממחלף בית שמש נסעתי אחרי מיניבוס שנסע לפני. הוא נסע בצורה לא כל כך רגועה. חתך נתיבים, לוקח חצאי נתיבים, סיבובים ועיקולים. הבהבתי לו עם האורות, צפרתו לו וניסיתי, אולי יש בעיה באוטו. הוא נסע בצורה לא ברורה בכלל. המרחק בינינו היה כ-50 מטר. שמרתי ממנו מרחק, המשכתי לנסוע אחריו באותו כיוון, יש נתיב אחד לכל כיוון. הגענו לעקומה. בעקומה ימינה הוא פשוט המשיך לנסוע ישר. הספקתי לצפור לו לפני שנכנס בטנדר…" (עמ' 20 לפר'). ובהמשך עדותו: "לא ראיתי רכב נוסע לפני המיניבוס, היה לי מספיק שדה ראיה לראות אם יש כלי רכב. צפרתי והבהבתי כי ניסיתי להזהיר אותו על צורת הנהיגה שלו … אני מעריך שהיו בין חמישה לשלושה עיקולים שחתך לפני התאונה. אני מעריך שהמרחק של אותם עיקולים היה כשני קילומטר. התאונה ארעה בנתיב הנגדי. בעל הטנדר אפילו ניסה לברוח לשוליים בצד ימין לכיוון הנסיעה שלו … בהתחלה היה מרחק (בין האוטובוס של מויאל למיניבוס – י"א) של כ-30 מ', ראיתי שהוא מתנהג כך ואז שמרתי מרחק יותר גדול של כ-50 מ'. היו נוסעים באוטובוס שמאוד נלחצו מצורת הנסיעה שלו לפני התאונה. רוב הנוסעים (באוטובוס – י"א) שראו אותי צופר הסתכלו קדימה לראות מה הסיבה. היה עוד שני עיקולים אשר חתך את העקומה ורוב הנוסעים התחילו להזהיר אותי שהם רוצים שאני אשמור יותר מרחק" (עמ' 22-21). בוחן התנועה המשטרתי (אלי דוד) מסר בדו"ח שערך ובעדותו, כי שדה הראיה שנפתח למיניבוס היה בלתי מוגבל וניתן היה להבחין בעקומה ימינה כבר ממרחק של 250 מטרים. מתוך ממצאי התאונה שבזירה הסיק הבוחן כי המערער הוא זה שסטה לנתיב הנגדי ופגע שם בטנדר, שכן כל סימני התאונה, ובהם שברי זכוכית, שברי הרכב, נוזלי הרכבים ועוד, כולם נמצאו בנתיב הנגדי. הבוחן העיד כי ממצאי הזירה שוללים לחלוטין את גירסת המערער, כאילו נהג הטנדר היה זה שסטה ממסלולו לתוך מסלול נסיעת המיניבוס. 2. בית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של נהג האוטובוס מויאל, שעיקריה פורטו לעיל. הוא הוסיף וציין, כי מויאל אינו בעל עניין בהליכים אלו, מטוב ועד רע, והדבר מוסיף אמינות לעדותו. גירסת הנאשם נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי מהימנה, הן לגבי דרך נהיגתו את המיניבוס עובר לתאונה והן לדרך בה התרחשה התאונה. גירסתו של הנאשם כי נהג בזהירות ובמתינות, כשלפתע הגיח הטנדר לתוך מסלול נסיעתו, נשללת כאמור מעדותו של הבוחן המשטרתי, מממצאי זירת התאונה ומעדותו של מויאל. כמו כן, נשללת היא בעיקרה על ידי מספר נוסעים שהיו במיניבוס והעידו כעדי תביעה. בעדותם הם מסרו על הערות שהעירו למערער על דרך נהיגתו ועל הצורה בו הוא "לוקח את הסיבובים". בשל כל אלה, קבע בית המשפט קמא כי עובר לתאונה התגבש במערער היסוד הנפשי של כוונה, וזאת מתוך רמת הסיכון שנטל במודע בדרך נהיגתו ומתוך כך שתוצאותיה הקטלניות של התאונה היו בגדרי הציפיה, כמובן הדברים בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. ערעור המערער לעניין הכרעת הדין 1. לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא בדחותו את גירסת המערער בעדותו לעניין נסיבות התרחשות התאונה, ובהעדיפו תחתיה את עדויות עדי התביעה והבוחן המשטרתי. לחילופין, טוען המערער, כי ממצאי העובדה כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא אינם מקימים את יסודות עבירת ההריגה בה הורשע, אלא את יסודות עבירת גרם המוות ברשלנות. 2. הממצאים שקבע בית המשפט לעניין נסיבות התרחשות התאונה נקבעו בעיקרם, כאמור לעיל, מתוך ממצאים אובייקטיביים שנתגלו בזירת התאונה, מתוך האמון שנתן בית המשפט בעדותו של מויאל ומתוך חוסר האמון שנתן בעדות המערער. לא מצאנו מקום להתערב בכל אותם ממצאים שבעובדה ובמהימנות. עיון בפרוטוקול העדויות ובתיק המוצגים מלמד כי קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין ממצאי העובדה האמורים מתבקשות מאליהן. מיקום התאונה, כנלמד מהממצאים בזירה, שולל בעליל את גירסת המערער ועדותו כאילו נהג הטנדר הוא שסטה ממסלול נסיעתו ולא הוא, המערער. כך גם באשר למסקנת בית המשפט המאמצת את דו"ח בוחן התנועה, ולפיו לא נמצאו בזירת התאונה ראיות כלשהן היכולות לתלות את אירוע התאונה במכשולים בלתי צפויים שאינם קשורים בנהיגת המערער. לא הובאו ראיות שכאלה, ודו"ח בוחן התנועה אף שולל את התכנותן. טענת בא כוח המערער כי על פי אחת העדויות נמצאו עקבות חצץ על הכביש ויתכן כי בכך הסיבה להתרחשות התאונה, נשללה בדין על ידי בית המשפט קמא. בעת בדיקת הזירה על ידי בוחן התאונות לא נמצאה כל עדות לכך, העד מויאל שנהג באוטובוס מאחורי המערער אינו מאשר זאת, וגם המערער עצמו לא טען לכך בעדותו. האזכור היחידי לעניין זה היה בהודעה בכתב ת/13 שנגבתה מאחד מנוסעי המיניבוס, ובה נרשם: "יכול להיות שהתאונה בגלל חצץ שמימין לדרך. אינני יודע. ראיתי שיש חצץ מצד ימין של הדרך". המדובר בהשערה המועלית על ידי אותו העד (ור' גם בחקירתו הנגדית, עמ' 43 לפרוטוקול), שאינה נתמכת בראיות כלשהן ואף נשללת מתוך הראיות והממצאים כפי שנקבעו. הראיות כולן מובילות אכן למסקנה האחת והיחידה, כי התאונה ארעה מתוך נהיגתו חסרת הזהירות של המערער. 3. נותרה טענתו השניה של המערער, ולפיה חוסר זהירותו לא עלה כדי היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה אלא רק כדי ההתרשלות שבעבירת גרימת מוות ברשלנות. "ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות מצויה ביסוד הנפשי של העושה. בעוד שבעבירת גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות (סעיף 21 לחוק העונשין), הרי שבעבירת ההריגה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית. מחשבה פלילית כוללת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. לעניין התוצאות דרושה פזיזות (שבאחת משתיים), שהיא לענייננו קלות דעת המתבטאת '…בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למונען' (סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין)" (ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 20, 31). אשר לטיבה של המודעות הנדרשת לעניין המחשבה הפלילית בעבירת ההריגה, בוארו הדברים על ידי השופט י' אנגלרד בע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל (פ"ד נד(5) 80, 93) כדלהלן: "באשר להיקף המודעות, או ביתר דיוק: למושאה, הרי דעתי היא כי העושה צריך להיות מודע לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות. עם זאת, אין כל צורך כי העושה יהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות האירועים שהביאה בסופו של דבר לידי מותו של אדם. גם אין כל צורך כי העושה ידע תמיד מראש את זהותו של הנפגע,. הכל תלוי בטיב הסיכון הקונקרטי. לכן כאשר, למשל, יש בנהיגתו של אדם משום יצירת סיכון ממשי לעוברי אורח, סיכון שהוא מודע לו, הרי במקרה זה אין כל טעם לדרוש כי הוא יהיה מודע לזהותו המדוייקת של הקורבן העתיד. כך במקרה של אובדן שליטה על רכב. אין לדעת מראש את מקום פגיעתו בהולכי רגל. היקף המודעות הוא פונקציה של תחום הסיכון". הממצאים שנקבעו לעניין דרך נהיגת המערער דנן את רכבו מובילים למסקנה כי התקיימה בו המודעות לטיב המעשה לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית כשנלוותה להם קלות הדעת לעניין האפשרות לגרימת התוצאה הקטלנית. עדותו של מויאל מספקת לנו אשנב הסתכלות, בזמן אמת, לדרך נהיגתו של המערער את המיניבוס ובו כעשרים נוסעים בקטע הדרך בן מספר הקילומטרים ממחלף שער הגיא ועד למקום התרחשות התאונה. לאורך כל אותה הדרך "חתך" המערער נתיבים, סיבובים ועיקולים באופן בו הנהג שנסע מאחוריו נבהל מדרך נהיגה כזו וניסה להתריע במערער שוב ושוב בהבהוב אורות ובצפירת צופר. הוא גם החליט, כתוצאה מכך, להגדיל את המרחק בינו לבין המיניבוס שנהג המערער. שדה הראיה של המערער היה בלתי מוגבל וניתן היה להבחין בעקומה האחרונה ממרחק של 250 מטרים. המערער לא הבחין בטנדר הבא מולו, המשיך לנסוע ישר לתוך העקומה, תוך שמויאל עוד מספיק לצפור לו צפירת אזהרה נוספת בטרם פגע המערער בטנדר בנתיב הנסיעה הנגדי וגרם לתאונה הקטלנית. 4. דרך נהיגתו המתוארת של המערער את המיניבוס שנהג ובו כעשרים נוסעים עולה מאליה כדי רשלנות רבתי. המדובר בקטע דרך של מספר קילומטרים שבין מחלף שער הגיא לבין אשתאול, בסמוך לצומת בית שמש. מויאל העריך המרחק בכשני קילומטר, והמדובר בכביש ידוע ומוכר. מהירות הנסיעה שנסעו בה מויאל והמערער הוערכה על ידי מויאל בכ-70 קמ"ש. דהיינו, המערער נהג את המיניבוס בדרך הנהיגה האמורה משך כשתי דקות לפחות עובר לתאונה. השאלה אם קיום היסוד ההתנהגותי של "רשלנות רבתי" מקים מאליו "חזקה משפטית" בדבר התקיימות המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת ההריגה נדונה בשורת פסקי דין של בית משפט זה. כך, למשל, בע"פ 2013/93 קלפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), נפסק מפי השופט א' גולדברג: "לא יכול להיות ספק כי עוצמת הסטיה מנורמת הזהירות הסבירה של מי שנוהג במצב דוגמת המצב בו נהג המערער מגיעה כדי התרשלות רבתי וסטיה גסה מנהיגה סבירה. בכך התקיים היסוד האובייקטיבי שבעבירה (עבירת ההריגה – י"א). אשר ליסוד הנפשי של פזיזות, הרי שבהעדר ראיה ישירה ליסוד זה, חזקה על המערער כי היה מודע לסיכון שבנהיגתו, ולפחות נהג מתוך תקווה כי הסיכון לא יתממש והוא יצא בשלום מנהיגה כזאת. משלא הוכח היפוכו של דבר, הרי שעומדת החזקה האמורה בעינה, ומכאן ששני יסודות העבירה הוכחו ושבדין הורשע המערער". וכדברים האלה מצינו מפי הנשיא ברק בדנ"פ 3285/98 חיג'אזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.1998). לעומת זאת, בע"פ 3841/94 מדינת ישראל נ' צלנקו (לא פורסם, 21.8.1994), נפסק על ידי השופטת ד' דורנר: "אכן, בית המשפט רשאי להסיק קיומה של פזיזות מתוך התנהגות הנאשם, על סמך חזקת המודעות על פיה כל אדם מודע לתוצאות העלולות לצמוח ממעשיו. ואולם זוהי חזקה עובדתית שאינה משפיעה על נטל ההוכחה ... אין לקבל את ההנחה כי התרשלות מדרגה גבוהה כשלעצמה, ללא זיקה לנסיבות הקונקרטיות של האירוע, הינה ראיה מספקת לקיומה של פזיזות, המעבירה לנאשם את הנטל להוכיח כי הוא לא היה פזיז. הנסיבות הספציפיות של העבירה הן המאפשרות להבחין בין מצב נפשי של רשלנות לבין פזיזות או כוונה. יישום גורף של חזקת המודעות עלול להביא איפוא למסקנה מוטעית". בע"פ 3158/00 הנ"ל מצטרף השופט י' אנגלרד לעמדת השופטת דורנר (שם, בעמ' 93): "לגופו של עניין, דעתי היא כי המדובר בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על ניסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון בפני בית המשפט. הפרכתה של חזקה עובדתית יכולה לעלות משקילתו של מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם אם בית המשפט אינו מקבל את גירסתו של הנאשם בדבר דרך התרחשות התאונה הקטלנית". 5. בעניין דנן הוכח לדעתי היסוד הנפשי של פזיזות (בחלופת קלות הדעת), הן לשיטת המצדדים ב"חזקה המשפטית" והן לשיטת המצדדים ב"חזקה העובדתית". הממצאים שקבע בית המשפט קמא לעניין דרך נהיגתו של המערער את מכוניתו עובר לתאונה ותוך כדי התרחשותה, מקימים מאליהם ומתוכם את חזקת המודעות לפיה כל נהג מן הישוב אמור היה להיות מודע לתוצאה הקטלנית העלולה לנבוע מדרך נהיגה שכזו. לא מצינו בחומר הראיות, ובממצאי העובדה, ראיה או נתון שיהיה בהם להפריך מסקנה בלתי נמנעת זאת. נמצא לנו איפוא, כי התקיימו בנהיגתו של המערער הן היסוד ההתנהגותי והן היסוד הנפשי שבעבירת ההריגה, ועל כן ערעורו על ההרשעה דינו להדחות. הערעורים על העונש שני הצדדים מערערים על העונש שנגזר על המערער. המדינה טוענת כי העונש שהוטל מופרז לקולא, והמערער טוען כי ראוי היה להקל עמו ולדונו לתקופת מאסר שתרוצה בעבודות שירות. הפזיזות והרשלנות הרבה בה נהג המערער את המיניבוס גרמו לקטילת חייו של המנוח יגאל ריחיים ז"ל, שנהג את הטנדר. כמו כן, גרמה התאונה לפציעתו הקשה של נוסע נוסף בטנדר ולפציעות קלות של 15 מנוסעי המיניבוס. תוצאות נוראיות אלה נגרמו מראשית ועד אחרית מדרך הנהיגה המסוכנת בה נהג המערער את מכוניתו, ולא ניתן לתלותן בנסיבות או בגורמים אחרים של מצב הדרך, מצב הרכב, מזג האויר, נהיגת הרכב האחר וכיוצא באלה נימוקים. בהינתן זאת, נמצא בעינינו גזר הדין קמא מופרז לקולא במידה המחייבת התערבותנו. השיקולים ששקל בית המשפט קמא לקולת עונשו של המערער, כולם שיקולים נכבדים הם. אולם, האיזון שאיזן בין אלה לבין חומרת הרשעתו על תוצאתה הקטלנית ולבין חובת בתי המשפט לנקוט באמות מידה מחמירות במי שהורשעו בעבירות שכאלה, נמצא בעינינו מחטיא את מטרת הענישה. בתי המשפט מחוייבים ומצווים להתריע ולהרתיע באמירה ברורה מפני החומרה והסכנה המופלגת הכרוכה בנהיגה, תוך התרשלות רבתי וממחיר הדמים הנורא הנגבה אגב כך. עברייני הדרכים באים ברגיל מרקע "נורמטיבי" ושיקולי השיקום נדחים דרך כלל בעניינם מפני אינטרס הציבור וההגנה על חייו וגופו בעת שנוסע הוא לתומו בדרכים או חוצה אותם רגלית. מידת העונש שנקבעה בגזר הדין קמא נמצאה בענייננו מחטיאה שיקול מרכזי זה שבקביעת עונשם של מורשעים בעבירות אלה על תוצאותיהם הנוראיות. הדברים אמורים בעניין דנן הן לעניין תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער והן לעניין פסילתו מנהיגה תוך סיווג הפסילה לרכב ציבורי בלבד. לא מצאנו טעם ראוי לסיווג זה של הפסילה, שכן מסוכנותו של המערער בדרכים נודעת מעצם דרך נהיגתו, ויהיה הרכב שינהג בו אשר יהיה. לאור כל זאת, ומתוך כך שאין ערכאת הערעור ממצה עם הנאשם את מלוא חומרת הדין, אנו מקבלים את ערעור המדינה על גזר הדין, מבטלים את גזר הדין קמא ומטילים על המערער את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים. ב. פסילת המערער מקבלת או החזקת רישיון נהיגה ברכב מנועי, מכל סוג שהוא, לתקופה של שבע שנים, החל מיום 2.10.05. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, א' באב התשס"ז (17.7.2007). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07016880_A04.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il