רשיד זבידאת נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1686/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המערער: רשיד זבידאת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.2.98 בת"פ 103/93 שניתן על ידי כבוד השופט מ' נאמן תאריך הישיבה: ח' בסיון התשנ"ח (2.6.98) בשם המערער: עו"ד ז'רבוני חוסין בשם המשיבה: עו"ד בורנשטיין תמר בשם שירות המבחן: גב' מור זהבה פסק - דין השופט י' קדמי: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 103/93) בעבירה של מעשה סדום בקטין, שלא מלאו לו ארבע עשרה שנים; ונדון בשל כך לשלוש שנים מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור מכוון כנגד ההרשעה; ולחילופין - כנגד גזר הדין. 2. בבסיס הרשעתו של המערער עומדת עדותו של המתלונן - שהיה בשעת מעשה כבן שתים עשרה וסבל מפיגור קל - לפיה: הוא הוזמן על ידי המערער לישון בביתו; ושם הלה הפשיטו ובעל אותו על אף התנגדותו, ותוך שהוא מכאיב לו. המתלונן נעצר למחרת היום על ידי המשטרה כ"נעדר ומשוטט"; ואז מסר את גרסתו כנגד המערער בהודעה לחוקר נוער, שהתרשם לחיוב ממהימנות דבריו. במהלך המשפט כנגד המערער - שנמשך, בשל שלל סיבות, במשך למעלה מארבע שנים, כאשר כתב האישום הוגש רק כשלוש שנים לאחר האירוע - נקרא המתלונן, שהתבגר בינתיים, אל דוכן העדים; ובית המשפט - לאחר שמצא כי הוא כשר לעדות על אף פיגורו - הגיע למסקנה שיש ליתן אמון בגרסתו, ולהעדיפה על הכחשתו של המערער. 3. בא כוח המערער מבקש מאיתנו לבטל את הרשעתו של המערער ולזכותו מכל אשמה, וזאת משני טעמים: האחד - כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שהמתלונן כשר לעדות על אף פיגורו; והשני - כי גם אם יימצא שהמתלונן היה כשר להעיד, לוקה עדותו בתמיהות, סתירות פנימיות ושקרים ואין לסמוך עליה ממצאים לחובת המערער. 4. לעניינו של הטעם הראשון, מצביע בא כוח המערער, על החלטת ועדת האבחון, שבדקה את המתלונן בשעתו ומצאה כי אין הוא מסוגל - בשל פיגורו - להבחין בין טוב לרע; וטענתו היא כי די בכך כדי לשלול את כשרותו כעד. טענה זו אינה מקובלת עלי. כפי שהבהיר בא כוח המדינה, יש להבחין בין הכושר לשאת באחריות פלילית בשל אי היכולת להבחין בין טוב לרע, לבין הכשרות להעיד. הראשונה בוחנת את כושר שיפוטו המוסרי של המפגר; בעוד שהשניה בוחנת את הפגיעה שהפיגור פוגע בכושר קליטת המתרחש והדווח עליו - כושר ההעדה - ואת מודעותו של המפגר לחובה לומר אמת בבית המשפט. לעניין כושר ההעדה העיד ד"ר פלדמן, שבדק בשעתו את המתלונן, והשיב בחיוב לשאלה אם המתלונן מסוגל לקלוט אירועים ולתארם נכונה "עם הרבה הסתיגויות"; ואילו ביהמ"ש שבחן את המתלונן על דוכן העדים, הגיע למסקנה: "שהוא מודע ומבין את חובתו להעיד את האמת בבימה"ש וכן השתכנעתי כי על אף ליקוייו הוא מסוגל לקלוט רשמים בחושיו ולמסור אותם לאחר מכן מזכרונו". במצב דברים זה, רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי פיגורו של המתלונן לא פגע בכושר ההעדה שלו. בשלב הבא בדק ביהמ"ש אם המתלונן אמר אמת לחובתו של המערער. לעניין זה, הצביע ביהמ"ש על כך, כי חוקר הנוער שחקר את המתלונן בשעתו הגיע למסקנה ש"הקטין עשה עלי רושם של דובר אמת ותאר את אשר קרה לו בדייקנות". לכך הוסיף בימה"ש את התרשמותו שלו "שהמתלונן דיבר אמת" בעדותו בפניו; והחליט שניתן למצוא בעדותו של המתלונן בסיס לקביעת ממצאים לחובת המערער. ביהמ"ש לא התעלם מאי ההתאמות ותמיהות בהן לוקה גירסתו של המתלונן. ברם, לאחר שבחן את טיבם הגיע למסקנה שאין בכוחם לערער את הגרעין הבסיסי של עדותו לפיה המתלונן נבעל ע"י המערער. תמיכה - לא מבוטלת - באמיתות גירסתו של המתלונן, מצא ביהמ"ש בגירסה המופרכת ורצופת השקרים שהציג המערער להגנתו, לפיה אמנם הלין את המתלונן בביתו, אך היה זה מתוך רחמים - לאחר שהובא אליו והושאר אצלו - מבלי שיעשה בו מעשה מיני כלשהו. גירסה זו של המערער לא זו בלבד שאינה נתמכת ומאומתת בעדויותיהם של אלה שהיו עימו, לטענתו, בליל המקרה; אלא שהיא נסתרת ומופרכת על ידם. ביהמ"ש המחוזי ניתח את עדויותיהם של העדים שקרא המערער להגנתו בצורה יסודית; ומסקנותיו בענין זה מתחייבות מן הניתוח האמור. ולא למיותר לחזור ולהזכיר, כי מי שנזקק לשקרים לתמיכת הכחשתו, הכחשתו מתערערת ועימה גירסתו כולה. סיכומם של דברים, לא מצאתי עילה להתערב בממצאי המהימנות שקבע בימה"ש המחוזי, ודין הערעור כנגד ההרשעה להידחות. 5. אשר לערעור כנגד העונש, נראה שביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות שהיה בהן להקל עם המערער, לרבות העובדה שמאז ארוע המקרה ועד לגזר הדין חלפו למעלה משבע שנים - שלא באשמתו של המערער - וכי בינתיים היה המערער לאדם "אחר": הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. בעקרון, העונש שנגזר על המערער הינו קל ביותר; והדעת נותנת שאלמלא חלוף הזמן ועינויי הדין שעברו על המערער, היה בימה"ש גוזר עליו עונש חמור במידה ניכרת. אנכי לא מצאתי עילה המצדיקה הקלה נוספת עם המערער; ודין הערעור כנגד חומרת העונש להידחות. 7. לאור האמור לעיל, הנני מציע לחברותי הנכבדות לדחות את ערעורו של המערער הן כנגד ההרשעה והן כנגד מידת העונש. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי. ניתן היום, כב' בסיון תשנ"ח (16.6.1998). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ופ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי 98016860.H03