פסק-דין בתיק ע"א 1680/03
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1680/03
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערערים:
1. חנה לוי
2. יעקב לוי
נ ג ד
המשיבים:
1. אלי ואמירה
ברקול
2. יעקב ברקול
3. תאיר יפעת ברקול
4. רונית גראפי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ה"פ
1437/01 שניתן ביום 6.1.03 על ידי כבוד השופט נ' ישעיה
בשם המערערים:
עו"ד יובל דמול
בשם המשיב 1:
בעצמו
בשם המשיבה 2:
בעצמה
בשם המשיבים 5-3:
עו"ד נסים שלם
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט נ' ישעיה) מיום 6.1.03, בו נדחתה תביעת המערערים
להכריז כי אלי ברקול (המשיב 1 - להלן: ברקול) הוא
הבעלים האמיתיים של דירה, שלטענת המערערים - נושיו של ברקול - חל עליה סעיף 34(ב)
לחוק ההוצאה לפועל, וכן כי הוא בעליו של כלי רכב הרשום על שם בתו.
עיקרי העובדות
2. המערערים, בני הזוג לוי, פתחו לשם גביית
חובו הפסוק של ברקול כלפיהם תיק בהוצאה לפועל, אך לא עלה בידיהם לגבות ולוא חלק הימנו.
בצר להם, ביקשו להצהיר כי דירת המגורים הרשומה על שם שלושת ילדיהם המשותפים (להלן: הילדים) של ברקול וגרושתו, המשיבה 2, הנמצאת ברחוב רחבת אילן 22
גבעת שמואל (להלן: הדירה) היא בבעלות
ברקול בלבד, לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: החוק). לטענתם, היתה הדירה רשומה בתחילה על שם אחיו של ברקול
והועברה למשפחתו של ברקול ללא תמורה. טענה דומה, המבוססת על אי התאמה נטענת בין
המחזיק ברכב לבין בעליו, הועלתה לגבי רכב מסוג וולבו שנת ייצור 1987, הרשום על שם
אחת מבנות ברקול, המשיבה 4 (להלן: הבת),
הואיל והרכב נמצא בשימושו השגרתי והיומיומי של ברקול.
פסק הדין של בית המשפט קמא
3. הדירה נרכשה לפני כשלושים שנה ונרשמה על
שם אחיו של ברקול, יחזקאל ז"ל (להלן: האח).
בפועל לא התגורר בה האח מעולם, אלא ברקול ובני משפחתו הם שדרו בה, בלא ששילמו דמי
שכירות או תמורה אחרת כלשהי לבעליה הרשום, והם אף שיפצו אותה על חשבונם. במרץ 1997
חתם האח על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות בדירה על שם הילדים, וכחודש לפני
מותו (ספטמבר 1998) הועברה הבעלות על שמם, בחלקים שווים, ללא תמורה מצידם. בתקופה
בה נרכשה הדירה ובמשך שנים לאחר מכן, היה ברקול שקוע בחובות לנושים רבים - לא למבקשים
- ובתקופה מסויימת היה אף בהליכי פשיטת רגל (בין 1966 ל-1980). המערערים טענו בבית
המשפט קמא, כי הדירה נרשמה על שם אחיו של ברקול כדי לחמוק מנושיו דאז, וראיה לכך
היא העברה לילדי ברקול ללא תמורה כחודש לפני מות האח. חיזוק נוסף מצאו בעובדה
שברקול שיפץ את הדירה באופן יסודי, וכי בהסכם הגירושין שנחתם בינו ובין גרושתו
התחייב להבטיח את מגורי גרושתו בדירה למשך כל ימי חייה. ועוד. ילדי ברקול הקנו לו,
עם רישום הבעלות בדירה על שמם, את הזכות להתגורר בה.
4. בית המשפט קמא קבע, כי נטל השכנוע שאכן
מדובר בהברחת נכסים לא הורם על ידי המערערים, וכי אין בטענות "כדי להצביע,
בוודאות הדרושה, על בעלותו של החייב ו/או של אשתו בדירה". הואיל והדירה נרכשה
בתקופה בה היה נתון ברקול בהליכי פשיטת רגל ויש להניח שמקורותיו הכספיים, אם היו
לו כאלה, היו תחת פיקוח נאמן, לוא היה ברקול רוכש את הדירה ממקורותיו, היתה עובדה
זו, מן הסתם, מגיעה לידיעת הנאמן, וזה היה מונע רכישה כזו בטרם הסדיר ברקול
חובותיו לנושים. אף אם הרכישה נעשתה ממקורות ברקול, ובית המשפט קמא לא מצא ראיות
לכך, אין בכך כדי להצביע - לדעת בית המשפט - על ניסיון או כוונה להתחמק מנושיו
המערערים, שהרי הדירה נרכשה לפני שלושים שנה. אף בהחלט יתכן, סבר בית המשפט, כי
משפחתו של ברקול מימנה את רכישת הדירה או מרביתה, ונמנעה מלהעבירה לבעלותו בשל
"עברו" בתחום הכספי. יתכן אף שהוא עצמו נמנע במודע מלכתחילה מרישום
הדירה על שמו כדי להגן עליו ועל בני משפחתו. בכל מקרה, העברת הדירה לבעלות הילדים,
וכן רישום הדירה על שם האח, נעשו לפני שנוצר חוב ברקול למערערים. עיון בשטרי החוב
המקוריים לפקודת מוכרי הדירה, העלה כי אכן האח חתם עליהם.
5. בית המשפט קמא סבר, כי גם הטענה שהמכונית
היא למעשה בבעלות ברקול לא הוכחה. הצהרת הבת, לפיה המכונית שלה, אך מסרה לאביה את
זכות השימוש ברכב, לא נסתרה. לדעת בית המשפט, עובדה זו אינה מצביעה על
"הברחת" רכוש על ידי ברקול מפני נושיו, ואין היא, כשלעצמה, מוכיחה את
טענת המבקשים, שהוא הוא בעליה האמיתיים.
טענות הצדדים בערעור
6. א. המערערים חוזרים על טענותיהם
הבסיסיות, בנוסף למצב הקשה שאליו נקלעו בשל החוב. הם מאמינים, כי הציגו ראיות
משכנעות. ברקול ובני משפחתו לא שילמו מעולם תמורה לאח המנוח, והדירה שייכת לברקול.
לדידם של המערערים, אין לקבל את ההנחה, כי הנאמן בפשיטת הרגל של ברקול בשעתו ידע
את כל מקורותיו הכספיים. ועוד, ענייני הדירה לא נוהלו בדרך מקובלת של עסקים, והסתום
נותר מרובה על הנגלה. אשר למכונית, אף היא בבעלות ברקול. אין לקבל סיפור
"דמיוני" שלפיו נרכשה הדירה על ידי בני משפחה של ברקול לו ולמשפחתו.
לדעת המערערת, אין חשיבות לשאלה מאילו נושים ניסה ברקול לחמוק בהקשר לנכסים - די בכך
שהיה לו אינטרס להברחת נכסים.
ב. המשיבים 5-3 (ילדי ברקול), טענו
כי לא נתקיימו כל אותות מרמה. ברקול היה פושט רגל בעת רכישת הדירה, היא מומנה על
ידי דודם של הילדים וניתנה להם ללא תמורה. כך באשר למכונית הבת תאיר-יפעת (משיבה 4).
ג. ברקול עצמו טען, כי הדירה נרכשה
על ידי אחיו לפני 30 שנה, "ולא מדובר במצב שבו אני רכשתי דירה והעברתי למישהו
אחר. לא היה לי מה להעביר ... הקשר ביני לבין המערערים החל בשנת 1995". ועוד,
הרכב הוא ישן, מ-1987.
ד. המשיבה 2 - גרושת ברקול - טענה
בדומה באשר לדירה, שניתנה לשיטתה כחסד ועזרה.
דיון
7. א. על פניו, מעורר ערעור זה אהדה
למערערים המבקשים לגבות חוב גדול - מעל מיליון ש"ח - מברקול. אך בכך לא סגי.
השאלות המוצגות בערעור הן ביסודן עובדתיות ואין באשר להן מקום לחרוג מהכלל, לפיו
ערכאת ערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר
שמעה את העדים והתרשמה מעדותם. בית משפט זה קבע בשכבר הימים:
"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית
משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה
הראשונה, מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות..." (ע"א 734/76 פלוני נ'
אלמונים,
פ"ד לב(2) 661, 665, השופט ש' לוין);
ראו גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7 בעריכת ש' לוין, ס' 665 עמ' 857).
ב. גם אם באשר למסקנות המוסקות מן
העובדות ניתן לערכאת הערעור להתערב (ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' רחמים, פ"ד מז(3) 240, 249, מפי הנשיא
שמגר; וראו גם ע"א 734/76 הנזכר). לא נמצא לנו כי זהו המקרה המתאים לכך.
הדירה
ג. אכן, סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה
לפועל נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם.
זו תכלית הסעיף, המתיר לבית המשפט:
"לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם
של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".
הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: "יצר
לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על
ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו.
ד. וכבר ציין השופט טירקל, כי הסדר
זה "מרחיק לכת מעבר להליכי ההוצאה לפועל ה'רגילים' והוא במהותו 'הרמת מסך
מעבר לזכויות קנייניות רשומות'" (ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה, פ"ד נג(5) 689, 701, המצטט בהסכמה את
ע"א 4/84 שטראל נ' עמידר, פ"ד
מג(1) 265, 272 מפי הנשיא שמגר).
ה. בפסק דינו בה"פ 1823/92 בנק דיסקונט נ' סבג (פ"מ נו(3) 421), סקר סגן הנשיא
(כתוארו אז) א' גורן את הוראת סעיף 34(ב), בציינו:
"מטרת הסעיף ברורה ומובנת: הוא בא לעסוק בחייבים אשר מוסיפים
לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את דבר בעלותם על ידי יצירת מצג
שונה במרשם" (עמ' 428-427).
נטל השכנוע לעניין זה הוא על הנושים,
והוא נטל "כבד" (עמ' 431), אם גם:
"הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגביה. אין להביט בחוסר
אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם. לנושים עומדת זכות וגם
אותה יש לכבד" (עמ' 432).
עם דברים נכוחים אלה אני מסכים בכל לב,
אך עדיין נחוצה הרמתו של נטל השכנוע בכל מקרה לגופו.
ה. סעיף 34(ב) פורש גם בידי השופט
דוד בר אופיר:
"הקשר הענייני של ס' 34(ב) מלמד כי המקרקעין שמדובר בהם בסעיף זה
הם מקרקעין הרשומים על שם פלוני, אולם הם נתונים למעשה לבעלותו של החייב. יתכן
שרישום זה נעשה מתוך כוונות טהורות או בלתי טהורות, ומצב הדברים המתואר מסביר מדוע
דרושה הצהרה של בית המשפט המחוזי, לפיה יוצהר על כך שהמקרקעין הם של החייב. מדובר
כאן על הרמת מסך מעבר לזכויות קניניות רשומות, והצהרה זו איננה דרושה כלל כאשר הכל
גלוי" (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה חמישית, 2004), עמ'
378-377).
עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון
דא (ראו פסק הדין בע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי (טרם
פורסם), המותיר נושא זה בצריך עיון, מפי השופטת שטרסברג-כהן; ראו גם דברי השופט
טירקל בע"א 789/96 פולק נ' סיסמיקה
הנזכר, 701). ואולם, נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית המשפט
יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על
קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהן חזקות שבעובדה שפותחו במשפט
האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרות הן ללא מענה מצביעות הן על מרמה. באלה ייכללו,
למשל, חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת
לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (פס"ד דיסקונט נ' סבג, 433). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל
לנתבע להפריכם (ראו בר אופיר, שם, עמ' 379 ואילך). וכדברי השופטת שטרסברג-כהן
בעניין בנק איגוד הנזכר:
"הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות
כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על
כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה
... ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע".
ח. כללם של דברים, הוראת דין כזו
יש, מטבע הדברים, להפעיל בצמצום ובזהירות ואחרי בירור שיפוטי - ולא מינהלי - נאות,
ו"מי שתובע מכוחו של סעיף 34(ב) חייב להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי הנכס
המסויים, הרשום על שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר של החייב" (ע"א
8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט
בע"מ הנזכר, בעמ' 702-701 מפי השופט טירקל). דומני, כי
"הודאות הדרושה" שעליה דיבר בית המשפט קמא עניינה הרמת נטל השכנוע ולא
מעבר לכך.
הרכב
8. א. על הרכב אין הוראת סעיף 34(ב)
חלה. הוראה קרובה (ראו גם פסק הדין פולק נ' סיסמיקה הנזכר,
בעמ' 701-700), היא הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיה:
"28.
(א)
מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו
של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח,
להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו.
(ב)
מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על
גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו
של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל
העיקול.
(ג)
הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה
של ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף זה, רשאי לבקש ממנו לעכב את ביצוע החלטתו כדי
לאפשר למבקש לפנות לבית המשפט לעניין הבעלות על המיטלטלין המעוקלים; ראש ההוצאה
לפועל רשאי להתנות את העיכוב במתן ערובה להנחת דעתו.
(ד)
פסק דין בתובענה לעניין הבעלות
במיטלטלין האמורים, אין בו כדי לבטל מכירתם בהוצאה לפועל לאחר שבוצעה, או לפגוע
בזכויות הקונה שרכש אותם מיטלטלין בתום לב".
ב. הוראה זו מאפשרת לראות מיטלטלין
שעוקלו כנכסי חייב, ונטל ההוכחה בעניין זה מועבר, כאמור בסעיף, בהתאם לנסיבות
הספציפיות. באשר למכוניות - שלגביהן מתנהל רישום על פי דין - נקבע ברע"א
5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט (פ"ד
נא(4) 464, 473), כי הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי.
מכאן נטען, כי הנטל על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. איני
סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן, כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכוח היקש,
כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. אותות המרמה
כפי שתוארו לעיל יפה כוחם גם כאן.
מן הכלל אל הפרט
9. א. בנסיבות דנן, סבורני כי בדין הסיק
השופט קמא שנטל השכנוע לא הורם. אכן, אודה ולא אבוש, כי יש בעיני ספקות רבים באשר
לגירסתם של ברקול ובני משפחתו. הנסתר רב על הנגלה באשר למערכת היחסים בין הנפשות
הפועלות, לרבות יחסי ברקול עם האח המנוח יחזקאל, יכולתו הכלכלית של האח שהיה בעליה
הרשום של הדירה ועוד כיוצא בזה, ואף מערכת היחסים עם המערערים (שלא העידו בעצמם).
עיינתי, בנוסף לפרוטוקול הדין בבית המשפט קמא גם בפרוטוקול חקירת היכולת בהוצאה
לפועל, והתרשמתי לא לטובה כל עיקר מעדות ברקול כעולה מן הפרוטוקול. כמסתבר, כך
התרשמה גם הרשמת לושי-עבודי באמרה "אני סבורה כי החייב (ברקול - א"ר)
מסתיר את יכולתו הכלכלית האמיתית..." (החלטה מיום 7.8.01 בב"ש 04070/01).
כך גם עולה מפסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 5.4.01 בת"א
1904/00, בו תיאר בית המשפט (כבוד השופטת - כתארה אז - ברודי) את עדות ברקול
כ"מתחמקת וכבושה". גם נסיעותיו התכופות של ברקול לירדן לא הוסברו כדבעי,
ושמא הוסתרו יכולות כלכליות כלשהן על ידיו. אך בין חשד לבין ראיות העומדות במבחן
ישנו מרחק, ומרחק זה - חוששני - נותר בעינו. אכן, בא כוח המערערים טרח להטיל ספקות
בכשרותו של סטטוס הדירה הרשומה על שם ילדי ברקול והמכונית הרשומה על שם בתו. אלא
שלוח הזמנים שעליו עמד בית המשפט קמא, שלוש עשרות השנים ויותר שחלפו מאז רכישת
הדירה, שמלכתחילה לא נרשמה על שם ברקול ועתה נרשמה על שם ילדיו, כך שכדי להחיל
עליה את סעיף 34(ב) יש צורך ב"דילוג כפול"; והעשור שנקף מאז רכישת
המכונית, תוך היות שתיהן בידי בני המשפחה שנים רבות בטרם נוצר החוב כלפי המערערים
- כל אלה מטים את הכף. עיינתי גם בשאר טענות הצדדים, ואיני סבור כי עלינו להתערב
במסקנותיו של בית המשפט קמא. אכן, חוששני כי לא נוצרה "המסה הקריטית"
הנחוצה כדי להרים את הנטל.
ב. אמרו חכמינו (בבלי סנהדרין ו'
ע"ב): "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". וכתב בעל שו"ת
גינת ורדים (ר' אברהם בן מרדכי הלוי, מצרים, המאות הי"ז-י"ח), חושן משפט
ה' ט"ו, "ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, יכחיש בעל הדין או יודה,
שמה שהצריכה התורה לשני עדים אינו אלא כדי לשפוט צדק ודין אמת לאמיתו".
ואולם, גם לשיטה זו נחוצות ראיות משכנעות דיין, ואלה לא הושגו כאן במידה הדרושה.
10. אין איפוא בטענות שהעלו המערערים במקרה דנן
כדי להושיעם, ועל כן אציע לחברי שלא להעתר לערעור. בנסיבות, אוסיף ואציע שלא לעשות
צו להוצאות.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
רובינשטיין.
ניתן היום, ט"ו
באב תשס"ד (2.8.2004).
ש ו פ ט
ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03016800_T07.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il