בנימין שמעוני נ. משרד הביטחון

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 168/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותר: בנימין שמעוני נ ג ד המשיבים: 1. משרד הביטחון 2. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי; תגובה מקדמית מטעם המשיבים בשם העותר: עו"ד מתן לקר בשם המשיבים: עו"ד נועה רוזנברג פסק-דין השופט ח' כבוב: בעתירה דנן ביקש העותר כי נורה למשיבים "לשנות את נוהל הוראת אגף השיקום מס' 56.02 [...] בכך שלא יאלץ את ציבור נכי צה"ל במסגרת הליך השיקום לרכוש רכב רפואי ראשון המשמש גם כמונית ולפי סעיף 6 (א) לנוהל, על הרכב להיות מסוג 'מרצדס' D220, דיזל אוטומטי- 5 מושבים בלבד". לאמיתו של דבר, העתירה עוסקת בהסדר הקובע זכאות לרכב רפואי שיקומי מסוג מונית או לסיוע כספי לרכישת רכב כאמור, הקבוע בפרק שני1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק התגמולים והשיקום). למקרא העתירה הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית תמציתית. ביום 18.01.2024 הוגשה תגובת המשיבים, במסגרתה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותר בהוצאות, מחמת קיומו של סעד חלופי יעיל בדמות הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים. זאת, בשים לב לפרט 26(4) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים), הקובע סמכות לדון בהטבות וסיוע לנכים ולמשפחות חיילים שנספו במערכה, לרבות החלטה של רשות לפי פרק שני1 לחוק התגמולים והשיקום. אחר דברים אלה, עמדו המשיבים על הפסיקה המושרשת היטב לפיה בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון ככלל בעתירה מקום בו עומד לעותר סעד חלופי בדמות פניה לערכאה מוסמכת. בשים לב לעמדת המשיבים, התבקש העותר להודיע אם הוא מסכים למחיקת העתירה תוך שמירת טענות הדדית, או שמא הוא עומד על עתירתו. ביום 22.01.2024 הגיש העותר עמדתו בנדון. בגדרה נטען כי מכיוון ש"רצונו [של העותר] הוא לא עניינו הפרטי, כי אם שינוי [הנוהל] [...] העותר סבור - כי התשובה של המשיבים - היא בבחינת התעלמות מוחלטת מליבת העתירה". כן הוסיף העותר, מבלי לנמק טענתו, כי "בניגוד לטיעוני המדינה- בית המשפט דנן הוא היחיד שיכול להורות על שינוי נוהל ו/או ליתן הלכה כזאת ו/או אחרת בעניין. כך שטיעוני המשיבים [...] כי ישנו סעד חלופי יעיל [...] דינם [...] להידחות". לא זו אף זו נטען, כי "באם העותר היה מגיש את העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים- אזי בהגישו- היה נדרש לפי סעיף 6 לחוק להעביר את עתירתו לבית משפט נכבד זה- כך שבגלל אופי העתירה, והבקשה רק בית משפט נכבד זה יכול לדון בעתירה חשובה זו" (הכל כפי המקור – ח' כ'). טרם חתימה הובהר כי ככל שנורה על דחיית העתירה מחמת קיומו של סעד חלופי, העותר שומר על זכותו לעתור בנדון לבית המשפט לענינים מינהליים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ופרט 26(4) לתוספת הראשונה לחוק זה (ראו והשוו, מני רבים: בג"ץ 6787/23 יוסף נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 3 (25.12.2023)). בצדק טענו המשיבים כי הלכה היא עמנו שסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, כאמור בסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, היא סמכות שבשיקול-דעת, וכי בית המשפט הגבוה לצדק לא ידון, ככלל, בעתירה כאשר יש בנמצא סעד חלופי, למשל באמצעות פנייה לערכאה משפטית אחרת, לה מוקנית סמכות עניינית מקבילה (בג"ץ 4283/14 עדאלה נ' שירות בתי הסוהר (17.06.2014)). זאת, בין השאר, משום שעצם הקניית הסמכות העניינית לערכאה מסוימת מבטאת את עמדת המחוקק לפיה, על דרך הכלל, יהא זה ראוי ויעיל לו ערכאה זו היא שתדון בטענות העותר (ראו גם: בג"ץ 7753/23 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון לאומי, פסקאות 26-21 (23.11.2023)). כן יובהר, כי סעיף 6 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, ממנו ניסה העותר להיבנות, פונה במפורש לבית המשפט לענינים מינהליים ונותן בידו שיקול דעת להעביר דיון בעתירה לבג"ץ; משכך, אין בטענתו של העותר בהקשרנו ממש. העתירה נדחית בזאת אפוא. לפני ולפנים משורת הדין – אין צו להוצאות. טענות הצדדים לגופו של עניין – שמורות להם. ניתן היום, ‏י"ח בשבט התשפ"ד (‏28.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 24001680_C04.docx אל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1