עאקף אבו האני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1676/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1676/08 ע"פ 2148/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 1676/08: המערער בע"פ 2148/08: עאקף אבו האני מוניר אבו האני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל שני ערעורים - על הכרעת דין מיום 18.9.07 וגזר דין מיום 23.1.08 שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק פ 8332/05 על-ידי השופטת ר' ברקאי תאריך הישיבה: י' באייר תשס"ט (4.5.09) בשם המערער בע"פ 1676/08: בשם המערער בע"פ 2148/08: עו"ד שמואל זילברמן עו"ד ויקטור אוזן בשם המשיבה: שירות המבחן: עו"ד אושרה פטל גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים - שנשמעו בפנינו כאחד - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ברקאי) (הכרעת דין מיום 18.9.07 וגזר דין מיום 23.1.08) בת"פ 8332/05, בגדרו הורשעו המערערים בעבירות בנשק (האחת לפי סעיף 144 (ב) רישא לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן החוק), והשניה לפי סעיף 144(ב) סיפא לחוק), בעבירה של ירי באזור מגורים, ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.הערעורים הוגשו בנפרד, אך לשם הפשטות ייקרא להלן המערער בע"פ 2148/08 (מוניר אבו האני) מערער 1 והמערער בע"פ 1676/08 (עאקף אבו האני) - מערער 2; זאת כסדרם בבית המשפט המחוזי. רקע ב. כנטען בכתב האישום, ביום 14.10.05 סמוך לשעה 21:00 פרץ סכסוך בין צעירים ממשפחת אלעוברה ומשפחת אבו האני, סמוך לכיכר הממוקמת בכניסה לשכונה ברהט. במהלך הקטטה יידו שני הפלגים אבנים זה על זה, ואף נורו יריות. כנטען, הגיעו המערערים למקום הקטטה והם מצוידים באקדחים טעונים; המערער 2 יידה אבנים לעבר אנשים ממשפחת אלעוברה, וכן שלף את אקדחו, וירה לעבר אנשים מאותה משפחה. המערער 1 התקרב אל אחמד אלעוברה (להלן אחמד), וכן אל עטוואה אלרומילי ונאצר אלרומילי (להלן נאצר) שעמדו סמוך אליו, וירה לעברם מספר יריות. אחת היריות פגעה בנאצר בירכו הימנית, והמשיכה וחדרה לירכו השמאלית. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים במיוחס להם, וזאת בעיקר בהתבסס על עדותם של אחמד ונאצר, שבית המשפט מצא את גירסתם מהימנה. נקבע, כי ניתן לבסס על עדויות אלה את המסקנה, כי המערערים היו בזירת האירוע, ועשו שימוש בנשק ובאבנים: בהתבסס על עדותו של אחמד ניתן לקבוע כי המערער 1 ירה לעבר נאצר, מבלי שיש בכך כדי לקבוע כי המערער 1 הוא שגרם לפציעתו, וכי המערער 2 יידה אבנים; בהתבסס על עדותו של נאצר ניתן לקבוע כי המערער 2 גם ירה באויר. ג. חיזוק לעדותם של אחמד ונאצר מצא בית המשפט בעדות השוטר מושייב, אשר תיאר בדו"ח פעולה כי הבחין בכ-50 אנשים רצים זה לעבר זה ומיידים אבנים; בדו"ח הרפואי המתעד את פציעתו של נאצר; בתמונות מזירת האירוע, מהן ניתן ללמוד על התאורה שהיתה באיזור ועל המרחקים השונים מהכיכר לזירת האירוע, ובין צד אחד של הכיכר למשנהו; בהימצאות קליעים בזירת האירוע ובגירסאות אחמד ונאצר, המחזקות זו את זו. זאת ועוד, בית המשפט מצא את גירסת המערער 1 כבלתי אמינה, ודחה את טענתו לאליבי (שלפיו התלוה אל דודו לבית החולים בעת המעשה, ולאחר מכן ביקר קרוב משפחה נוסף אשר אושפז). עם זאת, כיון שלא נבדקה התאמה בין הקליע שפגע בנאצר לנשק ממנו ירה המערער 1, הורשע המערער 1 בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק (נסיון פגיעה בנשק), ולא לפי סעיף 329 (א)(1), (פציעה או גרימת חבלה חמורה). כן נדחתה גירסתו של המערער 2 שלפיה לא היה מעורב בקטטה; נקבע, כי דבריו רווים סתירות ופרכות, ויש בהם לחזק את עדויותיהם של נאצר ואחמד, אשר ראוהו בזירת האירוע מחזיק בנשק, ויורה בו לעבר הקהל המתקוטט. גזר הדין ד. על המערערים הוטלו כאמור מאסר בפועל בן 40 חודשים, ומאסר על תנאי בן 12 חודשים. צוין, כי המערערים הורשעו בעבירות המגבשות התנהגות אלימה חמורה ביותר, וכי מדובר ב"תופעה מדאיגה אשר הפכה לנפוצה בקרב הקהילה הבדואית, כדרך ליישוב סכסוכים, ועדים אנו כי הגם הענישה המחמירה הננקטת כנגד המעורבים בארועים אלו אין בכך די". בית המשפט אף נתן דעתו לנסיבותיהם האישיות של המערערים, לתקופה הממושכת בה שהו במעצר בית, ולכך שהסכסוך הסתיים בדרך של סולחה. ה. יצוין כי תסקירי שירות המבחן שהוזמנו בספטמבר 2007 על-ידי בית המשפט המחוזי לא הוגשו בשל מגבלות עומס, שהודעו בינואר 2008 לבית המשפט קמא. אומר כאן, כי בנסיבות אין לבוא בטרוניה עם השופטת קמא שגזרה את הדין בינואר 2008 בלא להמתין לסוף יוני כפי שהציע השירות. על בית המשפט לאזן בין שיקולים שונים, ואחד מהם הוא סיומו של ההליך השיפוטי. וכשבבגירים עסקינן, בהיעדר חובת תסקיר, ואף שיש לייחס חשיבות רבה לתסקיר, ניתן היה בנסיבות הללו לשמוע את טענות הצדדים לעונש ולהכריע בלא להמתין כמחצית שנה. מכל מקום, כפי שציין השופט גרוניס בהחלטתו מיום 25.2.08, היה מקום לתקן את עניין התסקיר - אם גם לא באופן מלא - על-ידי הזמנת תסקיר בבית משפט זה, וכך נעשה באותה החלטה ובהחלטת השופט לוי מ- 9.3.08. טענות המערער 1 ו. לטענת המערער 1, שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את טענתו כי המרחק בין הניצים בזירת האירוע, כמו גם עוצמת התאורה, הקשו על זיהויו. צוין בהקשר זה, כי התצלומים מזירת האירוע אינם מציגים את הכיכר בשלמותה, וכי לא נערך שיחזור ירי בשעה שבה אירעה הקטטה. הוסף, כי אחמד לא מסר כל פרט מזהה ביחס למערער, פרט לשמו של אביו; כך, למשל, לא תיאר את מראהו החיצוני. כן קובל המערער על שלא נערך עימות בינו לבין אחמד. עוד נטען, כי עדותו של נאצר אינה אמינה, משלא מסר בגירסתו הראשונה פרטים על זהותם של המעורבים בקטטה, ומעורבותו של המערער 1 הוזכרה רק במענה לשאלות בחקירה הנגדית. הוסף, כי שגה בית המשפט שעה שדחה את גרסת האליבי של המערער 1, מבלי שהמשטרה עשתה דבר כדי לאששה או להפריכה - למשל, על ידי פניה לצוות הרפואי בבית החולים, שם - כנטען - שהה אותה עת עם דודו. לבסוף נטען, כי הסתירות שנמצאו בעדותו אינן מהותיות. אשר לגזר הדין, קובל המערער 1 על שנגזר דינו, מבלי שנערך תסקיר מבחן. כן הודגש, כי מדובר באדם נורמטיבי, שזו לו הסתבכות ראשונה עם החוק, וכי יש ליתן משקל לזמן שחלף מאז האירוע, במהלכו שככו הרוחות. טענות המערער 2 ז. לטענת המערער 2, בתמצית, לא היה מקום ליתן אמון בעדי התביעה, אשר גירסתם רצופה סתירות. לטענתו, לא יכול אחמד לזהות את המערער 1, בשל ליקוי בעינו. צוין, כי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ניתן פסק דין (ת"פ 8364/05) כנגד בן משפחה נוסף (יצחק אבו האני) בגין תקיפתו של אחמד באותו אירוע. נטען, כי על פי הגירסה שמסר אחמד בתיקנו שלנו בבית המשפט קמא, הוא לא זיהה מי היכהו, ושמו של יצחק אבו האני שורבב לאוזני אחמד על ידי בני משפחתו. דבר זה, כנטען, עומד בסתירה לקביעותיו של בית המשפט בת"פ 8364/05, לפיהן זיהה אחמד פוזיטיבית את יצחק אבו האני כמי שהיכהו. עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה שקבע שעדותו של עטוואה אלרומילי אין בה כדי לסייע למערערים. הוסף, כי לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של נאצר, שכן אי ציון מעורבותם של המערערים בהודעתו הראשונה במשטרה, מלמד שלא זיהה אותם באירוע; זאת ועוד, הדמיון לעדותו של אחמד עשוי ללמד על תיאום גירסאות, ומשאין מקום ליתן אמון בגירסתו של אחמד, יש בכך גם לשמוט את הקרקע תחת גירסתו של נאצר. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט משלא המתין לקבלת תסקיר שירות מבחן בטרם גזר את העונש, ולא שקל את נסיבותיו האישיות של המערער 2. הטענות בדיון ח. בטרם הדיון בפנינו הוזמנו - כאמור - וניתנו תסקירי שירות המבחן. בדיון חזרו המערערים על טיעוניהם בכתב. באשר להרשעה. לעניין גזר הדין, הודגש כי הורי המערער 1 אינם בקו הבריאות, לו שלושה אחים מפגרים והנטל המשפחתי על כתפיו רב. המערער 2 קבל על כך שבת"פ 8364/05 הוטלו על יצחק אבו האני 18 חודשי מאסר, ואילו עליו הוטלו 40 חודשי מאסר, בגין אותו אירוע. המשיבה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והדגישה כי הכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות ועובדה, אשר אין מקום להתערבות בהן. הוטעם, בהמשך לפסק הדין, כי לעדויות אחמד ונאצר מצטרפות עדות השוטר מושייב ותמונות מזירת האירוע. נטען, כי אין מקום לראות בפסק הדין בת"פ 8364/05 ראיה בתיק שלפנינו. ועוד, צוין כי בתיק החקירה נמצא מכתב שחרור של דוד המערער 1 מבית החולים, אשר היה רלבנטי לטענת האליבי שהציג המערער 1, אך הוא לא הוגש כמוצג; ואולם, גם אילו הוגש המכתב, לא היה מקום לקבל את טענת האליבי, שכן פסיפס של ראיות שולל אותה. עוד נטען כי העונש שהוטל על המערערים הוא עונש ראוי, העולה בקנה אחד עם חומרת העבירה. ביחס למערער 1 הודגש, כי הוא לא היה חלק מסולחה שהושגה, והיא לא נגעה לו ישירות. הכרעת הדין: דיון והכרעה ט. טענות המערערים, רובן ככולן, תוקפות ממצאי עובדה ומהימנות, עליהם נשענה הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי. אין צורך להכביר מלים על כך, שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי בית המשפט הדיוני, אשר שמע את העדים והתרשם באופן בלתי אמצעי מדבריהם ומהתנהגותם, אלא במקרים חריגים; "הלכה זו מקורה אינו פרוצדוראלי או טכני גרידא. זהו מנגנון שנועד לסייע לבית-המשפט לרדת אל חקר האמת, ובבסיסו מונחת התפישה כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם." (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוי)). (ראו גם ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233 (השופט - כתארו אז - אלון); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165 (השופט - כתארו אז - אור); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 924 (השופטת פרוקצ'יה); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם) (השופט לוי)). דברים אלה מעוגנים אף במבחני השכל הישר והניסיון האנושי. לא נמצא כי העניין שבפנינו מצדיק התערבותנו בממצאי מהימנות או בשאלות שבעובדה. בית המשפט המחוזי בחן בפסק דין מקיף ומנומק את הראיות שבפניו, והגיע למסקנות המתבקשות. עם זאת, עיינתי בפרוטוקול ובמוצגים, ופטור בלא כלום אי אפשר, ואבקש להידרש למספר סוגיות. י. המערער 1 הכחיש את הימצאותו באירוע, וטען כי נסע עם דודו לבית החולים, אולם מאחר שאין לו רישיון נהיגה התקשר לאדם בשם סלאמה שיסיעם. לאחר מכן, כנטען, ביקרו קרוב משפחה מבוגר שהיה מאושפז בבית החולים, ויחדיו חזרו הביתה בשעה 3:00 לפנות בוקר. המערער 2 הכחיש את מעורבותו באירוע, ומסר כי שעה שיצא מחנות הממתקים שבבעלותו נפגע על ידי זיקוק שנורה לעברו, הוא נמלט מהמקום ופנה לטיפול רפואי. גירסאות אלה לא נמצאו מהימנות, ונדחו על ידי בית המשפט. אל מול זאת נתן, כאמור, בית המשפט אמון בגרסתם של אחמד ונאצר, וציין כי השניים לא הפריזו בתיאורם את הדברים, ועשו כל שניתן כדי למסור עדות מדויקת. זהו לוז הראיות בתיק. בהודעתו מיום 16.10.05 תיאר אחמד את השתלשלות האירועים: הוא ציין כי הבחין בנערים משבט אבו האני ונער משבט אלעוברה מתקוטטים, ניסה להפריד ביניהם, אולם בעקבות קריאת המערער 2 לעזרה, הגיעו בני משפחה נוספים. אחמד תיאר את יחסי הכוחות בין הניצים, ואת זריקת האבנים על ידי שני הצדדים. בהמשך אמר: "אחד מבני המשפחה של אבו האני התקשר בפלאפון שלו, אני שמעתי את השיחה והוא אמר "הנה המניאק בני אלעוברה תקפו אותנו וביקש ממי שהוא דיבר איתו בפלאפון להגיעה לכניסה לשכ' 24. הנער שהתקשר הוא עאקף אבו האני (המערער 2 – א"ר) משכונה 7 ששם אביו חסין, .. עאקף אמר לי "אנחנו נזיין אתכם"... ואנחנו משבט אלעוברה היינו כ 7-8 אנשים ושבט אבו האני הגיעו כל השבט לחיפה ... כ- 30 איש לערך ואני מכיר 2 אנשים מהם, והחלה להתפתח קטטה כאשר בני שבט אבו האני זורקים אבנים עלי ועל האנשים מהשבט שלי... אני רוצה לומר שלאחר שזרקו עלינו אבנים בני שבט אבו האני אנחנו החזרנו להם אבנים ובשלב מסוים שמענו יריות באויר ואחר כך ראינו בחור בשם מוניר (המערער 1- א"ר) אבו האני ששם אבא שלו עבד אלכרים ראינו שהוא החזיק ביד אקדח בצבע שחור וירה לעבר הכיוון שלנו. אני ראיתי בוודאות את מוניר יורה כי הייתי במרחק של 10 מטר ממנו והיה תאורה של תאורת רחוב והצומת עצמה (כך! - א"ר) מוארת בחוזקה, כך שראינו בוודאות את מוניר יורה לעבר הכיוון שלי ושל החברים שלי משבט אלעוברה (הדגשה הוספה - א"ר)". בעדותו בבית המשפט חזר על תיאור הדברים, ועל זיהוי המערערים (37-34): "איך שאני מסתכל כבר מישהו החזיק אקדח ביד, קוראים לו מוניר (המערער 1 - א"ר) אבו האני. ראיתי אותו בתאורה של הרחוב, אני בטוח במאה אחוז. אני מכיר את מוניר מלפני הקטטה. מוניר ירה לכיוון שלנו, איך שהוא התחיל לירות שכבתי על הרצפה..."(עמ' 35-34 לפרוטוקול הדיון). (הדגשות הוספו – א"ר). " את מוניר ועאקף אבו האני אני זוכר כי אני מכיר אותו לפני הקטטה. וגם את עאקף" (עמ' 37 לפרוטוקול הדיון). גם בעימות שנערך בין המערער 2 לאחמד זיהה אחמד את המערער 2 כמי שבתחילת האירוע הזעיק בני משפחה נוספים (עימות מיום 1.11.05). אציין כאן, כי אחמד ונאצר גילו אומץ בעדויותיהם, דבר שאינו פשוט בנסיבות הסכסוך שעל רקעו אירע. י"א. לעדותו של אחמד מצטרפת גם הודעתו של נאצר: "שאלה. את מי ראית יורה בנשק האם אתה מכיר אותם תשובה: אני מכיר אחד מהם ששמו עאקף אבו האני (המערער 2 - א"ר) שהוא זה שהתחיל בכל הבלאגן הזה בן 25 לערך גר בשכונה אני מכיר אותו וראיתי אותו מספר פעמים. אני ראיתי אותו בוודאות שמיד אחרי שהיה לו ויכוח עם עטוואה היה לו אקדח ביד אני גם ראיתי אותו יורה לכיוון שלנו. שאלה: האם אתה מכיר את מוניר אבו האני. תשובה: כן אני מכיר אותו אני יודע מי זה. שאלה: האם ראית אותו בקטטה מיום 14/10/05. תשובה: כן ראיתי אותו בקטטה באותו ערב. שאלה: האם ראית אותו יורה או מחזיק אקדח. תשובה: אני לא ראיתי אותו להרבה זמן היה כמה רגעים שראיתי אותו אני לא זוכר אם היה לו אקדח ביד או שהוא ירה לעברנו אבל אני בטוח שהוא היה בקטטה." (הודעה מיום 31.10.05) "מה שאני זוכר שעאקף היה מתווכח עם עטוואה, לא ידעתי על מה. אז כולם באו משכונת אבו האני ולעאקף היה אקדח באמצע הקטטה והיה יורה בזה. הוא ירה לכיוון שלנו אני עמדתי בצד שלנו. נפצעתי, לקחו אותי הביתה ואחר כך לבית חולים. היה לי ירי ברגל, לקחו אותי הביתה ואז לבית החולים. היו עוד אנשים בקטטה, אני לא מכיר את כולם אבל היה גם מוניר אבו האני בקטטה". (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון). (הדגשות הוספו – א"ר) י"ב. יצוין, כי בהודעתו הראשונה מ- 15.10.05 במשטרה אכן טען נאצר - כדברי הסניגוריה - כי לא ראה מי ירה עליו, אולם בהודעתו השניה מסר פרטים באשר למעורבותו של המערער 2, ואת מעורבות המערער 1 הזכיר רק במענה לשאלות בחקירה הנגדית. בית המשפט ציין שהאמור מעורר קושי; אולם, אין בכך כדי לקעקע כליל את מהימנותו של נאצר, שכן ניתן להבין שנאצר לא מסר בגירסתו במשטרה פרטים בדבר זהותם של המעורבים בקטטה, נוכח הבהלה אשר אחזה בו. י"ג. איני מקל ראש בטענה המתמקדת בהבדל בין עדות אחמד במשפטו של יצחק אבו האני (ת"פ (ב"ש) 8364/05) ראו גם ע"פ 944/08 בבית משפט זה). על פי הטענה בפסק הדין שם העיד אחמד כי ראה בודאות את יצחק מכה אותו, בעוד בענייננו שלנו עלה כי את זהותו למד מפי בני משפחתו. לא היתה בפי התביעה תשובה טובה לעניין זה, אך נוכח מכלול הראיות הישירות באשר לשני המערערים בענייננו, לא ראינו מקום להידרש לכך מעבר לאמור מעלה. י"ד. אשר לטענות המערערים ביחס לעוצמת התאורה במקום ולמרחקי הדרך בכיכר, אלו נסתרות על ידי עדויות נאצר ואחמד והתמונות אשר הוצגו מזירת הארוע. אוסיף, כי התצלומים מראים בעליל שבתאורה שהיתה במקום במרחקים בהם דובר (כגון 4 מ', 10 מ' וכדומה) לא היתה צריכה להיות בעיית זיהוי מיוחדת גם בלילה. ט"ו. כאמור, אל מול גירסותיהם של אחמד ונאצר לא נמצאו גירסותיהם של המערערים מהימנות: ביחס לגירסתו של המערער 1, מוניר, ציין בית המשפט המחוזי כי זו "על פרטיה עוררה סתירות ותמיהות רבות, כאשר סתירות אלה התחזקו וקנו יסודות בעדותם המגמתית והבלתי מהימנה של עדי האליבי". ביחס לעדותם של עדי האליבי צוין, כי זו "נמצאה מגמתית, רוויית סתירות ותמיהות. אין חולק כי בין עדים אלו לבין מוניר קיימת קרבה משפחתית וחברות רבת שנים. הוכח כי עדי האליבי מסרו את גרסתם הראשונית במשטרה בשונה, במספר נדבכים מגרסתו של מוניר ולאחר מכן, מעל דוכן העדים, מסרו העדים גירסה מתוקנת, התואמת את דברי מוניר, הכל על מנת להרחיקו מהאירוע נשוא כתב האישום". לא מצאתי מקום להתערבותנו בהקשר זה. אכן, גירסת המערער 1 מעוררת תמיהות, כגון בשאלה מי ביקש את עדי האליבי להגיע למשטרה - האם היה זה המערער 1 או שמא המשטרה; מהו המועד בו נודע למערער 1 אודות הקטטה; והביקור אצל קרוב המשפחה המבוגר בבית החולים לא עלה בגירסותיהם הראשונות של עדי האליבי ושל המערער 1. זאת ועוד, גם אם אילו הוגש על-ידי ההגנה כמוצג מכתב השחרור של הדוד מבית החולים, די במתואר מעלה כדי לשמוט את הקרקע תחת גירסתם של העדים. ט"ז. באשר למערער 2 נקבע, כי עדותו חשפה סתירות והעלתה תמיהות רבות, עד כי היה בהן כדי להביא לכלל מסקנה שלא ניתן ליתן כל אמון בגרסתו. כמותי כבית המשפט המחוזי סבורני, כי גירסתו של המערער 2 מעלה שאלות, ואינה עולה בהקשרים רבים עם השכל הישר. בין היתר, תמוהה העובדה כי לאחר שנפצע פציעה חמורה ברגלו, לא מצא לנכון להזעיק עזרת בני משפחה אשר היו בזירת האירוע, ונסע בעצמו לקבלת טיפול; בחר לקבל טיפול רפואי פרטי ולא לפנות לבית החולים; ובמיוחד -סירב למסור את שמו של הרופא אשר טיפל בו. בנוסף לכך, המערערים הגיעו לחקירה במשטרה אך כעבור שבועיים, וגם התנהלות זו עומדת להם לרועץ. י"ז. גם בעדותו של עטוואה אלרומילי אין כדי להועיל למערערים, בעדותו ניסה להרחיק עצמו מכל קשר למערערים, ומסר כי אינו בטוח כי ראה את המערער 1, וכי כלל לא ראה את המערער 2 בזירת האירוע; זאת לאחר שבחקירתו במשטרה טען כי זיהה את המערער 1 בזירת האירוע. י"ח. לבסוף אציין, כי אכן היה מקום להשוואת הקליעים בין כלי הירי של המערער 1 לבין הקליע שפגע בנאצר, עניין פשוט על פניו - ומשלא נעשה כן היה בכך מחדל, ולא היה מקום להרשיע את המערער 1, אלא לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, כפי שגם עשה בית המשפט קמא. י"ט. כללם של דברים: הרשעתם של המערערים מבוססת על אדנים מוצקים, ואין מקום להיעתר לערעורם. גזר הדין - דיון והכרעה כ'. אשר לעונש; באו לפנינו, כאמור, תסקירי שירות המבחן למבוגרים: באשר למערער 1 צוין, כי מדובר באדם בן 27, נשוי ואב לארבעה, ששירת שירות צבאי מלא ועבד כנהג משאית; מן המידע שהועבר מגורמי הרווחה עולה, כי גדל במשפחה בעלת קשיי תפקוד, ובמהלך חייו נאלץ ליטול על עצמו את האחריות לטיפול במשפחה, הסובלת ממחלותיו הקשות של האב ומפיגור האחים. צוין, כי גם מצבה של האם אינו תקין, כי המערער מהוה גורם משמעותי בטיפול בצרכי המשפחה, ועמדת גורמי הרווחה היא, כי "היעדרו של מוניר מהבית עשוי לגרום לקריסת המרקם העדין השורר בבית ועלול להזיק למשפחה ולהוסיף על מצוקותיה". הוסף, כי מביקור בבית המשפחה נוצר הרושם של דלות, תנאי מחיה קשים וחסר במזון, והיעדרותו של המערער 1 מוסיפה לסבל הנפשי והכלכלי. עם זאת, צוין כי המערער 1 אינו מודה בביצוע העבירה ואינו נוטל אחריות למעשיו. כ"א. ביחס למערער 2 מסר שירות המבחן, כי מדובר באדם נורמטיבי, נשוי ואב לשלושה, ללא בעיות משמעת במאסרו, אולם אין בידיו השירות לבוא בהמלצה נוכח העדר תחושת אחריות מצדו באשר למעורבות באירועים. עיינו גם בהודעתו החיובית של מעבידו של מערער 1. כ"ב. לאחר ששקלתי כל זאת, אציע לחברי התערבות מסוימת בגזר דינו של בית המשפט קמא נוכח נסיבותיהם האישיות של המערערים, וזאת לאחר שגזר דינו של יצחק אבו האני הומר בבית משפט זה (ע"פ 144/08) ביום 7.5.08 - לאחר גזר הדין בתיקנו - משמונה עשר חודשי מאסר לשישה חודשי עבודות שירות, וזאת בשל נסיבותיו האישיות. אכן, המערערים עשו שימוש בנשק חם, בלב אזור מגורים, בדרך אשר הפכה, כפי שציין בית המשפט קמא, מקובלת ליישוב סכסוכים בחלק מן החברה בה מדובר. דומה כי אין מנוס מהכבדת היד, ותוך נקיטת מדיניות ענישה מחמירה בכגון דא, הכוללת תקופה משמעותית של מאסר מאחורי סורג ובריח, גם לאנשים בעלי רקע נורמטיבי - כמו המערערים שלפנינו. ראוי שייצא הקול במקומות המתאימים, כי דינו של העושה שימוש בנשק שלא כדין עלול להיגזר לתקופת מאסר של ממש. ברי כי יש הבדל משמעותי בין יצחק אבו האני למערערים, שיש לבטאו בתוצאה; הוא עשה שימוש בצינור כדי להכות, ואילו המערערים עשו שימוש בנשק חם. עם זאת אציע לחברי במכלול להפחית מעונש המאסר בפועל שנגזר על המערערים - נוכח נסיבותיהם האישיות כאמור וכן קבלת הערעור בעניין יצחק אבו האני - שמונה חודשים, ולקבוע כי המאסר בפועל יעמוד על 32 חודשים; המאסר על תנאי יוגדל ל-20 חודש. כ"ג. אם תישמע דעתי, לא ניעתר לערעור על הכרעת הדין, וניעתר במידה מסוימת לערעור על גזר הדין כאמור. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ט' בסיון תשס"ט (1.6.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08016760_T10.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il