בני לוי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1673/00 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד המערער: בני לוי נגד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 27.2.2000 בת"פ 3087/97 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' משעלי, נ' ישעיה, מ' סוקולוב תאריך הישיבה: ח' בניסן התש"ס (13.4.2000) בשם המערער: עו"ד ציון אמיר בשם המשיבה: עו"ד עודד שחם פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) בצירוף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ובהדחה לעישון סם מסוג קנאביס, לפי סעיף 21(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש]. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער עונש של חמש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. כן חייב אותו לפצות את המתלוננת ולשלם לה סכום כולל של 15,000 ש"ח. על ההרשעה ועל העונש הוגש הערעור שלפנינו. ההרשעה מבוססת על תלונה של נערה שהיתה בשעת מעשה בת 15 וחצי. הרקע לאירועים נשוא ההרשעה הוא במערכת של קשרים שהתפתחו בין הנערה הקטינה לבין המערער, יליד 1952, אדם בוגר שניהל חנות וסטודיו לצילום. הנערה נהגה להצטלם בסטודיו של המערער. הוא שכנע אותה לשוב ולהצטלם, והיא הסכימה לכך כיוון שהיתה מעוניינת באלבום של הצגת תמונות לדוגמנות. המערער מצידו איפשר לה לנהל את הקופה בחנותו מידי פעם. בביקוריה בסטודיו קשרה הנערה קשרים ידידותיים עם המערער, ובמסגרת זו התנהלו ביניהם שיחות בעניינים אישיים שונים בעת ששהתה בחנותו. ביום 5.9.1996 בשעות הערב הגיעה הנערה לסטודיו כדי להצטלם, ובהזדמנות זו הציע לה המערער לעשן עימו סם מסוג קנאביס, כאשר הוא משכנע אותה, שהיא תהיה משוחררת יותר לקראת הצילומים. בשלב מסוים הושיב המערער את הנערה על ברכיו, החל מבצע בה מעשים מגונים, מישש את אבריה המוצנעים ואף החדיר את אצבעו לאיבר מינה. הוא אף השכיב על רצפת החנות, והמשיך לבצע בה מעשים מאותו סוג על אף התנגדותה. בשל מעשים אלה הרשיעו בית-המשפט בעבירת האינוס וההדחה לסמים. הרשעתו של המערער מבוססת בעיקר על עדותה של המתלוננת, אשר בית-המשפט האמין לה, ומצא כי גירסתה המפלילה היא גירסת אמת. בית-המשפט המחוזי ניתח את העדויות, נתן דעתו לטענות בדבר סתירות ושקרים שהסניגור ייחס למתלוננת, אך קבע כי אין בכל אלה כדי לעורר בו ספק בדבר נכונות גירסתה. את גירסתו של המערער דחה בית-המשפט כגירסה שאינה מהימנה עליו. מכאן הערעור. סניגורו המלומד של המערער הגיש לנו טיעונים מפורטים בכתב, המשתרעים על עשרות עמודים, וכן טען בפנינו בפירוט רב. עוד ביקש הוא להגיש בשלב זה של הערעור ראיות נוספות, המתייחסות למעשיה של המתלוננת לאחר שיצאה מחנותו של המערער בערב האירוע הנטען. לא ראינו הצדקה לקבל ראיות נוספות בשלב זה של ההליכים, מה גם שהראיה המבוקשת המוצעת לנו עתה, כשלוש וחצי שנים לאחר האירוע, נוגעת לעניין שאין בו כדי להשפיע על ליבה של המחלוקת העובדתית. שקלנו את טענות הצדדים לפנינו, עיינו בחומר הראיות שהיה בפני בית-המשפט קמא, ולא ראינו להתערב בממצאי הערכאה אשר שמעה את העדויות והתרשמה מהן. שוכנענו, כי עדותה של המתלוננת היתה עדות רצופה ועקבית, ובכל הנוגע למעשים שהיא ייחסה למערער היתה העדות כנה ועמדה במבחן של חקירה נגדית קשה ומתישה. המתלוננת, אשר נפגעה קשה מהמעשים אשר בוצעו בה לא מיהרה להתלונן במשטרה, ולא יזמה הגשת תלונה נגד המערער. היא סיפרה על כך לחברתה הטובה למחרת יום האירוע, כשהיתה עדיין תחת הרושם הקשה של המעשים. היא סיפרה על כך גם לאנשים אחרים הקרובים לה, אם כי לא נתנה תיאור מפורט ונמנעה מלספר על החדרת אצבעו של המערער לאבר מינה. סיפורה נחשף והגיע לחקירה משטרתית רק לאחר כחודשיים, כאשר עקב מצבה המדרדר בבית הספר, פתחה את סגור ליבה בפני מורתה. המורה היתה זו שיזמה את הפניה למשטרה. במשטרה מסרה המתלוננת מספר הודעות מפורטות, אשר אף הן נמסרו בעקביות וברציפות באופן מעורר אמון. יצויין, כי החוקר המשטרתי העמיד את המתלוננת במצבים קשים, חקר אותה חקירה מעליבה ומשפילה בכל הנוגע ליחסיה עם חבריה והתנהגותה המינית, והיא התמודדה עם הדברים שהוטחו בפניה בצורה ראוייה. תמיכה לגירסתה מצא בית-המשפט קמא ברישומים שרשמה לעצמה ביומנה האישי, ואכן רישומים אלה, ובהם הגיגיה וייסוריה של המתלוננת נוגעים ללב בכנותם. לא מצאנו ממש בטענת הסניגור, כי העובדה שהמתלוננת לא סיפרה לחבריה בפרטי פרטים על כל מעשיו של המערער מעוררת ספקות לגבי אמינותה. היא הסבירה בעדותה את רתיעתה מלהכנס לפרטים האינטימיים ביותר. גם העובדה שהמתלוננת לא מיהרה להתלונן במשטרה אינה פוגמת באמינות גירסתה. היא נתנה הסבר משכנע ביחס לקשיים שהיה עליה להתמודד עימם בחשיפת סיפורה, נוכח גישתם של הוריה לבעיותיה ולהתנהגותה, ובהתחשב בקשיים הרבים שכרוכים בחקירה משטרתית. כבר עמדנו על כך לא פעם שאין ללמוד מעצם השתהותה של מתלוננת בהגשת תלונה על עבירת מין כדי לפגום באמינות הגירסה, בהתחשב בקשיים הרבים המצפים למתלוננת בעבירות מין, כשהיא יוצאת למסע הכרוך בהליך פלילי. לא כל שכן כך הדבר כאשר אין בכוונת המתלוננת להפליל את מי שפגע בה. המתלוננת בעניין שלפנינו היתה נערה צעירה לימים, ואכן החוויה שעברה מאז הגשת התלונה ובמהלך ההליכים היתה קשה ומפרכת, אך היא עמדה בהתמודדות זו באופן משכנע ואמין. הפגמים והסתירות, אשר הסניגור הצביע עליהם בעדותה, הם שוליים, ואין בהם כדי לכרסם באמון שעוררה בבית-המשפט. אשר על כן, לא ראינו להתערב בהרשעתו של המערער. אשר לעונש אשר נגזר על המערער. הסניגור טען בפנינו, כי המעשה אשר המערער הורשע בו מצוי בתחתית סולם החומרה מתוך קשת המעשים הנכללים בעבירת האינוס. הוא ציין את עברו הנקי של המערער, אשר זכה לעדויות אופי חיוביות, ותואר כאדם חיובי, וביקש כי נתחשב בכל אלה להקלת העונש. אכן המערער הוא אדם מן היישוב, שאורח חייו נמצא ללא דופי. אנו מניחים שכל שהעידו בשבחו על תרומתו לזולת, נכון הוא. עם זאת, המעשה החמור אשר הורשע בביצועו מחייב תגובה עונשית הולמת ומשמעותית. הנערה אשר נפלה קרבן להתנהגותו המחפירה, נתנה בו אמון ובטחה בו, ואילו הוא פגע בכבודה, פגע בגופה, וגרם לה נזק חמור. תסקיר "קרבן בעבירות מין" שהוגש ביחס למצבה של המתלוננת מציג תמונה עגומה בדבר הדרדרותה ומצבה הנפשי בעקבות האירועים נשוא ההרשעה. העונש אשר גזר בית-המשפט על המערער אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב במעשיו, והוא נותן ביטוי לכל הנסיבות האישיות המקלות עליהן עמד הסניגור. אשר על כן, הערעור על גזר הדין נדחה אף הוא. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.5.2000 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערבויות לשחרורו שלהמערער יעמדו בעינן. ניתן היום, ח' בניסן תש"ס (13.4.2000) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00016730.N06 חכ/