קטרין אבו זאייד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 167/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 167/13 ע"פ 345/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערערת בע"פ 167/13: קטרין אבו זאייד המערערת בע"פ 345/13: באיש בזונך נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 1101-03-12 מיום 29.11.2012 שניתן על-ידי השופט ד' פיש תאריך הישיבה: כ"ב באב התשע"ג (29.07.2013) בשם המערערת בע"פ 167/13: עו"ד ליאוניד פרחובניק בשם המערערת בע"פ 345/13: עו"ד מאהר תלחמי בשם המשיבה: עו"ד ארז בן ארויה בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' פיש) בת"פ 1101-03-12, מיום 29.11.2012, במסגרתו נדונו המערערות לשלושים חודשי מאסר בפועל ולשנת מאסר-על-תנאי. כמו כן, חוייבה כל אחת מן המערערות בתשלום פיצוי כספי למתלוננת בסך של 20,000 ₪. עיקרי העובדות וההליכים 2. ביום 12.7.2012 הורשעו המערערות על-פי הודאתן במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הסדר הטיעון לא כלל מסגרת ענישה, קרי – הוסכם כי הטיעון לעונש יהיה חופשי. נאשמת נוספת (להלן: הנאשמת השלישית) הורשעה הן בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, הן בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. 3. על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 25.2.2012, סמוך לשעה 06:00 בבוקר נסעה המתלוננת, ילידת שנת 1967, במונית שירות מכיוון עכו לחיפה. בסמוך לצומת "לב-המפרץ" עלו למונית שלוש בחורות צעירות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, הן המערערות והנאשמת השלישית. במהלך הנסיעה, תקפו הצעירות בצוותא את המתלוננת בכך שמשכו מספר פעמים בשערות ראשה. המתלוננת ביקשה מהן לחדול ממעשיהן, אך אלה המשיכו בשלהן, למשוך בשערה של המתלוננת וגם היכו אותה בפניה. או אז, עצר נהג המונית את המונית, הפריד בין אֵלו לבין זוֹ, וביקש מהמערערות לחדול ממעשיהן. אולם, כאשר שב הנהג למקום מושבו והמשיך בנסיעה, שבו המערערות ותקפו בצוותא את המתלוננת, בראשה ובפניה, במכות בידיהן ובבעיטות ברגליהן, נשכו אותה בראשה, וגרמו לחבלות חמורות בפניה, עד כדי שבר בארובת העין הימנית והמטומות בפנים. המתלוננת אושפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה למשך חמישה ימים, ונאלצה לעבור ניתוח בפניה. כשעצר הנהג את המונית בסמוך לתחנת משטרת חיפה וקרא לעזרת השוטרים שהיו בקרבת מקום, סירבה הנאשמת השלישית לענות לשאלותיו של השוטר, קיללה אותו ותקפה אותו. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי סקר את ההלכה הפסוקה בנסיבות דומות, ואת הענישה המקובלת, וציין כי בתי המשפט חוזרים ומדגישים כי תקיפות חמורות מצד צעירים על רקע סתמי, ללא התגרות, ובייחוד תקיפות של עוברי אורח, הריהן עבירות חמורות ביותר המחייבות ענישה משמעותית. לעיתים, שיקולי שיקום מצדיקים הקלה מסויימת בעונש. 5. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין, מעשיהן של המערערות הם חמורים, ומחייבים ענישה משמעותית ומרתיעה על מנת למגֵר את תופעת הפשיעה הזו. בלשונו של בית המשפט המחוזי: "אדם המתהלך לתומו בשעת בוקר במרכזה של עיר מודרנית בדרכו ליום עבודה רגיל, אינו מצפה להפוך בין רגע לטרף אקראי וסתמי בידי חבורה של צעירים... פראיים, חסרי מורא ואנושיות". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המתלוננת נפגעה בצורה משמעותית כתוצאה מהתקיפה, נותרו בה צלקות פיזיות ונפשיות, וחייה הוסטו ממסלולם הרגיל ולא חזרו אליו עד היום. 6. לאחר ששקל את השיקולים לקולא, ובהם את גילן הצעיר של המערערות, העדר עבר פלילי, הודייה שייתרה את הצורך בניהול ההליך, נסיבות חייהן המשפחתיות, מצבן האישי, והבעת החרטה, קבע בית המשפט המחוזי כי טווח הענישה ההולם נמצא בין 48-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בהתחשב באופי העבירה ובנסיבות ביצועה, שוכנע בית המשפט המחוזי כי העונש הראוי מצוי במידה קרובה יותר למדרג העליון של טווח הענישה הנ"ל, ולכן גזר את העונשים כאמור ברישא. באשר לנאשמת השלישית, בית המשפט המחוזי התרשם ממידת מוגבלותה הקוגנטיבית והשכלית והטיל עליה עונש מופחת של שנתיים מאסר לריצוי בפועל ושנת מאסר על-תנאי. כמו-כן, חויבה הנאשמת השלישית בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 20,000 ₪. 7. מכאן הערעור שלפנינו. להשלמת התמונה העובדתית, יצויין כי ביום 17.1.2013 דחה בית משפט זה (השופט נ' הנדל) בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המערערת בע"פ 167/13. תמצית טיעוני המערערת בע"פ 167/13 8. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כשהשית עליה עונש של מאסר בפועל בניגוד להמלצת שירות המבחן, אשר התרשם כי היא מתאימה להליך שיקומי. המערערת מוסיפה ומציינת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקצב לשירות המבחן תקופה קצרה ביותר לצורך גיבוש תסקיר סופי לגביה, ובכך לא אִפְשר "לברר את מידת התגייסותה להליך הטיפולי". המערערת מפנה לסעיף 40ד(א) לחוק העונשין, לפיו רשאי בית המשפט לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם בשל שיקולים שיקומיים, ולהורות על נקיטת אמצעי שיקומי. בעניינה של המערערת ראוי היה לעשות כן, לטענתה, בין היתר בשל גילה הצעיר, נסיבותיה האישיות ומצבה הנפשי, הודייתה המיידית בעבירה שיוחסה לה, והחרטה שהביעה לאחר אירוע התקיפה. לפי עמדת המערערת, ישנה הבחנה מהותית בינה לבין המערערת השנייה והנאשמת השלישית, במובן זה שהיא שיתפה פעולה עם שירות המבחן, וזה מצדו בא בהמלצה טיפולית בעניינה. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשהטיל על המערערת עונש חמור יותר מזה שהוטל על הנאשמת השלישית, וזאת חרף שיקולים שונים שהיו צריכים לבוא דווקא במניין השיקולים להקלה בענישה. לדידה, בית המשפט המחוזי יִחס לה באופן מוטעה את העבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות אשר לא בוצעה על-ידה אלא על-ידי הנאשמת השלישית. תמצית טיעוני המערערת בע"פ 345/13 9. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כשהחמיר עִמה יתר על המידה ולא נתן בגזר דינו את המשקל הראוי לנסיבותיה האישיות הקשות ולמכלול השיקולים לקולא. המערערת הודתה במיוחס לה בכתב האישום המתוקן, נטלה אחריות בנוגע לביצוע העבירה, והביעה חרטה עמוקה על מעשיה. למערערת אין עבר פלילי, וזו למעשה הסתבכותה הראשונה בפלילים. המערערת הוסיפה וציינה כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא נתן כל משקל לפגיעה אשר עשוי לגרום מאסרה במשפחתה, ובייחוד פגיעה בבתה התינוקת אשר גדֵלה ללא אב. המערערת מוסיפה ומציינת כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי לא קיים סיכוי של ממש לשיקומה, חרף האמור בתסקיר שירות המבחן. לפי עמדת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי כשבּיכֵּר, בנסיבות אלה, את השיקול ההרתעתי-גמולי על פני השיקול השיקומי. המערערת מלינה גם על כך שבית המשפט המחוזי החמיר בעונשה בניגוד לעקרון אחידות הענישה, ביחס לעונש שהוטל על הנאשמת השלישית שהורשעה בעבירה נוספת של תקיפת שוטר. דיון והכרעה 10. שקלנו את הטיעונים מזה ומזה, ומסקנתנו היא כי דין שני הערעורים להידחות. 11. בית המשפט המחוזי התחשב בגזר הדין בכלל השיקולים הצריכים לעניין – לרבות נסיבותיהן האישיות של המערערות אשר פורטו שוב לפנינו – ולא נמצא כי איזן ביניהם בצורה בלתי סבירה. מדובר במעשים של אלימות חמורה לשמה, של נשים צעירות, ללא רחם, ללא סיבה, כלפי אישה בת 45 שעשתה את דרכה כבשגרת-יומה למקום עבודתה. פגיעה קשה ומתמדת בתחושת הביטחון ושלום הציבור של אזרחי מדינת ישראל מחייבת הטלת עונשים ממשיים, על מנת להרתיע מפני ביצוע עבירות שכאלה בעתיד, ובכלל זה, עונשי מאסר בפועל אשר יהא בהם כדי לבטא את החומרה שבתופעת האלימות, ואת הסלידה מן המעשים. 12. מבלי להקל ראש בשיקולי השיקום בעניין דנן, מצאנו כי ידו של האינטרס הציבורי על העליונה. למרבה הצער, עבירות אלימות בהן מעורבים צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הפכו למעשה של יום ביומו. בתי המשפט מצוּוים לתרום את תרומתם לעקירת נגע האלימות בדרך של ענישה מרתיעה (ראו והשוו: ע"פ 1132/07 מקונן נ' מ"י (5.8.2007), בפסקה 3 לפסק-דינם של השופטים א' לוי, א' רובינשטיין ו-ע' פוגלמן). 13. זאת ועוד, מתסקיר שירות המבחן למבוגרים מיום 25.7.2013 עולה כי המערערת בע"פ 345/13 מתקשה להבין את חומרת מעשיה ולקבל אחריות ממשית על אשר עשתה, ובמה שהורשעה. דברים אלה נאמרים ביתר שאת לנוכח העובדה כי המערערת סיימה זה לא מכבר לרצות כמחצית ממאסרה הכולל. באשר למערערת בע"פ 167/13, מתסקיר שירות המבחן מיום 23.7.2013 אמנם עולה תמונה קצת יותר חיובית, אך בנסיבות העניין אין לייחס לה משקל רב. ריצוי מאסרה החל ביום 24.1.2013, ומועד שחרורה המלא יחול ביום 25.5.2015. על-פי ההלכה הפסוקה, תסקיר של שירות המבחן הריהו בגדר המלצה בלבד לבית המשפט, לפי מהותו אינו מחייב את בית המשפט אשר רשאי להחליט בניגוד לאמור בתסקיר (ראו למשל: בש"פ 2244/10 מורז חנוב נ' מ"י (1.4.2010), פסקה 7 לפסק-דינו של השופט ח' מלצר). קשת השיקולים המנחה את בית המשפט היא רחבה מזו של שירות המבחן (ראו: רע"פ 10904/04 מיארה נ' מ"י (9.12.2004), פסקה 6 להחלטת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור); בש"פ 9405/04 חופני נ' מ"י (26.10.2004); רע"פ 6908/04 איבגי נ' מ"י (27.7.2004)). 14. כידוע, אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית לענין מידת העונש; והתערבותה בהקשר זה, מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות, או שהעונש שנגזר על-ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998), פסקה 7 לפסק-דינו של השופט י' קדמי; ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (31.7.2006); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2008)). אין זה, כאמור, המקרה שלפנינו – שכן העונש שהושת על כל אחת מהמערערות מצוי בטווח הענישה ההולם, עולה בקנה אחד עם עקרון אחידות הענישה, ואינו סוטה בצורה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה. 15. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להעיר כי אכן שגה בית המשפט המחוזי בייחסו למערערת בע"פ 167/13 את עבירת תקיפת השוטר במסגרת החלק שנוגע לפירוט טענותיה לעניין העונש (פסקה 17 בעמ' 37 לגזר הדין). ברם, במבחן התוצאה – העונש שהוטל על המערערת בע"פ 167/13 (שלכאורה לפי הנטען – נזקפה לחובתה, נוסף על עבירת החבלה החמורה, גם עבירת תקיפת השוטר) זהה בחומרתו לעונש שהוטל על המערערת בע"פ 345/13 (שהורשעה בעבירת החבלה החמורה בלבד), ומשכך ממורק כל חשש למשגה שנפל בגזר הדין המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 16. נשוב ונזכיר. אישה כבת 45 עשתה את דרכה כבשגרת-יומה במונית שירות לעבודתה בבית מלון. שלוש צעירות חזרו מבילוי בחוף הים שבמהלכו שתו אלכוהול, והצטרפו אל הנסיעה במונית. או אז, ללא סיבה, בלי רחמים, באכזריות, סתם כך, תקפו השלוש את האישה, התעללות אשר הותירה אותה מצולקת בגופה ובנפשה. אכן, חפֵצים אנו בשיקומם של עבריינים, לבטח כשמדובר בצעירות שכאלה; אך רחמנות יתרה כלפיהן, כמוה כהתאכזרות אל האישה הנ"ל ואל הדומים לה, אנשים ישרי-דרך שכל מבוקשם להגיע בשלום ליעדם. 17. אשר על כן, החלטנו לדחות את ערעוריהן של שתי המערערות על גזר הדין. ניתן היום, ח' באלול תשע"ג (14.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13001670_O04.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il