מנחם ויינגרטן נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 1669/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1669/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: מנחם ויינגרטן נ ג ד המשיב: בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד א' ברק; עו"ד א' שטרנברג פסק-דין השופט צ' זילברטל: עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיב, בית הדין הארצי לעבודה, לנמק מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 2.12.2014 בבר"ע 46098-10-14 (כב' סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה) ומדוע לא תחול בעניינו של העותר תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנה 15). רקע 1. ביום 4.7.2011 נפגע העותר, שהיה באותה עת מנכ"ל חברת און הצפון (מקסימה) בע"מ (להלן: החברה), בתאונת עבודה. ביום 17.11.2013 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) שליד המוסד לביטוח לאומי, המורכבת ממומחה לאורתופדיה, מומחה לנוירולוגיה ומומחה לרפואת אף-אוזן-גרון (להלן: הוועדה הרפואית) וקבעה כי לעותר נותרה נכות יציבה בשיעור 28 אחוזים על פי הפירוט הבא: 10 אחוז נכות בגין פגיעה בעצב טריגמנוס בצורה קלה; 10 אחוז נכות בגין צלקת; 10 אחוז נכות בגין צניחת עפעף. 2. הוועדה הרפואית התלבטה האם יש להחיל בעניינו של העותר את תקנה 15, שעניינה קביעת דרגת נכות גבוהה יותר מהנכות הרפואית, בהתאם לנתונים האישיים של הנפגע הספציפי ולמידת השפעותיה של דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו על עבודתו וכושר השתכרותו. משכך, פנתה הוועדה הרפואית ל"וועדת הרשות" (שהיא ועדה המורכבת מפקיד שיקום, רופא מוסמך ומעובד המוסד לביטוח לאומי, אשר תפקידה לקבוע אם הנפגע עומד במבחנים הקבועים בתקנה 15). ועדת הרשות מסרה את המלצותיה לוועדה הרפואית בדו"חות מיום 17.12.2013 ומיום 8.1.2014, בהם נכתב כי: "משלא נתקיים בו [בעותר, צ.ז.] התנאי ההכרחי של אי מסוגלות לעבודתו (ומשהיה כבר בעת הפגיעה בן 71) ממליצה ועדת הרשות שלא להפעיל תקנה 15". 3. הוועדה הרפואית דנה בהמלצות ועדת הרשות, שמעה את העותר ובא כוחו, ובהחלטה מיום 2.2.2014 קבעה כי היא מקבלת את המלצת ועדת הרשות, וכי אין מקום להפעיל את תקנה 15 בעניינו של העותר. 4. על החלטה זו של הועדה הרפואית הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בגדרו טען כי מתקיים בו התנאי הקבוע בתקנה 15 של אי מסוגלות לעבודה. העותר טען כי בעקבות התאונה הוא אינו יכול עוד לבצע את עבודתו כמנכ"ל, הן בשל האינטנסיביות ועומס העבודה, והן בשל הצורך להיפגש עם לקוחות "פנים מול פנים". נטען כי בשל אי-מסוגלות זו עבר העותר לתפקיד של סמנכ"ל כספים בהיקף משרה נמוך מבעבר, כך ששכרו פחת ביותר משלושים אחוזים. בית הדין האזורי קבע כי לא מצא טעם משפטי המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה הרפואית, ודחה את הערעור. הובהר כי כדי להפעיל את תקנה 15 יש להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: ירידה בהכנסות והיעדר מסוגלות לחזור לעבודה. בית הדין עמד על כך שהוועדה הרפואית אמנם מצאה כי חלה ירידה בהכנסותיו של העותר לאחר התאונה, אך לא השתכנעה כי התאונה הובילה לפגיעה במסוגלותו לחזור לעבודה. משנמצא כי החלטת הוועדה הרפואית מנומקת ונסמכת על מצבו הרפואי של העותר, ומשלא נמצאה טעות משפטית בהחלטת הוועדה שלא להחיל את תקנה 15 בעניינו, קבע בית הדין האזורי כי יש לדחות את הערעור. 5. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, ובה חזר על טענותיו והוסיף כי הוועדה הרפואית הייתה צריכה להתייחס להחלטת מעסיקתו להעבירו מתפקיד המנכ"ל עקב התאונה. עוד נטען כי בית הדין האזורי שגה בכך שקיבל את החלטת הוועדה ובכך שייחס את אי מסוגלותו של העותר להמשיך בתפקידו לגילו של העותר, ולא לנכות שנותרה לו בעקבות התאונה. בהקשר זה נטען כי אין בסיס לקביעה כי גילו של העותר משפיע על אופן תפקודו, וכי קביעה זו עלולה להשפיע על כלל ציבור המבוטחים, מכיוון שכל עובד מעל גיל שבעים שיפגע בעבודה, תישלל זכותו על פי תקנה 15 מפאת גילו. בית הדין הארצי דחה את טענותיו של העותר, וקבע כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור. נקבע כי החלטת הוועדה הרפואית מבוססת על המלצות מקצועיות של ועדת הרשות ומעוגנת במסמכים שעמדו בפניה, והובהר כי בניגוד לנטען על-ידי העותר, ועדת הרשות לא ביססה קביעתה על כך שגילו של העותר אינו מאפשר לו להמשיך ולשמש בתפקיד המנכ"ל. כלפי החלטת בין הדין הארצי הוגשה העתירה דנא. העתירה 6. העותר מפנה בעתירתו להחלטת דירקטוריון החברה מיום 27.11.2011 בה צוין כי "לאור הפגיעות הקשות בגופו של מנחם ויינגרטן ובמיוחד באזור הפנים, הוחלט למנות מנכ"ל חדש ולהעביר את מנחם ויינגרטן לתפקיד אחר". לטענת העותר, מייד לאחר החלטה זו הוא החל לעבוד כמנכ"ל כספים, תוך צמצום היקף משרתו ותוך גריעה של 36 אחוזים מהכנסתו החודשית. החלטה זו, כך נטען, מוכיחה כי אף לגישת מעסיקתו, החברה, התאונה פגעה במסוגלותו לעבוד כמנכ"ל, ומשכך העבירה אותו מתפקידו. בנוסף, העותר מפנה להחלטת בית הדין האזורי בה צוין כי "את טענת המערער כי אין לו כוח פיזי לעשות את העבודה האינטנסיבית כפי שעשה כמנכ"ל, ייחסה ועדת הרשות לגילו של המערער, אשר היה בן 71 בעת התאונה". לטענת העותר, הוא הצליח לבצע את תפקידו כמנכ"ל עד למועד התאונה, ואף התחייב בהסכם לרכישת החברה מיום 3.1.2010 להמשיך ולכהן בתפקיד. נטען כי קביעת ועדת הרשות וקביעת בית הדין האזורי, לפיהן גילו של העותר הוא שהוביל לאי-המסוגלות לשוב לעבודתו, אינן מבוססות על העובדות והן מהוות אפליה פסולה מחמת גיל. דיון והכרעה 7. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בית המשפט העליון בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה מגבילה עצמה למקרים שבהם מתגלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין מושא העתירה, וגם מתקיימות נסיבות חריגות בהן נדרשת התערבותו למען עשיית צדק ומניעת עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. זאת ועוד, במקרה דנא לא קמה לעותר זכות ערעור לבית הדין הארצי, ובית הדין דן בבקשת רשות ערעור, אותה דחה. במקרה בו מוגשת עתירה כלפי החלטת בית הדין הארצי שלא להיעתר לבקשת רשות ערעור, גדר התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק מצומצם עוד יותר, כפי שנפסק בעבר: " כלל הריסון שנוקט בית משפט זה בעניינים הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה מתעצם כאשר ההחלטה נשוא העתירה הינה דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי. במקרים אלו בית המשפט הגבוה לצדק מהווה, למעשה, ערכאה רביעית אשר מתבקשת לדון באותו עניין. ככל שהעותר עולה בסולם המדרג השיפוטי, כך עילות ההתערבות מחמירות ומצטמצמות. על מנת שבית משפט זה יתערב בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה שניתנה בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, המבחן שנקבע בהלכת חטיב הופך אף מחמיר יותר" (בג"ץ 9624/10 יסחקוב נ' בית הדין הארצי לעבודה (11.1.2011), בפסקה 8). ראו עוד: בג"ץ 1148/14 רשואן נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.7.2014). גם בענייננו מדובר, הלכה למעשה, ב"גלגול רביעי" (עניינו של העותר נדון בוועדה הרפואית, בבית הדין האזורי לעבודה ובבית הדין הארצי). 8. על-פי פרוטוקול ועדת הרשות מיום 17.12.2013, הוועדה הייתה מודעת לטענת העותר לפיה לאחר התאונה לא היה מסוגל עוד לעבוד בעבודה פיסית ואינטנסיבית כבעבר. כמו כן, בפני הועדה היו גם תשובותיו של מנכ"ל החברה החדש, אשר בהן צוין כי אופי עבודתו של העותר השתנה לאחר התאונה כיוון שעבודתו כמנכ"ל הייתה כרוכה במאמצים פיזיים רבים ובשעות עבודה בלתי מוגבלות, וכי עקב התאונה לא יכול היה עוד למלא את תפקידו הקודם. על-אף עמדתו של העותר ועמדת מעסיקתו, ועדת הרשות ציינה בפרוטוקול כי "אין ספק לוועדת הרשות כי הנכות שנותרה אין בה כדי לגרום לתובע לאי מסוגלות לעבודתו המתוארת כמנכ"ל עד הפגיעה" (ההדגשה הוספה צ.ז.). ועדת הרשות ביקשה לקבל העתק של הסכם הרכישה של החברה שנערך לפני התאונה, ובו התחייב העותר, כזכור, להמשיך לכהן כמנכ"ל למשך שנתיים כתנאי לרכישת החברה. לאחר קבלת המסמכים, התכנסה ועדת הרשות פעם נוספת, ובפרוטוקול מיום 8.1.2014, כשבפניה הסכם הרכישה, ציינה כי "לא ברור לוועדת הרשות מדוע למעשה חדל התובע מלשמש כמנכ"ל ועבר לתפקיד של מנהל כספים". הוועדה חזרה על מסקנתה לפיה אין בנכות שנותרה עקב הפגיעה כדי לגרום לעותר לאי-מסוגלות לעבודתו הקודמת כמנכ"ל, ומכאן כי לא הנכות היא שהביאה לירידה הניכרת בהכנסותיו. 9. לאחר שעיינה בפרוטוקולים של וועדת הרשות, קראה את מכתב ההשגות של בא-כוחו של העותר ושמעה את העותר ואת בא-כוחו, החליטה הוועדה הרפואית לקבל את המלצות ועדת הרשות וקבעה כי אין להחיל בעניינו את תקנה 15. בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לא מצאו פגם משפטי או אחר בהחלטת הוועדה הרפואית, וגם בגלגולו הנוכחי של התיק לא עלה בידי העותר להוכיח פגם כאמור. 10. אמנם לא נעלמה ממני העובדה כי וועדת הרשות התייחסה לגילו של העותר, וציינה כי היה בן 71 בעת הפגיעה, ואפשר כי עדיף היה להשמיט פרט עובדתי זה שלא ברור כיצד הוא משתלב בהמלצת הוועדה. עם זאת, ניכר מהפרוטוקולים של וועדת הרשות כי העותר נבדק, טענותיו נשמעו, המסמכים הנוגעים לעניינו נבדקו, ובכל זאת לא נמצא כי נכותו היא שהובילה לאי-המסוגלות בביצוע עבודתו הקודמת כמנכ"ל. בערעוריו על החלטה זו לא הצביע העותר על פגם משפטי או על פגם מהותי אחר שנפל בהחלטת הועדה הרפואית, ואשר מצדיק התערבות בה. לפיכך גם אין מקום לקבלת העתירה. 11. בשולי הדברים יוער, כי דין העתירה להידחות גם מחמת העובדה שלא צורף אליה כמשיב מי שהיה יריבו של העותר בבית הדין לעבודה - המוסד לביטוח לאומי - שהוא, הלכה למעשה, מי שתשובתו נדרשת; שהרי גם אם יש מקום לצרף את בית הדין כמשיב, ככלל לא מוגשת תשובה מטעמו והוא בעיקרו משיב פורמאלי. המשיב המהותי לעתירה הוא, בראש ובראשונה, מי שהיה צד להליך שהתנהל בפני אותה רשות שיפוטית שכלפי החלטתה מוגשת העתירה. ברי כי אותו צד להליך הוא מי שיש לו עניין ואינטרס להדוף את העתירה, שאם תתקבל תפגענה זכויותיו, ומעמדו דומה למעמד משיב בערעור. אי צירוף המוסד לביטוח לאומי היה יכול, כשלעצמו, לחרוץ את גורל העתירה לשבט. כאמור, גם לגופה אין בעתירה ממש ודינה להידחות. משכך, ונוכח כל האמור לעיל העתירה נדחית על הסף בלא שנתבקשה תגובה. ניתן היום, ‏ו' בניסן התשע"ה (‏26.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15016690_L01.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il