ציון דדון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 1668/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1668/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: ציון דדון נ ג ד המשיבה: רפא"ל רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת.א. 479/01 מיום 12.9.06 שניתן ע"י כב' השופט י' כהן תאריך הישיבה: ד' באדר התש"ע (18.2.2101) בשם המערער: עו"ד אסיא סיוון בשם המשיבה: עו"ד גדעון שרויאר פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן), בו נדחתה תביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיבה 2 (להלן - המשיבה). 2. המערער עסק בעברו בחלוקת מיכלי גז. במהלך עבודתו הבחין המערער, כי בסביבתם של מיכלי גז רבים מושלכים אטבים אשר נפלו מחבלי כביסה. המערער הגה המצאה שנועדה למנוע את נפילת האטבים מן החבלים. הרעיון היה לפתח התקן שיורכב מטבעת אליה יחוברו ברצועות צמד אטבים. הטבעת תקיף את חבל הכביסה, כך שגם אם ישתחרר האטב מאחיזתו בחבל הוא יישאר קשור לטבעת ולא ייפול. המצאתו של המערער נרשמה כפטנט. המערער ניהל משא ומתן עם מספר יצרנים במטרה להפוך את ההמצאה למוצר מסחרי, ובסופו של דבר בחר להתקשר עם המשיבה. ביום 23.1.94 התקיימה פגישה בין המערער לבין גורמים מהמשיבה ובסיומה נערכה תרשומת, שלטענת המערער היא מסמך עקרונות מחייב (להלן - התרשומת). לאחר מכן הוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות, כאשר האחרונה שבהן הועברה ביום 22.7.94. לטענת המשיבה, אותה אימץ בית משפט קמא, טיוטה אחרונה זו התגבשה לכלל חוזה מחייב. עוד טרם החלפת הטיוטות, החלו הצדדים לפעול לשם הפיכת רעיונו של המערער למציאות. המערער התקשר עם גורם שלישי אשר ייצר תבנית של המוצר, ועל פיו ייצרה המשיבה דגם ראשוני. לאחר בחינת הדגם הראשוני הוסכם להכניס בו שיפור מסוים, ומשהדבר נעשה החל ייצור סדרתי של המוצר. לאחר תקופה קצרה טען המערער, כי התברר שהחומר שממנו יוצר ההתקן, פוליפרופילן, אינו חזק מספיק. המשיבה ניאותה לעבור לייצר את ההתקן מניילון, אשר הינו חומר גלם יקר יותר. לטענת המערער, עקב תקלות במפעלה של המשיבה הועבר הייצור על ידה לחברה אחרת. מכל מקום, לאחר זמן קצר הורה המערער להפסיק את ייצור ההתקנים. בסך הכל ייצרה המשיבה, לדברי המערער, 433,255 התקנים מפוליפרופילן ו-5,000 התקנים מניילון. 3. בתביעה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיבה נטען, כי האחרונה הפרה את ההסכם ביניהם בשני עניינים עיקריים: האחד, אי עמידה בכמויות אותן התחייבה המשיבה לספק. לטענת המערער, בתרשומת שנערכה ביום 23.1.94 התחייבה המשיבה לייצר 100,000 יחידות עד תחילת מרץ 1994 וכן סוכם כי היא תפתח תבנית שניתן יהיה לייצר באמצעותה 10 מיליון יחידות בשנה. לטענת המערער, לא עמדה המשיבה בהתחייבויות אלו; השני, איכות המוצרים שסופקו על ידי המשיבה. כאמור, תחילה ייצרה המשיבה את ההתקנים מחומר הגלם פוליפרופילן. לטענת המערער, מדובר בחומר חלש אשר נקרע במשיכה ועקב כך לא התאימו המוצרים ליעדם. המערער טען, כי העיכובים בייצור והאיכות הירודה של המוצרים שסופקו בהתחלה הביאו לכך שלא היה בידו לעמוד בהתחייבויותיו לספקים. עקב כך הוא נקלע לקשיים כלכליים ובסופו של דבר נכשל המיזם העסקי. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער, ועל פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. להשלמת התמונה נציין, כי ההליך בבית המשפט המחוזי אינו הפעם הראשונה בה מגיעה הפרשה לערכאות. בשנת 1998 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד המערער, בה עתרה לחייבו בתשלום עבור המוצרים שסופקו לו. בית המשפט (כבוד השופט מ' רניאל) קיבל את התביעה וחייב את המערער, בפסק דין שניתן ביום 25.6.01, בתשלום סכומים מסוימים. לטענת המשיבה, לא קיים המערער את פסק הדין. יוער, כי תביעתו של המערער הוגשה בשנת 2001. 4. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, לא ראינו מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. באשר לטענה הראשונה, השאלה האם עמדה המשיבה בקצב הייצור לו התחייבה תלויה בעיקר בשאלה מהי המערכת החוזית החלה. בית המשפט המחוזי קבע, כי התרשומת שנערכה ביום 23.1.94 אינה חוזה מחייב. לשיטת בית המשפט, הטיוטה האחרונה, שהועברה ביום 22.7.94, היא זו שמשקפת את התחייבויות הצדדים בנוגע לקצב הייצור. בקביעות אלו, שהינן מבוססות היטב ונתמכות באינדיקציות שונות שפורטו בפסק הדין, לא מצאנו שיש להתערב. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המשיבה עמדה בקצב הייצור לו התחייבה בגדר ההסכם מיום 22.7.94, וגם במסקנה זו לא מצאנו פגם. טענתו השנייה של המערער נוגעת לאיכות המוצרים, ובעיקר לשאלה האם הפרה המשיבה את התחייבויותיה בכך שייצרה אותם מחומר הגלם פוליפרופילן. המערכת ההסכמית בין הצדדים לא כללה קביעה לגבי סוג החומר שממנו ייעשו ההתקנים, אלא נקבע כי הם ייוצרו "באיכות מעולה ומחומרים טובים ותיקניים" (סעיף 7 להסכם מיום 22.7.94). בפני בית המשפט הונחו מטעם הצדדים שתי חוות דעת מומחה מנוגדות בשאלה האם השימוש בחומר פוליפרופילן היה בחירה סבירה בנסיבות העניין. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, לפיה הבחירה בחומר פוליפרופילן הייתה סבירה, בהתחשב בשימוש המיועד של ההתקן. הלכה היא, כי רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בהחלטה של הערכאה הדיונית להעדיף חוות דעת מומחה מסוימת על פני רעותה (ראו, ע"א 1330/08 אשקר נ' עאסי, פיסקה 6.ב (לא פורסם, 29.12.09), וההפניות שם). במקרה דנא, נימק בית המשפט המחוזי את החלטתו להעדיף את חוות הדעת מטעם המשיבה, ונימוקיו מקובלים עלינו. משזו התוצאה אליה הגענו, פטורים אנו מלדון בשאלה האם היה המערער זכאי לפיצוי הנתבע על ידו אילו נקבע שהמשיבה הפרה את החוזה. 5. התוצאה היא שהערעור נדחה. המערער, המיוצג באמצעות הסיוע המשפטי, יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש"ח. ניתן היום, י' באדר התש"ע (24.2.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07016680_S06.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il