פלוני נ' מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1667/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1667/01 בפני: כבוד השופטת (בדימ.) ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.1.01 בת.פ.ח. 5057/99 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' אבן-ארי והשופטות ה' אחיטוב-הרטמן ונ' אחיטוב תאריך הישיבה: י"ג בשבט התשס"ג (16.1.2003) בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. המערער הואשם בשורה של עבירות מין שביצע לפי הנטען בכתב האישום, בשש מתלוננות, בנות-משפחה של אשתו. המעשים בגינם הועמד המערער לדין נחשפו במרץ 1999, כאשר אחת המתלוננות (ר') שוחחה עם מתלוננת אחרת (י'), וסיפרה לה כי המערער ביצע בה מעשים מיניים מגיל צעיר. בעקבות שיחה זו, יזמו המתלוננות שיחה עם בנות משפחה נוספות, אשר סיפרו אף הן על מעשים מיניים שביצע בהן המערער. בעקבות התלונות שהוגשו נגד המערער נפתחה חקירה משטרתית, שבסופה הועמד לדין. כתב האישום ייחס למערער שישה אישומים בגין מעשיו בכל אחת משש המתלוננות. בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (סגן הנשיא א' אבן-ארי והשופטות ה' אחיטוב-הרטמן ונ' אחיטוב) הרשיע את המערער בארבעה אישומים (בשניים מהם הרשעתו היתה חלקית), וזיכה אותו משני האישומים הנותרים. על המערער נגזרו שתים-עשרה שנות מאסר, מהן עשר שנים לריצוי בפועל. בפנינו ערעור המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו. עניינו של הערעור שלפנינו מצטמצם לארבעת האישומים בהם הורשע המערער. להלן נדון בטענות שהעלה בא כוח המערער לפנינו ביחס לכל אחד מאישומים אלה. האישום הראשון 2. המתלוננת באישום הראשון, ר', ילידת 1977. הוריה של המתלוננת נפרדו בילדותה והיא התגוררה עם אמה, אחות אשתו של המערער. קשרים הדוקים התקיימו בין המתלוננת ואמה לבין המערער ואשתו. על פי כתב האישום, המערער נהג להגיע לביתה של המתלוננת בעת שאמה היתה בעבודתה, ואז בכמה הזדמנויות הוא התפשט, שכב על גבו על ספת הסלון והניח את המתלוננת על גופו כשהוא מחבקה. כמו כן, המערער נהג ללוות את המתלוננת בדרכה למכולת, ובכמה מקרים הרים אותה בזרועותיו, הכניס את ידו למכנסיה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. בכתב האישום נטען כי המערער ביצע מעשים אלה בין השנים 1988-1991 לערך. עוד נטען, כי בשנים 1991-1992 המערער נהג לנצל הזדמנויות בהן שהה לבד במחיצת המתלוננת ולגעת בחזה ובישבנה לשם גירוי או סיפוק מיני. המערער, מצדו, הכחיש קיומו של מגע מיני כלשהו עם המתלוננת וטען כי המעשים המיוחסים לו לא התרחשו. בית המשפט המחוזי האמין לעדות המתלוננת שנתמכה בעדויות נוספות. עם זאת, החליט בית המשפט לזכות את המערער מחמת הספק מעבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, בגין המעשים שנטען שביצע בין השנים 1991-1992. זאת, בין היתר מאחר שסבר שעדותה של המתלוננת ביחס למעשים אלה לא היתה מפורטת דיה באופן שמאפשר להרשיע את המערער בפלילים בגין מעשיו בתקופה זו. באשר ליתר המעשים המיוחסים למערער באישום הראשון - המעשים שבוצעו על ספת הסלון בביתה של המתלוננת והמעשים שבוצעו בדרך אל המכולת - הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כדלקמן: תקיפה מינית בקטין, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), כפי שתוקן בתשמ"ח, על העבירות משנת 1988 עד שנת 1990; מעשה מגונה בקטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) יחד עם סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, כפי שתוקן בשנת תש"ן, בגין העבירות משנת 1990; אינוס קטין בן משפחה, לפי סעיף 351(א) יחד עם סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, כפי שתוקן בתש"ן, על העבירות משנת 1990 ואילך. 3. בא כוח המערער העלה בפנינו שורה של טענות כנגד מהימנותה של המתלוננת וכנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא באשר לעצם ביצוע המעשים שבגינם הורשע המערער באישום הראשון. בנוסף, העלה בא כוח המערער טענה חלופית, לפיה גם אם אמנם ביצע המערער את המעשים שבגינם הורשע באישום זה, טעה בית המשפט קמא בקביעותיו לגבי מועדי התרחשותם של האירועים נשוא ההרשעה. קביעת מועד ביצועם של המעשים שבהם הורשע המערער רלוונטית, בשל התיקונים שהונהגו במהלך השנים בחוק העונשין כפי שנפרט להלן. 4. נקדים ונאמר, כי לא ראינו להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא לגבי עצם ביצוע המעשים שבגינם הורשע המערער באישום הראשון. טענותיו של בא כוח המערער בעניין זה הן, בעיקרן, טענות המבקשות לקעקע את מהימנותה של המתלוננת. טענות אלה נדחו בבית המשפט קמא. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם. כך בדרך כלל, וכך ביתר שאת כאשר הקביעות העובדתית נסמכות כולן על קביעת בית המשפט בדבר מהימנותם של עדים שהופיעו לפניו, כבמקרה שלפנינו. גם אם לא כל טענותיה של ההגנה זכו להתייחסות מפורשת בפסק דינו של בית המשפט קמא, החשוב הוא שבית המשפט קמא האמין למתלוננת ודחה את גרסתו של המערער. בית המשפט המחוזי סיכם את התרשמותו מעדות המתלוננת במלים הבאות: "...אנו רואים בדבריה ובעדותה אמת. אין ספק כי ר' הגזימה לא אחת. נתנו דעתנו לקיומן של סתירות ואי-דיוקים בעדותה של ר', ולמרות זאת מצאנו כי ניתן לתת הסבר לאי הדיוקים ולאי הבהירויות העולים בדבריה פה ושם. יש להבין את הדברים על רקע החוויה הטראומטית שעברה. וכאמור אנו מייחסים את הסתירות או אי-הדיוקים גם לזמן הרב שעבר מאז המקרים... לאחר בחינה קפדנית בחרנו לתת אמון בדבריה". בחנו את טענותיו של הסנגור, ואף אנו סבורים כי אין בעובדה שהמתלוננת לא זכרה פרטים מסוימים, כגון באיזה אופן היה המערער נכנס לביתה כאשר ביצע בה את המעשים או היכן הוריד את בגדיו, כדי לפגוע במהימנות גרסתה. המתלוננת העידה על מעשים שנעשו בה בעת היותה ילדה, ומאז חלפו שנים רבות. טבעי הוא שהמתלוננת לא תזכור פרטים מסוימים. יש לציין, כי בית המשפט קמא נקט בגישה זהירה ובמקום שבו תיאוריה של המתלוננת היו כלליים מדי, הוא נמנע מהסקת מסקנות לחובתו של המערער. כך נהג בית המשפט בזכותו את המערער מעבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה בגין המעשים שיוחסו לו בשנים 1991-1992, כפי שצוין לעיל. טענה נוספת של הסנגור היא שכבישת העדות על ידי המתלוננת משך שנים ארוכות שבהן קיימה קשר הדוק עם המערער, מקימה חשד של ממש שאין אמת בגרסתה. אין לקבל טענה זו. כבישת עדות אופיינית לקורבן עבירת מין בכלל [ראו, למשל: ע"פ 185/88 מדינת-ישראל נ' יהלום, פ"ד מג(1) 541, 549-551; ע"פ 5612/92 מדינת-ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 358], ולקטינים שהן קורבנות של עבירות מין במשפחה בפרט [ראו: ע"פ 396/84 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד לט(1) 533, 538 ; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד נה(1) 684 ; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד נה(2) 918], לעתים חולפות שנים ארוכות בטרם נחשפים המעשים. כעולה מעדותה של המתלוננת בענייננו, היא הדחיקה את זיכרון מעשיו של המערער והתנהגה באופן "רגיל" במסגרת המשפחתית. לדבריה, זיכרון המעשים התעורר בה שוב כשלוש שנים לפני חשיפתם, בהיותה חיילת, שאז ראתה את המערער מוציא את בתו הפעוטה מהמקלחת ומנשק אותה באיבר מינה. מתלוננת זו פרשה בהרחבה את הנסיבות והאירועים שהביאו אותה לחשיפת הפרשה בשלב בו הגישה תלונתה כנגד המערער. המתלוננת באישום זה היא שפנתה לבנות נוספות במשפחה, והביאה לחשיפת המעשים. בהתחשב בכך שהמתלוננת היתה ילדה קטנה בעת התרחשות האירועים, ובהתחשב בקשר המשפחתי החם שהתקיים בין משפחתה של המתלוננת למשפחתו של המערער, אין לומר שיש בכבישת העדות כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת. 5. משדחינו את טענותיו של הסנגור המכוונות כלפי מהימנות גרסתה של המתלוננת, יש לדון בטענתו החלופית שעניינה מועד ביצוע העבירות. כפי שנטען, טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו שהמערער ביצע את העבירות החל משנת 1988 ועד לאחר שנת 1990. לכך יש תוצאות משפטיות שעניינן העבירות שבהן ניתן היה להרשיע את המערער וחומרת העונשים שניתן היה לגזור עליו בגינן. בפסק-דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי המעשים שביצע המערער בגופה של המתלוננת החלו בגיל 11 לערך (עמ' 935 להכרעת הדין). בדרך זו, הגיע למסקנה כי המעשים בוצעו, בין היתר, לאחר שנת 1990 שהוא מועד הכניסה לתוקף של חוק העונשין (תיקון מס' 30), התש"ן – 1990, ס"ח 1329 (תש"ן) 195 (להלן: תיקון 30). בחינה דקדקנית של הראיות מלמדת כי אכן נפלה טעות בממצאיו של בית-המשפט קמא בנוגע לתקופה בה בוצעו המעשים בגינם הורשע המערער. המתלוננת העידה לגבי אירועים שהתרחשו שנים רבות לפני הגשת התלונה, ומטבע הדברים לא עלה בידה ליתן תיאור מפורט ומדויק של התאריכים בהם בוצעו המעשים. בעדותה נשענה על אירועים שונים שהתרחשו במשפחתה, כדי לציין את המועדים הרלוונטיים. וכך השיבה המתלוננת לשאלת הסנגור מתי אירעו המעשים שביצע בה המערער על הספה בסלון ביתה: "באותה תקופה שאמרתי, בטווח של גיל 10. אותה שנה של גיל 10. פלוס מינוס, אני לא יכולה לומר בדיוק" (עמ' 37, ש' 10-11 לפרוטוקול). בהתייחסה לאורך התקופה שבה נהג המערער לבצע בה את המעשים בגינם הורשע, העידה המתלוננת: "לא בדיוק זכור לי עד מתי נמשכו מעשים אלה. זה היה לפחות לאורך חודשים, לפחות שנה אני יכולה להגיד שכן, הלאה אני לא זוכרת אמרתי, בטווח של בין 9, 10 וקצת אולי גם 11...". (עמ' 20, ש' 17-19 לפרוטוקול). ובהתייחסה למעשים שביצע בה המערער - החדרת אצבעותיו לאיבר מינה בדרך למכולת במספר הזדמנויות שונות - העידה: "ש: הקטע הזה של המכולת היה כשאת היית בת 12, נכון? ת: לא. גיל 12 הייתי מספיק גדולה בכדי שהוא יצליח להרים אותי. זה אותו טווח של גיל 10 ובאותה תקופה שהיו גם את המעשים השניים". (עמ' 38, ש' 1-3 לפרוטוקול). גם בהודעתה של המתלוננת במשטרה מיום 19.3.99 היא ציינה שהאירועים על ספת הסלון ובדרך למכולת אירעו "עד גיל 12 בערך" (קטע זה של ההודעה הוקרא למתלוננת על ידי באת כוח התביעה בבית המשפט קמא, והמתלוננת אישרה כי אכן זו היתה גרסתה – עמ' 63-64 לפרוטוקול). אין סתירה בין גרסתה של המתלוננת במשטרה לגרסתה בעדותה בבית המשפט קמא. בעדותה בבית המשפט קמא נדרשה המתלוננת לנסות ולהגדיר ביתר דיוק את התקופה שבה בוצעו בה המעשים וזאת עשתה. מעדותה של המתלוננת עולה, אפוא, כי כפי שזכור לה, המערער ביצע בה את המעשים המיניים במשך שנה לפחות, בערך בהיותה בת 10, "ואולי קצת 11". המתלוננת היא ילידת ספטמבר 1977, ולפיכך בספטמבר 1987 מלאו לה 10. ברי, אפוא, כי תיקון 30 לחוק העונשין משנת תש"ן-1990, לא חל על המעשים בהם הורשע המערער באישום הראשון. תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח – 1988 [ס"ח 1246 (תשמ"ח) 61 (להלן: תיקון 22)], ביום 31.3.88. לפיכך, היתה המתלוננת כבת 10 וחצי ביום כניסת תיקון 22 לתוקפו. נוכח התיאור שמסרה המתלוננת בדבר התמשכות האירועים משך תקופת היותה בת 10 ואולי אף מאוחר יותר, מתבקשת המסקנה כי מעשיו של המערער או חלקם לפחות בוצעו בתקופה בה היה תיקון 22 בתוקף. לפיכך, אין להשאיר על כנם את כל סעיפי העבירה לפיהם הורשע המערער באישום הראשון, ככל שהם מתייחסים לעבירות בנוסחן על-פי תיקון 30 לחוק העונשין משנת תש"ן-1990. ההרשעה בעבירה של תקיפה מינית לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין כפי שתוקנה בתשמ"ח-1988 תעמוד בעינה. כמו-כן, בגין החדרת אצבעותיו של המערער לאיבר מינה של המתלוננת באותה תקופה, יש להעמיד את הרשעתו על סעיף 348(ג) לחוק העונשין בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) על-פי החלופה של 345(א)(4) לחוק העונשין, אף היא לפי נוסח החוק שעמד בתוקפו בשנת תשמ"ח- 1988. הרשעה זו מקבילה באופיה ובעיקרי יסודותיה לעבירות בהן הורשע המערער בפרשה זו על-ידי בית-המשפט המחוזי לפי תיקון תש"ן, אך אינה כוללת את היסוד המחמיר עקב ביצוע עבירה בידי בן משפחה. העונש בגין העבירות בהן הרשענו את המערער, זהה לעונש בגין העבירות בהן הורשע המערער בבית-המשפט קמא. האישום השני 6. האישום השני מתייחס למעשים מיניים שביצע המערער במתלוננת ל', ילידת 1976, אחייניתו של המערער. המעשים בוצעו במתלוננת בהזדמנויות שונות שבהן פגשה המתלוננת במערער במסגרת מפגשים משפחתיים וכן בחנותו של המערער, שלשם היתה המתלוננת מגיעה על-מנת לקנות בגדים. על-פי כתב-האישום, בוצעו המעשים מאז היות המתלוננת כבת 10 לערך, ועד סוף שנת 1998 או בסמוך לכך, בעת היותה של המתלוננת כבת 22. המתלוננת העידה על כך שמאז שנות ילדותה המערער נהג ללטף אותה מתחת לבגדיה ולהכניס את ידו לאיבר מינה. המתלוננת פרטה בעדותה מספר מקרים לאורך השנים שבהם ביצע בה המערער מעשים כאלה. במקרה אחד, שעליו העידה גם אמה של המתלוננת, המערער הכניס את ידו לאיבר מינה של המתלוננת בעת שישבו בביתם של המתלוננת. אמה של המתלוננת נכנסה לחדר ואז הוציא המערער את ידו ממכנסיה של המתלוננת. בנוסף לבושה שחשה, המתלוננת חששה מההשפעות שיהיו לחשיפת המעשים על היחסים במשפחתה ועל כן נמנעה מלספר לאמה על מעשיו של המערער גם לאחר שאמה ראתה את האירוע הנ"ל ושאלה אותה לפשר מעשהו של המערער. אמה של המתלוננת האמינה להכחשותיה של בתה וסברה כי מדובר באירוע תמים. עוד העידה כי מעולם לא חשדה כי המערער מבצע מעשים מיניים בבתה. זאת, לנוכח הנסיבות המשפחתיות והקשרים החמים שבין הדוד האהוב, הוא המערער, לאחייניותיו. המערער לא הכחיש כי קיים מגע מיני עם המתלוננת בכמה הזדמנויות, אולם על פי גרסתו המעשים בוצעו בהסכמתה של המתלוננת בהיותה בגירה החל בתקופה שלאחר גיוסה לצבא. לטענת המערער, המתלוננת העלילה עליו בשל חששה מכך שמשפחתה, ובעיקר דודתה, תגלה את פרשיית האהבים שהתנהלה בינה לבין המערער בהסכמתה. המערער הודה בקיומם של אירועים שהזכירה המתלוננת בעדותה, ובהם אירועים שלא הואשם בביצועם, אך כאמור, טען להסכמתה של המתלוננת ולהיותה בגירה בעת ביצוע המעשים. המערער הכחיש קיומם של מקרים נוספים שבהם הכניס את ידו לאיבר מינה של המתלוננת בעת שהיתה קטינה, כנטען על ידה בעדותה. בית המשפט קמא התרשם כי עדותה של המתלוננת מהימנה, ודחה את גירסתו של המערער. בשל חלוף הזמן, המתלוננת לא ידעה להצביע על מועדים מדויקים שבהם בוצעו בה המעשים, אולם בכמה מקרים היא קשרה בין המקרים שתיארה לבין אירועים משפחתיים שונים. בהסתמך על כך, קבע בית המשפט המחוזי שהמעשים שביצע המערער במתלוננת החלו מעת היותה כבת 12. הרשעתו של המערער מבוססת, אפוא, על המעשים שביצע באחייניתו, המתלוננת, שבהם נגע באיבריה האינטימיים מתחת לבגדיה והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה ללא הסכמתה. בגין מעשים אלה הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: עבירה של תקיפה מינית בקטין לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין כפי שתוקן בתשמ"ח, על העבירות משנת 1988 עד שנת 1990, ועבירה של התעללות בקטין לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, לגבי העבירות משנת 1990. 7. כבשאר האישומים, גם באישום זה הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על האמון שנתן בעדותה של המתלוננת ועל דחיית גרסתו של המערער. בהכרעת דינו בחן בית המשפט המחוזי את עדותה של המתלוננת ואת טיעוני הסנגוריה שביקשו לתקוף את אישיותה של המתלוננת, וכן להצביע על סתירות ואי-דיוקים בעדותה. את התרשמותו מעדותה של המתלוננת סיכם בית המשפט קמא במלים אלה: "באשר למהימנותה, אנו רוחשים לעדותה אמון מלא ומעריכים את כנותה וויתורה על פרטים ונקודות כאשר אין היא יכולה לספקם בדייקנות מירבית". (עמ' 948 להכרעת הדין). בא כוח המערער שב וטען בפנינו את שטען בפני בית המשפט קמא, כי המתלוננת מבקשת להעליל על המערער על רקע חששה מחשיפת הקשר הרומנטי שהתקיים ביניהם לכאורה. עיינו בחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא ולא מצאנו שיש מקום להתערב במסקנתו המרשיעה. אף מעיון בפרוטוקול, ניכר שהמתלוננת באישום זה העידה בכנות על מעשים שחשיפתם היתה קשה עבורה. הבושה שהתלוותה לחשיפת הפרשה, המלווה בתחושת אשמה של המתלוננת על כך שבמשך שנים רבות נמנעה מלחשוף את הדברים מחשש לפגיעה במשפחה, ואמונתה התמימה כי היא קורבנו היחיד של המערער, הכבידו על המתלוננת מלהתלונן על המעשים שנעשו בה, ויש בהם כדי להזים את גרסת העלילה. עדותה של המתלוננת היתה מפורטת ביותר, והיא גוללה בפני בית המשפט קמא שורה של מעשים מיניים שביצע בה המערער בשנות ילדותה ונערותה וגם בבגרותה. בית המשפט קמא מצא תימוכין לגרסתה של המתלוננת בעדויות על התנהגותה ומצבה הנפשי באותן שנים. חיזוק לכך נמצא, בין היתר, במכתב שכתבה המתלוננת למורתה בהיותה בכתה ח' (ת/ 2). במכתב זה, שהוגש לבית המשפט קמא, הביעה המתלוננת את רצונה לשים קץ לחייה וסיפרה על ניסיונות התאבדות שביצעה. במכתב האמור אין אזכור למערער או למעשיו, אולם יש בו כדי לתמוך במהימנותה של המתלוננת, אשר העידה על עומק הפצע שנפער בנפשה עקב מעשיו של המערער באותה עת. המתלוננת העידה כי מעשיו של המערער היוו גורם מכריע שהביא לכתיבת המכתב בבחינת זעקה לעזרה, מבלי שהיה בה האומץ לחשוף את המקור למצוקתה הקשה מחשש לפגיעה במשפחתה. תמיכה נוספת למצבה הנפשי של המתלוננת ולמצוקה הקשה שבה היתה נתונה בעת תקופת לימודיה בבית ספר תיכון, נמצאה בעדותה בפני בית המשפט קמא של מדריכת הנוער שהיתה בקשר קרוב עם המתלוננת בשנות נערותה. בא כוח המערער טען כי שגה בית המשפט קמא כאשר מצא תמיכה למהימנותה של המתלוננת באירועים בעברה אשר מעידים על מצבה הנפשי הקשה ועל התנהגות חריגה ביחס לבני גילה. לטענתו, ההסבר להתנהגותה של המתלוננת טמון באופיה ובאישיותה ואין לייחסו למעשים שביצע בה המערער. עוד ביקש לשכנענו כי האירועים החריגים בעברה של המתלוננת מפחיתים ממידת המהימנות שיש לתת לגרסתה. אף טענות אלה דינן להידחות. בצדק אמר בית-המשפט קמא על טענות אלה את הדברים הבאים: "נראה לנו, עם כל הכבוד, כי הסניגורים הפכו את היוצרות וראו במצבה הנפשע הרעוע של המתלוננת את הסיבה להתלונן על הנאשם ולזכות בתשומת לב, שעה שבעצם מצבה הנפשי הוא תולדה של מעשיו של הנאשם". (עמ' 946 להכרעת הדין). אכן, הרושם המתקבל מעדותה של המתלוננת ומהראיות התומכות בה הוא שמעשיו של המערער פגעו פגיעה קשה במתלוננת בשנים בהן עוצב אופייה והתגבשה אישיותה. לא ראינו מקום לדון בכל אחת מטענותיו המפורטות של הסניגור המתייחסות לשאלת הקשר לכאורה בין אירועים נוספים בעברה של המתלוננת, כגון חזרתה בתשובה בימי נערותה ועזיבתה את הארץ בבגרותה, לבין המעשים שביצע בה המערער. בית המשפט המחוזי האמין לגרסתה של המתלוננת אשר קשרה בין אירועים אלה לבין מצבה הנפשי עקב המעשים שביצע בה המערער. הרשעתו של המערער בגין המעשים שיוחסו לו באישום זה אינה נסמכת על אירוע זה או אחר בעברה של המתלוננת, אלא על האמון המלא שנתן בית המשפט קמא בגרסתה. 8. אין גם ממש בטענת הסנגור כי ניתן ללמוד מהעובדה שהמתלוננת התמידה בקשריה עם המערער ולא נמנעה מפגישות עימו, וכן מכך שהיו מעשים שהמתלוננת סירבה לבצע והמערער לא כפה אותם עליה, כי הסכימה למעשיו. מקטנותה היתה המתלוננת נתונה לניצול מיני על-ידי המערער, קרוב משפחתה המבוגר והאהוב על אחייניותיו. גילה הצעיר של המתלוננת בעת תחילת ביצוע המעשים בה, ודפוס ההתנהגות שהתפתח במשך השנים מצידו של המערער כלפיה, בו היתה מתלוננת זו נתונה לשליטתו של המערער ואובייקט מיני שלו, משמיטים את הקרקע מהטענה כי המתלוננת נתנה הסכמה חופשית למעשיו של המערער בה. מחוסר האונים שחשה המתלוננת נוכח המעשים שביצע בה דודה על רקע מעמדו במשפחה, אין ללמוד על הסכמתה לביצוע המעשים. [ראו והשוו: ע"פ 2939/90 מדינת-ישראל נ' פלוני (לא פורסם); דנ"פ 6008/93 מדינת-ישראל נ' פלוני, פ"ד מח(5) 845, 859-866; ע"פ 5622,5773/01 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד נו(5) 481]. המתלוננת העידה על תחושת המבוי הסתום שליוותה אותה לאורך השנים, הנעוצה בכך שמבצע המעשים הוא דודה האהוב והמוערך בקרב משפחתה. המתלוננת הסבירה את פחדה להתלונן לאורך השנים, בעיקר בחששה לגרום לנתק במשפחתה, וכך העידה: "...כשהייתי מסתכלת ורואה הייתי אומרת איך כל האחרים אוהבים אותו [את המערער – ד.ב] ואני מפחדת ממנו יותר מדי. פחדתי שהרי משפחה אחת הלכה ויש ויכוחים בין האחים ותמיד פחדתי להוציא את זה. תמיד חשבתי שאני לבד ואם אני מוציאה את זה אני עוד פעם מתחילה את הבלגנים במשפחה, וזה בדיוק המצב היום והוא שדודה שלי... לא תאמין לי, שלא תאמין לסיפור שלי, ושאני יאבד (כך במקור) את הארבעה בני דודים שלי שהם הילדים שלה". (עמ' 73-74 לפרוטוקול). לא זו בלבד שהקשר המשפחתי החם בין משפחתה של המתלוננת למערער גרם לה שלא להתלונן על המעשים שביצע בה במשך שנים ארוכות, אלא שהמעשים המיניים שביצע המערער במתלוננת בוצעו בחסות המסגרת המשפחתית ותוך ניצול ציני של ההזדמנויות שהמערכת המשפחתית העמידה לרשותו לביצוע מעשיו. המתלוננת הרגישה שעליה למלא אחר הציפיה של בני המשפחה ממנה שתסביר פנים לדודה ותנהג בו כפי שמצופה ביחסים משפחתיים תקינים. כך, למשל, העידה לגבי מקרה שאירע בילדותה: "המצב היה שאנחנו היינו למטה בדשא, היינו סבתא, אמא, אני והאחים שלי, והם הגיעו והצטרפו אלינו וישבו איתנו, ו[המערער] הוציא דיסקט קטן... ואמר לי שאעלה איתו להראות לו איך זה פועל במחשב, ואמרתי שאני לא עולה עכשיו למעלה, וכולם, אמא שלי ודודה שלי הסתכלו אלי כאל הרעה שלא עולה עם דוד שלי להראות לו איך זה עובד במחשב בדיסקים שהוא הביא לי. הרגשתי רעה באותו מצב אבל ידעתי בדיוק מה קורה אם אעלה איתו למעלה". (עמ' 73 לפרוטוקול). מהעובדה שבכמה מקרים הצליחה המתלוננת להתחמק מקרבתו של המערער או שהביעה את סירובה המפורש למעשיו, אין להסיק על הסכמתה למעשים במקרים האחרים. המתלוננת תארה בעדותה איך במצבים שונים ביקשה מהערער להפסיק אך הוא לא חדל ממעשיו. כך למשל ציינה בעדותה: "לפעמים במצבים האלה הוא תמיד היה אומר לי – אני אוהב אותך, וכשהייתי אומרת לו – לא, מספיק, די והייתי מנסה להוציא לו את היד והוא היה ממשיך בכוח, הוא היה אומר לי – תתני לי גם ליהנות, אני רוצה שגם את תיהני". (עמ' 78 לפרוטוקול). למותר להוסיף, כי שאלת הסכמתה של המתלוננת מתעוררת רק ביחס למעשים שבוצעו בה בהיותה בגילאים שבהם יש משמעות להסכמתה. נוכח האמור לעיל, דין טענותיו של הסניגור לעניין הסכמתה של המתלוננת למעשים, להידחות. 9. בכתב-האישום הואשם המערער בעבירות של תקיפה מינית בקטין לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין כפי שתוקן בתשמ"ח, ביחס למעשים שבוצעו בין השנים 1988 ל- 1990. בגין המעשים שבוצעו משנת 1990, הואשם המערער בעבירה של התעללות בקטין לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, אשר נחקקה בשנת 1989. בסיכומיה בפני בית-המשפט קמא, ביקשה התביעה להמיר את סעיף האישום ולהרשיע את המערער בעבירות חמורות יותר כפי שהוכחו במסגרת תיקון תש"ן-1990, תחת העבירה של התעללות בקטין. בית-המשפט המחוזי לא התייחס בהכרעת-דינו לבקשת התביעה להמרת סעיף האישום, והעמיד את ההרשעה על הסעיפים בהם הואשם המערער מלכתחילה. נוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית-המשפט המחוזי, ניתן היה להרשיע את המערער בעבירות מחמירות יותר מאשר העבירה של התעללות בקטין, ובוודאי כך לגבי המעשים שבוצעו בתקופת בגירותה של המתלוננת ואשר המערער לא הורשע בגינם על אף ממצאיו של בית-המשפט קמא. עם זאת, בהתחשב בכך שאין בפנינו ערעור מדינה כנגד הכרעת-הדין, לא ראינו להתערב ולהמיר את סעיפי האישום, ואין כל ספק כי לפחות העבירות שהמערער הורשע ביחס אליהן בפרשה זו הוכחו מעבר לספק סביר. האישום הרביעי 10. המתלוננת באישום הרביעי היא י', ילידת 1984, ואף היא אחייניתו של המערער. אישום זה מתייחס לשני מעשים שביצע המערער במתלוננת בקיץ 1996 ובקיץ 1997. באירוע הראשון, המערער ומשפחתו ביקרו בבית משפחתה של המתלוננת בקיץ 1996. המערער התיישב לצדה של המתלוננת על מרפסת ביתה, ששם ישבה יחד עם בנו התינוק של המערער, הושיב את בנו על רגליו והכניס את ידו מתחת לחולצתה של המתלוננת ומישש את חזה. המתלוננת קמה ממקומה, אך המערער אחז בידה והורה לה לשבת. המתלוננת התיישבה ואז הכניס המערער את ידו למכנסיה ומישש את איבר מינה. באירוע השני, המתלוננת ומשפחתה ביקרו בביתו של המערער בקיץ 1997. המתלוננת ירדה עם בנו הקטן של המערער לחצר הבית, ואז ירד המערער בעקבותיה ובחדר המדרגות נשק אותה בפיה תוך שהוא אוחז בפניה בכוח ומנסה להחדיר את לשונו לתוך פיה. המערער הכחיש את המעשים שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי האמין למתלוננת, דחה את גרסתו של המערער, והרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) יחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. 11. טענותיו של הסניגור כלפי הרשעתו של המערער באישום זה מכוונות בעיקר כלפי קביעות המהימנות של בית המשפט קמא. לטענתו, קיימות סתירות בין הגרסאות שהשמיעה המתלוננת במשטרה ובפני בית המשפט קמא וכן בין גרסתה לגבי האופן שבו נחשפו מעשיו של המערער לבין גרסאותיהן של מתלוננות אחרות. כמו כן, לטענתו, האופן שבו נחשפו מעשיו של המערער מקים חשד שגרסתה של המתלוננת באישום זה הושפעה מדברים ששמעה מהמתלוננות האחרות, המבוגרות ממנה. בכל אלה, לטענתו, יש כדי לקעקע את מהימנות גרסתה של המתלוננת באישום זה. בחנו את טענותיו של הסניגור ולא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי גם באישום זה. הודעתה של המתלוננת במשטרה לא הוגשה לבית המשפט קמא, אך קטעים ממנה צוטטו על ידי הסניגור בחקירה הנגדית. כפי שעולה מהכרעת הדין, בית המשפט קמא לא התעלם מטענותיו של הסניגור בדבר קיומן של סתירות לכאורה בין ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, וכך קבע: "יתכן שקיימות סתירות מעטות בין עדותה בבית המשפט לבין הודעתה במשטרה, סתירות שהועלו על ידי הסניגור בחקירה הנגדית... מהשאלות והתשובות נראה שמהות הסתירות אין בה כדי לקבוע כי העדה אינה מהימנה". (עמ' 967 להכרעת הדין). אף אנו בחנו את הסתירות שאליהן מפנה הסניגור, ושוכנענו שאין בהן כדי להביא להתערבותנו במסקנתו המרשיעה של בית המשפט קמא, הנסמכת בעיקרה על התרשמותו הבלתי אמצעית מהמתלוננת שהעידה לפניו. במהימנותה של המתלוננת תומכת גם עדות חברתה, אשר בפניה חשפה את המעשים שביצע בה המערער. בית המשפט המחוזי בחן בפירוט רב את עדותה של המתלוננת ואת הגורמים שהביאוהו לתת בה אמון וסיכם את התרשמותו במלים אלה: "התרשמנו ממהימנותה של מתלוננת זו על סמך עדותה בבית המשפט. לא מצאנו מניע מצידה להעליל על הנאשם ואילו אצל הנאשם מצאנו סתירות מהותיות גם בעניינים זוטרים ושוליים המוכיחים כי הנאשם אינו דובר אמת בכל הנוגע לאישום זה". (עמ' 968 להכרעת הדין). נוכח ממצאי המהימנות הברורים שקבע בית המשפט קמא, לא ראינו מקום להתערב בממצאיו העובדתיים ובמסקנתו המרשיעה. לפיכך, הערעור על הרשעתו של המערער באישום זה, נדחה. האישום החמישי 12. האישום החמישי מתייחס למעשים שביצע המערער במתלוננת ע', ילידת 1978, קרובת משפחה של אשתו, החל מקיץ 1996 בעת שהמתלוננת היתה כבת שמונה עשרה וחצי. במהלך קיץ 1996, בעת שהמתלוננת ביקרה עם משפחתה בבית המערער, יצאו היא והמערער לרכיבה על סוסים. כפי שעולה מעדותה של המתלוננת, כאשר עצרו לנוח וירדו מהסוסים, ניסה המערער לנשקה, הכניס את ידיו לתוך תחתוניה והחדיר את אצבעו לאיבר מינה. המערערת התנגדה וצעקה על המערער שיפסיק, עד שנרתע המערער והוציא את ידו. בתגובה להתנהגותה אמר המערער למתלוננת כי היא מתנהגת כמו ילדה קטנה. עוד עולה מעדותה של המתלוננת, כי בנסיעה חזרה לביתו של המערער הוא ליטף אותה ברגליה ולא הפסיק עד הגיעם לביתו, למרות מחאותיה. באירוע נוסף שאירע זמן מה לאחר מכן, המתלוננת התלוותה לאחיה לרכוש מכנסיים בחנותו של המערער, לבקשת אמה. בתום הקניה הלך אחיה של המתלוננת לביתו של המערער, ואילו המתלוננת נותרה יחד עם המערער בחנותו לאחר שהמערער הפציר בה להישאר עמו עד לשעת סגירת החנות. המערער נעל את דלת החנות, כיבה את האור והחל ללטף את המתלוננת מתחת לבגדיה. המתלוננת ביקשה מהמערער שיחדל ממעשיו, אך הוא משך אותה לחדר ההלבשה, פשט את מכנסיה ותחתוניה ובעל אותה. בגין מעשים אלה ביקשה התביעה להרשיע את המערער בעבירה של אינוס. המערער לא הכחיש קיומו של קשר מיני בינו לבין המתלוננת וקיום מגע מיני עמה בחוות הסוסים ובחנותו, אולם לטענתו המעשים נעשו בהסכמתה של המתלוננת. בית המשפט קמא קיבל את גרסתה של המתלוננת לעניין אי הסכמתה למעשיו של המערער בחוות הסוסים, ואילו לגבי האירוע בחנות נקבע שלא הוכח כי המתלוננת גילתה את חוסר הסכמתה למעשיו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי באשר לאירוע בחוות הסוסים, קיים ספק אם המערער הכניס את ידו לאיבר מינה של המתלוננת או לתחתוניה בלבד. לפיכך , הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בגין האירוע בחוות הסוסים בלבד, וזאת בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. לטענת הסניגור, משמצא בית המשפט קמא שבאירוע המאוחר בחנות לא הראתה המתלוננת את העדר הסכמתה למעשים שבוצעו בה, הרי יש בכך כדי להשליך על שאלת מודעותו של המערער להעדר הסכמתה של המתלוננת גם לאירוע המוקדם בחוות הסוסים. עוד פירט הסניגור סתירות ותמיהות העולות, לטענתו, מעדותה של המתלוננת ביחס לשאלת הסכמתה לאירוע בחוות הסוסים. 13. בחנו את טענותיו של הסניגור, ולא ראינו להתערב במסקנתו המרשיעה של בית המשפט קמא באישום זה. בית-המשפט קמא נקט זהירות כאשר נמנע מלהרשיע את המערער מקום בו התעורר ספק בנוגע למודעותו לאי הסכמתה של המתלוננת למעשיו בעת ששהתה בחנותו. אין בקביעתו של בית המשפט קמא באשר לאירוע בחנות, כדי להחליש או לסתור את קביעתו בעניין האירוע בחוות הסוסים שבגינו הורשע המערער באישום זה. הלכה היא, כי רשאי בית המשפט לבור את הבר מן התבן בדבריו של עד ולהסיק כי חלק מהדברים הם אמת, ולדחות את יתרתם [ראו, למשל: ע"פ 5612/92 מדינת-ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501]. יש לציין, כי זיכויו של המערער בגין האירוע בחנות אינו נובע מקיומו של ממצא פוזיטיבי בדבר קיומה של הסכמה מצדה של המתלוננת, אלא שבית המשפט קמא קבע כי נוכח התנהגותה של המתלוננת, לא ניתן לקבוע כי המערער היה מודע להעדר הסכמתה לביצוע המעשים. מכאן, שבית המשפט המחוזי רשאי היה לפצל בין האירועים, ולהרשיע את המערער בגין המעשים בחוות הסוסים, לגביהם נקבע שהמערער היה מודע להעדר ההסכמה מצדה של המתלוננת. זאת ועוד; אף אם היה ממש בטענת הסנגור כי המתלוננת הסכימה למעשיו של המערער בחנות, אין בכך כדי להביא בהכרח למסקנה כי היא הסכימה קודם לכן למעשיו בחוות הסוסים. אין בהסכמתה של אישה למעשה אחד כדי להצביע בהכרח על הסכמתה למעשה אחר. 14. לא מצאנו ממש גם בטענותיו של הסניגור באשר לקיומן של סתירות ותמיהות בעדותה של המתלוננת ביחס לאירוע בחוות הסוסים, שיש בהן כדי לערער אחר מהימנות גרסתה. מעיון בפרוטוקול עדותה של המתלוננת, ובשים לב לממצאי האמון של בית-המשפט קמא, שוכנענו כי המתלוננת הביעה התנגדות למעשיו של המערער משך כל האירוע בחוות-הסוסים, תחילה מילולית ולבסוף בדחיפת ידו של המערער. לפיכך אין ממש בטענות הסנגור בנוגע להעדר מודעותו של מרשו לאי הסכמתה של המתלוננת. אשר על כן, הערעור על הרשעתו של המערער בעבירה של מעשה מגונה בגין המעשים בהם הורשע באישום החמישי, נדחה. הערעור על העונש 15. המערער הורשע בשורה של עבירות מין חמורות שביצע בבנות-משפחתו מאז היותן רכות בשנים ועד לבגרותן. מהמעשים שהמערער הורשע בביצועם עולה תמונה עגומה של ניצול ציני שניצל המערער את קירבתו למתלוננות, ואת האמון שנתנו בו. התמשכותם של המעשים על-פני שנים רבות, היקפם, והפגיעה הקשה שנגרמה בעטים לנערות הצעירות שהיו קורבנותיו של המערער, מחייבים תגובה עונשית מחמירה. העונש אשר הושת על המערער, אף שאינו מן הקלים, לא החמיר עימו יתר על המידה ביחס לחומרת המעשים שהורשע בהם. לפיכך, לא ראינו להקל עימו ודין הערעור על העונש להידחות. אשר על כן, הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופטת (בדימ.) ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת (בדימ.) השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ב באב התשס"ג (10.8.2003). ש ו פ ט ת (בדימ.) ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01016670_N04.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il