אריה גולדין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1664/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים וכבית משפט גבוה לצדק ע"פ 1664/00 בג"ץ 1729/01 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המערער בע"פ 1664/00 והעותר בבג"ץ 1729/01: אריה גולדין נ ג ד המשיבה בע"פ 1664/00: המשיבה בבג"ץ 1729/01: מדינת ישראל פרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי) ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.1.00 בת.פ. 10320/98 שניתן על ידי כבוד השופט ג'ורג' קרא; עתירה למתן צו על-תנאי תאריכי הישיבות: ט' באדר תשס"א (4.3.2001) ג' בניסן תשס"א (27.3.2001) בשם המערער בע"פ 1664/00 והעותר בבג"צ 1729/01: עו"ד ג' חריש, עו"ד א' זוהר בשם המשיבה בע"פ 1664/00: עו"ד ז' קנדל בשם המשיבה בבג"ץ 1729/01: עו"ד ש' ניצן פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער בע"פ 1664/00 (העותר בבג"ץ 1729/01), אריה גולדין (להלן: המערער), הורשע, בגדר שלוש-עשרה פרשיות-אישום, בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בנוסף הורשע המערער בעבירה של מתן שוחד. בשל עבירותיו, כמכלול אחד, נידון המערער לחמש-עשרה שנות מאסר, שתים-עשרה שנים מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי, והופעלו נגדו, במצטבר, שתי שנות מאסר על-תנאי. בערעורו השיג המערער על צדקת הרשעתו בדין, ולחלופין - על חומרת עונשו. עתירת המערער, שהוגשה לבית המשפט (באמצעות סניגוריו) סמוך לתחילת בירורו של הערעור, הופנתה נגד סירובה של פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי) להעניק חסינות מפני העמדה לדין לאחד, המכונה "אלמוני", ובכך לאפשר למערער להציג כראיה בשלב הערעור את עדותו של אלמוני, שבכוחה - לטענת המערער - להביא לזיכויו. זולת עדותו של אלמוני, ביקשו הסניגורים (במסגרת שתי בקשות נפרדות) להגיש, כראיות נוספות בערעור, שורה של מסמכים, שאף הם, כטענתם, מחזקים את סיכויי המערער להיחלץ מן ההרשעה. 2. טענות הצדדים בעתירה ובבקשות להגשת ראיות נוספות נשמעו לפנינו במקביל לשמיעת טענותיהם בערעור. בכתב טיעונם המשלים, שהורשו להגיש לאחר תום הבירור, הסתמכו הסניגורים, בין היתר, גם על הראיות הנוספות וכן על גרסתו של אלמוני. כעבור זמן, ובעוד התיקים תלויים לפנינו למתן פסק-דין, ביקשו הסניגורים להתיר להם לצרף לעתירה תצהיר מפי חוקר פרטי, שהאמור בו נועד לחזק את עמדתם בדבר החשיבות שיש לייחס לקבלת עדותו של אלמוני כראיה נוספת בערעור. כן ביקשו לעכב את מתן פסק-דיננו בערעור עד לאחר ההכרעה בעתירה. המשיבה נתבקשה להגיב לבקשה זו. משהוגשה התגובה, לאחר בקשת וקבלת ארכות אחדות להגשתה, שבנו ובחנו את כל החומר שלפנינו. מסקנתנו היא כי דינם של הערעור ושל העתירה להידחות. טעמינו להכרעה זו יפורטו להלן, כשהנימוקים לדחיית העתירה יובאו לקראת סוף הדיון בערעור על ההרשעה, במסגרת ההתייחסות לכלל בקשותיו של המערער להבאת ראיות נוספות בשלב הערעור. 3. להלן עיקרי העובדות, שעל יסודן הובא המערער לדין, ושעל יסוד הוכחתן לפניו פסק בית המשפט המחוזי להרשיעו בכל העבירות שיוחסו לו: באוגוסט 1997 פתח המערער, בסניף בנק דיסקונט ברחוב עמנואל בתל-אביב, חשבון עסקי על שם חברת עתיד בתוך הזהב בע"מ (להלן: עתיד), כשהזכות לפעול בחשבון זה נתונה לו בלבד. במהלך תקופה בת פחות משבעה חודשים - שתחילתה ביום 25/1/98 וסיומה ביום 19/8/98 - ביצע המערער ארבע-עשרה תחבולות "עוקץ" כלפי הבנק. באמצעותן, ותוך שימוש במסמכים מזויפים ובמצגי-שווא, הצליח להוציא ולקבל במרמה סכומי-כסף שהסתכמו ביותר מ-30 מיליון ₪. עיקרה של השיטה התבטא בכך, שבכל אחד מן המקרים ביקש המערער וקיבל מן הבנק ערבות-בנקאית להבטחת חבותה של עתיד כלפי צד-שלישי. סכומי הערבויות הבודדות, ששוויין הכספי הכולל הסתכם ביותר מ-39 מיליון ₪, נעו בין 2 ל-5 מיליון ₪. בחלק מן המקרים נדרש המערער, כתנאי להוצאתה של ערבות, להפקיד בחשבונה של עתיד סכום מתאים שישמש כבטוחה לבנק. אך ברוב המקרים הוצאו על-ידי הבנק ערבויות "מותנות", שעל-פי האמור בהן כניסתן לתוקף הותנתה בהפקדת סכום מתאים בחשבונה של עתיד. בשנים-עשר מן המקרים השיג המערער, בהסתמך על הערבויות הבנקאיות, הלוואות בסכומים זהים או קרובים לסכומי הערבויות. לאחר קבלת הכספים שב המערער לבנק דיסקונט, ובעזרת מסמכים מזויפים שהציג לפני הבנק הביא לביטולה של הערבות הבנקאית, ובכך גם לשחרור הכספים שהופקדו בחשבונה של עתיד כבטוחה לערבות. שתיים מבין הערבויות הבנקאיות הראשונות (האחת על סך 2.8 מיליון ₪ והשנייה על סך 1.8 מיליון ₪) הוצאו על-ידי בנק דיסקונט, כבקשת המערער, לטובת ד.ד. גולדשטיין בע"מ (להלן: גולדשטיין). בהסתמך על כל אחת מן הערבויות הללו קיבל המערער מגולדשטיין, בהפקדת שיקים בנקאיים לזכות חשבונה של עתיד, הלוואות בסכומי הערבויות בניכוי ריבית. לאחר קבלת כספי ההלוואה, בכל אחד משני המקרים, הציג המערער לפני הבנק מכתב מזויף אשר נחזה כחתום על-ידי עורך-דין טל מרום, שנערך על גבי נייר מכתבים של משרד עורכי הדין נ' קונפורטי וט' מרום. בכל אחד מהמכתבים המזויפים נאמר, כי עורך הדין מרום הוא בא-כוחה של גולדשטיין ומאשר בשמה שעקב סיום עסקתה עם עתיד נותנת גולדשטיין את אישורה לביטולה של הערבות. בהסתמכו על מכתבים מזויפים אלה ביטל הבנק את שתי הערבויות שהוצאו על-ידו לטובת גולדשטיין, ובכך שחרר את הכספים שעוכבו בחשבונה של עתיד כבטוחה. שתים-עשרה הערבויות הבנקאיות האחרות הוצאו על-ידי הבנק, כבקשת המערער, לטובת אברת סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: אברת). ביחס לכל אחת משתי הראשונות בסדרת הערבויות הללו המציא המערער לבנק מכתב מזויף, שנחזה להיות חתום על-ידי אברת וכלל בקשה לביטול הערבות הבנקאית שהוצאה לטובתה. עשר הערבויות הבנקאיות הנוספות לטובת אברת הוצאו על-ידי בנק דיסקונט, בפערי זמן קצרים בין ערבות לערבות, כשבכל אחת מהפעמים נענה הבנק לבקשת המערער בהיותו סבור שהערבויות הקודמות שהוצאו לטובת אברת בוטלו. בפועל קיבל המערער מאברת, בהסתמך על כל אחת מן הערבויות, הלוואות בסכומים זהים או קרובים לסכומי הערבויות. עם הוצאתה של ערבות דאג המערער להצטייד בתעתיק מזויף שלה. אחר-כך פנה לאברת, הציג לפני מנהלה (מילטון סמט) את הערבות הבנקאית וביקש הלוואה. בשמונה מן המקרים מסר לסמט את הערבות הבנקאית המקורית, ואילו בשני מקרים אחרים מסר לו את תעתיקה המזויף. בכל אחד ממקרים אלה הסבה אברת את הערבות הבנקאית לזכות בנק המזרחי, וסמט נלווה אל המערער לבנק המזרחי לשם טיפול בעניינו. בתשעה מן המקרים זיכה בנק המזרחי בתמורת כתבי הערבות את חשבונה של עתיד בבנק דיסקונט, ואילו במקרה הנותר, לפי בקשת המערער, מסר למערער בתמורה שיק בנקאי לפקודת צד-שלישי. ובכל אחד מעשרת המקרים, לאחר שקיבל את הכספים, שב המערער לבנק דיסקונט והציג לפניו מכתב מזויף, שנחזה להיות חתום על-ידי אברת, ובו מודיעה אברת כי בעקבות ביטול עסקתה עם עתיד הריהי מחזירה את הערבות. בשמונת המקרים שבהם מסר את הערבויות המקוריות לאברת, צירף המערער למכתבים המזויפים את התעתיקים המזויפים של הערבויות; ואילו בשני המקרים שבהם מסר לאברת תעתיקים מזויפים של הערבויות, החזיר לבנק דיסקונט, במצורף למכתבים המזויפים, את הערבויות המקוריות. 4. ככלל, לפני זיכוי חשבונה של עתיד, נהג בנק המזרחי לבקש מבנק דיסקונט לאשר את אמיתות כתב הערבות שכנגדו ניתן הכסף. הסדר זה לא מנע את תחבולותיו של המערער, שפניותיו בעניין ביטול הערבויות באו לאחר שבנק דיסקונט אישר את הוצאת הערבות ובנק המזרחי העביר לחשבונה של עתיד את הכסף. ביחס לערבות שהוצאה לטובת אברת ביום 18/8/98, ונמסרה על-ידי אברת לבנק המזרחי למחרת היום, השתבש הסדר הרגיל: בבואו עם המערער לבנק המזרחי, ביום 19/8/98, שכח מנהלה של אברת (מילטון סמט) להביא עמו את חותמת החברה, שבלעדיה לא יכול לחתום בשמה על כתב הערבות. בנק המזרחי לא עיכב בשל כך את העברת הכסף ועוד באותו היום (19/8/98) זוכה חשבונה של עתיד במלוא הסכום. ביום 25/8/98 - לאחר שסמט הוסיף את חתימת ההיסב של אברת על-גבי הערבות - ביקש בנק המזרחי מבנק דיסקונט לאשר, כמקובל, את הערבות שהוצאה על-ידו. פקיד בנק דיסקונט, שאליו הגיעה הפנייה, נזכר, כי יומיים קודם לכן, ביום 23/8/98, החזיר המערער לבנק את הערבות המדוברת וכי עקב החזרתה בוטלה הערבות בספרי הבנק. הבירור שקיימו הבנקים ביניהם העלה, כי בידי בנק המזרחי מצויות עוד תשע ערבויות בנקאיות שהוצאו על-ידי בנק דיסקונט לבקשת עתיד. הבדיקה העלתה, כי למרות שהערבויות שבידי בנק המזרחי עודן בתוקף, הרי שבספרי בנק דיסקונט תוארו הן כערבויות שהוחזרו ובוטלו. מנהל סניף בנק דיסקונט, יצחק שמשון, דיווח להנהלת הבנק אודות הגילוי. בו ביום הוזעק המערער ממקום חופשתו באילת למשרדי הבנק, ובעקבות שיחה שקיים עם שמשון, נעצר לחקירה על-ידי המשטרה. בחקירה, שהייתה מורכבת ומסועפת, נחשפו מעללי הזיוף והמרמה של המערער, שבעטיים יוחסו לו בכתב האישום עבירות של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה. כן העלתה החקירה, כי במספר מקרים העניק המערער לשמשון (מנהל סניף הבנק שבו נוהל חשבונה של עתיד) טובות-הנאה פסולות. הוברר כי בעידודו של המערער רכש שמשון, בתחילת פברואר 1998, רכב חדש במחיר הנמוך ב-10,000 ₪ ממחירו הקבוע, לאחר שהמערער דאג לתשלום יתרת התמורה לסוכן המכירות במישרין; כי בשני מועדים בלתי ידועים, במהלך השנה שקדמה למעצרו, העניק המערער לשמשון עטים יקרים; וכי ביום 21/8/98 - ארבעה ימים לפני מעצרו לחקירה - שיגר המערער לחדרו של שמשון, במלון בו התארח עם אשתו, בקבוק שמפניה ועוגה. בשל הענקות אלו הואשם המערער גם בעבירה של מתן שוחד. 5. המערער לא חלק, כי הוא אשר ביקש מבנק דיסקונט להוציא את הערבויות הבנקאיות; כי למעט שתי הערבויות לטובת גולדשטיין, שלבקשת מנהלה (דב גולדשטיין) נמסרו על-ידי הבנק לידו במישרין, הרי שכל הערבויות האחרות נמסרו לידיו הוא; וכי הוא אשר החזיר לבנק את הערבויות בצירוף המכתבים שבהם נתבקש הבנק לבטלן. להגנתו טען המערער, כי את כל המעשים ביצע בשליחות שניים - עופר ארביב ויורי דורי - כחלק מפעילות בה עסקו ושלפי הבנתו התבטאה בהמרת הערבויות הבנקאיות, סמוך לאחר הוצאתן, בבטוחות חלופיות במטבע-חוץ שמקורן בהון שחור מיובא מחוץ-לארץ ו"הלבנתו" בדרך זו. המערער לא הכחיש שידע, כי שותפיו, עופר ויורי, דואגים "לשכפל" את הערבויות הבנקאיות לפני החזרתן לבנק, אך לבנק - כך, כדבריו, דרש מהם לעשות ואף הקפיד שייעשה - הוחזרו רק הערבויות המקוריות. על כל פנים, סמוך לפני החזרתן לבנק העבירו לו עופר ויורי את הערבויות באמצעות גדעון בן-ישי, שמסר לו אותן ליד פתחו של הבנק והוא החזירן לבנק כמות שהן ומבלי לדעת כי הן מזויפות. כן לא ידע אודות פגם כלשהו במכתבים שבהם נתבקש הבנק לבטל את הערבויות, אלא האמין שעופר ויורי קיבלו את המכתבים מבעליהם לאחר שהמציאו להם בטוחות חלופיות לערבויות הבנקאיות. אף במתן טובות הנאה למנהל סניף הבנק, טוען המערער, אך מילא את שליחותם של עופר ויורי, שהטילו עליו לדאוג ל"ריכוכו" של המנהל. 6. בית המשפט המחוזי בחן את גרסת המערער לאור כלל הראיות, הישירות והנסיבתיות, שהובאו במשפטו, ומסקנתו הייתה כי המערער ושני שותפיו לעבירות, עופר ויורי, שלאחר חשיפת חלקו ומעצרו של המערער נמלטו מישראל, פעלו בעצה משותפת ביניהם, כאשר למערער תפקיד מרכזי בתכנון מעשי הזיוף והמרמה. גרסת המערער, כאילו היה קורבן תמים שנוצל לרעה על-ידי עופר ויורי, נדחתה על-ידי בית המשפט כבלתי ראויה לאמונו. בהתבססו על דברי המערער בשלב החקירה נכון היה בית המשפט להניח, כי זיוף המסמכים בוצע בידי עופר ארביב, ולא בידי המערער. עם זאת קבע בית המשפט, כי המערער היה מודע להיותם של המסמכים מזויפים. את עדותו של גדעון בן-ישי, שנקרא על-ידי הסניגוריה במטרה לתמוך בגרסת המערער, כאילו המסמכים נמסרו לידי המערער סמוך לפני החזרתם לבנק, תיאר בית המשפט כ"עדות שקר מוזמנת", שבאמצעותה ביקש המערער "לשתול חוליה שמנתקת אותו מהמסמכים המזויפים". 7. את עיקר המאמץ, בערעורם על ההרשעה, השקיעו סניגורי המערער בניסיון לשכנענו, כי המערער - אף שכל הפעולות כלפי הבנק בוצעו על-ידו ובמסגרת חשבון שלאיש זולתו לא הייתה גישה אליו - היה אך כלי-שרת בידם של שני נוכלים, עופר ויורי, שניצלוהו למטרותיהם לרעה, בעוד הוא עצמו פועל מבלי להיות מודע לזיוף הערבויות הבנקאיות ומכתבי הביטול שהועברו אליו לצורך הגשתם לבנק. עיינתי עיין היטב בטענותיהם ולא שוכנעתי כי יש עמנו מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. אכן קרוב להניח, כי עופר ויורי, שבהם תלה המערער את קולר הכשלתו בביצוע המעשים, היו שותפיו לביצוע העבירות; אך הראיות האחרות שהובאו נגד המערער, וכן שלל גרסאותיו, התבטאויותיו והתנהגותו המפלילה של המערער בשלב החקירה, שוללות מיסודה את גרסתו כאילו פעל בחוסר מודעות. לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי, שלמערער היה חלק מרכזי בגיבוש תכנית המרמה שבוצעה על-ידו בעצה משותפת עם עופר ויורי, שוב אין זה מעלה או מוריד, לעניין שורת אחריותו של המערער לביצוע עבירות הזיוף והמרמה, שהיה זה מי משותפיו של המערער - ולא המערער עצמו - אשר זייף את הערבויות ואת מכתבי הביטול. אפילו נכון היה, כי חלקו של המערער התבטא רק בהגשת המסמכים המזויפים לבנק, הוכח נגדו, מעבר לספק סביר, כי היה מודע להיותם של המסמכים מזויפים. יצוין, כי מגרסת המערער עצמו עלה, שכבר בראשית הדרך (בינואר ובמארס 1998), כאשר ביקש מן הבנק לבטל את הערבויות שהוצאו לטובת גולדשטיין, תוך שהוא מסתמך על מכתבים אשר נחזו כחתומים על-ידי עורך-דין טל מרום, היטיב לדעת כי עורך-דין מרום איננו מייצג את גולדשטיין. כיצד אפוא יכול המערער להיבנות מן הטענה כי מכתבים אלה נמסרו לו על-ידי עופר? אך יתירה מזו: מן הראיות שהובאו במשפט נקל להעלות, כי המערער לא רק שהיה מודע להיותם של המסמכים מזויפים, אלא שהוא אף נטל חלק פעיל, אם לא בזיוף המסמכים במו-ידיו, הרי לפחות בהשגת האמצעים הנדרשים לביצוע הזיופים. 8. מסכת הראיות שהובאו במשפטו של המערער מורכבת מארבעה נדבכים עיקריים: ראיות חפציות; עדויות על גניבתם בידי המערער, ממשרדה של אברת, של ניירות מכתבים שנשאו את הלוגו של אברת; ראיה ל"מעשה דומה" בפרשתו של יחזקאל ליאור; ועדויותיהם של מנהלי החברות גולדשטיין ואברת. אין חולקין, כי במועד מעצרו של המערער נתפסו בחזקתו חותמת של אברת, תעתיקים של שני כתבי-ערבות, מכתב מזויף לביטולה של ערבות שנחזה כחתום על-ידי אברת וכן נייר מכתבים ריק הנושא לוגו של אברת. מומחית מז"פ, שבדקה את החותמת, קבעה, כי סביר מאוד להניח שחותמת זו שימשה לזיוף מכתבי הבקשה לביטול הערבויות, שנחזו כחתומים על-ידי אברת. המערער אמנם ניסה להסביר את הימצאותם ברשותו של החותמת והמסמכים, אך הסבריו לא זכו לאמונו של השופט המלומד, וטענות הסניגורים לא שכנעוני כי הסבריו של המערער היו ראויים להתקבל. זאת ועוד: המזכירה במשרדה של אברת העידה, כי בהזדמנות אחת הבחינה כיצד המערער, בעוד הוא ממתין לפגישה עם המנהל מילטון סמט, ניצל את שהותו במשרדה כדי לתחוב לתוך תיקו ניירות מכתבים הנושאים עליהם לוגו של אברת. משהפנתה המזכירה את תשומת-לבו לכך, פנה בנו של המנהל, שמחה סמט, אל המערער בבקשת הסבר למעשהו. המערער השיב כי נטל נייר אחד בלבד לצורך עריכת רישומים. אך טענתו, כאילו דרש מר סמט לאמת את תשובתו ועל כן הציג לפניו את תיקו, לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי. די בראיות הללו כדי ללמד שלמערער היה חלק פעיל - אם לא בביצוע הזיופים במו-ידיו - הרי לפחות בהשגת האמצעים שנדרשו לביצועם. מאלפת במיוחד היא פרשתו של יחזקאל ליאור. פרשה זו לא היוותה חלק מכתב האישום והוכחתה הורשתה מחמת היותה "מעשה דומה" שבכוחו להעיד על מעורבותו האישית הישירה של המערער בביצועם, תוך מודעות מלאה, של מעשי זיוף ומרמה מן הסוג שבגינו הואשם. עובדות הפרשה לא נשנו במחלוקת: כבטוחה לכספו של ליאור, שהושקע באמצעות המערער, נתן המערער לליאור ערבות בנקאית בסך 100,000 דולר. עם קבלתה של הערבות פנה ליאור לבנק דיסקונט בבקשה לוודא את אמיתותה. מנהל הסניף, שמשון, שאליו פנה ליאור, השיב לו כי באותו בוקר, ועל יסוד מכתב שהציג המערער, ביטל הבנק את הערבות. המערער נקרא לבנק ובבירור שנערך עמו הוא לא חלק, כי מכתב הבקשה לביטול הערבות, שהוצג על-ידו ושנחזה כחתום על-ידי ליאור, הוא מסמך מזויף. משנתפס בכף, פיטם המערער את ליאור בהסברי-סרק, על שום מה גרם לביטול הערבות. אך הוא ריצה את ליאור בכך שהחזיר לו על אתר את כל כספו, ועל רקע זה נמנע ליאור מלהתלונן עליו. התנהגות המערער בפרשה זו סותרת בעליל את גרסתו המיתממת, כאילו בפרשת מעשי הזיוף והמרמה נשוא האשמתו נוצל לרעה על-ידי שני שותפיו, מבלי שהיה מודע למהות המעשים. מנהל אברת (מילטון סמט) ומנהל גולדשטיין (דב גולדשטיין) העידו, שאת כל מגעיהם קיימו עם המערער בלבד וכלל לא הכירו איש זולתו. כן הכחישו מכול וכול את הטענה כאילו הסכימו לביטול הערבויות הבנקאיות, לאחר שניתנו להם בטוחות חלופיות. עדויותיהם, שזכו לאמונו של בית המשפט המחוזי, היוו נדבך נוסף וחשוב בביסוס הקביעה, כי המערער נושא באחריות מלאה כמבצע עיקרי של העבירות, אף אם ביצע אותן בשיתוף עם אחרים. 9. לגיבושה של המסקנה האמורה תרמו גם התבטאויותיו והתנהגותו של המערער בשלב החקירה. החל מראשית חקירתו, ובשיחותיו עם החוקרים שתועדו בהקלטה מלאה, לא חדל המערער מלבחון את סיכוייו להיחלץ מן הסבך שאליו נקלע בהסדר טיעון, שלפיו יחזיר חלק ניכר משלל העבירות ובתמורה תבקש המאשימה מבית המשפט להטיל עליו עונש מאסר לתקופה מוסכמת. המערער לא חדל מלדוש באורך תקופת המאסר, שלדעתו יהיה מוצדק להטיל עליו, כשההתרשמות היא שהסכמת התביעה להטלת מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים וחצי תניע אותו להסכים להסדר ולהחזרת חלק ניכר משלל העבירות; ואף שהמערער התחמק מלנקוב בסכום מדויק שבידו להחזיר, ניתן היה להתרשם מדבריו, שכנגד הסכמת התביעה להקלה משמעותית בעונשו, יהיה מוכן להחזיר סכום העולה כדי מיליונים רבים. מהתייחסותו למעשים שבהם הוחשד עלה, כי למעשה אין הוא כופר בעשיית המעשים. עם זאת התחמק ממתן גרסה סדורה והתחמק מלהשיב על שאלות, בטענה שמתן תשובה עלולה להפלילו או לסבכו. לא פעם ניסה לעורר אצל חוקריו הבנה למצבו, בטענה כי מעת ששוחרר (בשנת 1996) ממאסרו הקודם, כאסיר ברישיון, היה נתון לרדיפה מתמדת מצד נושיו הרבים, בכללם מלווים בשוק האפור, ומאחר שבשל עברו הפלילי חש עצמו מנודה, נזקק להגנת אנשים כדוגמת עופר ויורי. אלא שאת גרסתו, כי עופר ויורי היו יוזמי העבירות וניצלו לרעה את חולשתו ואת תלותו לשם ביצוען באמצעותו, כבש המערער עד ליום 9/9/98. לעת הזאת כבר הספיקו השניים להימלט מישראל, ובית המשפט המחוזי קבע, שכל עוד היו השניים בהישג-ידה של המשטרה ובמטרה לחפות עליהם, נמנע המערער מהפללתם. לקביעה זו יש אחיזה איתנה בקורות החקירה, שבמהלכה שידלו החוקרים את המערער, שוב ושוב, לחשוף את הידוע לו אודות מעורבים אחרים, תוך שהם מתריעים על החשש שאם יתמהמה בעניין זה עלולים הללו להימלט מישראל. די לעיין בתמלילי השיחות בין המערער לחוקריו כדי להיווכח, כי המערער אך העמיד פנים כמעוניין לסייע למאמצי החוקרים לחשוף את כל המעשים הפליליים, ללכוד את המעורבים האחרים בביצועם ולתקן במידת האפשר את הנזק שנגרם; בעוד שבפועל שיטה בחוקריו, פיטם אותם בשקרים ובחצאי אמיתות והסיט אותם מכיווני חקירה אפקטיוויים. ניכר היטב שמטרת המערער הייתה "להרוויח זמן", כדי לאפשר לשותפיו לביצוע העבירות למלט את עצמם. במשפטו טען המערער, כי בראשית החקירה חשש להפליל את עופר ויורי, אלא שאף הסבר דחוק זה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי מטעמים נכוחים. בצדק קבע בית המשפט, שאילו נכון היה שהמערער שימש בפרשת המעשים ככלי שרת בידי עופר ויורי, תוך שהוא מנוצל על-ידם לרעה בעוד הוא עצמו איננו מודע למהות המעשים הפליליים המבוצעים באמצעותו, חזקה שלא היה מודה באחריותו למעשים (גם לא בחצי-פה ובלשון מרומזת), ולא היה מחפה על שני מרעיו עד שיהיה סמוך ובטוח כי עלה בידם להימלט מן הדין, אלא היה מוסר מיד את גרסתו ומסייע לחוקרים לחשוף את העובדות לאשורן ולהביא ללכידתם של האשמים. 10. המערער השיג גם על צדקת הרשעתו בעבירה של מתן שוחד. המתנות שהעניק למנהל סניף הבנק - עטים, עוגה ובקבוק שמפניה - היוו, לטענתו, רק מחווה של הכרת תודה על יחסו הטוב של המנהל כלפיו, ולהענקתן לא נתלוותה כוונה לשחדו. בטיעון זה אין כל ממש. חשוב להזכיר, כי מתנותיו של המערער למנהל הסניף כללו גם תשלום סך 10,000 ₪ לסוכנות מכוניות, לכיסוי סכום ה"הנחה" שהוענקה למנהל בעת רכישתה של מכונית חדשה. לא הובאה אמנם ראיה ישירה לזהות האדם ששילם את הכסף לסוכנות המכוניות, אך די באמירת המערער בחקירה, כי הוא אשר "אירגן" למנהל הסניף את ההנחה האמורה, כדי להעיד על מעורבותו הישירה בביצוע המעשה. עוד עלה מדברי המערער, כי בהענקותיו למנהל הסניף התכוון להשיג "ריכוך מסוים" של המנהל. אמירה זו שוללת, בעליל, את אמיתות טענתו המיתממת של המערער, כאילו הענקותיו למנהל נועדו לבטא הכרת תודה בלבד. גם מן הנסיבות, ועל-פי השכל הישר, מתחייבת המסקנה כי המערער התכוון לשחד את המנהל, מן הסתם על-מנת שיגלה פחות ערנות למעללי המערער בנושא החזרתן וביטולן של הערבויות הבנקאיות. הסניגורים טענו, כי מנהל הסניף, שמשון, היה שותף לקשר לביצוע מעשי זיוף ומרמה, שקשרו עמו עופר ויורי. המערער, שכטענתם היה רק כלי שרת בידי עופר ויורי ומילא את שליחויות מפעיליו כלפי הבנק מבלי לדעת אודות מעשי הזיוף והמרמה, ממילא אף לא יכול לדעת כי מנהל הסניף משתף פעולה עם עופר ויורי. עדות לכך, שמנהל הסניף היה שותף למעשי הרמייה, מוצאים הסניגורים בעובדה, שגם בעקבות תלונתו לפניו של יחזקאל ליאור, על זיוף חתימתו על גבי הבקשה לביטול הערבות הבנקאית שהוגשה לבנק באמצעות המערער, נמנע מנהל הסניף מנקיטת אמצעים כלשהם נגד המערער, וגם הבקשות הבאות לביטולי ערבויות שהוגשו באמצעותו נתקבלו על-ידי הבנק ללא בדיקה קפדנית. התמיהות שמעלים הסניגורים על התנהגותו של מנהל הסניף, בעקבות פרשת ליאור, הן מוצדקות. אך מהתנהגותו של מנהל הסניף לא נובע, כי המערער הופעל בידי אחרים, כשלו עצמו אין מושג אודות מהות המעשים המבוצעים באמצעותו. נהפוך הוא: התנהגותו התמוהה של מנהל הסניף אך מבססת את ההנחה, שהמערער לא רק ניסה "לרככו" בהענקת מתנות יקרות, אלא אף הצליח בכך. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי בפרשת ליאור לא היה מעורב איש זולת המערער, אשר אף הודה בפני ליאור במפורש, כי הוא אשר זייף את חתימתו על גבי המכתב לביטול הערבות הבנקאית שהוצאה לטובתו. 11. לסניגורים היו השגות על קבילות חלק מאמרותיו של המערער. עיקרי טענותיהם היו, כי בהיעדר אזהרה כדין לפני השיחות המוקלטות שקיימו החוקרים עם המערער, דברי המערער בשיחות אלו לא היו כשרים להתקבל כראיה נגדו; כי אמרות שניגבו מפי המערער בטרם הורשה להיפגש עם סניגורו, דינן היה להיפסל; כי בעזרת תחבולה בלתי-הוגנת, הטעו החוקרים את המערער להאמין כי עבר עבירות וגררו אותו לשאת ולתת עמם בדבר כריתת הסדר טיעון; וכי, מכל מקום, הדברים שהוחלפו בין המערער לבין חוקריו במסגרת משא-ומתן להסדר טיעון, לא היו קבילים. דין הטענות הללו להידחות מכול וכול. את השגתו על קבילות השיחות המוקלטות העלה סניגורו של המערער לראשונה בשלב סיכומי הטענות, בעוד שהצגתן כראיות בשלב הבירור לא עוררה כל התנגדות. ואולם גם לגופה לא היה בהשגתו ולא כלום. את שיחותיהם המוקלטות עם המערער קיימו החוקרים לאחר שהמערער נחקר תחת אזהרה והיה מודע היטב למהות החשדות שיוחסו לו. מן העיון בתמלילי השיחות עולה, כי בזמן קיומן של השיחות היטיב המערער להבין כי המדובר בחקירה וכי דבריו במסגרתה עשויים להוות ראיה נגדו. אחרת לא ניתן להבין את סירובו להתייחס לשאלות שהציגו לו החוקרים, בטענה שתשובתו לשאלה זו או אחרת עלולה להפלילו. אף ליתר השגותיהם של הסניגורים לא מצאתי אחיזה. גם הטענה, כאילו פגעו החוקרים בזכות המערער להיפגש עם סניגורו, הועלתה לראשונה בשלב סיכומי הטענות, מבלי שקדם לכך בירור ממשי בשלב הבאת הראיות. הוא הדין ביחס לטענות בדבר תחבולות בלתי-הוגנות שהחוקרים, כביכול, נקטו כלפי המערער ובכך גררו אותו לשיחות על האפשרות לסיים את משפטו בהסדר טיעון, במטרה להציגו כמי שהודה בביצוע העבירות. די לעיין בתמלילי השיחות המוקלטות כדי להיווכח, כי היה זה המערער אשר מראשית החקירה ולכל אורכה לא חדל מניסיונותיו לדלות מפי החוקרים מידע אפשרי אודות סיכוייו להגיע להסדר טיעון, שיכלול הסכמה של התביעה להקלה בעונשו כנגד התחייבותו להחזיר חלק ניכר משלל עבירותיו. 12. הסניגורים הגישו שתי בקשות להבאת ראיות נוספות בערעור. בבקשות פורטו מסמכים שונים שלטענת הסניגורים הגשתם כראיה עשויה לשכנענו שהגרסה העובדתית, שעליה סמך המערער את הגנתו במשפט, ראויה הייתה להתקבל. העיון בנימוקי הבקשות, בתגובתה של בת-כוח המשיבה ובמסמכים עצמם, הביאתני למסקנה כי דין הבקשות להידחות. רובם ככולם של המסמכים, אותם נתבקשנו לקבל כראיות נוספות בערעור, היו בהישג-ידו של המערער בזמן בירור משפטו. ביחס למחדלו להציגם טענו הסניגורים, כי מי שייצג את המערער לפני הערכאה הראשונה לא עמד על חשיבותם הרבה. בטענה זו אין משום נימוק העשוי להצדיק קבלת ראיות נוספות בשלב הערעור. ברם, גם אילו קיבלנו את המסמכים וצירפנו אותם לתיק הראיות, לא היה בכך כדי להשפיע על הממצאים העובדתיים העיקריים, שעל יסודם פסק בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער. ענייננו, יש לזכור, בהכרעה עובדתית מובהקת. במוקד הבירור ניצבה השאלה אם המערער, בעת שביצע את המעשים, היה מודע למהותם; קרי: כלום הייתה לו מחשבה פלילית, כדרוש לשכלולן של העבירות, או שמא פעל בתמימות, כשהוא מנוצל ככלי שרת בידי עבריינים אחרים? הכרעתו, החדה והברורה, של בית המשפט המחוזי בשאלה האמורה התבססה, ככל שכבר ניסיתי להסביר, לא רק על התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים שהעידו לפניו, אלא גם על שורה של ראיות נוספות, ישירות ונסיבתיות, בכללן אמרותיו והתנהגותו של המערער בשלב החקירה. ככל שהפכתי בטענות הסניגורים, לא מצאתי שמץ יסוד לקבל כי בנסיבות העניין מוטל על ערכאת הערעור, או ראוי לה, להתערב בממצאים שבעובדה ובמהימנות, שנקבעו על-ידי בית המשפט שלדיון בהכרעת-דינו. 13. חשיבות מיוחדת ייחסו הסניגורים להבאתה לפנינו, כראיה חדשה בערעור, של עדות מפי אלמוני. את הקשר עם אלמוני הצליחו, לדבריהם, ליצור רק לאחר שקיבלו על עצמם לייצג את המערער בערעור. קבלת עדותו של אלמוני עשויה, לדעתם, להביא לזיכויו של המערער. דא עקא, שאלמוני מתנה את הסכמתו לחשיפת זהותו בכך שתוענק לו חסינות מפני העמדה לדין בשל חלקו בביצוע העבירות שבהן הורשע המערער. על רקע זה פנו לפרקליטת מחוז תל-אביב, בבקשה להעניק לאלמוני את החסינות הנדרשת על-ידו, אך נענו בשלילה; וכנגד סירוב זה הופנתה העתירה שהניחו הסניגורים לפנינו, סמוך לפני המועד שנקבע לשמיעת הטענות בערעור. כפי שכבר הבהרתי בפתח הדברים, הגענו למסקנה כי דינה של עתירה זו להידחות. לכתב העתירה צורף מסמך דמוי-תצהיר, שאושר בידי אחד הסניגורים, ושבו פירט אלמוני את גרסתו. לדבריו, בהזדמנויות רבות זייף מסמכים שנעשה בהם שימוש בפרשיות שבגללן הובא המערער לדין. אלמוני אומר, שהזיופים בוצעו על-ידו (באמצעות מדפסת או מכונת צילום), בהתאם להזמנתו של אדם בשם "יורם", אשר שילם לו תמורת כל אחד מהמסמכים המזויפים תמורה שנעה בין 1,500 ל-7,000 ₪. לדבריו, לא נטל חלק במעשים בהם נעשה שימוש במסמכים המזויפים, ולא קיבל כל חלק מן השלל שהושג באמצעותם. עוד אומר אלמוני, כי "יורם" גילה לו כי המסמכים המזויפים שימשו בתרגיל "עוקץ" שהופנה נגד הבנק, אך גם נגד המערער, שלדבריו לא ידע כי המדובר במסמכים מזויפים וכי "יורם" משתמש בו להעברת מסמכים מזויפים לבנק. עוד אומר אלמוני, כי אם תינתן לו חסינות מפני העמדה לדין, יסכים להיחשף ולמסור עדות מלאה, בה יסביר את אופן ביצוע הזיופים על-ידיו וכן יבהיר את העובדה שהמערער לא ידע כי המדובר במסמכים מזויפים. כפי שכבר נזכר, הרי שלחיזוק עמדתם, בדבר החשיבות שיש לייחס לקבלת עדותו של אלמוני כראיה נוספת בערעור, ביקשו הסניגורים להתיר להם לצרף לעתירה תצהיר מפי חוקר פרטי. עיינתי בתצהירו של החוקר, שהעתקו צורף לבקשה. המצהיר, קצין משטרה לשעבר, מספר בתצהירו, כי בינואר 1998 נתבקש על-ידי האדם, שבעתירה כונה "אלמוני", לבצע מעקב מתמשך אחרי המערער. מטרת המעקב, כדבריו, הייתה "לוודא שלא חל שום שינוי פתאומי בהתנהגותו" של המערער, והוא נתבקש לדווח לאלמוני באופן מיידי על כל סיטואציה בה יבחין כי המערער נכנס למצוקה או ללחץ פתאומי. הסברו של אלמוני, לדברי החוקר, היה, כי "עושים קומבינה" על המערער; אלא שאלמוני לא אמר לו, והוא עצמו לא שאל ואינו יודע, את פרטיה של ה"קומבינה". החוקר מוסיף, כי במהלך המעקב שביצע אחר המערער בסביבת סניף בנק דיסקונט ברחוב עמנואל בתל-אביב, ראה במקרים אחדים את אותו אלמוני מוסר למערער מעטפות בגודל דף פוליו, שהמערער נטלן מידו ונכנס לסניף הבנק מבלי לפותחן; ומשלא נכנס בעקבות המערער לתוך הבנק, אין הוא יודע מה היו מעשיו של המערער שם. במקרים אחרים, מספר החוקר, ראה את אלמוני מגיע לבניין שבו היה משרדו של המערער. בהזדמנויות לא מעטות ראה את אלמוני והמערער משוחחים ביניהם ליד בית-מגוריו של המערער בתל-אביב, ובמקרה אחד היה עד לפגישתם בבית-מלון בתל-אביב, שם מסר אלמוני למערער מעטפה בגודל דף פוליו. 14. מסופקני אם גרסת אלמוני והאמור בתצהירו של החוקר יכולים לעלות בקנה אחד. אפילו נתיישבו גרסותיהם, בינן לבין עצמן, ספק אם המעשה כמכלול עשוי להתיישב עם השכל הישר. כך, למשל, ניתן להקשות, איזה עניין היה לאלמוני, שחלקו במעשים התבטא אך ורק בביצוע מלאכת הזיופים תמורת שכר ששולם לו, ובעצמו לא היה שותף למעשים בהם נעשה שימוש במסמכים המזויפים, לשכור את שירותיו של חוקר פרטי לצורך ביצוע מעקב אחרי המערער? וכיצד מתיישבת גרסת אלמוני, שאודות ה"עוקץ" - שכוון לא רק נגד הבנק אלא גם נגד המערער – שמע, כדבריו, מ"יורם", עם תיאורי החוקר על פגישותיהם של אלמוני והמערער בקרבת סניף הבנק ובמקומות נוספים? ומה טעם במעקב אחר המערער עד לפתחו של הבנק בלבד והימנעות ממעקב אחריו לתוך משרדי הבנק? לא זו אף זו: כיצד ניתן ליישב את טענת הסניגורים, שדבר קיומו של אלמוני נתגלה להם רק בשלב הכנת הערעור, עם תיאורי החוקר הפרטי על פגישותיהם התכופות של המערער ואלמוני, בקרבת הבנק, ליד ביתו של המערער, ועוד? אם אמנם הוברר למערער, כי המעטפות שנמסרו לו על-ידי אלמוני לשם מסירתן לבנק הכילו מסמכים מזויפים, למה נמנע מלמסור על כך בחקירתו ובעדותו ונמנע מלקרוא לאלמוני כעד-הגנה? על מה ולמה ייחס את המעשים לאותו גדעון בן-ישי, שבית המשפט תיאר את עדותו כ"עדות שקר מוזמנת"? כלום לא נובע מכאן, כי משדחה בית המשפט המחוזי את עדותו של בן-ישי, מנסה המערער להסתייע בעדות אלמוני, שהוא מעין בן-דמותו של העד בן-ישי? בכל אלו, ובתמיהות רבות נוספות שהיה בידי להעלות, אין טעם להאריך; שכן, גם אילו קיבלנו את עדותו של אלמוני כראיה נוספת בערעור, לא היה בה כדי להועיל למערער. אפשר שניתן היה להסיק ממנה, כי מי שזייף את המסמכים איננו עופר, כפי שבית המשפט המחוזי נכון היה להניח בהסתמכו על דברי המערער עצמו בשלב החקירה, אלא האדם המסתתר מאחורי הכינוי "אלמוני", שביצע את מלאכת הזיופים תמורת שכר ובהתאם להזמנותיו של יורי ("יורם"). אך את עיקרה של ההכרעה, שהמערער היה מודע היטב למהות מעשיו, אין עדותו של אלמוני עשויה לשנות. לא רק מפני שידיעתו אודות חוסר מודעותו של המערער נובעת, כדבריו, מדברים שנאמרו לו על-ידי יורי, ועל כן הינה בגדר עדות-שמיעה; אלא גם, ובעיקר, מפני שמודעותו של המערער למהות המעשים נלמדת הן מן הראיות הישירות והנסיבתיות, שהובאו נגדו על-ידי התביעה, והן משלל אמירותיו בשלב החקירה, בהן הודה - לעתים בחצי-פה ולעתים בפה-מלא - בביצוע המעשים הפליליים שבעטים הובא לדין. הנה כי כן, לאור התשתית שהניחו הסניגורים להצדקת עניינה של העתירה, לא מצאתי יסוד לקבל את טענתם כי בהחלטתה של פרקליטת המחוז, שלא להעניק לאלמוני חסינות מפני העמדה לדין, נפל פגם העשוי להצדיק את התערבות בית המשפט. אין צריך לומר, כי בהענקת חסינות כזאת, לאחר הרשעה בדין, למי שבמשפט לא הובא כעד-הגנה, כרוכים סיכונים כבדי-משקל. אך משהודיעה המשיבה, בתגובתה לבקשה, כי אף עליה מקובל שבמקרים בהם יש הצדקה לכך עשויה תהיה לשקול הענקת חסינות לעד-הגנה כזה, לא מתעורר צורך להרחיב ביחס לפן העקרוני של הסוגיה. 15. מן האמור עולה, כי דינם של העתירה ושל הערעור על ההרשעה, להידחות. אף בגזר-דינו של המערער אינני מוצא יסוד להתערב. העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי, אף שאיננו קל, הולם את חומרת הנסיבות בהן ביצע המערער את עבירותיו, ואת עברו הפלילי של המערער. די להזכיר, כי את העבירות נשוא הרשעתו הנוכחית ביצע המערער זמן קצר לאחר שחרורו כאסיר ברישיון, בתום ריצוי שני-שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו בעקבות הרשעתו בביצוע מסכת קודמת של מעשי רמייה, ובעוד עונש של שתי שנות מאסר על-תנאי תלוי ועומד כנגדו. אין זאת אלא שהעונשים שנגזרו עליו בעבר לא הרתיעוהו. מעשי המערער מעידים עליו כי הוא עבריין העלול לסכן במעשיו את הציבור. הנזקים שגרם המערער בעבירותיו היו ניכרים מאוד, ואילו המערער - חרף הבטחותיו החוזות ונשנות בשלב החקירה - לא החזיר אף אגורה אחת משלל מיליוני השקלים שגזל בעבירותיו. הענשתו בחומרה נאותה התחייבה, לא רק מן הצורך להגן על הציבור ורכושו מפניו, אלא גם משיקולי ההרתעה של עבריינים בכוח. 16. סיכומו של דבר הוא, כי יש לדחות את הערעור, על שני חלקיו, וכן את העתירה. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ט"ו בחשון תשס"ג (21.10.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00016640_F08.doc/צש נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il