פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 1662/10
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1662/10
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט י' עמית
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. ועדת מאוימים
2. שירות בתי הסוהר
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
ד' באב תש"ע
(15.7.10)
בשם העותר:
עו"ד י' ברזילי
בשם המשיבים:
עו"ד א' סגל-אלעד
פסק-דין
השופטת ע' ארבל:
1. ענינה של העתירה בבקשת העותר כי שחרורו ממאסר יהיה לשטחי יהודה ושומרון, ולא לרצועת עזה, שם מענו הרשום.
העותר יליד עזה, שוהה בישראל שלא כדין משך כ-17 שנים. אשתו הינה אזרחית ישראלית וכך גם ארבעת ילדיהם הקטינים. העותר ריצה עד לא מכבר עונש מאסר של 12 חודשים בגין הרשעתו בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, החזקת סמים לצריכה עצמית ושימוש במסמך מזויף. עם תום מאסרו היה אמור הוא להיות מגורש לרצועת עזה.
העותר טוען כי אם יגורש לרצועת עזה תישקף לו סכנת חיים ממשית שכן אחיו נרצח, לדבריו, על רקע האשמות בשיתוף פעולה עם גורמי הביטחון של ישראל. לדברי העותר, חשדות דומים מופנים כלפיו. המשיבה 1, ועדת המאוימים (להלן גם: הוועדה), דחתה את בקשת העותר ליתן לו היתרי שהיה בישראל או באזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש), לאחר שמצאה כי אין נשקפת סכנה ממשית לחיי העותר אם יגורש לרצועת עזה. עוד מצאה כי שהיית העותר בישראל או באיו"ש עלולה לסכן את שלום הציבור.
2. ביום 8.3.10 דן בית משפט זה בעתירה ומצא כי הגם שכלל אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה, כיוון שהעותר נחשב תושב עזה ונוכח נימוקי הוועדה, עדיין ראוי במקרה זה להשיב את עניינו לוועדה. זאת כיוון שהוועדה לא עיינה בחומר שבפניה בנוכחות כל חבריה, אלא בחרה להסתפק בהתוועדות טלפונית. עוד התנה בית משפט זה את קיום הדיון הנוסף בהחלטה על ידי הוועדה בכך שהעותר יבחר להישאר במאסר או במעצר עד קבלת ההחלטה. וכך היה - העותר טרם השתחרר, הגם שסיים לרצות את עונש המאסר זה מכבר.
3. הוועדה שבה ובחנה את עניינו של העותר, אך עמדתה עודנה כי מהמידע הגלוי והמודיעיני לא עולה כי נשקפת סכנה ממשית לחיי העותר ברצועת עזה בשל חשד לשיתוף פעולה עם גורמי הביטחון של ישראל.
ביום 24.5.10 הוציא בית משפט זה צו על-תנאי בעתירה.
4. בדיון שקיימנו הטעים בא-כוח העותר כי כל מבוקשו של העותר הוא שייעשה עמו חסד והוא יגורש לשטחי איו"ש. הוא מציין כי חלק מאחיותיו של העותר נאלצו לעזוב את רצועת עזה, הגם שאם העותר ואחותו עודן חיות שם. עוד ציין כי הגם שלמרשו עבר פלילי, הרי שמשנת 2004 עיקר העבירות בהן הורשע סובבות את שהייתו הבלתי - חוקית בישראל. מכל מקום, סוגיית העבר הפלילי אינה רלוונטית לדבריו כאשר נשקל גירוש לאיו"ש. לטענתו, לטענות בדבר סיכון בטחוני בשהיית העותר באיו"ש אין אחיזה בראיות כלשהן. לדידו, אין צורך בזיקה של העותר לאיו"ש מכיוון שזו אפשרותו של העותר להינצל ואשתו וילדיו מוכנים להעתיק מגוריהם איתו. טענה נוספת היא שהחלטת הוועדה מתייחסת לשהיה בישראל ולא לשהיה באיו"ש, וכן כי אין בידי הוועדה להעריך מי נתון בסכנת חיים בעזה והנתונים עליהם התבססה אינם נכונים.
5. המשיבים סבורים שיש לדחות העתירה לאור החלטת הוועדה כי מהמידע הגלוי והמודיעיני שבפניה עולה כי אין נשקפת סכנת חיים לעותר בעזה, וכן נוכח התנגדות גורמי המשטרה והביטחון לשהיית העותר באיו"ש ובישראל, נוכח עברו הפלילי ומידע חסוי נוסף בעיינו.
6. דין העתירה להידחות.
העותר שוהה בישראל שלא כדין משך כ-17 שנים. אין ספק כי הרחקתו לעזה תקשה עליו ועל בני משפחתו שהינם אזרחי ישראל. ואולם, עניינו של העותר נבחן על ידי הוועדה, היא הגוף המוסמך לדון בבקשותיהם של פלסטינים מעזה ומאיו"ש, אשר טוענים כי חייהם שם נתונים בסכנה בשל האשמות נגדם בשיתוף פעולה עם גורמי הביטחון של ישראל או בחשד לשיתוף פעולה כזה. הוועדה דנה בבקשת העותר לאחר החלטת בית משפט זה מיום 8.3.10 אך לא מצאה בסיס ממשי לטענת העותר בדבר מאוימות בעזה. במצב זה חל הכלל כי שוהה בלתי חוקי תושב הרשות הפלסטינית יורחק למענו הרשום, ומכאן הכוונה להרחיק העותר לעזה.
לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטת הוועדה ואיננו יכולים לקבל את טענות בא כוח העותר בנקודה זו, אשר חולק על עצם האפשרות לבחון ולהעריך האם יש אכן יסוד לסבור כי נשקפת לפלוני סכנה בשטחי האזור.
להיעדר בסיס עובדתי לטענות בדבר מאוימות יש להוסיף את התנגדות גורמי הביטחון והמשטרה להרחקת העותר לאיו"ש, בין היתר בשל קשריו למבריחי גבול ומעורבותו בהברחות דרך סיני. בהקשר זה שמענו את טיעוני המשיבים במעמד צד אחד, ובהסכמת בא כוח העותר, כמו-גם את הסבריהם באשר למסוכנות לשלום הציבור ולביטחונו, הנשקפת מהעותר. הובהר לנו כי הסיכונים העולים מחומר זה עומדים בעינם ואף ביתר שאת גם כאשר מדובר בהרחקה לאיו"ש, שהמעבר ממנה לישראל הוא - לפי המשיבים - קל בהרבה מאשר המעבר מרצועת עזה לישראל. מטעם זה איננו סבורים גם כי נכונותה של אשת העותר להעתיק את מקום מגוריה שלה ושל ילדיה לאיו"ש יש בה כדי להטות את הכף אל עבר הסעד המבוקש בעתירה. נוסיף כי לטיעונים בדבר המסוכנות האמורה משנה תוקף כאשר מביאים בחשבון את שהייתו הבלתי חוקית של העותר בישראל משך שנים רבות ונכונותו לעבור על חוקיה, כעולה מגיליון הרישום הפלילי שלו.
העתירה נדחית אפוא.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ח' באב תש"ע (19.7.10).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10016620_B10.doc עכ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il